musical weekend in Nashville

יום הנישואים השלישי שלנו חל בנר שמיני של חנוכה.

למחרת נסענו לסופשבוע בנאשוויל, טנסי, מולדת הקאונטרי. העיר הקפואה שומרת על להט מוסיקלי תמידי. האתרים התיירותיים בה קשורים למוסיקה, החל מההיכלים המפוארים שנבנו לקהל תוכנית הרדיו הותיקה, Grand Ole Opry (הראשון, ה-Ryman Auditorium, נבנה ב-1892 ככנסיה, הוסב לטובת מוסיקה ונחשב עד היום ל"קרנגי הול של הדרום" בזכות האקוסטיקה המשובחת שלו. השני הוא בנין האופרי החדש, סמוך למלון האופרילנד) ועד אחרוני הבארים ברחוב ברודווי, בהם אפשר לשמוע אמנים מתחילים המבצעים את כל סגנונות הקאונטרי. המלון שלנו בדאונטאון היה ממוקם היטב, קרוב מאוד ל-Ryman. הלכנו לשם לסיור מאחורי הקלעים, ושמענו סיפורים מפי מדריך שחווה את המקום בימי הזוהר של שנות החמישים והשישים, בזמן שאמנים כהאנק וויליאמס, פטסי קליין וג'וני קאש וג'ון קרטר (הסרט "ההולך בדרכי" מומלץ למי שרוצה להיכנס לאווירה) שלהבו את הקהל. האודיטוריום שופץ לפני כעשור, ומארח את ה-Grand Ole Opry במהלך החורף. חזרנו לאודיטוריום בערב להופעה (שהיא בעצם תוכנית הרדיו הנזכרת לעיל)- אמני קאונטרי מפורסמים שארחו זמרים פחות מוכרים. Little Jimmy Dickens חגג יומהולדת 89 (!!), מלא שמחת חיים ואהבה למוסיקה (באיזשהו שלב פיזזה על הבמה עוד זמרת קשישה, שהזכירה במראה הרבה סבתות פולניות/ מזרח-אירופאיות, אבל הדימיון נגמר כאן. אני ממש לא רואה סבתות רטנוניות מהזן המוכר במחוזותינו שרות ורוקדות ככה בעשור השמיני והתשיעי לחייהן). שני מנחים מפורסמים אחרים היו Emmilou Harris ו-Ronnie Mislap, שנראה שנהנו לתת את חסותם לאמנים העולים.

את הבוקר למחרת התחלנו ב-country breakfast. ב-Monell's עומדות משפחות בתור לבראנץ' הדרומי הטיפוסי של יום ראשון אחרי הכנסייה- אחרי שהתיישבנו לשולחן הבנו למה מחכים. לשולחנות הארוכים מסבים ביחד 12 אנשים (אנחנו ישבנו ליד שתי משפחות שונות, לבנה ושחורה), ואוכלים (לטענתם לפחות) אוכל כמו אצל אמא: biscuits and gravy, pancakes, cheese grits, hash browns, ham, fried apples, fried chicken, com pudding, bacon, smokes sausage לצד מיץ תפוזים, קפה וריבות תוצרת בית. comfort food כהלכתו. אהבנו לראות שלכל הדרומיים, לבנים ושחורים, יש את אותה מסורת קולינארית, מסורת שכמו זו המוסיקלית- הם לוקחים מאוד ברצינות.

הארוחה סיפקה לנו את האנרגיה להמשיך למתחם הגדול של מלון ה-Opryland, שנראה כמו אחד המלונות מלאס וגאס בגודל ובהשקעה בפרטים. יש בו מסעדות, ברים, קניון ומתחם הופעות ואטרקציות (כמו פיסול בקרח ומופע רקדניות). קישוטי חג המולד כיסו את החללים באווירה מיוחדת, מלווים במוסיקה חגיגית (מבין מזמורי חג המולד, או ה- carols, זה חביב במיוחד). גם האורחים נכנסו לרוח החג- ילדים ומבוגרים לבושים באדום, עם כובעי מצנפת או סוודרים של סנטה.

כאן אפשר לראות את כל התמונות מנאשוויל.

אתנחתא היה מאוד קשה לבחור, כי כל הסופ"ש היה מוסיקלי. אז הנה אמילי ווסט, אחת מהכוכבות העולות, מופיעה ב-Opry (החדש), בשיר שגם אנחנו שמענו בהופעה. וכמובן שאי אפשר בלי אמילו האריס, שמשלבת בין קול מיוחד, פתיחות מוסיקלית וורסטיליות. היא עבדה עם כל הגדולים (רק כמה דוגמאות: בוב דילן, אלביס קוסטלו, גראם פרסונס, דולי פרטון, מארק קנופלר מה-Dire straits, ריאן אדאמס בשיר שכבר שמתי פה, oh my sweet carolina), זכתה בכל פרס אפשרי וממשיכה להופיע ולהקליט.

Emily West- Blue Sky
Emmyou Harris- Sweet Old World

Chrismukkah

ההשפעה היהודית על אמריקה לא מתחילה ומסתיימת באילי הון. היהודים, למרות שהם מיעוט לא גדול, יצרו פה השפעה תרבותית משמעותית. יש מילים מיידיש ועברית שהפכו למילים מוכרות בשפה האמריקאית, מאוכל (חלה, לטקס, לקס), דרך חגים ומועדים (כולם פה יודעים מה זה "Rosh HaShana" עם הטעמה על ה-Sha או יום כיפור) מילות גנאי ואחרות (מזל טוב, טוכעס, שיקסה, Oye Vey). החגים היהודיים מוכרים מאוד, הרבה יותר מחגים של מהגרים אחרים. בעידן בו יש הרבה זוגות מעורבים, ששניהם רוצים לשמור על המסורת עימה גדלו, כבר לא צריך לבחור. לנוחיות כולם הומצא חג החגים, ה- Chrismukkah, שהוא השילוב האולטימטיבי בין חגי דצמבר, חנוכה וכריסטמס. עץ האשוח לצד החנוכיה, הגרביים על האח ליד הסופגניות, והעיקר- מתנות מכל הכיוונים (eight days of presents followed by one day of many presents, הקטע הרלוונטי מתחיל אחרי 28 שניות. להנאתכם גם הגירסא האוריינטלית). מצחיק במיוחד הפרק בסיינפלד בו פרנק, אבא של ג'ורג', מוחה נגד התרבות הפופולארית וממציא חג אלטרנטיבי משלו, ה- Festivus.
בשבת יצאנו לקניות ועברנו דרך הבית המדהים הזה בשכונת Buckhead. בהתחלה חשבתי שיש שם מכירה של הקישוטים, אבל לא. זה בית "רגיל". לקראת החג נעשה טיול שכונות-של-עשירים-וקישוטי חג.

חגגנו נר שלישי בבית של אורי ונעמה. כפי שאפשר לראות, הילדה שני מכינה בגן עץ אשוח והוא תלוי ליד החנוכיות. ואין שום בעיה עם זה. להיפך, זה רק מגדיל את תחושת החג. החנוכיה המקורית (גם אם לא הכי תקנית) היא מעשה ידיו של נצ.

עוד תמונות מהמסיבה כאן.

הספקנו בסופהשבוע גם לראות את סרט הקאלט, Zombieland. כששמעתי שזו קומדיית אימה, התקשיתי להאמין שהיא באמת מצחיקה. אבל התוצאה מוצלחת. תמיד נחמד לראות סרט שלא לוקח את עצמו ברצינות ומצליח להוציא משהו קצת אחר מז'אנר ידוע ולעוס.

בפינת האתנחתא, שיר כריסטמס עם טוויסט- מהנה מאוד.

John Denver and the Muppets- 12 Days of Christmas

It's coming on Christmas

השבוע, כיאה לחודש דצמבר, הטמפרטורות צנחו. באזור האפס ומתחת כל לילה, מעט למעלה מזה ביום. אולי נזכה לקבל איזה מעטה לבן לקראת הכריסטמס. מיד אחרי חג ההודייה, הכריסטמס תופס כל פינה פנויה: בכל מקום מברכים ב- Happy Holidays (מעין פוליטיקלי קורקט שכולל גם את חנוכה), כל החנויות ומרכזי הקניות מקושטים (עצים, סרטים אדומים, נורות צבעוניות), בתחנות הרדיו יש יותר ויותר שירי חג, כל הפרסומות בטלויזיה עוסקות בקניות לחג וגם התוכניות והסרטים לא מפגרים הרבה מאחור. אין מפלט... החנוכה זוכה לקצת שאריות (בסופר מוכרים חנוכיות וסביבונים בצבעי כחול וכסף, הניגוד הגמור של הכריסטמס באדום-זהב. בחלק מהסניפים אפשר למצוא סופגניות ולביבות).
בניסיון להימלט מהשיעמומון הטלויזיוני, הלכנו לסרט "ג'ולי וג'וליה". חשבנו שמריל סטריפ ככוהנת המטבח ג'וליה ציילד אמורה לנפק סרט מהנה. אבל... הסרט בקושי עורר בי רצון לאכול, ממש לא לבשל. למחרת ראינו אותה ב-HBO ב"מאמא מיה" הקליל, שעורר דיון מהו השיר הטוב ביותר של אבבא (נצ ואני חלוקים. הזוכה בשיר הגרוע ביותר הוא, ברוב קולות, "פרננדו", שבצדק לא נכנס לפסקול). גם את "ההחלפה" הספקנו לראות השבוע, שמבוסס על סיפור אמיתי מרתק אבל יצא סרט מייגע כמו שרק קלינט איסטווד יודע לעשות.
בראשון ביקרנו במוזיאון לאומנויות בדאונטאון, ה-High. כרגע הוא מציג תערוכה של לאונרדו דה וינצ'י, שכוללת בעיקר רישומים שלו. מדהים לראות באיזה דיוק הוא הצליח לתפוס את שריריו של הסוס ואת השריון של החייל, ומעניין לראות כיצד איש הרנסאנס ניסה לפענח את מבנה המוח והעיניים. ליד חלק מהרישומים מוצגים גם הפסלים המוגמרים של תלמידיו, שהתבססו על הרישומים. המוזיאון מכיל עוד אוסף גדול למדי, ועכשיו שאנחנו יודעים שכל סופ"ש ראשון בחודש אנחנו יכולים להיכנס בחינם (כרטיס אשראי של Bank of America), נחזור לביקור נוסף.
פינת האתנחתא לתקופת החגים- ג'וני מיטשל מנסה לברוח מ- songs of joy and peace.

Travis- River

ממזרי התהילה

כבר נהיה אצלנו מעין מנהג לצאת לסרט ביום שישי. הפעם ראינו את Inglourious basterds, הסרט המדובר של טרנטינו. אני לא מעריצה של הבמאי (לא הבנתי את ההתלהבות מ"ספרות זולה". אולי אני צריכה לראות אותו שוב) ועדיין, מאוד נהניתי מהסרט. אפשר להגדיר אותו כחוויה קולנועית, כזו שלא זכורה לי מאז "האביר האפל". גם מי שלא מתחבר לסגנון הטרנטינואי יזהה את ניצוצות הגאונות שלו, בערך כמו שלא צריך להיות מבקר אמנות כדי לזהות את הגאונות של דה-וינצ'י, כי יש שם משהו לכולם. הדיאלוגים שנונים והעלילה מותחת, עד כדי כך שבשעה וחצי הראשונות לא זזתי מהכסא, אפילו לא להציץ על השעון... כן, לשונות צקצקו על "איזה מן סרט שואה זה, יהודים רוצחים נאצים...". אבל זה ממש לא סרט שואה (הוא על תקופת המלחמה ולא מתמקד בשואה, וזה בסדר- היהודים לא חייבים להיות מרכז העולם), לכן אין בו משום הכחשת שואה- זו פנטזיה מרתקת, שלא לוקחת את עצמה ברצינות ומציגה מציאות אלטנרטיבית בהחלט ולא פרשנות להיסטוריה. טרנטינו מניח, ובצדק, שאנשים מכירים את ההיסטוריה בקווים כללים ויודעים שסופם של מנהיגי הרייך לא היה בקולנוע בפאריס הכבושה. אם ההתנשאות היתה עדיין שולטת ("הצופה לא מבין, וצריך להאכיל אותו בכפית"), היינו נשארים עם הטלויזיה ה"חינוכית" של שנות השמונים, עם סדרות כמו "משפחת קוסבי". הרדידות הזו כבר לא מתקבלת. היום יש סדרות מתוחכמות על רוצח סדרתי עם מצפון ("דקסטר") או על משפחת מאפיונרים שקל להזדהות איתה ("הסופרנוס"). אין יותר חד-מימדיות. נותנים לצופה את הקרדיט והאתגר, במקום להגיש לו מרק דידקטי לעוס. דמויות הגרמנים נעים בין אכזריות, גאונות וחוש הומור (קולונל בנדה), להיסטריה מנותקת מהמציאות (היטלר). הם יכולים להיות פטריוטים גדולים כמו קצין הס.ס. שמסרב לבגוד, ופחדנים משתפי פעולה כמו החייל שלו. היהודים יכולים להיות קורבנות חסרי אונים וגם בריונים אלימים שמסוגלים לפצפץ גולגולות של נאצים ולצחוק על כך. המציאות מורכבת, ופארודיה עליה ממחישה זאת יותר מכל.

אתמול היה חג ההודיה, שחל תמיד ביום חמישי האחרון של נובמבר. זהו חג אמריקאי, וככזה מסופח אליו Black Friday, היום למחרת החג המוקדש למבצעי ענק בכל החנויות. אלה המכבדות את עצמן פותחות את שעריהן לפנות בוקר, לאחר שהשתרך שם תור ענק של אנשים. הראשונים זוכים להנות ממספר מוגבל של מוצרים בהוזלה משמעותית, השאר בדר"כ לא יוצאים בידיים ריקות, למרות שהם יודעים שהם קנו מוצר מדגם קצת פחות מתקדם, לפעמים ללא הנחה משמעותית. הם פשוט מתוכנתים לקנות ביום שישי הזה, גם כי הם צריכים להתחיל לאגור מתנות לכל העולם ואשתו ל- Christmas. או כמו שאביהו קורא לזה, האמריקאים שייכים לזן ה-homos consumptious.

בחג הוזמנו לשמוליק ומעין, יחד עם איריס ואורי ועוד שני זוגות שלא הכרנו (ענת ורפי ומיטל ו...- לא זוכרת את השם). היה ההודו המסורתי, וכל הנספחים: gravy, stuffing, פירה תפוחי אדמה, לצד כמה דברים פחות מסורתיים (סלטים ישראלים ובורקס, הישר מהפרסי). נצ עשה טוויסט על פאי והכין שטרודל (אחד תפוחים ואחד פרג) עם רוטב פירות יער וגלידה. אגרנו כוחות ליום שישי, למרות שהבנו שאנחנו לא הולכים לעמוד בתור בשום חנות (במקום לעמוד כל הלילה בקור מקפיא של מעלה אחת מעל האפס, נצ ניסה את כוחו באינטרנט. מחשב לא יצא בינתיים, אבל מדפסת-סורק בחצי מחיר כן). קמנו בבוקר וקפצנו לוולמארט, לטארגט ולברנדס מארט, יצאנו עם עוד כמה דברים קטנים (כמו ג'יגסאו) וסיכמנו את הנושא.

פינת האתנחתא באווירת הודיה.

Dido- Thank You

שבוע יומהולדת

כמו שנצ כתב ברשומה הקודמת- קנינו כרטיסים לבון ג'ובי- 15 באפריל ב-Philips Arena (מעל 20,000 מקומות).

המכירה המוקדמת היתה קצת בלאגן, לפחות לפי אורי, כי היא קודם נפתחה לקהל הרחב, מה שקצת משבש את ההגדרה של מכירה מוקדמת (שאמורה להיות מוגבלת. לדעתי היא כן היתה מוגבלת, פשוט במספר הכרטיסים- הם נגמרו כבר בשעות הראשונות). הצלחנו להשיג את הכרטיסים במכירה המוקדמת השנייה, מכירה לבעלי אמריקן אקספרס (תודה, אורי). עם הכרטיסים שיש לנו אני אמורה לראות גם את אגלי הזיעה שלו... (אזור 117).

לכבוד חודש ההולדת של נצ (יומהולדת מורחב), הלכנו למסעדת בשרים בריזלאית, Fogo De Chao. המסעדה מאוד אהובה על האטלנטאים, ומדורגת במקום הראשון מבין מעל 1200 מסעדות ב- Tripadvisor (ובעוד דירוגי מסעדות שונים). נצ היה בה בביקורים קודמים באטלנטה, פעם אפילו ביום פרויקט (למה לא...). אני הסתייגתי קצת, כי מסעדות בשרים אכול כפי יכולתך בדר"כ לא מצאו חן בעיני (לא בארץ, לא במקסיקו, ואפילו לא בבירת הבשר, בואנוס איירס- Sega la Vaca). אני מעדיפה איכות על כמות, להתמקד בנתח טוב אחד ולא לקבל כל מיני נתחים בינוניים. אבל פוגו דה צ'או מגישה בשר איכותי, ואפילו עם כל נתח שמוגש שואלים את הסועד איזה דרגת עשייה הוא מעדיף. זה עושה את ההבדל, ואפשר לאכול בשר משובח, בתוספת בר סלטים גדול וקינוח (Birthday flan), במחירים סבירים.

בשבת קפצנו לקניון היוקרתי באזור Buckhead (השכונה הסמוכה לדאונטאון, עם המסעדות ומקומות הבילוי השווים), Lenox Square. הקניון הוא "לראותך בלבד", מה גם שאין לנו מה לקנות דווקא עכשיו (אבל מתכוננים ל"יום שישי השחור", היום לאחר ה-thanksgiving, יום הסיילים הגדול של מוצרי החשמל. אנחנו חייבים מחשב). בראשון, מזג האויר המשיך להיות בהיר וחמים אז טיילנו בגנים הבוטניים של פארק Piedmont במרכז העיר.

לאלבום המלא של הגן הבוטני ו- Piedmont Park

יש לי השגות לגבי כמה דברים שנצ כתב בפוסט הקודם, למשל ש- Snow Patrol הופיעו "בארשת "סופיסטיקייטד" א-לה עברי לידר..." עברי לידר היה מת... והם לא היו מאופקים, ולא ממש בכיינים. ומה זאת אומרת "שהיום כבר לא טרנדי לשמוע גם מלודיה בשירים..."??? אני ממש לא מסכימה!!! והייתי מוסיפה עוד כמה סימני קריאה אבל נוותר (שבוע/חודש יומהולדת וכו'). זה בסדר שהנצנוצ אוהב את הלהקה ואני לא, אבל יש מספיק מלודיות לכולם.

הפעם בפינת האתנחתא, the much anticipated for part II.... הפארודיה התקדמה עשור לשנות ה-90'. הסדרה Family Guy היא פארודיה אחת גדולה, ביקורת חברתית שנונה וחסרת מעצורים- מומלצת ביותר. כחלק מההתייחסויות הרבות שלה לתרבות הפופולארית, סטואי עשה את הקליפ הזה, שמשלב מערך שלם של קליפים מהניינטיז- Bryan Adams, הזמר המקורי של השיר, Aerosmith, Bon Jovi, Billy Idol, Guns and Roses (ואולי גם Muse ו- White Stripes) ועוד רבים וטובים (יותר או פחות). מי שקצת מכיר, הנאה מובטחת!
“Alright Brian. get ready to feel”

Stewie Griffin- Everything I do

Long long way from home

נצ:

(כדי להנמיך/להפסיק את הרעש הזה-לחיצה על ציור הרמקול וחץ למעלה/למטה. עם פרסום הרשומה הבאה, זה יופסק לגמרי)
.
ההופעה האחרונה שראינו, של להקת "Foreigner", היתה לבקשתי. למעלה רואים קטעים מצולמים ע"י נוכחים אחרים באולם - הקטע הראשון מצולם באיכות די טובה, ואת השני הוספתי כי הוא מדגים קטעי אלתור ששולבו בהופעה בהמוניהם. כאן מתחת, סרטון שאני צילמתי. חייבים להודות שמבין כל המתקפות על האייפון, הביקורת המוצדקת ביותר היא על איכות הצילום וההקלטה שלו. בקטעים הראשונים האודיו כל כך מזעזע שסינכרנתי (בערך) את השירים ממקורות אחרים.

אלה אמנם לא חברי הלהקה המקוריים, למעט נגן הגיטרה המזדקן, אבל אין על מה להצטער, ומקטעים שראיתי ביו-טיוב השתכנעתי שהסולן הנוכחי אפילו עדיף, לדעתי. ההופעה היתה מדהימה. מזמן לא הייתי בהופעה של נגנים מוכשרים כל כך, בטח לא בהופעות רוק/פופ. נהנתי מההופעה של Snow Patrol מכל הסיבות שעידית כבר ציינה, אבל הפרפורמריות שלהם התבטאה בארשת "סופיסטיקייטד" א-לה עברי לידר. הפעם, לא היה מקום לבכיינות בריטית מאופקת, והכל השתחרר על הבמה. כולם בקדמת הבמה (ולא רק הסולן), נגנו ואלתרו סולואים מרשימים. גם המתופף והקלידן קיבלו את הדקות המכובדות שלהם.
חבל שהיום כבר לא טרנדי לשמוע גם מלודיה בשירים. הלהקה הזו נוצרה בשנות ה-70, ואפשר לשמוע צלילי סינטסייזר מיושנים ברקע, (וגם סקסופון ואפילו ר"ל - חליל). אבל זה משתלם בשירים כאלה שאפשר להשתתף עם הלהקה בשירה, וגם לזמזם אותם שבוע אחרי הקונצרט.
המופע היה רצוף כל הלהיטים שלהם. כמעט ושכחו את השיר שלשמו התכנסנו עד הלום (שאמור להשמע עכשיו ברקע). רגע לפני הסוף גם זה הגיע, ונרגעתי. בשביל אחד שהשכלת גלגל"ץ שלו התחילה בצבא, ולא ראה איך הכוכבים עולים ובונים את הרפרטואר והמוניטין שלהם, רשימת הלהיטים המוגמרת של פוריינר לא נראית שנופלת ברמתה מזו של בון ג'ובי. אך alas, הפוריינר הסתפקו במעין ספק פאב-ספק אולם ארועים, ואילו בון-ג'ובי הולך באפריל למלא אצטדיון כדורסל והכרטיסים שקנינו עלו הון. באותו סופ"ש הופיע באטלנטה גם עידן רייכל, וגם נקב בלי בושה במחיר כרטיס כפול ממה שעלה כרטיס לפוריינר. כמובן שכל הישראלים מהעבודה הלכו לראות אותו. מספרים שהיתה שם ישראליאדה שלמה על כל הבטיה...
בון-ג'ובי טרח להפוך לאליל הבנות, ועדיין עובד קשה ומחדש גם היום. מה גם שהוא אותו בון ג'ובי מפעם, ואילו הפוריינר - סופם שלא ידעו להתאים את השירים המוכרים למבצעיהם. כמו שני השירים האחרונים כאן Double vision וIt feels like the first time, שמופיעים בשלמותם, או טעימות מכל הלהיטים שאפשר למצוא באתר הרשמי. כמובן שביו-טיוב מוצאים את הכל.
אגב,בדיוק זה התפרסם בקשר לבון ג'ובי (עידית: אני מסכימה עם הכותב לגמרי. זו להקת להיטי פופ, בהחלט לא הלהקה האהובה עליי, אבל זה בסדר מבחינתי ואני מקווה שהם יתנו שואו בפיליפס ארנה באפריל).

בהקשר לכותרת הבלוג, אם חסר לי משהו מישראל, אלה ימי שישי :
השוק (שבשנה האחרונה נאלצתי בעיקר להתנחם בדוכנים הבודדים והעלובים של כפ"ס) - וזה לא שחסרים פה שווקים.
מיקי - הספר (סליחה, מעצב השיער) שלי כבר יותר מ-10 שנים. אחרי 3 חודשים שלא העזתי לתת למישהו אחר לספר אותי, נכנעתי הסופ"ש, ויצא בסדר. לא כמו אצל מיקי, אצלו הייתי יוצא כמו לצילומי אופנה, אבל עדיין בסדר.
התשבץ - לפני הנסיעה נפטר נדיב אבידן שפתרתי את התשבצים שלו בהתמדה, אבל מאותו כח אני עדיין מרגיש צורך לשבת על התשבץ השבועי. אמא התגייסה למשימה ושלחה לי את ההגדרות. הנה מה שהצלחתי השבוע. חסר רק 14 מאוזן, למישהו יש עיצה?: ("עושה צחוק בחג של בוקרים")

ארוחת ערב משפחתית - המפגש עם המשפחה (משני הצדדים) תמיד מרגיע ומשמח. אהבתי לראות איך האחיינים גדלים מפעם לפעם, ובנושא האחיינים יגיע עוד ברשומה הבאה.

סתיו בשעון חורף

הכתבה המעניינת הזו מציגה פנים קצת אחרות של מדינת ישראל- לא ממש חופש דת, לפחות לא מעיניים אמריקאיות. לשם האיזון, הנה גם מקור לגאווה שהתפרסם פה השבוע. ועוד כתבה אחרונה להיום, על איך אמריקאי טוב צריך להיות צרכן טוב.
כאן עדיין סתיו במלוא מובן המילה- כל יום יש מזג אויר אחר, קצת גשם, קצת קור, אח"כ שוב חום וחוזר חלילה.
בשבוע שעבר הייתי מרותקת למיטה, פחות או יותר, עם כאב גרון וקצת חום. לא עזרה התחמושת הכבדה- מרק עוף, מיץ תפוזים, תה עם דבש, פירות עם ויטמין C (קיוי) או אנטי-אוקסידנטים (רימון- כן, בסוף מצאנו פה רימונים טובים). אחרי חמישה ימים הלכתי לרופא (פעם ראשונה שלנו אצל ד"ר ריכטר, יהודי ממוצא רוסי, חביב למדי) והתחלתי אנטיביוטיקה, מה שחיסל את העניין די מהר.
ביום שישי הלכנו להופעה של Foreigner. נצ כבר יכתוב על זה בהמשך (הלהקה הזו היא לא בדיוק my cup of tea).
בשבת סופסוף מצאנו טיול חביב של קבוצת המטיילים שגם התאים לנו בלו"ז. הקבוצה, רובם עם כלבים, נפגשו באגם קטן צפונית לכאן. המקום מסודר מאוד, עם מסלול סלול שמקיף את האגם ועוד כל מיני מסלולים ביער. עדיין יש צבעי שלכת, ותמיד נחמד לטייל עם כלבים, אפילו שהם לא שלנו. בראשון עשינו השוואה בין שתי חנויות מזון בריא, Whole foods ו-Trader Joe's. הראשונה ענקית, יש בה הכל ומאוד מפתה לקנות (בעיקר החלק עם האוכל שהם מכינים), השניה כמו מכולת, זולה משמעותית עם פחות מבחר, אבל מצאנו נקניקיות, נקניק, שניצל ובורקס בלי חומרים מזיקים ואפילו די טעימים. היינו גם בחנות חיות ליד הבית, שיש בה מאיגואנות, דגים טרופיים ותוכים ועד כלבים, חתולים וחמוסים (חמודים). את כל החיות אפשר ללטף, הפעם התמזל מזלה של הטרנטולה. הפעם אין שיר בפינת האתנחתא, אלא קטע קלאסי של החמישייה הקאמרית (ועדיין רלוונטי, בעיקר בבלוג הזה).

עוד תמונות מן הזמן האחרון
ומהטיול הקבוצתי

כולסטרול ושאר ירקות

לפני כמה ימים התפרסמה ב-ynet כתבה אחת (מרבות) על הכולסטרול. הפסקה הראשונה היתה מרגיזה באופן מיוחד, כי שוב הורידו את ערכי הכולסטרול התקינים, ככה ש"ההערכה היא כי בעקבות ההנחיות החדשות, כמחצית מאוכלוסיית ישראל מעל גיל 40 תזדקק לטיפול בסטטינים להורדת כולסטרול". למה נראה למישהו הגיוני שחצי מהאוכלוסיה תצרוך תרופות כאלה, ועוד מעל גיל 40?? למה לא לתת אותן כבר מגיל גן וזהו... הערכים הרצויים במגמת ירידה מתמדת, משהו שמצטייר כצעד להגדיל את רווחי חברות התרופות, שמממנות את רוב המחקרים האלה. נתקלתי כבר במספר מחקרים שטוענים שזה בכלל לא הכולסטרול שאחראי על נזק ללב (לחלק ניכר מחולי הלב והסוכרת רמות כולסטרול תקינות לגמרי- ראיתי את זה כשעבדתי במרפאה). האם רופאים נותנים תרופה להורדת כולסטרול לחולי לב כי זו התרופה היחידה שקיימת, וגם היא לא ממש משפיעה על כולם (ואז מעלים את המינון, אבל לא מפסיקים אותה)- יש הרבה מחקרים שמעידים שהיא לא מועילה, אם לא מזיקה, לנשים. כמי שעבדה גם בחברת תרופות וגם ליד רופאים, קשה שלא לקבל בחילה מהקשר בין חברות התרופות לרופאים- אלה מממנות כנסים, ארוחות ומחלקות מתנות ואלה מצידם דוחפים תרופות. האם לזה הצטמצם תפקידו של הרופא??
מחקרים שונים מצביעים על הכולסטרול המחומצן כבעיה. הכולסטרול ה"רגיל" הוא מולקולה חיונית (הגיוני- הרי הגוף עצמו מייצר אותה), שבונה את ההורמונים ורקמות שונות (כמו המח). הכולסטרול המחומצן נצמד לדפנות העורקים לדלקות קיימות. אפילו הוא לא הגורם למחלות לב ועורקים סתומים, אבל קיומו ברמות מסוימות מעיד על בעיה. זו בדיוק הסיבה מדוע גם עם רמות כולסטרול נורמליות לגמרי אפשר ללקות במחלות לב- רמות הכולסטרול עשויות להיות נורמליות, אבל רמות הכולסטרול המחומצן אינן! להאשים את הכולסטרול בטרשת עורקים משום שהוא נמצא במשקעים שבעורקים, זה כמו להאשים את הכבאים בגרימת שריפות, הרי הם תמיד נמצאים שם... כמובן שהאינטרס של חברות התרופות הוא להציג מחקרים מתחרים. אז שכל אחד יחליט בשביל עצמו. הסרט Fat Head האיר את עיניי לגבי שומנים מול פחמימות- Saturated fat doesn’t cause heart disease — but sugars, starches and processed vegetable oils do. פעם אמרו שבשר בקר מזיק, והיום מבינים שלא כך; פעם חשבו שחמאה היא האויב הגדול והמליצו על מרגרינה, והיום מבינים שמרגרינה מזיקה הרבה יותר.
אוקיי, מספיק תובנות לפעם אחת. נחזור לענייני היומיום.
בסופשבוע חגגו כאן את ה-Haloween. בתים רבים קישטו בדלועים מפחידים ושאר קישקושים. בטלויזיה שידרו את כל סרטי מייקל מאיירס (שנקראו בעברית "ליל המסיכות"), וסרטי טראש אחרים. מצידנו, לא ממש הרגשנו את החג, אבל ליתר ביטחון קנינו חבילה מייצגת של M&M למקרה שילדי הקומפלקס יופיעו ל-trick or treat. איריס ואורי סיפרו שהילדים חזרו עם עשרות פאונד של ממתקים ועכשיו הם צריכים למיין אותם. זה בטח מספיק להם לכל השנה (או לפחות עד פורים, עוד חג תחפושות-ממתקים). בטח היום אפשר לקנות תחפושות, ממתקים, דלעת או קישוטי חג ברבע מחיר בוולמארט, אבל זה אומר שצריך לאכול במשך חודשיים פאי דלעת... עכשיו כבר מתכוננים פה לכריסטמס, המתקפה השיווקית הגדולה ביותר הידועה לאדם. אם אתה לא קונה- אתה לא קיים ונשדל אותך לקנות בכל דרך אפשרית- חייבים לתת מתנות, מבצעים, קישוטים נוצצים בחנויות, מה לא. אני מניחה שאפשר להנות מהחג כצופים מבחוץ, בלי המחויבות לקניות ובלי להכניס את הדת לכל זה, להסתכל על כל הבתים המקושטים ולא להיות מחויבים בארוחת חג עתירת-קלוריות (אולי רק בחנוכה...).
בשישי בערב הלכנו למסעדה וייטנמית (ממש מוצלח, שונה מאוכל סיני או תאילנדי. משלבים ירקות טריים במנות, פחות טעמים קיצוניים (מתוק או חריף, שיש באוכל תאילנדי)) ואחר-כך לסרט ב-2 דולר: "אשתו של הנוסע בזמן".
פינת האתנחתא באווירה פארודית (חלק 1 מתוך 2), מתוך הסרט "מילים ולחן" עם יו גרנט. מי שצפה בקצת קליפים בשנות השמונים יהנה.

Hugh Grant- Pop Goes My Heart

Smoky Mountains High

בזמן האחרון, אני קוראת (וגם כותבת לפעמים) בקומונה של אתר תפוז "ישראלים בארצות הברית". אתמול כתב שם מישהו דברים שכאילו יצאו לנו מהפה. למשל שהמעבר לארה"ב נראה לו "מאוד מעניין ומאתגר... למרות הקשיים הרגילים של הפרידה מהמשפחה והחברים". במיוחד היה מעניין שהוא כתב: "היו לי דעות קדומות על אמריקאים, תמיד חשבתי שהם צבועים ולא אמיתיים וכל הנימוסים שלהם זה רק על פני השטח כדי למנוע גישה אמיתית וישירה בין שני בני אדם. בביקורי הראשון בארה"ב... גיליתי שטעיתי והנימוסים שלהם הרבה יותר טובים מאיתנו בכל קנה מידה... האדם לפניך מחכה שניה, מחזיק לך את הדלת כשאתה נכנס, שלום להתראות סליחה ותודה על כל ציוץ ובכלל... הייתי מכנה את זה כישוריים חברתיים מפותחים...". ואני חייבת להסכים. נורא קל לנו כישראלים להתנשא על האמריקאים הטיפשים האלה, שמבזבזים זמנם בלהיות נחמדים, ולקרוא לזה "צביעות". הרי אין כל קשר בין צביעות לנחמדות. ישראלים יכולים להיות צבועים ולא נחמדים, ובהחלט ראיתי לא מעט כאלה. ואני מרגישה, אחרי חודשיים פה, שהאמריקאים לא טיפשים כל-כך כמו שניסינו לצייר אותם. יש כל מיני, יש כאלה מנומסים וחברותיים (כמו השכנים שלנו, צ'אד ואליסון, שכבר היו אצלנו לכוס קפה עם הילד המתוק שלהם, פרסטון. הוא במקור מאוקלהומה והיא יהודייה מניו-יורק, הם נפגשו באוניברסיטה. שניהם מאוד ליברליים, משכילים ומודעים למה שקורה סביבם, גם מחוץ לארה"ב), ויש כאלה מנומסים וקרירים, או צבועים. גם אחת התשובות שקיבל הכותב (ממנהל הקומונה) קלעה בול, לדעתי. "אמריקאים הם אנשים כמוני וכמוך. רוצים חיוך, הבנה וקשר אנושי. אבל מה? יש להם קודים של התנהגות שונים מישראלים. ישראלים רבים, הם מטבעם (יהודים, לא?), מרוכזים בעצמם. וחושבים שיש להם את המונופול על החוכמה והאמת בעולם (העם הנבחר, כבר אמרנו?). לכן, כשחלק מהישראלים מגיעים מארץ ה"דוגרי" לארץ הנימוסים, החזקת הדלת והעמידה בתור - הם נבהלים ממה שהם רואים במראה. התגובה המיידית (והטבעית לישראלים הצודקים תמיד) היא "זו ארץ מפלסטיק, מעושה, מלאכותית". שלילה מוחלטת. כי עבור ישראלי שחושב שמה שהוא רגיל אליו הוא האמת המוחלטת - אסור לקבל שינוי. עדיף לקטר ולשלול אחרים. אבל אם אתה הישראלי הנאור, שמוכן לקבל שיש דרכים שונות להביע רגש ולהתנהג... ואתה מוכן להבין שאתה הוא האורח, בארץ ענקית ומוצלחה, שאתה הוא המנסה להתערות בה ולא היא שאמורה להשתנות בהתאם אליך - תגלה שנעים לחיות פה... קבל את התרבות כאחרת ושונה, ולא כרעה, ויהיה לך טוב בה...". מה שקצת יותר כואב, שדורון, מנהל הפורום גם הוסיף: "ההרגשה שלי היא שכיום ישראל עברה את השיא, והיא נמשכת למטה במישורים ונושאים רבים. הדבר המיידי עבורי הוא מה שהגדרת "קושי בניהול החיים בישראל". אני קורא לאותו דבר "ישראל אינה מסוגלת להחזיק רבים מהאנשים הטובים שהיא מייצרת". חבל, אבל זה מה שיש. המקום קטן, הקיבולת מוגבלת, וכאשר רוב המשאבים מופנים להישרדות (אנחנו במצב מלחמה מתמיד בארץ - מלחמה מול גורמים חיצוניים על הישרדות פיסית), היכולת לדברים אחרים מוגבלת...".
בהקשר הזה בדיוק, הנה כתבה שהתפרסמה היום ב-ynet- מי שלומד באוניברסיטה יודע בדיוק על מה מדובר. דורון הוסיף: "כמובן שאין אפס - כמהגרים, אנחנו משלמים בתחושת זרות במקרים רבים (אני קוראת לזה: אין שום דבר מושלם, ע.ק)... אבל אתה לומד שזה לא רע הכרחי, אלא פשוט עוד נתון במשוואה. מה גם שאת הכל ממתיקה הטכנולוגיה... לפני 20-30 שנה מי שעזב פשוט נעלם למעבר להרי החושך. היום הוא פשוט בצד השני של קו הטלפון, הסקייפ או תיבת ה- inbox...".
אז יש פה מהכל, טוב ורע. כמו שיש בכל מקום. וחשוב לחוות גם חיים במקום אחר, כדי לשים בפרספקטיבה את החיים בישראל, שגם בהם יש מן הטוב ומן הרע. במקום להתעסק כל הזמן במה שחסר לי, שהיה לי בארץ ואין פה (מישהו אמר רימונים?), אני משתדלת לחוות את כל מה שיש לאמריקה להציע. אוקיי, אז הקוטג' פה בטעם קצת שונה, אין ממש גבינה לבנה ואין את הפלאפל עם החמוצים ב-10 שקלים, אי אפשר לקפוץ לראות את החברים או המשפחה ואין חופש בחגים, אבל יש פה דברים אחרים והחוויה הלימודית היא מרתקת.משהו שאין בארץ, בטח לא בעוצמה שיש כאן, זה חילופי העונות. בסוף השבוע האחרון נסענו לראות את השלכת בהרי האפאלצ'ים. רוב הישראלים חושבים בטעות שסביבת ניו-יורק היא המקום המוצלח ביותר לעשות את טיול צבעי הסתיו, אבל יש עוד כמה מקומות לא פחות טובים (יש הרבה רשימות של Top 10, אז הנה רק שתי דוגמאות). ה-Great Smoky Mountains National Park, הפארק הלאומי הראשון שאני מבקרת בו, נמצא בין טנסי לצפון קרוליינה. הוא בהחלט מצדיק את שמו כ-Great, גם כי הוא השטח המוגן הגדול ביותר במזרח היבשת וגם כי מבקרים בו הכי הרבה מטיילים מבכל הפארקים הלאומיים (כן, יותר מהיוסמיטי והגרנד קניון). הסתיו הוא עונה מושלמת להרגיש את העוצמה של הטבע שמתכונן לחורף. העצים המכוסים בספקטרום רחב של צבעים מלכותיים נותנים הרגשה של חיוניות, שהכל מסביב חי ונושם והאדם הוא רק המבקר לרגע. ואכן, בכל המסלולים שטיילנו בהם, היינו עוצרים לרגע ושומעים את הנחל מרשרש, את הסנאי אוסף בלוטים ורואים את העלים הנושרים, מתווספים למאות העלים שכבר נשרו. נסענו בכמה scenic roads מפורסמות בהרים, Foothills Parkway ו-Roaring Fork Motor Nature trail, התפעלנו מכמות המים (בכל מקום היה איזה נחל או מפל) ונשמנו אוויר הרים נקי. ישנו בעיירה התיירותית-להחריד גטלינבורג, שהייתה עמוסה במבקרי השלכת ובחנויות קיטש, במלון שהיתרון המשמעותי שלו היה נוף לנחל (בלילה נרדמנו לצלילי המפל הקטן). בפארק יש מסלולים מותאמים לכל גיל וכושר. הפעם הלכנו במסלול אחד לכל המשפחה (מפלי Laurell), מסלול מקסים אחר שדורש קצת יותר הליכה (מפלי Grotto) ומסלול תצפית, שתפסנו באחד הימים הבהירים ביותר- Clingsman Dome. זוהי הפסגה הגבוהה בפארק, 2025 מטרים, והתצפית היתה מרהיבה, שווה את הטיפוס התלול למעלה (בתמונה, ההרים אולי נראים כתומים-חומים, אבל הם מכוסים בעצים בשלכת בשלל צבעים). במגרש החנייה של ה- Clingsman Dome ראינו לוחיות רישוי של כל מדינות המזרח, ואפילו של ארקנסו וטקסס. אמריקה יצאה לטייל-
ראינו עשרות אופנוענים שנסעו בקבוצות, וגם קבוצות יותר הזויות, כמו בעלי מכוניות Cooper או מכוניות ספורט. הפארק מסודר היטב לתנועת מכוניות כיאה לאמריקה, אפילו שנתקלנו בכמה "פקקים", בעיקר סביב גטלינבורג. כל כמה מטרים יש נקודת תצפית מוסדרת עם חנייה והכבישים מתוחזקים למופת.

כאן אפשר לראות את כל התמונות מהסמוקי'ס

בפינת האתנחתא, שיר לסתיו מאת ה-Manic Street Preachers.

Manic Street Preachers- Autumn Song

חודשיים (וקצת)

נצ: בין שאר המזכרות והקישוטים שתלינו, נמצאה גם המזוזה, שהותקנה לבסוף במקומה וחתמה את הפרק הראשון שלנו כאן. רשימת הסידורים והקניות מסרבת לקטון, וכמובן יש עוד הרבה טיולים בשרוול ומסעדות לחגוג בהן, אבל אפשר עכשיו לשבת רגע, להרגיש בבית, ולסכם את החודשיים האחרונים. זוכרים איך הדירה נראתה בהתחלה? אפשר לדפדף בפוסטים הישנים, או לראות את ה"לפני" :

והנה ה"אחרי":

אולי היה נדמה מהבלוג שהחיים באמריקה הם רק בניחוח ורדים ושושנים, ושכמעט ולא נדקרנו מהקוצים. לי במיוחד מציק השירות כאן. מכוניות, דירות וכל דבר נמכרים כאן במחירים מגוחכים. אבל אח"כ, אם תרצה שירות, טיפול או תיקון - עדיף כבר להשתמש בזכות ההחזרה האוטומטית, לקנות חדש ולא להסתבך עם הישן. אם בארץ ב"ארומה" השירות היה כל כך איטי כמו בסטארבקס, הסניפים היו נסגרים באותה מהירות שנפתחו. ציפינו שתקלה בשידורי הטלויזיה תתוקן בחינם - חשבתם שבארה"ב המציאו את המשפט "הלקוח תמיד צודק"? אז טעיתם - לא עזרו תחנונינו וצעקותינו, יש להם מליוני לקוחות אחרים שקטים יותר, אז למה להתאמץ לרַצות דווקא אותנו?! אין ספק שבארץ הבעיה היתה נפתרת מזמן לשביעות רצוננו. ויש עוד דוגמאות רבות. בכלל ערך "התור" המקודש הוא נוראי בעיניי - נכון, כשאמריקאים עומדים בתור, אין דחיפות, אין אני-רק-שאלה וכל אחד מקבל את המרחב והזמן הפרטי שלו. אבל נדמה שהם ממש מצפים שיהיה תור, שאם לא יעמדו לפחות שעה לפני שיקבלו שירות אז בעצם זלזלו בהם. וכך גם נותני השירות משתדלים ליצור תור ככל האפשר - למרות שכבר פתחנו את המשרד, בא נחכה עד שיתאספו עשרות אנשים לפני שנתחיל לצלם אותם ולחלק רשיונות נהיגה. אם היינו מתחילים לצלם בשעת הפתיחה, הלקוחות לא היו זוכים לשבת על הספסלים שהתקנו במיוחד בשבילם (יש מקום לכולם, נקי ומרווח)...
הנה הבניין שבו אני עובד והקיוביקל שלי :

ומצאתי את התמונות של מודל 2002, הפעם הראשונה שלי באטלנטה:

חדי העין בטח שמו לב ש- גם מבני האוריגמי שלי הגיעו בשלום (ארזנו אותם מפורקים), להבדלי הטכנולוגיה ואולי גם להבדלי היקפים.
העבודה מרובה, ועכשיו כבר יש מחשב, כרטיסי כניסה ואפילו הביאו את ה"מומחה" מהארץ לשבת איתי קצת לKnowledge-Transfer. למה זה לא נעשה פשוט כשעוד הייתי בארץ? אמדוקס...

אגב knowledge-transfer, כשתגיעו לביקור(*), אם מתישהו תאלצו להסביר לאמריקאי (דרומי) איפה אנחנו גרים, כדאי שתענו : "לְלֶּנַה", או במקרה שתרגישו עדיין לויאלים למה שלמדתם: "אדלנה" עם ד' נחה.
(*) טוב, לחלקכם אולי הייתי צריך לכתוב: "אם תגיעו", הרי מי שחשב שכפר סבא זה רחוק, איך הוא יגיב לעיר מעבר לאוקינוס?!

צבעי הסתיו משתלטים והופכים אדומים-כתומים מיום ליום. לפני כמה ימים צילמתי מהדירה את זה:

ועכשיו זה כבר לגמרי שונה. אני מקווה שהרשומה הבאה תמולא בתמונות שלכת.

רוח מוסיקלית

הפעם זה פוסט מוסיקלי נטו, או פינת האתנחתא מורחבת. אז מי שזה לא בשבילו, לדלג. אני לא אעלב (וגם לא אדע).
היינו בהופעה של Travis. בכלל לא האמנתי שאני אראה אותם אי פעם בהופעה, ובטח לא כזו אינטימית (עם עוד כמה מאות איש בלבד) ב-Loft באטלנטה. אחרי המתנה קצת מיותרת בקור אמיתי (שלא ברור מאיפה נחת על אטלנטה באמצע אוקטובר- 7 מעלות כשנכנסו להופעה, ו-6 כשיצאנו), התיישבנו והתענגנו עם הסולן, Fran Healy והגיטריסט (קלידן), Andy Dunlop (השניים האחרים נשארו בבית ב-tour הזה), שנתנו שעתיים פלוס של שירים מלווים בהרבה סיפורים אישיים ואנקדוטות הומוריסטיות. להגדרתם, זה היה "Chronological Acoustical Journey Through the Travis Back Catalogue". ערב של "laugh out loud stories, scottish accents, and handsome scottish men".
ככה גיליתי, למשל, שהשיר Why does it always rain on me נכתב כשפראן היה בישראל ב-1995, מחכה לתפוס כמה ימי שמש, מנוחה מגלאזגו הגשומה (שיש בה, לדבריו, יומיים של שמש, במהלכם כולם יוצאים לפארק ומורחים חמאה או שמן כלשהו על עצמם ומסיימים עם כוויות דרגה שלוש), אבל דווקא תפסו אותו כמה ימי גשם. בישראל! מסתבר שהסיפור הזה מאוד מוכר בארץ, לא ברור איך הוא חמק ממני. חלק מהשיר נכתב בספרד, ואי לכך, בהופעה קישטו את המסך חצי דגל ישראל וחצי דגל ספרד (פראן העיר שתצא מזה קבוצת כדורגל לא רעה בכלל, אבל כמובן שהאמריקאים לא ממש מבינים ב-soccer, ולא יודעים שישראל ממש לא טובה, בטח לא יותר מהמדינה הגשומה באירופה ממנה הסולן הגיע). זה היה הסינגל השלישי מהאלבום השני, והוא היה השיר ש"עשה את זה", נוגן ללא הפסקה ברדיו 1 הבריטי. עזר גם שבפסטיבל אחד, הלהקה נגנה אותו ובדיוק התחיל לרדת גשם. בזמן השיר Last laugh היה דגל ישראל שלם על המסך (איזה גאווה!)- פראן קיבל השראה לשיר אחרי שיט עם כמה צרפתים על הים האדום, וחשב שזה ממש קול לשיר גם כמה מילים בצרפתית.

השיר my eyes הוא אחד היפים, מאוד מרגש. תיארתי לעצמי שהוא נכתב לילד, ואכן פראן כתב אותו כשגילה שזוגתו בהריון עם הבן שלהם. לאורך השיר הופיעו תמונות של הבן, והוא ביקש שלא יצלמו (בכל זאת, משהו פרטי). המשאלה התגשמה כי אכן יש דימיון בעיניים. הוא גם סיפר איך Writing to reach you נכתב בעקבות אהבה נכזבת, אחרי שהוא שמע את wonderwall של אואזיס, קרא קבצי מכתבים של קפקא והקשיב ללהקה The Connells (מעניין איך הבחורה נשארה אדישה לשיר הזה...). אולי זה TMI עבור רוב האנשים, אבל פרטי הטריוויה האלה חביבים מאוד למי שאוהב את השירים והלהקה, כמוני. מסתבר שהשיר Side היה אמור להיות ראפ, אבל הנסיון בראפ עבור ליצן סקוטי הסתכם במשהו כזה:eastside, westside, upside, downside, outside, inside...ונגמר ב- you decide! הוא ניסה לומר שאין ממש צדדים, בעצם כולנו עומדים באותו הצד (עמוק). Flowers in the window נכתב בתוך 10 דקות אחרי ליל הוללות, ו-Indefinitely השקט והמלודי דווקא תוך כדי נסיעה באוטובוס רועש, באמצע מסע הופעות (הנה פראן מסביר איך הוא הלחין את writing to reach you ו-indefinitely).
התברר לחברי הלהקה שהם חייבים להקליט uplifting single לאלבום The man who (האלבום שהביא להם הכרה בינלאומית), אחרי שהנציגים מהלייבל המוסיקלי טענו שהוא נוגה מדי. למרות שהוא העיד שקשה לו לכתוב שיר "בהזמנה", פראן קיבל השראה מהסדרה cheers, ניסה לרוץ להקליט משפט עם מנגינה שהסתובבה לו בראש והסתבך עם המכשור. בסוף כן יצא שיר עליז, Driftwood, פראן טוען שעד היום הוא אחד מאלה עם המילים האהובות עליו (it's all downhill from here...).
השירים קיבלו משמעות נוספת, הסבר מפי המשורר עצמו, שלא מחשיב את עצמו מדי. השניים מופיעים ככה, נקיים מכל פוזה, ב-venue קטן, ברחבי ארה"ב עם שני טכנאים שאחראים גם על מכירת ה-merchendise ועל תיפעול המצגת של התמונות ועוד ועוד... להקה שמכרה מיליוני תקליטים ברחבי העולם. מי היה מאמין. הופעה ממש נוגעת ללב, צחקנו הרבה, התחברנו לשירים. והיו הרבה שירים טובים....song to self, love will come through, luv, Before you were young, happy. הם גם שרו שני שירים לפי בקשת הקהל (Encores/Requests), ושמתי אותם כאן.
_
פראן ואנדי כאילו ישבו בבית, עם חברים והגיטרה, והעבירו דאחקות. כל שיר וסיפור המחישו כמה מוזיקליים הם, מנגנים בכל מה שאפשר למי שרק אפשר (כשהם עוד גרו עם ההורים, היו משמיעים שירים לאימהות, שלעיתים קרובות היו מגיבות ב"nice" פושר, כיאה לסקוטיות מאופקות, אפילו אם זה היה שיר אהבה קורע לב. השיר הראשון שפראן כתב בגיל 20 והשמיע לאמו בשלוש לפנות בוקר היה 20, מעין מחווה לשנות העשרה ובהלה מגיל 20 והחלפת הקידומת המשמעותית הראשונה). רואים שהם אוהבים את מה שהם עושים, מתלהבים כאילו אתמול שחררו סינגל ראשון לרדיו, רוצים את המגע הישיר עם הקהל והמעריצים, עדיין חוששים שאנשים לא יבואו בכלל להופעות.... בשבילי הרגע הכי מוצלח היה שהם נשארו שם, ישר אחרי הופעה רצופה של שעתיים פלוס, ובסבלנות חתמו לכל המעריצים על ה-merchendise והקדישו זמן לכל אחד, תמונה וקצת קשקשת. יחס אישי, מה שבשבילי היה עונג צרוף. הם באמת העריכו את העובדה שאמריקאים בכלל באים להופעות שלהם, בהתחשב בזה שהם לא שחררו אף סינגל בארה"ב. כשאנחנו הגענו אליהם, הם היו סופר-חביבים ונגישים, אמרתי להם שאנחנו מישראל, שחבל שהוא היה בישראל (אילת, ליתר דיוק) דווקא כשירד גשם, הרי מה הסיכוי לזה בכלל?... פראן התלהב מבנות ישראל המשרתות בצה"ל (כמה שזה סקסי בנות ורובים, בלה, בלה בלה), והצטלמנו למזכרת, כולל חתימה על החולצות. קשה לי להאמין שממש דיברתי איתם, להקה שאני אוהבת כבר מעל עשר שנים, מאז שבצבא שמעתי את Why does it always rain on me... כמה פעמים בחיים יוצא לפגוש פנים מול פנים להקה שאוהבים כ"כ הרבה זמן.
באתר הלהקה המעריצים כתבו ופרסמו תמונות. כנראה שלא רק אני יצאתי בהרגשה שזו אחת ההופעות היותר טובות.