התגובות לנסיעה שלנו היו מעורבות. מצד אחד, ציפיתי למיני-היסטריה בגזרת המשפחה הקרובה, והתבדיתי. מצד שני, גם מי ששמח הביע כל מיני דאגות וחששות, מובנים יש לומר. הרי גם לנו יש חששות. קשה לי לתפוס שאני עוברת לגור בעיר, במדינה, שלא הייתי בה עדיין אפילו כתיירת (למרות ש"כיתרתי" אותה משני צידי הגבול, הקנדי והמקסיקני).
בסביבה הקרובה, התגובות נעו בין שמחה, שכמעט מיד התחלפה בבהלה בסגנון: "אז מה, לא תהיו פה יותר???", לבין: "טוב, ממילא אין לכם פה כלום"- דהיינו: עבודה לנצ. היו מי שישר אמרו שזה היה החלום שלהם שנים ושממש הודו שהם מקנאים. מיטל, למשל, אמרה שאין מצב שהיתה עושה צעד כזה. אני מכירה עוד כמה אנשים כמוה. הייתי מקטלגת אותם כמפחדים כרוניים משינוי, אבל גם ככאלה שמאוד קשורים למשפחה ולסביבה המוכרת (מה שמחזיר אותנו חזרה ל"מפחדים משינוי"). כן, גם אנחנו קשורים, זו היתה הסביבה שלנו כמעט 30 שנה, אבל חייבים להודות שזה החלום שלנו כבר חמש שנים (מאז שהכרנו), להחליף אווירה, להתרענן. וסופסוף הוא מתגשם, ועוד לעיר שנצ כ"כ אוהב- אטלנטה.
כנראה, שזו עיר "קלה" יחסית- מזג אוויר נוח (גם אם לח מאוד), קהילה יהודית גדולה, "רק" 12 שעות טיסה מהארץ, יוקר מחיה סביר. ובכלל, ישראלים באמריקה טוענים שמאוד קל להסתגל, הכל מאוד נוח. אולי פשוט הכל בארץ מאוד קשה...
כל מיני אנשים טובים (וטובים פחות) אמרו לי שיהיה לנו נורא קשה שם. אבל היו לפחות אותו מספר אנשים שטענו שאחרי שנהיה שם כמה שנים, כבר לא נרצה לחזור. מבחינתם, אנחנו כבר "ירדנו" מהארץ. אני די נגעלת מהביטוי הזה, בעולם הגלובלי היום אנחנו פה ומחר שם, כבודו של מר יצחק רבין במקומו מונח. אני לא מתכננת רחוק מדי לעתיד, רוצה שיהיה לנו טוב איפה שנהיה. בגלל זה מצחיק אותי שהשאלה השניה של רוב האנשים היתה: "מתי אתם חוזרים?". עוד לא נסענו...
עוד עניין מגוחך הוא שאנשים מוצאים הקלה בזה שאנחנו נוסעים בלי ילדים. הרי סביר להניח שהילדים (נכדים) יוולדו בניכר, אז איפה פה היתרון לסבתות? שמהתחלה הן יגדלו נכדים בשלט רחוק? אביהו ואסתי נטשו את חלום הרילוקיישן מאז שילדו את הבן הבכור, יאיר. הם טוענים שצריכה לבוא הצעה ממש טובה כדי שהם יגדלו את הילד שלהם רחוק מהמשפחה, ובעיקר הרחק מבני הדודים שלו. אפשר להבין אותם, אבל אני מרגישה שהעובדה שיש ילד לא צריכה לשנות בצורה כה דרסטית תוכניות שהיו למשפחה לפני שהוא הגיח לעולם. הרי אם הם היו נוסעים בלי ילד, אז הוא היה נולד שם. אנשים איכשהו מסתדרים. אנחנו לא הראשונים שנסעו לרילוקיישן. ובכלל, המשפחות האמריקאיות מפוזרות על-פני היבשת ואנשים מסתדרים, אפילו שזה לא אופטימלי.
לאט לאט, כמו שהאנשים בקרבתנו מעכלים את הבשורות, גם אנחנו מעכלים ומתחילם בהכנות קדחתניות לנסיעה. חשבונות בנק, ויזות, כרטיסי נסיעה (כולל מטען נייד בצורת שני חתולים), מכולה... הבית הפך למרכזיה, נצ ואני כל היום באימיילים ובטלפונים לכל מיני נותני שירות, או שמנסה למכור את הציוד שאנחנו לא לוקחים. מישהו מעוניין במכונת כביסה 7 קילו יד ראשונה ממתכנת?
ובנימה קצת שונה לסיום, הייתי חייבת לשים פוסט מוסיקלי. אולי אני אאמץ את המנהג גם לשאר הפוסטים העתידיים, כאתנחתא מכל ההגיגים והקיטורים. כיאה לבלוג כמעט אמריקני, מה יותר ראוי מלשים את השיר המוצלח ביותר מהעונה האחרונה של "אמריקן איידול"? מה שמזכיר לי עוד יתרון בולט של מגורים בארה"ב: אפשר ללכת להופעות של כל האמנים האהובים, וגם לשמוע מוסיקת קאונטרי מבלי להתנצל על זה...
Kris Allen- Heartless
בסביבה הקרובה, התגובות נעו בין שמחה, שכמעט מיד התחלפה בבהלה בסגנון: "אז מה, לא תהיו פה יותר???", לבין: "טוב, ממילא אין לכם פה כלום"- דהיינו: עבודה לנצ. היו מי שישר אמרו שזה היה החלום שלהם שנים ושממש הודו שהם מקנאים. מיטל, למשל, אמרה שאין מצב שהיתה עושה צעד כזה. אני מכירה עוד כמה אנשים כמוה. הייתי מקטלגת אותם כמפחדים כרוניים משינוי, אבל גם ככאלה שמאוד קשורים למשפחה ולסביבה המוכרת (מה שמחזיר אותנו חזרה ל"מפחדים משינוי"). כן, גם אנחנו קשורים, זו היתה הסביבה שלנו כמעט 30 שנה, אבל חייבים להודות שזה החלום שלנו כבר חמש שנים (מאז שהכרנו), להחליף אווירה, להתרענן. וסופסוף הוא מתגשם, ועוד לעיר שנצ כ"כ אוהב- אטלנטה.
כנראה, שזו עיר "קלה" יחסית- מזג אוויר נוח (גם אם לח מאוד), קהילה יהודית גדולה, "רק" 12 שעות טיסה מהארץ, יוקר מחיה סביר. ובכלל, ישראלים באמריקה טוענים שמאוד קל להסתגל, הכל מאוד נוח. אולי פשוט הכל בארץ מאוד קשה...
כל מיני אנשים טובים (וטובים פחות) אמרו לי שיהיה לנו נורא קשה שם. אבל היו לפחות אותו מספר אנשים שטענו שאחרי שנהיה שם כמה שנים, כבר לא נרצה לחזור. מבחינתם, אנחנו כבר "ירדנו" מהארץ. אני די נגעלת מהביטוי הזה, בעולם הגלובלי היום אנחנו פה ומחר שם, כבודו של מר יצחק רבין במקומו מונח. אני לא מתכננת רחוק מדי לעתיד, רוצה שיהיה לנו טוב איפה שנהיה. בגלל זה מצחיק אותי שהשאלה השניה של רוב האנשים היתה: "מתי אתם חוזרים?". עוד לא נסענו...
עוד עניין מגוחך הוא שאנשים מוצאים הקלה בזה שאנחנו נוסעים בלי ילדים. הרי סביר להניח שהילדים (נכדים) יוולדו בניכר, אז איפה פה היתרון לסבתות? שמהתחלה הן יגדלו נכדים בשלט רחוק? אביהו ואסתי נטשו את חלום הרילוקיישן מאז שילדו את הבן הבכור, יאיר. הם טוענים שצריכה לבוא הצעה ממש טובה כדי שהם יגדלו את הילד שלהם רחוק מהמשפחה, ובעיקר הרחק מבני הדודים שלו. אפשר להבין אותם, אבל אני מרגישה שהעובדה שיש ילד לא צריכה לשנות בצורה כה דרסטית תוכניות שהיו למשפחה לפני שהוא הגיח לעולם. הרי אם הם היו נוסעים בלי ילד, אז הוא היה נולד שם. אנשים איכשהו מסתדרים. אנחנו לא הראשונים שנסעו לרילוקיישן. ובכלל, המשפחות האמריקאיות מפוזרות על-פני היבשת ואנשים מסתדרים, אפילו שזה לא אופטימלי.
לאט לאט, כמו שהאנשים בקרבתנו מעכלים את הבשורות, גם אנחנו מעכלים ומתחילם בהכנות קדחתניות לנסיעה. חשבונות בנק, ויזות, כרטיסי נסיעה (כולל מטען נייד בצורת שני חתולים), מכולה... הבית הפך למרכזיה, נצ ואני כל היום באימיילים ובטלפונים לכל מיני נותני שירות, או שמנסה למכור את הציוד שאנחנו לא לוקחים. מישהו מעוניין במכונת כביסה 7 קילו יד ראשונה ממתכנת?
ובנימה קצת שונה לסיום, הייתי חייבת לשים פוסט מוסיקלי. אולי אני אאמץ את המנהג גם לשאר הפוסטים העתידיים, כאתנחתא מכל ההגיגים והקיטורים. כיאה לבלוג כמעט אמריקני, מה יותר ראוי מלשים את השיר המוצלח ביותר מהעונה האחרונה של "אמריקן איידול"? מה שמזכיר לי עוד יתרון בולט של מגורים בארה"ב: אפשר ללכת להופעות של כל האמנים האהובים, וגם לשמוע מוסיקת קאונטרי מבלי להתנצל על זה...
Kris Allen- Heartless