hec

הגיע הזמן בשנה ל- Valentine's Day, חג קיטשי במהלכו "עושים קופה" כל מוכרי הפרחים, שוקולד וכרטיסי ברכה. חג שהוא עוד תירוץ לשכע אנשים להוציא את ה- hard earned cash שלהם (ביטוי ששומעים פה הרבה, בין השאר בהופעות שאנחנו הולכים אליהם, בו האמן מודה לקהל על שבזמנים הקשים האלה, הנוכחים החליטו להוציא את ה- hec שלהם דווקא שם. כמובן שגם בהופעה של בראד פייזלי, אחד מאמני הקאונטרי הכי פופולאריים, הוא הודה לקהל על המאמץ ושהוא מאוד מעריך את זה. התגובה: מחיאות כפיים נלהבות.) על כל מה שלא הספיקו לקנות בכריסטמס. כמובן שתכשיטים הם אמצעי מושלם להביע אהבה, every kiss begins with Kay וכל ה-crap הזה.
אז כבר די ברור שאנחנו לא חוגגים מתי שאומרים לנו, ואין שום סיבה ללכת למסעדה דווקא באחד הימים העמוסים בשנה. יצאנו למסעדה בשישי בערב; Haven התגלתה כקומפורט פוד-גורמה טובה מאוד. בשבת לפני ה- Valentine's Day הלכנו לקניון. מסתבר שזה סופשבוע שמאפיל עליו בעומס קונים רק הסופשבוע שלפני הכריסטמס. טעות של מתחילים.
מה שכן, פינת ההאתנחתא הושפעה מהאוירה הרומנטית- הנה אחד השירים היפים מההופעה.

Brad paisley - Then

ובינתיים באטלנטה

אני טסתי חזרה מישראל ישר אחרי הכריסטמס. מזל שהצלחתי להגיע הביתה בזמן (פחות או יותר), כי באותו יום השתוללו סופות שלגים בכל הדרום-מזרח, ודלתא ביטלה הרבה טיסות לאטלנטה וממנה. הטיסה מטורונטו יצאה באחור של כמעט שעתיים, אבל לפחות יצאה. המזוודה הגיעה שעה אחרי הנחיתה ולמקום אחר מזה המיועד, אבל לפחות הגיעה. כמות האנשים שחזרו מסופ"ש משפחתי של חג וישבו/ישנו בשדה התעופה, חלקם הגדול ללא המזוודות (כי הם כבר שלחו אותן), שנאמר להם שיוכלו לטוס מאטלנטה רק בעוד שלושה ימים (במקרה הטוב), היתה בלתי נתפסת.

כשהגעתי הביתה, בשלג וברוח, מצאתי את התולים והבית במצב סביר.
מאז שחזרתי, אני קמה מוקדם ומספיקה לראות זריחות מהחלון. כנראה שיש קשר לזה שפה עוד לא ישנתי לבד (בארץ תמיד אפשר היה לסמוך על איזה צו מילואים בתיבת הדואר אחת לכמה חודשים).
הנה מדגם קטן עם מצלמת האייפון:

נסיים בפינת האתנחתא חלק 2- עוד שיר מההופעה של פראן הילי, לדעתי הכי טוב באלבום החדש

Fran healy - Anything

ספונטניות שכזו

הודיעו לנו שאושרה לנצ נסיעת עבודה לישראל שבוע לפני שכבר היינו צריכים להיות על המטוס. כרטיסים הוזמנו בחופזה, סופשבוע שלם הוקדש לקניית מתנות (בשנה שעברה הצלחנו להימנע ממרכזי קניות הומים בחודש דצמבר, ועכשיו קיבלנו הוכחה למה זה טוב. כל אמריקאי נתקף שגעון קניות קיצוני לקראת חג המולד, לא משהו שכדאי לראות פנים מול פנים) ושאר הימים לסידורים ואריזה.

ההתראה הקצרה הפכה את הנחיתה הראשונה שלנו בארץ אחרי המעבר לביקור הפתעה עבור שתי אימהות ואבא (עבר בשלום, בלי אמבולנס או התעלפויות, רק תדהמה וקמת דמעות. הקליפים המרשיעים יפורסמו בהמשך). לא ידענו למה לצפות מביקור ראשון, ועוד לא מתוכנן, אבל הזמן הספיק בדיוק להיפגש כמה פעמים עם המשפחות (ולהשלים קצת שעות אחיינים משני הצדדים)

וגם עם חברים (אביהו ואסתי, ייטב ויכין ואילנית).

גם בגזרת האוכל היטבנו לבצע את "הזמן קצר והמלאכה מרובה"- הספקנו לטעום/לנשנש אוכל ישראלי (חומוס, קוטג' טרי, רוגעלך, שניצל, מיץ רימונים, מיץ גזר, מנות ביתיות בשוק מחנה יהודה, ארוחות בוקר במלון וגם אחת די שווה ב"בנדיקט", שהיתה בעצם ארוחת ערב), אוכל של אמא וגם קצת במסעדות (ה"קצת" הוא כי לא רק שהכל היה יקר עוד לפני שנסענו, עכשיו זה רצח. אפילו ארוחה עסקית זה בעצם מנה עיקרית שמתחילה ב-60 שקלים. אין לנו פה מחסור במסעדות, אז אכלנו בכמה שמתיימרות להיות זולות: Goocha החביבה לפירות ים, "לה גאטרי" לקראסון הטוב ביותר, "מינה טומיי" ו"ג'ירף" לאסיאתי (גם פה יש מנצחת ברורה, מינה טומיי), "פיצה עגבניה" ועוד קצת סושי). נדגמו גם גלידות לרוב (של "וניליה" הרבה יותר טובה משל "אייסברג"). רק כנאפה לא הספקתי.

בכבישים ראינו הרבה מחלפים וגשרים חדשים, אבל הבעיה הישראלית הגדולה, הפקקים, רחוקה מלהסתיים. שעה וחצי מהרצליה לרחובות??

המלון היה ככה-ככה, ממש לא מה שהיה ניתן לצפות מחמישה כוכבים בישראל (כוכבים, כך מסתבר, הם משהו שרירותי שלא ברור מי מחלק ובאיזה תקן המלון אמור לעמוד), אבל מה שאי אפשר לקחת ממנו הוא הנוף:



אילולא הסערה הגדולה שהתחוללה בימים הראשונים לשהותנו היה כמעט בלתי אפשרי להאמין שהמדובר בחודש דצמבר.

לכל התמונות מישראל



 בערב לפני הטיסה עוד הספקנו ללכת להופעה של הסולן של Travis, פראן הילי, ב-Loft. בשנה שעברה הוא עשה סיבוב הופעות עם חברו ללהקה, אנדי, אבל עכשיו סיבוב ההופעות הוא לכבוד אלבום הסולו הראשון שלו, Wreckorder. בהופעות שלו הוא נהנה לספר סיפורים חביבים, מעין סטנד-אפ (במבטא סקוטי כבד), שמתובלים בשירים בסגנון אקוסטי.

השירים כאן מתאימים לתקופת החגים:

Fran Healy - Holiday
Fran Healy- River

_

ליל כל הקדושים

בשבוע האחרון עשינו קצת מכל דבר, אבל בעיקר עבדנו קשה וחיכינו לסופשבוע. גילפנו את הדלעת הראשונה שלנו.

כשהיינו בקניות שמנו לב לעגבניות עם "אזרחות כפולה"(Made in Canada) :

ביום שלישי הלכנו להופעה של קריס אלן בטברנקל, מקום שמשדרג את חווית ההופעה בכמה רמות, כשכל הנוכחים רואים ושומעים מעולה. 

באותו יום וביום למחרת היתה ברחבי המדינה Tornado Warning. בג'ורג'יה טורנדו זה משהו נדיר, ובסוף הוא עבר את המטרו שלנו בלי לגרום נזקים.

ביום שישי רוני ואיילת הגיעו אלינו ללילה אחד, בדרך לירח דבש במערב היבשת. הדרכנו אותם על קניות ולקחנו אותם לארוחת ערב ב-Sotto Sotto, מסעדה איטלקית טובה שנצ היה בה באחד מביקוריו הראשונים פה, לפני 7-8 שנים (וכמובן שלא שכחנו לקנח במרק השוקולד המפורסם שלהם. כן, זה מעולה בדיוק כמו שזה נשמע). למחרת נסענו לשוט על Carters Lake, אחד האגמים היחידים בג'ורג'יה שאסור לבנות בתים על חופיו. האגם היה קריר, נהננו מצבעי השלכת ומהשמש החמימה הכמעט אחרונה לעונה.

המשכנו לצ'טנוגה, לתצפית מ- Point Park (היכן שנערך "הקרב מעל העננים" במלחמת האזרחים) ולשיט שקיעה וצבעי שלכת על ה- Tennessee River.

בראשון נסענו עם טלי ואסף ל-Helen, לעוד טיול שלכת, הפעם בפסגה הגבוהה של ג'ורג'יה, בנקודת המפגש בין ארבע מדינות- ג'ורג'יה, צפון קרוליינה, דרום קרוליינה וטנסי (אם מוסיפים לזה את התצפית משבת, בה עמדנו במפגש של שלוש מדינות- טנסי, אלאבמה וג'ורגי'ה, היינו בתוך פחות מ-24 שעות בחמש מדינות!! או לפחות תצפתנו עליהן).

בראשון הלכנו לאירוע המרכזי של האזור בהלואין: לרחוב Briers North בדנוודי, רחוב בעל מסורת של קישוטים larger-than-life. כמות בתי הקברות, הזומבים, המומיות ושאר המתים-חיים היתה מרשימה, ובכלל חשבנו לעצמנו ששוב האמריקאים לוקחים את עצמם ברצינות. יש חג, אז עושים הכל כדי להכנס לאווירה שלו. כולם מתחפשים, כולם עושים trick ot treat, כל הבתים מקושטים, כולם קונים דלעות ומגלפים אותן.

_

לכל התמונות מהשבוע האחרון (ובכלל מאוקטובר)

פינת האתנחתא כולה קריס אלן

_
Kris Allen- Written All Over My Face
Kris Allen - It's Alright with Me
Kris Allen - Everybody Wants to Rule the World
Kris Allen - Come Together

True Colors

בשישי הלכנו לההופעה של סינדי לאופר, שריד משנות השמונים אבל עדיין מופיעה ומקליטה (האלבום האחרון שלה, Memphis Blues, מוכר לא רע). בשבילנו זו פעם ראשונה ב-Chastain Park, אמפיתאטרון גדול בלב שכונת Buckhead. הופעה קיצית בפארק היא בילוי חובה לאטלנטאים, והם באים מוכנים- רוכשים שולחן לשישה ומעמיסים צידניות מלאות. הפעם הגשם קצת הפריע, אבל אטלנטאים מנוסים בשגעונות מזג האוויר וזה לא מפריע להם להנות מערב בחוץ עם חברים, אוכל ועל הדרך הופעה טובה. אנחנו קנינו כרטיסים במבצע של הרגע האחרון ופגשנו בקהל את איריס ואורי. ההופעה התחילה בסגנון בלוזי והמשיכה עם הלהיטים הגדולים שלה. הרבה בקהל היו מהקהילה, והיא הקדישה להם את True Colors לכבוד ההצלחה בקליפורניה, שנראה שתחזור בקרוב לאפשר נישואים חד-מיניים. _
בשבת הלכנו לסרט הצבעוני ביותר בסביבה, Sex and the City 2, סרט נעדר עלילה אך משופע בתלבושות ומעצבים. היה חביב, אפילו יותר מהראשון. שיר הסיום של הסרט היה (כמובן) True Colors.

נצ: בדיוק כמו ששלומית תיארה בבלוג שלה, עד היום נמנענו מחנות הבגדים התמוהה הזו. בפעם האחרונה שעברנו בקניון, פתאום קלטתי את השם, "אנתרופולוגי", ונזכרתי בהמלצות הרבות של שלומית. נכנסנו, והבנו למה לשלומית זו התעלפות ממבט ראשון - הכל סוּפר-מעוצב, אבל משומש-לכאורה. הרבה חפצים מצאו חן בעיננו, אך הם נשארו בחזקת "אין לנו לקנות אותם, אלא לראותם בלבד" על שום המחיר המופרז. שלא כמו ברשתות אחרות שמשכפלות אחת את השניה לדעת, כאן הסגנון יחודי. למשל, ידיות לארונות בכל צורה ורעיון אפשרי.  :צנ

בראשון עלעלתי בקטלוג של איקאה שהגיע השבוע, עדיין בהשראת ההמלצות של שלומית. תמיד אני מסמנת לי כל מיני דברים שנראים טוב על הנייר. ותמיד בחנות הם נראים לא אותו הדבר, בלשון המעטה (המסקנה המתבקשת היא שהצלם גאון). אני מתקשה להבין את ההצלחה הפנומנלית של החנות. מתיש מאוד להסתובב בה, כל פריט או ריהוט רואים כמה פעמים בחנות עד שנמאס ממנו, המחירים של הריהוט הכבד (סלון, פינות אוכל, מיטות) יקרים (בוודאי יחסית לאיכות), העומס של האנשים בלתי נסבל ומוריד מחווית הקניה. וכבר הזכרתי ששום דבר לא נראה מפתה בחנות כמו בקטלוג?

רציתי ספריה חדשה, אדומה, ולשם שינוי, היא נראתה בסדר גם בחנות. לא מצאנו מדפים אדומים ב- Home Depot אז הספריה הזו היתה עדיפה על "עשה זאת בעצמך". רק שכשהגענו לאוטו התברר שהמוצר פגום, נצ הלך להחליף וחזר כעבור 40 (!!) דקות. שירות זריז זה לא הצד החזק שלהם. עוד סיבה לתמיהה שלי אודות ההצלחה של איקאה באמריקה (נצ: ואני כבר טענתי שאמריקאים אוהבים שנותנים להם לחכות בתור).

אבל לפחות את הספריה האדומה שלי קיבלתי.

ומה בפוסט הבא? שנה לנחיתה באטלנטה...

We got it going on

הכרטיסים לבון ג'ובי נקנו כל כך מזמן שנראה שה-15 באפריל לא יגיע. ה- Philips Arena במרכז העיר הוא אולם מרשים, בערך בגודל של הארנה בגווינת, אבל איכשהו נראה מפואר יותר. בון ג'ובי התרכזו פחות בבמה מרשימה או אפקטים, ויותר בלהלהיב את הקהל (שהיה מורכב בעיקר מאנשים בגילנו ויותר מבוגרים, כאלה שהתחילו עם בון ג'ובי כבר בשנות השמונים). ג'ון בון ג'ובי מקפץ ומוציא אנרגיות במשך שעתיים וחצי ללא הפסקה, כאילו הוא עדיין בן עשרים (הוא גם די נראה ככה; כנראה שיש משהו בשם). פצצת האנרגיה (הצהובה) שרה את כל הלהיטים המתבקשים (כמעט- נצ חיכה לשווא ל- Always).

אחד מפתיע היה Hallelujah, שהיה מאוד מרגש ומתאים בצורה מושלמת (גילינו שהוא שר את זה בפסקול של "שרק"). האמריקאים סביבנו נמסו, ואנחנו בכלל התמוגגנו כי השיר הזה כיכב אצלנו בפלייליסט לאחרונה. דווקא את Wanted Dead or Alive לא הצלחנו לדחוס באחד משלושת כרטיסי הזכרון ("are there any cowboys here tonight"?). חביב במיוחד השיר האחרון שהלהקה נינגה לאותו ערב, חלק מההדרן, Livin' on a Prayer- כדאי לשים לב לשלושים השניות שבין דקה וחצי לשתיים, וגם לסוף.

לכל התמונות מההופעה (דיסקליימר: לא את כולן אנחנו צילמנו, נעזרנו באתר הרשמי של הלהקה)
עוד שירים מההופעה:

_
_

מילה לסיום: היו כמה שירים, במיוחד I'll be there for you, שהזכירו לי את התיכון ואת אפרת, שהיתה מעריצה מושבעת של בון ג'ובי. שתהיה לידה קלה ומזל טוב.

בשבת היינו אצל דרור וטלי לבראנץ' (מושחתים שכמונו, שבוע שלישי ברציפות). בראשון הלכנו למרכז קניות יוקרתי, הפורום, ובמקרה נכנסו לחנות לעיצוב הבית, עם כל מיני פריטים מיוחדים שאת רובם לא הייתי מהססת להכניס הביתה. עדיין לא הצלחנו לבחור מה בא לנו לקנות...
מחר, יום העצמאות, אנחנו אמורים לעשות על האש בפארק קרוב עם חבר'ה מהעבודה של נצ. כנראה שיירד גשם, אחרי שבועיים של מזג אויר שמשי לגמרי, נקווה שזה לא יהרוס את התוכניות (מקסימום נדחה את החגיגות ביום, פה זה ממילא לא משנה מדי).
השבוע צלחתי בשמחה את שש מאות ושלושים העמודים של "ההיסטוריה הסודית". הספר קולח, מעורר מחשבה, מתוחכם ומרמז גם לספרים גדולים אחרים ("בעל זבוב" ו"החטא ועונשו", למרות שהוא כתוב הרבה יותר מודרני מהם ופשוט יותר לקריאה ובכלל, לעיכול). בשבוע בו קראתי את הספר נכנסתי לעולם הבדוי של הקולג' בוורמונט וכמעט לא רציתי לצאת. מומלץ ביותר.

Plug in baby

בשבת הלכנו להופעה של Muse ב-Arena at Gwinnett Center. ההופעה היתה גדולה מהחיים, ממש משחק אודיו-ויזואלי, לא דומה להופעות אחרות שראינו. נותרנו חסרי מילים, פשוט לא ידענו שהופעה יכולה להראות ולהישמע ככה. 

כל אחד מחברי הלהקה עמד על במה מוגבהת משלו בתחילת ההופעה (בהמשך, הבמות עלו וירדו לפי הצורך), מעליו מסכים ששידרו כל אחד מהם ב-live בשילוב וידאו ארט סימולטני. (נצ: הסתכלתי בהערצה על איש הצוות שעמד מול מסך מחשב עם שידורי כל המצלמות והתאים אותם תוך כדי ריקוד לאנימציות שהוקרנו - ממש DJ של וידאו). כל המסביב (במה, תאורה, וידאו) התאים בצורה מרהיבה לסגנון המוזיקלי של מיוז, שהוא משהו בין progressive rock ל-alternative rock או אפילו רוק כבד. זה לא מפתיע שהלהקה זכתה כהופעה הטובה ביותר ב-2009 (וגם עוד מספר פעמים קודם לכן).

צירפתי את קטע הפתיחה והשיר Uprising (מישהו צילם מהקהל שבעמידה, ולכן קצת קשה לראות את כל הבמה באותו פריים, אבל בכל זאת הוידאו הזה מעביר קצת ממה שהלך באולם):

כאן יש כמה קטעים (וכמה שירים) שאנחנו צילמנו, בהם כן רואים את כל הבמה (המרשימה) בפריים אחד:

(נצ: שמתם לב לכך שכולם בקהל הצטיידו במסך דיגיטלי של טלפון או מצלמה, וגם אנחנו? שמתם לב לטקסט הפארנואידי עד כדי צחוק: "הם" לא יתפסו אותנו, "הם" לא יכפו עלינו, ובשיר אחר - "אנחנו" חייבים לשרוד, וכדו')
הנה כמה תמונות סטילס שצילמנו

למרות שהלהקה עושה כיסוחים בגיטרות, המלודיות בהחלט תופסות מקום חשוב בשירים. ובתוספת הקול של הסולן, כששומעים את מיוז אי אפשר לבלבל אותם עם אף להקה אחרת.
ולסיום עוד שני קטעי וידאו שצילמנו בהופעה:

_
(נצ: אגב, מה שבאמת מחריש אוזניים, זה הצווחות הנוראיות של המעריצים ובעיקר המעריצות האמריקאיות. הם מתרגלים את עניין העידוד מילדות, ובבגרות מגיעים להשגים מרשימים במיוחד על סולם הדציבלים)

musical weekend in Nashville

יום הנישואים השלישי שלנו חל בנר שמיני של חנוכה.

למחרת נסענו לסופשבוע בנאשוויל, טנסי, מולדת הקאונטרי. העיר הקפואה שומרת על להט מוסיקלי תמידי. האתרים התיירותיים בה קשורים למוסיקה, החל מההיכלים המפוארים שנבנו לקהל תוכנית הרדיו הותיקה, Grand Ole Opry (הראשון, ה-Ryman Auditorium, נבנה ב-1892 ככנסיה, הוסב לטובת מוסיקה ונחשב עד היום ל"קרנגי הול של הדרום" בזכות האקוסטיקה המשובחת שלו. השני הוא בנין האופרי החדש, סמוך למלון האופרילנד) ועד אחרוני הבארים ברחוב ברודווי, בהם אפשר לשמוע אמנים מתחילים המבצעים את כל סגנונות הקאונטרי. המלון שלנו בדאונטאון היה ממוקם היטב, קרוב מאוד ל-Ryman. הלכנו לשם לסיור מאחורי הקלעים, ושמענו סיפורים מפי מדריך שחווה את המקום בימי הזוהר של שנות החמישים והשישים, בזמן שאמנים כהאנק וויליאמס, פטסי קליין וג'וני קאש וג'ון קרטר (הסרט "ההולך בדרכי" מומלץ למי שרוצה להיכנס לאווירה) שלהבו את הקהל. האודיטוריום שופץ לפני כעשור, ומארח את ה-Grand Ole Opry במהלך החורף. חזרנו לאודיטוריום בערב להופעה (שהיא בעצם תוכנית הרדיו הנזכרת לעיל)- אמני קאונטרי מפורסמים שארחו זמרים פחות מוכרים. Little Jimmy Dickens חגג יומהולדת 89 (!!), מלא שמחת חיים ואהבה למוסיקה (באיזשהו שלב פיזזה על הבמה עוד זמרת קשישה, שהזכירה במראה הרבה סבתות פולניות/ מזרח-אירופאיות, אבל הדימיון נגמר כאן. אני ממש לא רואה סבתות רטנוניות מהזן המוכר במחוזותינו שרות ורוקדות ככה בעשור השמיני והתשיעי לחייהן). שני מנחים מפורסמים אחרים היו Emmilou Harris ו-Ronnie Mislap, שנראה שנהנו לתת את חסותם לאמנים העולים.

את הבוקר למחרת התחלנו ב-country breakfast. ב-Monell's עומדות משפחות בתור לבראנץ' הדרומי הטיפוסי של יום ראשון אחרי הכנסייה- אחרי שהתיישבנו לשולחן הבנו למה מחכים. לשולחנות הארוכים מסבים ביחד 12 אנשים (אנחנו ישבנו ליד שתי משפחות שונות, לבנה ושחורה), ואוכלים (לטענתם לפחות) אוכל כמו אצל אמא: biscuits and gravy, pancakes, cheese grits, hash browns, ham, fried apples, fried chicken, com pudding, bacon, smokes sausage לצד מיץ תפוזים, קפה וריבות תוצרת בית. comfort food כהלכתו. אהבנו לראות שלכל הדרומיים, לבנים ושחורים, יש את אותה מסורת קולינארית, מסורת שכמו זו המוסיקלית- הם לוקחים מאוד ברצינות.

הארוחה סיפקה לנו את האנרגיה להמשיך למתחם הגדול של מלון ה-Opryland, שנראה כמו אחד המלונות מלאס וגאס בגודל ובהשקעה בפרטים. יש בו מסעדות, ברים, קניון ומתחם הופעות ואטרקציות (כמו פיסול בקרח ומופע רקדניות). קישוטי חג המולד כיסו את החללים באווירה מיוחדת, מלווים במוסיקה חגיגית (מבין מזמורי חג המולד, או ה- carols, זה חביב במיוחד). גם האורחים נכנסו לרוח החג- ילדים ומבוגרים לבושים באדום, עם כובעי מצנפת או סוודרים של סנטה.

כאן אפשר לראות את כל התמונות מנאשוויל.

אתנחתא היה מאוד קשה לבחור, כי כל הסופ"ש היה מוסיקלי. אז הנה אמילי ווסט, אחת מהכוכבות העולות, מופיעה ב-Opry (החדש), בשיר שגם אנחנו שמענו בהופעה. וכמובן שאי אפשר בלי אמילו האריס, שמשלבת בין קול מיוחד, פתיחות מוסיקלית וורסטיליות. היא עבדה עם כל הגדולים (רק כמה דוגמאות: בוב דילן, אלביס קוסטלו, גראם פרסונס, דולי פרטון, מארק קנופלר מה-Dire straits, ריאן אדאמס בשיר שכבר שמתי פה, oh my sweet carolina), זכתה בכל פרס אפשרי וממשיכה להופיע ולהקליט.

Emily West- Blue Sky
Emmyou Harris- Sweet Old World

שבוע יומהולדת

כמו שנצ כתב ברשומה הקודמת- קנינו כרטיסים לבון ג'ובי- 15 באפריל ב-Philips Arena (מעל 20,000 מקומות).

המכירה המוקדמת היתה קצת בלאגן, לפחות לפי אורי, כי היא קודם נפתחה לקהל הרחב, מה שקצת משבש את ההגדרה של מכירה מוקדמת (שאמורה להיות מוגבלת. לדעתי היא כן היתה מוגבלת, פשוט במספר הכרטיסים- הם נגמרו כבר בשעות הראשונות). הצלחנו להשיג את הכרטיסים במכירה המוקדמת השנייה, מכירה לבעלי אמריקן אקספרס (תודה, אורי). עם הכרטיסים שיש לנו אני אמורה לראות גם את אגלי הזיעה שלו... (אזור 117).

לכבוד חודש ההולדת של נצ (יומהולדת מורחב), הלכנו למסעדת בשרים בריזלאית, Fogo De Chao. המסעדה מאוד אהובה על האטלנטאים, ומדורגת במקום הראשון מבין מעל 1200 מסעדות ב- Tripadvisor (ובעוד דירוגי מסעדות שונים). נצ היה בה בביקורים קודמים באטלנטה, פעם אפילו ביום פרויקט (למה לא...). אני הסתייגתי קצת, כי מסעדות בשרים אכול כפי יכולתך בדר"כ לא מצאו חן בעיני (לא בארץ, לא במקסיקו, ואפילו לא בבירת הבשר, בואנוס איירס- Sega la Vaca). אני מעדיפה איכות על כמות, להתמקד בנתח טוב אחד ולא לקבל כל מיני נתחים בינוניים. אבל פוגו דה צ'או מגישה בשר איכותי, ואפילו עם כל נתח שמוגש שואלים את הסועד איזה דרגת עשייה הוא מעדיף. זה עושה את ההבדל, ואפשר לאכול בשר משובח, בתוספת בר סלטים גדול וקינוח (Birthday flan), במחירים סבירים.

בשבת קפצנו לקניון היוקרתי באזור Buckhead (השכונה הסמוכה לדאונטאון, עם המסעדות ומקומות הבילוי השווים), Lenox Square. הקניון הוא "לראותך בלבד", מה גם שאין לנו מה לקנות דווקא עכשיו (אבל מתכוננים ל"יום שישי השחור", היום לאחר ה-thanksgiving, יום הסיילים הגדול של מוצרי החשמל. אנחנו חייבים מחשב). בראשון, מזג האויר המשיך להיות בהיר וחמים אז טיילנו בגנים הבוטניים של פארק Piedmont במרכז העיר.

לאלבום המלא של הגן הבוטני ו- Piedmont Park

יש לי השגות לגבי כמה דברים שנצ כתב בפוסט הקודם, למשל ש- Snow Patrol הופיעו "בארשת "סופיסטיקייטד" א-לה עברי לידר..." עברי לידר היה מת... והם לא היו מאופקים, ולא ממש בכיינים. ומה זאת אומרת "שהיום כבר לא טרנדי לשמוע גם מלודיה בשירים..."??? אני ממש לא מסכימה!!! והייתי מוסיפה עוד כמה סימני קריאה אבל נוותר (שבוע/חודש יומהולדת וכו'). זה בסדר שהנצנוצ אוהב את הלהקה ואני לא, אבל יש מספיק מלודיות לכולם.

הפעם בפינת האתנחתא, the much anticipated for part II.... הפארודיה התקדמה עשור לשנות ה-90'. הסדרה Family Guy היא פארודיה אחת גדולה, ביקורת חברתית שנונה וחסרת מעצורים- מומלצת ביותר. כחלק מההתייחסויות הרבות שלה לתרבות הפופולארית, סטואי עשה את הקליפ הזה, שמשלב מערך שלם של קליפים מהניינטיז- Bryan Adams, הזמר המקורי של השיר, Aerosmith, Bon Jovi, Billy Idol, Guns and Roses (ואולי גם Muse ו- White Stripes) ועוד רבים וטובים (יותר או פחות). מי שקצת מכיר, הנאה מובטחת!
“Alright Brian. get ready to feel”

Stewie Griffin- Everything I do

Long long way from home

נצ:

(כדי להנמיך/להפסיק את הרעש הזה-לחיצה על ציור הרמקול וחץ למעלה/למטה. עם פרסום הרשומה הבאה, זה יופסק לגמרי)
.
ההופעה האחרונה שראינו, של להקת "Foreigner", היתה לבקשתי. למעלה רואים קטעים מצולמים ע"י נוכחים אחרים באולם - הקטע הראשון מצולם באיכות די טובה, ואת השני הוספתי כי הוא מדגים קטעי אלתור ששולבו בהופעה בהמוניהם. כאן מתחת, סרטון שאני צילמתי. חייבים להודות שמבין כל המתקפות על האייפון, הביקורת המוצדקת ביותר היא על איכות הצילום וההקלטה שלו. בקטעים הראשונים האודיו כל כך מזעזע שסינכרנתי (בערך) את השירים ממקורות אחרים.

אלה אמנם לא חברי הלהקה המקוריים, למעט נגן הגיטרה המזדקן, אבל אין על מה להצטער, ומקטעים שראיתי ביו-טיוב השתכנעתי שהסולן הנוכחי אפילו עדיף, לדעתי. ההופעה היתה מדהימה. מזמן לא הייתי בהופעה של נגנים מוכשרים כל כך, בטח לא בהופעות רוק/פופ. נהנתי מההופעה של Snow Patrol מכל הסיבות שעידית כבר ציינה, אבל הפרפורמריות שלהם התבטאה בארשת "סופיסטיקייטד" א-לה עברי לידר. הפעם, לא היה מקום לבכיינות בריטית מאופקת, והכל השתחרר על הבמה. כולם בקדמת הבמה (ולא רק הסולן), נגנו ואלתרו סולואים מרשימים. גם המתופף והקלידן קיבלו את הדקות המכובדות שלהם.
חבל שהיום כבר לא טרנדי לשמוע גם מלודיה בשירים. הלהקה הזו נוצרה בשנות ה-70, ואפשר לשמוע צלילי סינטסייזר מיושנים ברקע, (וגם סקסופון ואפילו ר"ל - חליל). אבל זה משתלם בשירים כאלה שאפשר להשתתף עם הלהקה בשירה, וגם לזמזם אותם שבוע אחרי הקונצרט.
המופע היה רצוף כל הלהיטים שלהם. כמעט ושכחו את השיר שלשמו התכנסנו עד הלום (שאמור להשמע עכשיו ברקע). רגע לפני הסוף גם זה הגיע, ונרגעתי. בשביל אחד שהשכלת גלגל"ץ שלו התחילה בצבא, ולא ראה איך הכוכבים עולים ובונים את הרפרטואר והמוניטין שלהם, רשימת הלהיטים המוגמרת של פוריינר לא נראית שנופלת ברמתה מזו של בון ג'ובי. אך alas, הפוריינר הסתפקו במעין ספק פאב-ספק אולם ארועים, ואילו בון-ג'ובי הולך באפריל למלא אצטדיון כדורסל והכרטיסים שקנינו עלו הון. באותו סופ"ש הופיע באטלנטה גם עידן רייכל, וגם נקב בלי בושה במחיר כרטיס כפול ממה שעלה כרטיס לפוריינר. כמובן שכל הישראלים מהעבודה הלכו לראות אותו. מספרים שהיתה שם ישראליאדה שלמה על כל הבטיה...
בון-ג'ובי טרח להפוך לאליל הבנות, ועדיין עובד קשה ומחדש גם היום. מה גם שהוא אותו בון ג'ובי מפעם, ואילו הפוריינר - סופם שלא ידעו להתאים את השירים המוכרים למבצעיהם. כמו שני השירים האחרונים כאן Double vision וIt feels like the first time, שמופיעים בשלמותם, או טעימות מכל הלהיטים שאפשר למצוא באתר הרשמי. כמובן שביו-טיוב מוצאים את הכל.
אגב,בדיוק זה התפרסם בקשר לבון ג'ובי (עידית: אני מסכימה עם הכותב לגמרי. זו להקת להיטי פופ, בהחלט לא הלהקה האהובה עליי, אבל זה בסדר מבחינתי ואני מקווה שהם יתנו שואו בפיליפס ארנה באפריל).

בהקשר לכותרת הבלוג, אם חסר לי משהו מישראל, אלה ימי שישי :
השוק (שבשנה האחרונה נאלצתי בעיקר להתנחם בדוכנים הבודדים והעלובים של כפ"ס) - וזה לא שחסרים פה שווקים.
מיקי - הספר (סליחה, מעצב השיער) שלי כבר יותר מ-10 שנים. אחרי 3 חודשים שלא העזתי לתת למישהו אחר לספר אותי, נכנעתי הסופ"ש, ויצא בסדר. לא כמו אצל מיקי, אצלו הייתי יוצא כמו לצילומי אופנה, אבל עדיין בסדר.
התשבץ - לפני הנסיעה נפטר נדיב אבידן שפתרתי את התשבצים שלו בהתמדה, אבל מאותו כח אני עדיין מרגיש צורך לשבת על התשבץ השבועי. אמא התגייסה למשימה ושלחה לי את ההגדרות. הנה מה שהצלחתי השבוע. חסר רק 14 מאוזן, למישהו יש עיצה?: ("עושה צחוק בחג של בוקרים")

ארוחת ערב משפחתית - המפגש עם המשפחה (משני הצדדים) תמיד מרגיע ומשמח. אהבתי לראות איך האחיינים גדלים מפעם לפעם, ובנושא האחיינים יגיע עוד ברשומה הבאה.

סתיו בשעון חורף

הכתבה המעניינת הזו מציגה פנים קצת אחרות של מדינת ישראל- לא ממש חופש דת, לפחות לא מעיניים אמריקאיות. לשם האיזון, הנה גם מקור לגאווה שהתפרסם פה השבוע. ועוד כתבה אחרונה להיום, על איך אמריקאי טוב צריך להיות צרכן טוב.
כאן עדיין סתיו במלוא מובן המילה- כל יום יש מזג אויר אחר, קצת גשם, קצת קור, אח"כ שוב חום וחוזר חלילה.
בשבוע שעבר הייתי מרותקת למיטה, פחות או יותר, עם כאב גרון וקצת חום. לא עזרה התחמושת הכבדה- מרק עוף, מיץ תפוזים, תה עם דבש, פירות עם ויטמין C (קיוי) או אנטי-אוקסידנטים (רימון- כן, בסוף מצאנו פה רימונים טובים). אחרי חמישה ימים הלכתי לרופא (פעם ראשונה שלנו אצל ד"ר ריכטר, יהודי ממוצא רוסי, חביב למדי) והתחלתי אנטיביוטיקה, מה שחיסל את העניין די מהר.
ביום שישי הלכנו להופעה של Foreigner. נצ כבר יכתוב על זה בהמשך (הלהקה הזו היא לא בדיוק my cup of tea).
בשבת סופסוף מצאנו טיול חביב של קבוצת המטיילים שגם התאים לנו בלו"ז. הקבוצה, רובם עם כלבים, נפגשו באגם קטן צפונית לכאן. המקום מסודר מאוד, עם מסלול סלול שמקיף את האגם ועוד כל מיני מסלולים ביער. עדיין יש צבעי שלכת, ותמיד נחמד לטייל עם כלבים, אפילו שהם לא שלנו. בראשון עשינו השוואה בין שתי חנויות מזון בריא, Whole foods ו-Trader Joe's. הראשונה ענקית, יש בה הכל ומאוד מפתה לקנות (בעיקר החלק עם האוכל שהם מכינים), השניה כמו מכולת, זולה משמעותית עם פחות מבחר, אבל מצאנו נקניקיות, נקניק, שניצל ובורקס בלי חומרים מזיקים ואפילו די טעימים. היינו גם בחנות חיות ליד הבית, שיש בה מאיגואנות, דגים טרופיים ותוכים ועד כלבים, חתולים וחמוסים (חמודים). את כל החיות אפשר ללטף, הפעם התמזל מזלה של הטרנטולה. הפעם אין שיר בפינת האתנחתא, אלא קטע קלאסי של החמישייה הקאמרית (ועדיין רלוונטי, בעיקר בבלוג הזה).

עוד תמונות מן הזמן האחרון
ומהטיול הקבוצתי

רוח מוסיקלית

הפעם זה פוסט מוסיקלי נטו, או פינת האתנחתא מורחבת. אז מי שזה לא בשבילו, לדלג. אני לא אעלב (וגם לא אדע).
היינו בהופעה של Travis. בכלל לא האמנתי שאני אראה אותם אי פעם בהופעה, ובטח לא כזו אינטימית (עם עוד כמה מאות איש בלבד) ב-Loft באטלנטה. אחרי המתנה קצת מיותרת בקור אמיתי (שלא ברור מאיפה נחת על אטלנטה באמצע אוקטובר- 7 מעלות כשנכנסו להופעה, ו-6 כשיצאנו), התיישבנו והתענגנו עם הסולן, Fran Healy והגיטריסט (קלידן), Andy Dunlop (השניים האחרים נשארו בבית ב-tour הזה), שנתנו שעתיים פלוס של שירים מלווים בהרבה סיפורים אישיים ואנקדוטות הומוריסטיות. להגדרתם, זה היה "Chronological Acoustical Journey Through the Travis Back Catalogue". ערב של "laugh out loud stories, scottish accents, and handsome scottish men".
ככה גיליתי, למשל, שהשיר Why does it always rain on me נכתב כשפראן היה בישראל ב-1995, מחכה לתפוס כמה ימי שמש, מנוחה מגלאזגו הגשומה (שיש בה, לדבריו, יומיים של שמש, במהלכם כולם יוצאים לפארק ומורחים חמאה או שמן כלשהו על עצמם ומסיימים עם כוויות דרגה שלוש), אבל דווקא תפסו אותו כמה ימי גשם. בישראל! מסתבר שהסיפור הזה מאוד מוכר בארץ, לא ברור איך הוא חמק ממני. חלק מהשיר נכתב בספרד, ואי לכך, בהופעה קישטו את המסך חצי דגל ישראל וחצי דגל ספרד (פראן העיר שתצא מזה קבוצת כדורגל לא רעה בכלל, אבל כמובן שהאמריקאים לא ממש מבינים ב-soccer, ולא יודעים שישראל ממש לא טובה, בטח לא יותר מהמדינה הגשומה באירופה ממנה הסולן הגיע). זה היה הסינגל השלישי מהאלבום השני, והוא היה השיר ש"עשה את זה", נוגן ללא הפסקה ברדיו 1 הבריטי. עזר גם שבפסטיבל אחד, הלהקה נגנה אותו ובדיוק התחיל לרדת גשם. בזמן השיר Last laugh היה דגל ישראל שלם על המסך (איזה גאווה!)- פראן קיבל השראה לשיר אחרי שיט עם כמה צרפתים על הים האדום, וחשב שזה ממש קול לשיר גם כמה מילים בצרפתית.

השיר my eyes הוא אחד היפים, מאוד מרגש. תיארתי לעצמי שהוא נכתב לילד, ואכן פראן כתב אותו כשגילה שזוגתו בהריון עם הבן שלהם. לאורך השיר הופיעו תמונות של הבן, והוא ביקש שלא יצלמו (בכל זאת, משהו פרטי). המשאלה התגשמה כי אכן יש דימיון בעיניים. הוא גם סיפר איך Writing to reach you נכתב בעקבות אהבה נכזבת, אחרי שהוא שמע את wonderwall של אואזיס, קרא קבצי מכתבים של קפקא והקשיב ללהקה The Connells (מעניין איך הבחורה נשארה אדישה לשיר הזה...). אולי זה TMI עבור רוב האנשים, אבל פרטי הטריוויה האלה חביבים מאוד למי שאוהב את השירים והלהקה, כמוני. מסתבר שהשיר Side היה אמור להיות ראפ, אבל הנסיון בראפ עבור ליצן סקוטי הסתכם במשהו כזה:eastside, westside, upside, downside, outside, inside...ונגמר ב- you decide! הוא ניסה לומר שאין ממש צדדים, בעצם כולנו עומדים באותו הצד (עמוק). Flowers in the window נכתב בתוך 10 דקות אחרי ליל הוללות, ו-Indefinitely השקט והמלודי דווקא תוך כדי נסיעה באוטובוס רועש, באמצע מסע הופעות (הנה פראן מסביר איך הוא הלחין את writing to reach you ו-indefinitely).
התברר לחברי הלהקה שהם חייבים להקליט uplifting single לאלבום The man who (האלבום שהביא להם הכרה בינלאומית), אחרי שהנציגים מהלייבל המוסיקלי טענו שהוא נוגה מדי. למרות שהוא העיד שקשה לו לכתוב שיר "בהזמנה", פראן קיבל השראה מהסדרה cheers, ניסה לרוץ להקליט משפט עם מנגינה שהסתובבה לו בראש והסתבך עם המכשור. בסוף כן יצא שיר עליז, Driftwood, פראן טוען שעד היום הוא אחד מאלה עם המילים האהובות עליו (it's all downhill from here...).
השירים קיבלו משמעות נוספת, הסבר מפי המשורר עצמו, שלא מחשיב את עצמו מדי. השניים מופיעים ככה, נקיים מכל פוזה, ב-venue קטן, ברחבי ארה"ב עם שני טכנאים שאחראים גם על מכירת ה-merchendise ועל תיפעול המצגת של התמונות ועוד ועוד... להקה שמכרה מיליוני תקליטים ברחבי העולם. מי היה מאמין. הופעה ממש נוגעת ללב, צחקנו הרבה, התחברנו לשירים. והיו הרבה שירים טובים....song to self, love will come through, luv, Before you were young, happy. הם גם שרו שני שירים לפי בקשת הקהל (Encores/Requests), ושמתי אותם כאן.
_
פראן ואנדי כאילו ישבו בבית, עם חברים והגיטרה, והעבירו דאחקות. כל שיר וסיפור המחישו כמה מוזיקליים הם, מנגנים בכל מה שאפשר למי שרק אפשר (כשהם עוד גרו עם ההורים, היו משמיעים שירים לאימהות, שלעיתים קרובות היו מגיבות ב"nice" פושר, כיאה לסקוטיות מאופקות, אפילו אם זה היה שיר אהבה קורע לב. השיר הראשון שפראן כתב בגיל 20 והשמיע לאמו בשלוש לפנות בוקר היה 20, מעין מחווה לשנות העשרה ובהלה מגיל 20 והחלפת הקידומת המשמעותית הראשונה). רואים שהם אוהבים את מה שהם עושים, מתלהבים כאילו אתמול שחררו סינגל ראשון לרדיו, רוצים את המגע הישיר עם הקהל והמעריצים, עדיין חוששים שאנשים לא יבואו בכלל להופעות.... בשבילי הרגע הכי מוצלח היה שהם נשארו שם, ישר אחרי הופעה רצופה של שעתיים פלוס, ובסבלנות חתמו לכל המעריצים על ה-merchendise והקדישו זמן לכל אחד, תמונה וקצת קשקשת. יחס אישי, מה שבשבילי היה עונג צרוף. הם באמת העריכו את העובדה שאמריקאים בכלל באים להופעות שלהם, בהתחשב בזה שהם לא שחררו אף סינגל בארה"ב. כשאנחנו הגענו אליהם, הם היו סופר-חביבים ונגישים, אמרתי להם שאנחנו מישראל, שחבל שהוא היה בישראל (אילת, ליתר דיוק) דווקא כשירד גשם, הרי מה הסיכוי לזה בכלל?... פראן התלהב מבנות ישראל המשרתות בצה"ל (כמה שזה סקסי בנות ורובים, בלה, בלה בלה), והצטלמנו למזכרת, כולל חתימה על החולצות. קשה לי להאמין שממש דיברתי איתם, להקה שאני אוהבת כבר מעל עשר שנים, מאז שבצבא שמעתי את Why does it always rain on me... כמה פעמים בחיים יוצא לפגוש פנים מול פנים להקה שאוהבים כ"כ הרבה זמן.
באתר הלהקה המעריצים כתבו ופרסמו תמונות. כנראה שלא רק אני יצאתי בהרגשה שזו אחת ההופעות היותר טובות.