נצ: בעיקרון, המילה הכי טרנדית כיום בארה"ב, היא 'Basically'. שומעים אותה מכל הכיוונים - שדרני רדיו, ראיונות בטלויזיה (במיוחד אם מדובר בתוכנית ראליטי) ובשיחות סתם. אז בעיקרון, התחלתי לשים לב לטרנד הזה בישיבות בעבודה, כשחשבתי לעצמי שהצד הישראלי סיגל לעצמו שטות חדשה. מאז, הבנתי שזו לא האנגלית הקלוקלת שלנו, אלא הצד השני פיתח את התופעה ואנחנו רק מחקים. so basically, so basically, כל היום basically.
הנה חבר חדש שפגשנו במרפאה הוטרינרית. הוא סגור כל היום בפינה של הקבלה, עד שהוטרינרית לוקחת אותו הביתה.
לא הספקתי לכתוב הכל בפוסט החזרה מישראל, כי הוא התארך והתעכב יותר מדי.
כבר דיברנו על היחס של ישראלים לתרבות האמריקאית, אבל איכשהו בביקור הזה בישראל פגשתי את הטענות האלה שוב ושוב, והצלחתי לחדד לעצמי את הנקודה הזו.
- "האמריקאים צבועים", "לאמריקאים אין חברים" וגם: "באמריקה הרגשתי ניכור". ומכאן גם המשפט "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו מחוץ להוויה הישראלית".
הרי, כשנוסעים לתקופה ארוכה, נניח לסין, לא מצפים להרגיש "אחד מכולם" כבר בשניה הראשונה. ברור שהבדלי התרבות (בעיקר השפה, אבל גם כל קודי ההתנהגות) יהוו מכשול רציני. לחלק זה לא ממש מפריע או שלקחו את הבידוד בחשבון, ולאחרים, אם לא ינסו לגשר על הפער, מצפה מפח נפש וכנראה שלא יוכלו להשאר שם ליותר משנים בודדות מבלי שהמועקה הנפשית תהיה קשה מנשוא. אלה שמשתקעים בסין, יאלצו קודם ללמוד את השפה המקומית.
לישראלים בסין, הבדלי התרבות תהומיים, אבל בגלל שארה"ב זו הסטייט השניה של ישראל - גם הם מחזיקים דולרים, רואים רק סדרות וסרטים מהוליווד ונועלים נייקי - כולם בטוחים שהתרבות שלהם זהה לשלנו. ככה, אין קשיי קליטה, והאנרגיה היחידה שצריך להשקיע במעבר, היא בתליית מדפים בסלון. אז זהו שלא. אף אחד כאן לא חיכה במיוחד שהישראלים יפציעו בעולמו, ומי שהרגע הגיע הוא זה שאמור להשקיע בהטמעות. חלק מהעניין, זה לימוד התרבות המקומית והבנתה.
המלצרית בארוחת הבוקר, בחורה חביבה, הצליחה לזכור שאני רוצה להשאיר מקום לחלב בכוס הקפה רק ביום השני לפני שעזבתי (אחרי 4 שבועות). פעם אחת הוספנו למקושקשת קוטג'. בפעם אחרת לטבח כנראה לא התחשק, אז הוא אמר שאי אפשר להוסיף קוטג' וזהו. בשתי פעמים שונות נהנה מארוחת הבוקר גם ג'וק. רק אחרי שהערתי, הטבח כנראה הבריח אותו, אבל את רסק התפוחים שעליו הג'וק טיפס (היו בלינצ'ס) לא החליף. באמת שיש עוד סיפורים כאלה, אבל נשאיר קצת לדמיון.
סוף השבוע האחרון הפתיע בטמפרטורות אביביות אחרי תקופת קיפאון ארוכה. יצאנו לדלונגה, עיירה צפונית לנו, וביקרנו כמה מפלים בסביבתה. במרכז העיר, אכלנו במסעדה שאנחנו אוהבים (עוד מהביקור הקודם שם). ליד החניה גילינו מצבור של פקאנים שנשרו מהעצים מסביב. אספנו כמה שיכולנו ועכשיו הם מחכים שנפצח אותם מול הטלויזיה.
לכל התמונות מינואר (וסופהשבוע האחרון- בסוף האלבום)
הנה חבר חדש שפגשנו במרפאה הוטרינרית. הוא סגור כל היום בפינה של הקבלה, עד שהוטרינרית לוקחת אותו הביתה.כבר דיברנו על היחס של ישראלים לתרבות האמריקאית, אבל איכשהו בביקור הזה בישראל פגשתי את הטענות האלה שוב ושוב, והצלחתי לחדד לעצמי את הנקודה הזו.
- "האמריקאים צבועים", "לאמריקאים אין חברים" וגם: "באמריקה הרגשתי ניכור". ומכאן גם המשפט "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו מחוץ להוויה הישראלית".
הרי, כשנוסעים לתקופה ארוכה, נניח לסין, לא מצפים להרגיש "אחד מכולם" כבר בשניה הראשונה. ברור שהבדלי התרבות (בעיקר השפה, אבל גם כל קודי ההתנהגות) יהוו מכשול רציני. לחלק זה לא ממש מפריע או שלקחו את הבידוד בחשבון, ולאחרים, אם לא ינסו לגשר על הפער, מצפה מפח נפש וכנראה שלא יוכלו להשאר שם ליותר משנים בודדות מבלי שהמועקה הנפשית תהיה קשה מנשוא. אלה שמשתקעים בסין, יאלצו קודם ללמוד את השפה המקומית.
לישראלים בסין, הבדלי התרבות תהומיים, אבל בגלל שארה"ב זו הסטייט השניה של ישראל - גם הם מחזיקים דולרים, רואים רק סדרות וסרטים מהוליווד ונועלים נייקי - כולם בטוחים שהתרבות שלהם זהה לשלנו. ככה, אין קשיי קליטה, והאנרגיה היחידה שצריך להשקיע במעבר, היא בתליית מדפים בסלון. אז זהו שלא. אף אחד כאן לא חיכה במיוחד שהישראלים יפציעו בעולמו, ומי שהרגע הגיע הוא זה שאמור להשקיע בהטמעות. חלק מהעניין, זה לימוד התרבות המקומית והבנתה.
כשאמריקאי מחייך לזרים בחנות, זה לא בגלל שהוא צבוע. הוא לא חושב לעצמו: "אוי, הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה לחייך, אבל אני אחייך בכל זאת". זה פשוט חלק מאיך שהוא יודע להתנהג, ואיך שכולם מתנהגים. ככה צריך לעשות, ודווקא מי שלא יודע לחלוק חוויות מהסופ"ש במעלית, הוא המוזר. לאמריקאים יש חברים. סגנון החברות ומעגלי הקרבה שונים ולכן קשה לישראלי להצטרף אליהם. אם נמצאים במקום עם הרבה ישראלים, יותר קל להסתגר ב"גטו הישראלי" מאשר להבין את התפיסה השונה של המקומיים. מכאן בוודאי הרגשת הניכור של חלק מהישראלים. אפשר להבין את ההרגשה הזו, אבל לא את האכזבה שמתלווה אליה.
עוד מישראל - תודעת שירות. או יותר נכון - חוסר תודעה. המלון שבו התאכסנתי, ה"שרון" בהרצליה, סבל מכל תחלואי השירות האפשריים. כל המחלקות הפגינו אדישות לאורחים. בקבלה, עמד עובד נרגן, שרק חיכה כבר להפסקת הסיגריה הבאה שלו. שאר עובדי הקבלה, בכמה הזדמנויות שונות, לא דאגו שאקבל את מבוקשי. השומר בכניסה מעשן, והעשן נשאב ללובי דרך הדלתות המסתובבות. כשהערתי על כך בקבלה, טענו שלא מעשנים במלון. אנשי התחזוקה לא נוגעים באגף הדרומי בכלל. כשהגענו היו כמה ימי סערה ולחדר דלפה רוח פרצים ורעשי חלונות רעועים. המזגן היה על מצב קירור בלבד, ואף אחד לא חשב לשנות זאת. אחר כך שמעתי מעובד אמדוקס אחר ששהה בחדר שפונה לשמש, וכשכבר התחממו הימים חזרה, המזגן עבד רק על מצב חימום בעקבות בקשות האורחים... עברנו לאגף הצפוני. שם ראש הטוש במקלחת לא התאים לוו התליה, אבל הצלחנו איכשהו לתלות אותו על בלימה. עובד תחזוקה שהגיע, החליף את הטוש בכזה שבכלל לא איפשר תליה והלך. החדרניות, שקשקשו במסדרון שעות, לא ניקו את האמבטיה כמו שביקשתי. אחרי תלונות הגיעה חדרנית מלווה באחראית. יחד איתי, ניקו ואפילו החליפו למצעים שבאמת מתאימים למיטה. למחרת כבר קיבלתי שוב ציפה קצרה מדי לשמיכה ושוב השמיכה קופלה מתחת למזרון.
המלצרית בארוחת הבוקר, בחורה חביבה, הצליחה לזכור שאני רוצה להשאיר מקום לחלב בכוס הקפה רק ביום השני לפני שעזבתי (אחרי 4 שבועות). פעם אחת הוספנו למקושקשת קוטג'. בפעם אחרת לטבח כנראה לא התחשק, אז הוא אמר שאי אפשר להוסיף קוטג' וזהו. בשתי פעמים שונות נהנה מארוחת הבוקר גם ג'וק. רק אחרי שהערתי, הטבח כנראה הבריח אותו, אבל את רסק התפוחים שעליו הג'וק טיפס (היו בלינצ'ס) לא החליף. באמת שיש עוד סיפורים כאלה, אבל נשאיר קצת לדמיון.חוץ מזה התמכרתי בכל בוקר במלון לנוף של הים.
לכל התמונות מינואר (וסופהשבוע האחרון- בסוף האלבום)
תול הצטנן המסכן וקיבל נזלת. הוא דואג להתעטש על כולם בלי הבדל מין, שפם או זנב. תול, שיהיה לבריאות!
הנה תרומתי לפינת האתנחתא. התחילה עונה חדשה של אמריקן איידול, ובאודישן הזה, נדחסו כל סממני התוכנית. הילדה בת 15, כל-אמריקאית מג'ורג'יה עם סיפור קורע לב. אולם הבחינות הוא הריימן בנשוויל שבו ביקרנו. לסיום היא פצחה בשיר של איירוסמית' יחד עם סטיבן טיילר, השופט החדש.
