בשבועות האחרונים קצת הפשרנו מהחורף. גם העצים מסביב התעוררו ופורחים בשלל צבעים.
בראשון שעבר יצאנו לטייל ב- Sweetwater Creek State Park בסיור מודרך עם ריינג'ר. הפארק קרוב מאוד לאטלנטה ודורש ביקור נוסף, עם אגם שבדיוק מתאים בגודל לשיט ועם כמה שאריות ממלחמת האזרחים (בית חרושת לבדים שנשרף ע"י הגנרל שרמן) ומההצפות של קיץ 2009 (גשר עתיק שחיבר בין חלקי הפארק ונהרס כליל).
בשבת הקודמת ארחנו את נעה ודורון, זוג שעשה רילוקיישן מרמת גן לדנוודי ויצר איתנו קשר כאן בבלוג. אנחנו כבר יכולים לתת עצות ומרגישים הרבה פחות חדשים. בשבת הזו כבר עשינו איתם כרטיס קוסטקו ויצאנו מהקנייה הראשונה עם השלל הנאה הזה. החנות לא בהכרח זולה, אבל יש בה מבחר אוכל שמאוד קשה לעמוד בפניו וכל מיני מוצרים שלא ראיתי במקומות אחרים, מה גם שהבשר מאוד איכותי.
ואם כבר מדברים על קניות של אוכל, הפרסי התחיל להביא קוטג'! איזה ארוחת שחיתות הכנו באותו ערב.
מה עוד עשינו בשבועות האחרונים? נצ קיבל כרטיסים לקולנוע אז הלכנו סופסוף ל"נאום המלך". משחק מעולה, סרט נחמד. ב- HBO ראינו את Crazy Heart, הסרט שזיכה את ג'ף ברידג'ס המעולה באוסקר בשנה שעברה. היינו גם במסעדה איטלקית טובה (מסתבר שיש הרבה כאלה באטלנטה, מסעדות שהאוכל בהן שולח אותנו בחזרה לאיטליה), Valenza.
אחרי שבוע בהסגר, בו היה צריך לשים לב לכל צעד שעושים מחוץ לבית ולכל נהיגה על הכביש המושלג-קפוא, חזרנו לשגרה. בשבת נסענו לאאוטלט וחידשנו קצת מלתחה. ביום ראשון נסענו לבקר את דרור וטלי והתינוקת שלהם, רוני, שנולדה כשהיינו בישראל. צהריים אכלנו באחת המסעדות הוייטנמיות ב- Buford Hwy (יחס האטריות-בשר נטה בהגזמה לכיוון האיטריות, אבל קיבלנו עודף מ-15 דולר).
כנראה שכולם יצאו מההסגר, כי ה- Farmer's Market מעולם לא היה כ"כ עמוס, בקושי שמנו יד על עגלה ובקושי מצאנו מקום חנייה (הלו, זה לא ישראל-בערב-חג פה).
מזמן לא כתבנו פה על סרט שראינו, ולאחרונה דווקא ראינו כמה משובחים (עונת האוסקרים בפתח). Greenberg הוא סרט אינדי לא מזיק, שעיקר ההנאה בו טמונה בבן סטילר, שסופסוף משחק היטב בסרט לא אידיוטי. A serious man מבית היוצר של האחים כהן שוב הוכיח שהם מבינים משהו בעשייה הקולנועית. הסרט נתן תחושה של "אלכס חולה אהבה" מעובד לאמריקאית - סצינות הזויות על יהודים בורגנים באמצע המאה שעברה. המערבון החדש שלהם אצלנו על הכוונת. The Social Network, או "האזרח קיין" של המאה ה-21, היה מעניין וסיפק קצת מאחורי הקלעים לאתר הכי פופולארי ברשת. Rabbit Hole ריגש; למישהו שם מגיע אוסקר. Black Swan הצליח להוציא אותנו משלוות רוחנו. סרט אפל שנובר עמוק בנפש האנושית (מהבמאי של "רקוויאם לחלום" - בהחלט לא לרכי לבב). נטלי פורטמן משחקת מעולה. The Town של בן אפלק היה סרט סביר, כשמתחשבים בזה שאפלק גם ביים ("I'll see you again, this side or the other").
בטלויזיה נפתחה עונת החורף, השבוע אמריקן איידול בפאנל חדש אולי יצליחו להחיות את הפורמט. לפני שנסענו לישראל הסתיימה העונה הראשונה של שתי סדרות טובות בכבלים, Boardwalk Empire של HBO ו- the Walking Dead של AMC. ואם כבר מדברים על מתים-חיים, צפינו גם בריאליטי של שרה פיילין, שעושה אותה אנושית להפליא. אמרנו שאם היא לא היתה כזו חשוכה בדעותיה (אין הרבה קיצוניים ממנה במפלגה הרפובליקנית בנוגע להפלות, אבולוציה, התחממות גלובלית, נשיאת נשק ושאר ירקות) אולי היינו שמחים לראות נשיאה כזו סימפטית. מה שבטוח, היא עושה חשק לנסוע לאלסקה.
הנה התשובה של קולדפליי למי שקורא תיגר על המדע
קשה לכתוב פוסט סיכום שנה. מי שעוקב פה קצת בטח שם לב שהיתה שנה עמוסה בלימוד, הכרות, התארגנות והתאקלמות. כמו תמיד, כשמסתכלים אחורה משתאים מצד אחד על הקלות והמהירות בהן הזמן עובר ומצד שני על כמה עשינו והתקדמנו מאז אותו יום שבת באוגוסט, כשנחתנו כאן עם ארבע מזוודות ושני חתולים.
7 הופעות, שתי חופשות קצרות ועוד מספר לא ידוע של טיולי סופשבוע, שני ביקורים משפחתיים (ועוד אחד על הדרך), הרבה קניות (בחודש הראשון למעשה גרנו בוולמארט ובטרגט, בניסיון נואש להשלים את כל מה שנתנו ומכרנו בישראל)... למדנו באיזה חנויות וסוּפרים אפשר להשיג דברים מישראל, איפה יש מסעדות טובות (רמז: בכל מקום), איך להתנהג בתור ובכביש וקצת מאומנות ה-small talk. ויש עוד הרבה מה ללמוד. אומרים שרק אחרי שנה מתחילים ממש להסתגל למקום, כי יש נקודת השוואה- כשמגיע חג, נזכרים איך היה החג הקודם כאן; כשמגיעה שוב עונה בשנה, נערכים טוב יותר, למודי ניסיון. ההתסגלות ממשיכה גם לתוך השנה השנייה, הסתגלות אחרת, איטית יותר. נצ: האמהות אוהבות להקשות בשאלות מסוג : "אתם לא מתגעגעים לארץ?" - ל"ארץ" בצורה הכללית אנחנו לא מתגעגעים. כל מה שכבר כתבנו כאן, על חוסר האכפתיות והשחיתות, עדיין תקף ואולי אפילו יותר מתמיד. אנחנו כן מתגעגעים לאנשים הקרובים לנו - משפחה וחברים. על הפער הזה מנסים לגשר עם הסקייפ והביקורים. גם מקומות ספציפים מנותקים מההקשר עולים בזכרון, אבל אנחנו משתדלים למצוא עוד ועוד מקומות וחוויות חדשים.
"ואיך עידית מסתדרת?" - אמנם אני עסוק בעבודה במשך היום, אבל מן הסתם, אם עידית היתה סובלת יותר מדי, גם לי לא היה טוב כאן. כך שהשאלה אמורה להיות מכוונת לשנינו. מצד אחד מסתדרים טוב, תודה. מוצאים ומתכננים עיסוקים, ובד"כ יש חוויות חדשות לדווח כאן. מצד שני, אף אחד לא הבטיח מנוחה על זרי הדפנה. אלה חיים כבכל המקומות, עם הקשיים הנלווים. אף אחד לא מבטיח שהיינו מסתדרים טוב יותר בארץ.
מדורי סוף-השבוע אוהבים לערוך מצעדי סיכום במעבר שנה. בדקנו מהם קטעי הוידאו הנצפים ביותר מתוך אלה שהעלנו ליו-טיוב. ובכן, לעשיריה הראשונה התברגו ששת הקטעים מהמופע של בון ג'ובי, כש-"חיים על תפילה" ניצב איתן במקום הראשון (2399 צפיות נכון לרגע זה). שלושת קטעי המופע של מיוז אף הם נמצאים ואחד מהם במקום השני. ההפתעה נרשמת במקום השלישי - הסרטון שערכנו במשט סירות המפרש (כמו של אבא) מוכיח שוב שלייף-סטייל חשוב כאן לא פחות מכל היבט אחר.
ובאמת, קנינו קאנו מתנפח שאמור לעודד אותנו לחקור את האגמים והנהרות ליד הבית. השיט הראשון (Lake Allatoona, כמעט מאותו מזח של המשט הנ"ל) עבר בהצלחה. :צנ
גם השיט השני, ב-High Falls State Park, היה נחמד- התחיל במזג אויר מעונן והסתיים בשמש יוקדת ורוח נגדית. האגם היה מלא פינות חמד, ראינו אנפות, צבּי מים ואפילו במבי.
נכון לעכשיו, המזגן החדש עובד כהלכה, אחרי סופ"ש בו הוא קצת גמגם.
מכיוון שבראשון אי אפשר היה לשבת בבית בכיף, הקלת החום נרשמה בגזרת Lake Lanier, הכנרת של אטלנטה- אופנועי ים, על האש, ערסים מקומיים (מקסיקניים. לא ידעתי שיש כאן כל-כך הרבה מהם. הדימיון לאלה מהכנרת: קבוצות גדולות, שלא לומר חמולות, עור שחום. השוני: שקטים יחסית ולא מאזינים בקולי קולות למוזיקה מזרחית).
הקלת חום נוספת בעזרת מילקשייק ב-Steak n' Shake, מסעדת פאסט פוד שמעוצבת כמו דיינר של פעם ומתגאה בעשרה טעמי מילקשיייק. שוקולד היה הבחירה המנצחת. שני מילקשייק בסופ"ש אחד and counting...
בקולנוע של השני דולר ראינו את הזבלון Iron Man 2. מעט מאוד אקשן, פשוט גרוע. בבית ראינו את החדש I love you Phillip Morris- סרט אינדי חביב מאוד (ושנוי במחלוקת עד כדי כך שההפצה המסחרית שלו בארה"ב נדחתה למועד לא ברור. עוד סיבה לראות).
השבוע התחלנו להנות מעץ התאנה של איריס ואורי. מה שמצולם היה יכול להיות hors d'ouvre לתפארת בכל מסעדה. בתפריט זה היה מופיע ככה: Chevre goat cheese lightly toasted on baguette accompanied by Iris's blushing fig and Alon's chopped liver delicacy.
פלצנות מעולם לא היתה טעימה כל-כך.
בפינת האתנחתא U2 מזכירים לנו מה לא כדאי לעשות בקיץ.
קיבלנו תלוש למסעדה מאוד "אינית" בוירג'יניה היילנד, האיזור הכי נחשב לבילויים. אז לא נלך? La Tavola היתה מוגדרת בארץ כאיטלקית-שף. אבל כאן כמעט הרגשנו ברומא, כל הטעמים היו מדויקים, המנות פשוטות ועשויות כהלכה. נצ: סדר הפעולות שלפני המסעדה הרגיש לנו (גם אם עידית לא תבטא את זה כך) כמו 40 השניות הראשונות של הקטע הקלאסי משובח האפקטים הזה מ"מטריקס" - נרשמנו בעבר לאתר ששולח בכל יום קופון אחר לאימייל. בד"כ, אילו קופונים מיותרים לגמרי. כשהגיע הקופון למסעדה, פצחנו בשורת בירורים דרך האייפון - בדקנו המלצות על המסעדה באפליקציה אחת, בדקנו אם התפריט שלה מתאים לנו, הזמנו מקומות דרך אפליקציה שנותנת נקודות על הזמנה דרכה (ובסוף מקבלים עוד סוג של הנחה), ובדקנו לאן צריך ללכת (למרות שאפשר להסתדר עם האייפון, העברתי את הכתובת לGPS הנפרד). דקה לפני שיצאנו, נזכרנו לבדוק איך משתמשים בקופון - אפשר להדפיס על נייר (מה זה?), או להציג את הקופון על גבי מסך האייפון ע"י האפליקציה המתאימה. אבל עדיין אין לנו אותה מותקנת, מה עושים? מורידים, sign in, ובואי נצא... :צנ
השבוע, אחרי הפסקה ארוכה, יצא לנו לראות כמה סרטים. ב-HBO ראינו את הסרט המשובח Public Enemies- ג'וני דפ משחק את הפושע רב-המעללים ג'ון דילינג'ר וכריסטיאן בייל את סוכן ה-FBI שתפס אותו. באמת ששום דבר רע לא יכול לצאת מהשילוב הזה. סרט שונה לגמרי הוא The Single Man, אומנותי, שקט ומהורהר, נוגע ללב ופשוט נהדר. ראינו גם את The Invention of Lying, קומדיה שהרעיון שלה מעניין אבל מתרשלת בשלב הביצוע. זו הסצינה הכי מעניינת, בה מומצא ה-man in the sky, ששולט על ה-כ-ל, תוך כדי הקראת עשרת הדיברות מעל 2 לוחות מגשי הפיצה. ההקשרים לארועים ממקורות דתיים מופיעים לאורך הסרט, ומראים סיטואציות מבדחות בהן המקור עלול היה להתרחש.
השבת אפינו (כן, כן- אפינו) עוגה מ"ביסים", בלוג אוכל שכבר הוזכר כאן לטובה. עוגת השיש היתה ממש הצלחה.
בראשון חיפשנו להתרענן באיזה נהר. נסענו ל-Amicalola Falls, ועצרנו להשתכשך ב-Amicalola River, נהר מושלם לשיט אבובים. גם "Pooles Mill "swimming hole התגלתה כנקודת חמד, ממש ליד האאוטלט של ה-400.
קשה לא להזכיר שוב את האביב. הוא פשוט נמצא בכל פינה, השינוי מהחורף כל-כך דרסטי. בארץ מרגישים את האביב בעיקר בגלל ניקיונות הפסח (לא שאין פריחה, אבל ההבדלים בין האביב והחורף מינוריים מאוד). כאן כל העצים פורחים לפי תור והטמפרטורות מטפסות בדיוק לחמימות אביבית, בתיאום מושלם עם המעבר לשעון קיץ ויום תחילת האביב בלוח השנה.
אז שוב יצאנו לטייל, קרוב יותר לבית ב-Lake Lanier, אגם שנוצר מסכר Buford על נהר ה-Chattahoochee. מצד אחד של הסכר אגם נפלא ועמוק משופע באיים, ומהצד השני נהר איטי ודי רדוד, מושלם לדיג. מצאנו כמה איזורים טובים לפיקניקים של קיץ (מזג האויר עכשיו עוד לא ממש "שם", היו רוחות אימתניות בימים האחרונים).
גם בבית שתלנו קצת עציצים חדשים לקראת האביב והסחלב שקצת התייבש בחורף (מזגן... אין מה לעשות) מתחדש ויפרח שוב בקרוב.
היה מלאי סרטים מכובד בשבוע האחרון. את From Paris with love אפילו טרבולטה לא הצליח להרוס. סרט אקשן מצחיק וקצת לא צפוי. גם את שרלוק הולמס ראינו ב-2 דולר, האנגלית ה"בריטית" הישנה והמהירה הפריעה לנו להבין הרבה מהנאמר, אבל הסרט מתבסס על הויזואלי יותר מאשר על הפטפטת, אז שרדנו בכבוד. ואחרון השבוע, עליסה בארץ הפלאות, עוד סרט שחוזקו בויזואליה. נכון שאין לסרט עוקץ, אבל טים ברטון הצליח לתת את ה-magic touch וברא בכשרון את ארץ הפנזטיה והדימיון הפרוע.
באיחולי אביב שמח ופסח שמח, שיר שמתאים לעונה (ולכל עונה). ואני חייבת להודות שנזכרתי בו בגלל אמריקן איידול.
נצ: המנצח במשחק הוא מי שזיהה רכב ממדינה שעדיין לא ראינו רכבים ממנה. לוחיות הזיהוי בארה"ב מציינות גם את המדינה והמחוז בהם נרשם בעל הרכב, וכך אפשר לדעת מאין הגיעו. משאיות ממדינות רחוקות מזכות בפרסי ניחומים בלבד, כי ממילא הן משמשות למסעות ארוכים, וזו "לא חוכמה". למרות זאת, די התלהבתי כשראיתי משאית מאלברטה שבקנדה. כמובן, שרוב המכוניות בדרכים מסביבנו הן מג'ורג'יה, והבאות בסדר השכיחות הן מהמדינות השכנות (ויש הרבה כאלה - פלורידה, אלבמה, צמד הקרולינות וטנסי). במשך הזמן, ובמיוחד בטיולים, ראינו מכוניות מרוב המדינות, גם מהפינות המערביות של ארה"ב, כמו וושינגטון, אורגון, אריזונה וכמובן קליפורניה. משום מה, איזור ניו-אינגלנד עדיין חסר לנו ברשימה. עד שבטיול למיאמי עידית זיהתה רכב ממיין. (היתרון לא נשמר ליותר מיומיים כשראיתי רכב מאלסקה).
עוד במיאמי, בדרך מס' 1 לקי-ווסט, צילמנו לוחית מדלאוור, המדינה הראשונה, כך הסתבר לי. יש עיצובים שונים ללוחיות גם בתוך אותה מדינה. חלק מהעיצובים כוללים סמלים וססמאות. אפשר לראות כאן את כל הססמאות האפשריות לכל המדינות. חלק מהמדינות מתגאות בססמאות נורמליות ואפילו מכובדות. כמו ניו-יורק שהיא "The Empire State", או ג'ורג'יה "...On My Mind". אבל לפעמים נדמה שהיה להם ממש קשה למצוא ססמא מייצגת ייחודית, כמו ניו-מקסיקו שהיא "Sunshine State", למרות שברור לכולם שזו הסיסמא של פלורידה. או קרולינה הצפונית שהיא "First in Flight", כי שם האחים רייט הטיסו את המטוס שלהם, אבל אוהיו היא "Birthplace of Aviation", כי שם האחים תכננו את המטוס. זה ממש בלבל אותנו, עד שגיגלתי את הנושא וגיליתי שאפילו היתה דרושה החלטת קונגרס לאשר לאוהיו את המעמד הראשוני הזה, על פני קרולינה הצ'. מה, אין לאוהיו עוד רעיונות מקוריים ויצירתיים לססמאות?! המגוחכת מכולן היא הססמא של מיזורי - "Show-Me" - סליחה? זו ססמא? הצירוף המביך הזה שבמקרה הטוב גורם למיזוראים להשמע לא חכמים במיוחד?
ביום שלישי שעבר ירד שלג למשך שעות ארוכות. הוא לא הצטבר במיוחד על הקרקע, אבל היווה תזכורת ממשית לכך שהחורף עוד כאן. מצד שני, השבוע הטמפרטורות אמורות לעלות, מה שאולי יזרז קצת את האביב.
השלג גם נתן אקורד סיום חגיגי לביקור של משה ונדיה. בקושי הספקנו ללכת לכל המקומות שהיו בתכנון. השופינג היה ציר מרכזי בשבועיים האלה. אם במקרה שלחנו את שני אלה לבד לוולמארט, הם פשוט שכחו לחזור.
בחרנו לקנח את הביקור במסעדה-בר שמאוד מושקעת בעיצוב. אצל 'דנטה' Dante's Down the hatch, המסעדה מעוצבת כאילו יושבים בנמל של כפר דייגים. במרכז עוגנת ספינה עתיקה במים שורצי קרוקודילים קטנים. בערבים יותר עמוסים, יושבים גם בתוך הסירה מסביב להופעת ג'אז חיה. כשאנחנו הגענו, שר לנו זמר עם גיטרה. דנטה עצמו עבר בין השולחנות וקשקש גם איתנו, ובסוף הגיש לנדיה כוס למזכרת עם לוגו מוזהב. התפריט מתורגם לעשרות שפות (כולל עברית בניסוחים צולעים) ומבוסס בעיקרו על מנות פונדו. אנחנו הזמנו את הפונדו הבשרי שבו טובלים מבחר בשרים (בקר,עוף, בקר לבן ושרימפס) וגם ירקות (הפטריות היו שוס) בשמן רותח.
בשבת חזרנו למנהג של סרט בשני דולר. שוב רצינו גלידה לפני הסרט, ושוב לא מצאנו אף סניף של Bruster's פתוח. חייבים למצוא גלידה אחרת. ולעניין הסרט: It's complicated הוא אמנם עם מריל סטריפ ושורה של שחקנים שהתמחותם בקומדיה, אבל הוא משמים כל-כך שיצאנו באמצע! אף צחוק ראוי לשמו לא נרשם בשעה שישבנו באולם. זה כבר הסרט השלישי ברצף עם מריל סטריפ שממש מאכזב- האם המלכה המכהנת הודחה?
את פורים עברנו בשקט יחסי. כל המכרים שלנו כאן לקחו את הילדים למסיבות חב"ד וה"בית הישראלי" וחזרו לספר על סיוט משעמם וצפוף שאפילו עלה דמי כניסה. אני הכנתי אוזני המן ב-3 מילויים. והנה אעיד על עיסתי - ממתכון שאורן גירון נתן, ויצא מצוין.
ולסיום, עוד כמה דגים לאוסף. ראיתי גם דג צבעוני, שנאמר : "דגֶא", אבל לא הצלחתי בשום אופן להוריד את התמונה מהטלפון הטיפשי שלי (זה לא האייפון של עידית...)
אנחנו מפשירים מחודש של קיפאון, בו עמדנו בגבורה בטמפרטורות של -9 (ביום). שנינו היינו חולים, אחד אחרי השנייה (שפעת רגילה או חזירים?). עכשיו רוב הימים נעימים יותר (מתחת לאפס רק בלילה).
בשבת שעברה הלכנו להרצאה של מועדון המדע של אטלנטה (כן, יש דבר כזה. יש קבוצות מפגש לכל דבר ועניין תחת השמש) בנושא: "אבולוציה של המח בפרימאטים בהשוואה לאדם". המקום (פאב סמוך לאוניברסיטת אמורי) היה מפוצץ, ופגשנו כמה אנשים נחמדים. גם ההרצאה היתה (לרוב) מעניינת, קצת ירדה מדי לפרטים לטעמי (ממש הרגשתי בחזרה בפקולטה לביולוגיה בטכניון) אבל עוררה מחשבה.
למחרת הלכנו לסרט 2012. טעות, הן מבחינת השעה (בארבע וחצי כל המשפחות הולכות, ולא לכל הילדים יש סבלנות לסרט של שעתיים וחצי) והן בגלל שזה אחד הסרטים האוויליים ביותר שנראו על המסך. ממש קלישאה של סרטי אסונות. הסרט הקודם שראינו ב-2 דולר היה Brothers, שהרשים לטובה בעיקר בקטגוריית המשחק.
בסוף השבוע האחרון סופסוף הגענו לסניף ה-Kroger הכשר. השמועות על גבינות תנובה שיש רק שם הצריכו בדיקה מעמיקה. מצאנו שם מגוון מוצרים טריים כשרים (חדי העין ישימו לב למשהו מרחיק לכת בתמונה המרכזית). אחרי חמישה חודשים של קוטג' שרק המרקם שלו דומה לגבינה המוכרת מהארץ ושל פטה באריזת ואקום התענגנו על גבינה לבנה וכפרית. קוטג' מהארץ אין (הוא מתקלקל מהר מדי). שוב מצאתי את עצמי מודה שאנחנו גרים בעיר גדולה, שיש בה מספיק יהודים שיוכלו לפרנס סופר כזה. וגם שואלת את עצמי למה תנובה לא יכולה לשווק את המוצרים האלה קצת יותר באגרסיביות.
עוד חוויות ראשונות: אזרתי אומץ להסתפר. נבחר למשימה- הספר בקניון (נצ טוען שהנ"ל נבחר כי הוא הומו; אני טוענת שהוא נראה לי כמו מישהו שיודע מה הוא עושה). אכן יצאתי מרוצה. למרות שחברות המליצו על ספרית ישראלית (מימי), סרבתי בתוקף ללכת להסתפר אצל מישהי רק בגלל שהיא ישראלית (מה גם שלהפקיר את שיערי למי שמספרת בצריף בחצר לא נשמע מבטיח). גם ביקורת שנתית ראשונה של שנינו אצל רופא השיניים (גרגורי. כן, כל הרופאים פה יהודים או רוסים או שניהם) עברה בסדר. אצל הוטרינרית אנחנו כבר בני בית, אחרי שהתוּלים סבלו מכל מיני השפעות של המעבר והיו צריכים לקבל כבר את החיסון השנתי.
יום עבודה בבית קולן (או: התוּלים מחפשים פינת חמימה) נראה כך:
ופינת האתנחתא חוזרת לבריטניה הגדולה, לציון all these things that we've done.
בשבועות האחרונים אטלנטה עוברת גל קור שגם זקני העיר לא זוכרים (ובהשוואה לירושלים, אין ספק שפה יותר קר גם בלי גל קור ארקטי). שבוע שעבר היה הקר ביותר עד כה, הטמפרטורות בקושי גירדו את האפס (מלמטה) ביום. בערב חמישי ירד שלג, שאפילו תפס אבל לא הגיע ליותר מכמה סנטימטרים. בבוקר שישי היה כ"כ קר שהשלג לא נמס ואיפשר לנצ לצלם קצת.
החגים עברו בשקט, היה נחמד להרגיש אווירת חג שלא קשורה אלינו ולהנות מימי חופש סתם ככה. נסענו לאאוטלט החביב עלינו לקצת שופינג בהנחות לא רעות (יש הנחות לפני הכריסטמס ואחרי הכריסטמס, מה שמחזק את הטענה שתמיד יש פה איזשהו סייל). בערב ראש השנה האזרחית הרמנו כוסית שמפניה אצל איריס ואורי עם עוד כמה חברים.
בחג המולד הלכנו לסרט Avatar, ונראה שפגשנו שם את כל אטלנטה. חיפשנו חנייה מעל 2 דקות! ומדובר פה באמריקה, מה שהופך את הסצינה למאוד-מאוד חריגה. הסרט עצמו הוא מרהיב ויזואלית. אבל... שעתיים וחצי של "דמויות חד-ממדיות וקלישאות של פוליטיקלי קורט, ואף לא תפנית עלילתית מפתיעה אחת" (ציטוט של מבקר הקולנוע ג'ון נולטה שמה לעשות, קולע בול). קשה להחזיק סרט שלם על חדשנות טכנולוגית ואפקטים. מה עם קצת עלילה, משחק, דמויות מתפתחות או הומור עצמי? ועדיין כדאי לראות את הסרט בתלת מימד ולנסות לשים בצד את הביקורת לשעתיים ומשהו.
השבוע קישטנו את האוטו בזה. סמל הדג (שמצביע על אמונתו החזקה של הנהג בישו) מופיע פה על הרבה מכוניות, ובאינטרנט מצאנו איזה משהו שהולם אותנו יותר. אחד מהשכנים היהודים שלנו שם על הרכב שלו את הגפיטלטע פיש...
ואם בענייני גי'זס עסקינן, אין שיר יותר מתאים מזה, מה גם שהביצוע מתקשר לרשומה הקודמת על נאשוויל.
ההשפעה היהודית על אמריקה לא מתחילה ומסתיימת באילי הון. היהודים, למרות שהם מיעוט לא גדול, יצרו פה השפעה תרבותית משמעותית. יש מילים מיידיש ועברית שהפכו למילים מוכרות בשפה האמריקאית, מאוכל (חלה, לטקס, לקס), דרך חגים ומועדים (כולם פה יודעים מה זה "Rosh HaShana" עם הטעמה על ה-Sha או יום כיפור) מילות גנאי ואחרות (מזל טוב, טוכעס, שיקסה, Oye Vey). החגים היהודיים מוכרים מאוד, הרבה יותר מחגים של מהגרים אחרים. בעידן בו יש הרבה זוגות מעורבים, ששניהם רוצים לשמור על המסורת עימה גדלו, כבר לא צריך לבחור. לנוחיות כולם הומצא חג החגים, ה- Chrismukkah, שהוא השילוב האולטימטיבי בין חגי דצמבר, חנוכה וכריסטמס. עץ האשוח לצד החנוכיה, הגרביים על האח ליד הסופגניות, והעיקר- מתנות מכל הכיוונים (eight days of presents followed by one day of many presents, הקטע הרלוונטי מתחיל אחרי 28 שניות. להנאתכם גם הגירסא האוריינטלית). מצחיק במיוחד הפרק בסיינפלד בו פרנק, אבא של ג'ורג', מוחה נגד התרבות הפופולארית וממציא חג אלטרנטיבי משלו, ה- Festivus.
בשבת יצאנו לקניות ועברנו דרך הבית המדהים הזה בשכונת Buckhead. בהתחלה חשבתי שיש שם מכירה של הקישוטים, אבל לא. זה בית "רגיל". לקראת החג נעשה טיול שכונות-של-עשירים-וקישוטי חג.
חגגנו נר שלישי בבית של אורי ונעמה. כפי שאפשר לראות, הילדה שני מכינה בגן עץ אשוח והוא תלוי ליד החנוכיות. ואין שום בעיה עם זה. להיפך, זה רק מגדיל את תחושת החג. החנוכיה המקורית (גם אם לא הכי תקנית) היא מעשה ידיו של נצ.
הספקנו בסופהשבוע גם לראות את סרט הקאלט, Zombieland. כששמעתי שזו קומדיית אימה, התקשיתי להאמין שהיא באמת מצחיקה. אבל התוצאה מוצלחת. תמיד נחמד לראות סרט שלא לוקח את עצמו ברצינות ומצליח להוציא משהו קצת אחר מז'אנר ידוע ולעוס.
השבוע, כיאה לחודש דצמבר, הטמפרטורות צנחו. באזור האפס ומתחת כל לילה, מעט למעלה מזה ביום. אולי נזכה לקבל איזה מעטה לבן לקראת הכריסטמס. מיד אחרי חג ההודייה, הכריסטמס תופס כל פינה פנויה: בכל מקום מברכים ב- Happy Holidays (מעין פוליטיקלי קורקט שכולל גם את חנוכה), כל החנויות ומרכזי הקניות מקושטים (עצים, סרטים אדומים, נורות צבעוניות), בתחנות הרדיו יש יותר ויותר שירי חג, כל הפרסומות בטלויזיה עוסקות בקניות לחג וגם התוכניות והסרטים לא מפגרים הרבה מאחור. אין מפלט... החנוכה זוכה לקצת שאריות (בסופר מוכרים חנוכיות וסביבונים בצבעי כחול וכסף, הניגוד הגמור של הכריסטמס באדום-זהב. בחלק מהסניפים אפשר למצוא סופגניות ולביבות).
בניסיון להימלט מהשיעמומון הטלויזיוני, הלכנו לסרט "ג'ולי וג'וליה". חשבנו שמריל סטריפ ככוהנת המטבח ג'וליה ציילד אמורה לנפק סרט מהנה. אבל... הסרט בקושי עורר בי רצון לאכול, ממש לא לבשל. למחרת ראינו אותה ב-HBO ב"מאמא מיה" הקליל, שעורר דיון מהו השיר הטוב ביותר של אבבא (נצ ואני חלוקים. הזוכה בשיר הגרוע ביותר הוא, ברוב קולות, "פרננדו", שבצדק לא נכנס לפסקול). גם את "ההחלפה" הספקנו לראות השבוע, שמבוסס על סיפור אמיתי מרתק אבל יצא סרט מייגע כמו שרק קלינט איסטווד יודע לעשות.
בראשון ביקרנו במוזיאון לאומנויות בדאונטאון, ה-High. כרגע הוא מציג תערוכה של לאונרדו דה וינצ'י, שכוללת בעיקר רישומים שלו. מדהים לראות באיזה דיוק הוא הצליח לתפוס את שריריו של הסוס ואת השריון של החייל, ומעניין לראות כיצד איש הרנסאנס ניסה לפענח את מבנה המוח והעיניים. ליד חלק מהרישומים מוצגים גם הפסלים המוגמרים של תלמידיו, שהתבססו על הרישומים. המוזיאון מכיל עוד אוסף גדול למדי, ועכשיו שאנחנו יודעים שכל סופ"ש ראשון בחודש אנחנו יכולים להיכנס בחינם (כרטיס אשראי של Bank of America), נחזור לביקור נוסף.
פינת האתנחתא לתקופת החגים- ג'וני מיטשל מנסה לברוח מ- songs of joy and peace.
כבר נהיה אצלנו מעין מנהג לצאת לסרט ביום שישי. הפעם ראינו את Inglourious basterds, הסרט המדובר של טרנטינו. אני לא מעריצה של הבמאי (לא הבנתי את ההתלהבות מ"ספרות זולה". אולי אני צריכה לראות אותו שוב) ועדיין, מאוד נהניתי מהסרט. אפשר להגדיר אותו כחוויה קולנועית, כזו שלא זכורה לי מאז "האביר האפל". גם מי שלא מתחבר לסגנון הטרנטינואי יזהה את ניצוצות הגאונות שלו, בערך כמו שלא צריך להיות מבקר אמנות כדי לזהות את הגאונות של דה-וינצ'י, כי יש שם משהו לכולם. הדיאלוגים שנונים והעלילה מותחת, עד כדי כך שבשעה וחצי הראשונות לא זזתי מהכסא, אפילו לא להציץ על השעון... כן, לשונות צקצקו על "איזה מן סרט שואה זה, יהודים רוצחים נאצים...". אבל זה ממש לא סרט שואה (הוא על תקופת המלחמה ולא מתמקד בשואה, וזה בסדר- היהודים לא חייבים להיות מרכז העולם), לכן אין בו משום הכחשת שואה- זו פנטזיה מרתקת, שלא לוקחת את עצמה ברצינות ומציגה מציאות אלטנרטיבית בהחלט ולא פרשנות להיסטוריה. טרנטינו מניח, ובצדק, שאנשים מכירים את ההיסטוריה בקווים כללים ויודעים שסופם של מנהיגי הרייך לא היה בקולנוע בפאריס הכבושה. אם ההתנשאות היתה עדיין שולטת ("הצופה לא מבין, וצריך להאכיל אותו בכפית"), היינו נשארים עם הטלויזיה ה"חינוכית" של שנות השמונים, עם סדרות כמו "משפחת קוסבי". הרדידות הזו כבר לא מתקבלת. היום יש סדרות מתוחכמות על רוצח סדרתי עם מצפון ("דקסטר") או על משפחת מאפיונרים שקל להזדהות איתה ("הסופרנוס"). אין יותר חד-מימדיות. נותנים לצופה את הקרדיט והאתגר, במקום להגיש לו מרק דידקטי לעוס. דמויות הגרמנים נעים בין אכזריות, גאונות וחוש הומור (קולונל בנדה), להיסטריה מנותקת מהמציאות (היטלר). הם יכולים להיות פטריוטים גדולים כמו קצין הס.ס. שמסרב לבגוד, ופחדנים משתפי פעולה כמו החייל שלו. היהודים יכולים להיות קורבנות חסרי אונים וגם בריונים אלימים שמסוגלים לפצפץ גולגולות של נאצים ולצחוק על כך. המציאות מורכבת, ופארודיה עליה ממחישה זאת יותר מכל.
אתמול היה חג ההודיה, שחל תמיד ביום חמישי האחרון של נובמבר. זהו חג אמריקאי, וככזה מסופח אליו Black Friday, היום למחרת החג המוקדש למבצעי ענק בכל החנויות. אלה המכבדות את עצמן פותחות את שעריהן לפנות בוקר, לאחר שהשתרך שם תור ענק של אנשים. הראשונים זוכים להנות ממספר מוגבל של מוצרים בהוזלה משמעותית, השאר בדר"כ לא יוצאים בידיים ריקות, למרות שהם יודעים שהם קנו מוצר מדגם קצת פחות מתקדם, לפעמים ללא הנחה משמעותית. הם פשוט מתוכנתים לקנות ביום שישי הזה, גם כי הם צריכים להתחיל לאגור מתנות לכל העולם ואשתו ל- Christmas. או כמו שאביהו קורא לזה, האמריקאים שייכים לזן ה-homos consumptious.
בחג הוזמנו לשמוליק ומעין, יחד עם איריס ואורי ועוד שני זוגות שלא הכרנו (ענת ורפי ומיטל ו...- לא זוכרת את השם). היה ההודו המסורתי, וכל הנספחים: gravy, stuffing, פירה תפוחי אדמה, לצד כמה דברים פחות מסורתיים (סלטים ישראלים ובורקס, הישר מהפרסי). נצ עשה טוויסט על פאי והכין שטרודל (אחד תפוחים ואחד פרג) עם רוטב פירות יער וגלידה. אגרנו כוחות ליום שישי, למרות שהבנו שאנחנו לא הולכים לעמוד בתור בשום חנות (במקום לעמוד כל הלילה בקור מקפיא של מעלה אחת מעל האפס, נצ ניסה את כוחו באינטרנט. מחשב לא יצא בינתיים, אבל מדפסת-סורק בחצי מחיר כן). קמנו בבוקר וקפצנו לוולמארט, לטארגט ולברנדס מארט, יצאנו עם עוד כמה דברים קטנים (כמו ג'יגסאו) וסיכמנו את הנושא.
נתחיל בחדשות: יש לי רישיון של ג'ורג'יה. חוץ מזה, אנחנו מתארחים בערב ראש השנה אצל שמוליק, חבר של נצ מהעבודה, ביחד עם איריס ואורי. אנחנו מביאים סלטים, וקנינו גם יין אדום צרפתי. ובהזדמנות זו אנחנו מאחלים לכולם שנה טובה!
היו מעט מאוד סרטים שהשפיעו על דור שלם. ילדי שנות השמונים, בנוסף ל"אני והחבר'ה" ו"הנסיכה הקסומה" (hello, my name is Inigo Montoya, you killed my father, prepare to die), התחברו לתמימות של "ריקוד מושחת", שמתרחש בכלל בשנות השישים (היום, גם שנות השמונים כבר נראות תמימות). הסיפור של הנערה היהודייה הלא-כ"כ-יפה, שהצליחה לזכות בגבר החלומות (גם יפה וגם רקדן משגע) פטריק סוויזי, גרם לכל הבנות לחוש שעוד יש תקווה... השירים, הריקודים וכמובן הריקוד בסצנה האחרונה (שבוצע באינספור חתונות, חלק בהצלחה וחלק- פחות), שמעוררת צמרמורת (לא פחות ולא יותר). כל פעם שיש את הקלאסיקה בטלוויזיה, אני אתיישב לראות קצת רומנטיקה מעודדת.
השיר כאן בוצע על ידי סוויזי בפסקול הסרט, ולדעתי הוא קצת מעבר לשמאלץ הרגיל- זורם יפה וגם מרקיד.
בשבת הקודמת ארחנו את נעה ודורון, זוג שעשה רילוקיישן מרמת גן לדנוודי ויצר איתנו קשר כאן בבלוג. אנחנו כבר יכולים לתת עצות ומרגישים הרבה פחות חדשים. בשבת הזו כבר עשינו איתם כרטיס קוסטקו ויצאנו מהקנייה הראשונה עם השלל הנאה הזה. החנות לא בהכרח זולה, אבל יש בה מבחר אוכל שמאוד קשה לעמוד בפניו וכל מיני מוצרים שלא ראיתי במקומות אחרים, מה גם שהבשר מאוד איכותי. 
