חוּאָן הובלות

הציוד שלנו הגיע בשבת, לא אחרי כמה חששות (מוצדקים מאוד) שהסיפור הולך לקחת עוד זמן ולעלות עוד כסף. ככה זה כשגם המוביל כאן הוא ישראלי, והחליט שהנהג שלו, חוּאָן, יסתדר גם בלי שהוא יהיה זמין בשבת. והנהג הגיע עם 18 wheeler, עמד פה בשער וטען שהוא לא יכול להיכנס. בסוף הוא נכנס, וזה אחרי שדיברנו עם הארץ (אחרי 12 בלילה)- הם טענו שבחוזה יש סעיף שבמידה והכניסה לבית לא נוחה, אנחנו צריכים לשאת בהוצאות. אבל כמובן שכאן זה לא המקרה, כי הכניסה שלנו סטנדרטית, רק המשאית הענקית הזו לגמרי לא סטנדרטית! הנהג נכנס על דעת עצמו, אחרי שייבשנו אותו בחוץ בזמן שניהלנו דיונים מה לעשות, אולי כשהבין שאנחנו לא הולכים לוותר כ"כ בקלות (והוא היה מת לסיים את היום, היו לו 4 הובלות לפנינו). ועוד היה צריך לשכנע אותו לעבוד בגשם השוטף, כאילו הובלות זה משהו שעושים רק במזג אויר נאה! אבל אחרי שעתיים נגמר הסיוט, ואפילו נראה שהכל הגיע בסדר. אנחנו עוד בתהליכי פירוק וסידור.
ביום ראשון הלכנו למפגש אתיאיסטים, קבוצה שמצאתי באינטרנט. היו שם בערך 20 איש. ניהלנו שיחה ערה עם בריטי חביב, יהודי, חדור אידיאלים סוציאליסטיים (התנדב בקיבוץ משמרות בשנות השבעים ומאז מבכה את ירידתה של ישראל האתיאיסטית לטובת ישראל הדתית). נרשמנו גם לקבוצת טיולים, אבל עוד לא הספקנו ללכת לפעילויות שהם מציעים.
היינו במסעדה הלבנונית ליד העבודה של נצ. כל האוכל המזרחי המוכר, וגם הרבה שאפשר לקנות הביתה- פיתות, לבנה, גבינת פטה (עטופה בואקום הישר ממצרים- ממש כמו שנצ קנה כשהוא היה בסיני), תבלינים, קפה שחור... ועוד משהו מהארץ- ב-farmer's market מצאנו סברס! הרימונים פה קטנים ולא מפתה לקנות אותם, אבל אני אנסה אותם. מה שלא מצאתי פה זה גויאבות, ולמען האמת, קשה לי להרגיש את החגים בלי שמריחים ברחוב את ניחוח הזה (שנצ והרבה אחרים לא סובלים).
לפני יומיים כשנכנסתי הביתה, תולה יצאה (בטעות) ולא הצליחה לחזור מרוב היסטריה. מזל שנשארה קרוב לדירה. אבל לא הצלחתי להחזיר אותה, היא ירדה כמה מדרגות וכשהתקרבתי אליה, היא רצה למדרגות של הצד השני. היללות הוציאו את אחד השכנים, והוא עזר לי להבריח אותה הביתה. ממש נחמד מצידו לבזבז על העניין חצי שעה. בכלל, השכנים פה מאוד נחמדים, לדעתי זה לא מצביעות (כמו שבארץ נוהגים להגיד על האמריקאים). השכן הזה ממש לא היה חייב לעזור לי עם החתולה. בארץ, כשהיא היתה בורחת בירושלים, השכנים רק היו צועקים עלינו שנסגור את הדלת התחתונה של הבניין כי נכנסת רוח. אולי יש לי רק מקרים ספציפיים, אבל כמה שכנים פה הציעו לנו עזרה כשהם לא היו חייבים וגילו בנו התעניינות, מה שבארץ בדר"כ לא קורה (לדבר עם זרים או להיות נחמדים אליהם סתם ככה זה לא תחביב ישראלי, וחבל. גם לנו יש מה ללמוד עוד בתחום הזה כדי לא לבלוט פה לרעה...). והנה כתבה שגיא מרוז פרסם במעריב של יום שישי, שקשורה לעניין.
הפעם בפינת האתנחתא, שיר של כוכבת הנוער מיילי סיירוס. לטעמי, הקול שלה טעון שיפור (והוכחה לזה קיבלו כולם באחד מטקסי הפרסים האחרונים, כשהיא שרה עם שריל קרואו את "if it make you happy"), אבל השיר הזה לא רע (כדאי שמישהו יוציא לו גירסת כיסוי ומהר). הוא גם מתקשר לחודש וחצי האחרונים שלנו פה, שמרגישים כמו טיפוס, לפעמים קשה ולפעמים מהנה.
There's always gonna be another mountain
...
Always gonna be a uphill battle
...
Ain't about how fast I get there
Ain't about what's waiting on the other side
It's the climb

Miley Cyrus- The Climb

יום לפני

הבית ארוז במכולה. המזוודות מוכנות בסלון הריק. אנחנו בלי כבלים ומהשעות הקרובות- גם בלי קו טלפון. בעצם רק מחכים כבר לנסוע. אוכלים בחוץ, ישנים על מזרון בחדר שינה, עושים סידורים אחרונים (החזרנו ממירים ל-yes, ניתקנו בזק ובזק בינלאומי, צריך לסגור חשבונות חשמל וגז, השארנו הודעה במשיבון הקולי בפלאפון- לא הצלחנו לנתק אותו כרגע, כי זה היה עולה 1000 שקל קנס לכל מכשיר, אז אם כבר הוא הולך להיות שלנו עד נובמבר, לפחות שמי שמחפש אותנו יופנה למייל). השבוע היו פרידות אחרונות בהחלט, כל הורה בא (בנפרד כמובן) וקיבל המון דברים שהחלטנו לא לקחת איתנו (מ"חדר המציאות" או סתם כל מיני חומרי ניקוי ומוצרי מזון), ובשני הערבים האחרונים נפגשנו גם עם יכין ואילנית ואביהו ואסתי.
ניסינו כבר כמעט את כל בתי הקפה והמסעדות ב-G, הקניון החדש והנוצץ שפתחו בכפר-סבא. כל הזמן טלפונים ושיחות פרידה. צריך להזכיר לכולם להתעדכן בבלוג ולפתוח חשבון ב-skype.
מחר בערב נוסעים במונית לשדה התעופה. לפחות בשישי בלילה לא אמור להיות עמוס בשדה, אין הרבה טיסות. נראה לי שאני אעצור פה, ואמשיך בפעם הבאה מאטלנטה. באטלנטה מחכה לנו רכב שכור. כמובן שיצורפו תמונות של הקומפלקס שלנו והדירה. בשבוע הראשון יכול להיות שלא יהיה לנו סקייפ עדיין (עד שנתחבר לאינטרנט בבית ונסדר את המיקרופון של הלפטופ), אבל נשתדל לעדכן משהו פה בבלוג.
נשיקות וחיבוקים, ובינתיים אתנחתא בצורת כדור הרגעה...

Mika- Relax, Take it Easy

פרידות, part 2

בימים האחרונים היו כמה פרידות משפחתיות ועוד כמה פרידות מחברים. תחושת המחנק בגרון עדיין קיימת. אנחנו, ביחד עם כל השאר, מתחילים לעכל את השינוי. המשפחה והחברים כבר לא יהיו כל-כך זמינים, ואנחנו לא נהיה זמינים בשבילם. כל האחיינים בטח יגדלו המון עד הפעם הבאה שנראה אותם, ואחיין חדש ירצה לפגוש אותנו עוד כמה חודשים. נכון שיש אלבומי פיקסה וסקייפ, אבל עדיין... החיים שלנו הולכים בכיוון קצת אחר עכשיו.

עלינו לירושלים פעם אחרונה - לקנות תאנים וסברס בשוק מחנה-יהודה ולהסתפר אצל מיקי.

אנחנו מסדרים דברים בבית לקראת המובילים (יום רביעי), נתנו כל מיני דברים להורים וארזנו כלי עבודה ומזכרות שבירות. את כל השאר אנחנו משאירים (בכיף גדול) למובילים, שבטח יעשו את האריזה יותר טוב ויותר מהר מאיתנו. קיבלנו עוד שתי מזוודות, שכנראה יהיה להן שימוש- המטען שבא איתנו יהיה בעיקר בגדים, אבל יש לי הרגשה שהוא ימלא כמה מזוודות בלי בעייה. החל מיום רביעי נהיה ללא מיטות או סלון (נישן על השקש"ים). אביהו בא לקחת את השולחן של הסלון השבוע. המקרר נמכר (200 שקל) וילקח ביום חמישי, בהנחה שאפשר לחיות יום אחד בלי מקרר אפילו בקיץ הכפר-סבאי. אני מנסה "לנקות" את המקרר- השבוע הכנתי אורז בכמות שהיתה מספיקה להאכיל 20 תאילנדים, אבל לפחות לא נשארו כמעט דברי מזון במקרר. העברנו כסף לחשבון ב-Bank of America, שיהיה לנו להתחלה עד שנצ יקבל משכורת. במהלך השבוע גם למדנו מושג חדש (יהיו עוד הרבה כאלה בתקופה הקרובה): money order. חשבנו שאפשר לשלם לדירה בצ'קים וכבר התלבטנו איך נזמין אותם, אבל נאמר לנו שנעשה money order ב-walmart. בסוף הבנו שזה נועד להקל על התשלומים- ככה לא צריכים להתעסק עם הכסף המזומן או הצ'קים, שאולי אין להם כיסוי, של הדיירים. הרשימה של הסידורים שלנו הולכת ומאפירה (כל מה שנעשה נצבע באפור), יש רק עוד מספר מצומצם של דברים לעשות (וטוב שכך, הרי אין כבר זמן).

בפינת האתנחתא, עוד שיר britpop, והפעם: באווירה זורמת, בתקוה שהכל יזרום בצורה חלקה במעבר.

Suede- Everuthing Will Flow

אוטוטו נוסעים

הספירה לאחור ממשיכה- פחות משלושה שבועות למעבר. כל-כך הרבה זמן אנחנו מתכננים אותו ומתכוננים לקראתו, וההמתנה עומדת להסתיים. עשינו יום כיף השבוע עם אפרת ואמא, היינו בנמל וישבנו ב"רפאל" (פעמיים באותו שבוע זה שיא אפילו בשבילנו, אוהבי הגורמה). אמא הלכה לעשות ויזה לארצות-הברית, גם היא בעצם מכינה את עצמה לנסיעה. כשנהיה שם, היא תהיה חייבת לבוא, לחצות את האוקיינוס, מה שהיא נמנעה ממנו כל השנים בגלל אורך הטיסה. אני מקווה שהיא תתגבר על כל המכשולים הקטנים האלה (בשביל מה המציאו ואליום?) ולא תעשה מזה סיפור- מה זה כבר 12 שעות במטוס לעומת פגישה עם הילדים בניכר וטיול בחוף המזרחי שמתוכנן כבר שנים?...
ביום חמישי מכרנו את האוטו. אין לנו עוד הרבה לאן לנסוע, ולא רצינו להשאיר את זה לאבא (עוד היינו שומעים מזה שנים אחר-כך, איך נתנו לו למכור אוטו במצב לא משהו). זה הלך ממש בקלות, בלי בדיקה, אפילו בלי נסיעת מבחן.
עכשיו נותרו רק הסידורים הקטנים, בעיקר להתקשר לכל מיני ספקי שירותים (פלאפון, יס, חברת חשמל, בזק, ...) ולהסדיר את החשבון. אמא כבר תשנה את הכתובת שלנו אליה, ובביטוח לאומי אבא יטפל.
הפינה המוסיקלית הפעם בסימן בריטי. אולי Keane לא נחשבים ללהקה מתוחכמת במיוחד, אבל אני דווקא מחבבת אותם, בייחוד את השיר הזה. מי שקורא להם החקיינים של Coldplay כסימן לטראשיות שלהם דווקא טועה- האלבום האחרון של Coldplay הוא ממש בושה ל- reputation של הבריטפופ ובכלל. כמה מסחריים אפשר להיות? השיר הנפלא של Keane מזכיר מאוד שירים של הקיור (close to me ו-in between days) אבל הוא בעיקר גירסא חדשנית ל- Ashes to ashes של בואי. הידד לממלכה המאוחדת!

Keane- Better than this

הדירה כבר לא שלנו

היום סופסוף הדיירים החדשים חתמו על הדירה. הצלחנו! כל הזמן ידעתי שזה יקרה, אבל בזמן האחרון היו לא מעט שהתלהבו מהדירה ולא הגיעו לשלב הבא. אבל כל זה מאחורינו, ועכשיו אפשר להתרגש מהנסיעה. האוטו לא מטריד אותנו, כי גם אם לא נמצא קונה, אבא ייקח את זה על עצמו ובסוף הוא ימכר. במכירות, ואת זה גילינו בדרך הקשה, הסבלנות היא קריטית, קרב התשה בין מוכר לקונה מי ימצמץ ראשון. אז גם אם נפסיד עליו עוד כמה מאות שקלים, זה כבר לא נורא. ולאבא יש הרבה סבלנות, ניסיון במכירת רכבים של 20 שנה לא הולך ברגל.
יותם בא לבקר אותנו היום, וקשקשנו קצת על ארצות הברית וישראל (משחק "מצא את ההבדלים", ויש הרבה). בפעם הבאה שנתראה זה יהיה באטלנטה.
אריאל בא לקחת את דברי האפייה היום (130 שקל). את כל מה שהיה תלוי על הקירות הורדנו, ועכשיו הבית יותר ריק. ממשיכים לעשות סדר בציוד, למיין ולזרוק. אני כבר צריכה לעשות כביסה במכבסה למטה. that should be interesting...
בפינת האתנחתא: כל הדברים הטובים באים לסיומם- זה בשביל שיתחילו דברים אחרים. אז היתה שנה מעניינת בדירה בכפר-סבא, לא הכל היה טוב, אבל הכל לטובה (זאת אני שומרת על רוח אופטימית). השיר מאוד מלודי, התאהבתי בו מההשמעה הראשונה (וזה לא קורה לי הרבה).

Nelly Furtado- All Good Things

מכירות ושטויות

אולי אנחנו לא אנשי מכירות בטבענו (להלן: הדירה מפורסמת כבר מעל חודש, חלק מזה גם כי לא ממש "שיפצנו" את המציאות ולא דחפנו אותה ממש חזק. אני פשוט חשבתי שהיא תחטף מידינו. אנחנו עוברים לאסטרטגיות אגרסיביות יותר ומקווים שהשבוע זה יקרה סופסוף), אבל הצלחנו להיפטר מכמה דברים השבוע. החדר הנוסף מתרוקן אט-אט, אם בגלל שאנחנו עדיין מביאים ארגזים להורים (חדווה קיבלה השבוע ספרים, פנינה, שאפילו לא יודעת מזה, את שמלת החתונה וכמה מעילים, ומשה כל מיני קלסרים וארגז לרכב. הם גם קיבלו כמעט את כל העציצים שלנו- לנו נותרו רק 6 דוגמיות) ואם כי מכרנו.
אז מה נמכר השבוע? ציוד אפייה וחומרי גלם (לאריאל, עוד לא לקח את זה), מסך מחשב+שטיח+קרטונים לעוגות+קנבס לציור+ צבעים (סכ"ה: 350 שקל). אלבומי הבולים של נצ "לא סחירים" (לפי בולאי מומחה). על הכוונת: מכונת כביסה והאוטו (רק אחרי הטסט). אני כל-כך שמחה להיפטר מציוד מיותר (הרוב הגדול של נצ, דברים שאפילו לא ידעתי שנגררו איתנו מדירה לדירה. הרצון הגברי נוטה לשמור כל דבר "כי אולי פעם נזדקק לו". נשים יותר מעשיות, מסתבר- "מה שלא היה בשימוש שנתיים כבר לעולם לא יהיה בשימוש". האמת היא איפהשהו באמצע, אבל נוטה לצד הנשי. כמובן).

חוץ מזה, ערכנו את סרט החתונה שלנו השבוע, רק שנתיים וחצי אחרי (בעצם רק ראינו אותו לראשונה השבוע). אני מאוד מרוצה מהתוצאה.

מכיוון שכל הפוסט היה בעצם פינת המוכרים, נעבור ישר למוסיקה. והפעם, חגיגת סיום לימודי הספרדית.
Gracias a la vida, que me ha dado tanto
Thank you, life, for you gave me so much
Me ha dado la marcha de mis pies cansados
You gave my tired feet the strength to walk
Con ellos anduve ciudades y charcos
With them I have travelled cities and puddles
Playas y desiertos, montañas y llanos
Beaches and deserts, mountains and plains
Y la casa tuya, tu calle y tu patio
And your house, your street and your patio

ההכנות בעיצומן

התגובות לנסיעה שלנו היו מעורבות. מצד אחד, ציפיתי למיני-היסטריה בגזרת המשפחה הקרובה, והתבדיתי. מצד שני, גם מי ששמח הביע כל מיני דאגות וחששות, מובנים יש לומר. הרי גם לנו יש חששות. קשה לי לתפוס שאני עוברת לגור בעיר, במדינה, שלא הייתי בה עדיין אפילו כתיירת (למרות ש"כיתרתי" אותה משני צידי הגבול, הקנדי והמקסיקני).
בסביבה הקרובה, התגובות נעו בין שמחה, שכמעט מיד התחלפה בבהלה בסגנון: "אז מה, לא תהיו פה יותר???", לבין: "טוב, ממילא אין לכם פה כלום"- דהיינו: עבודה לנצ. היו מי שישר אמרו שזה היה החלום שלהם שנים ושממש הודו שהם מקנאים. מיטל, למשל, אמרה שאין מצב שהיתה עושה צעד כזה. אני מכירה עוד כמה אנשים כמוה. הייתי מקטלגת אותם כמפחדים כרוניים משינוי, אבל גם ככאלה שמאוד קשורים למשפחה ולסביבה המוכרת (מה שמחזיר אותנו חזרה ל"מפחדים משינוי"). כן, גם אנחנו קשורים, זו היתה הסביבה שלנו כמעט 30 שנה, אבל חייבים להודות שזה החלום שלנו כבר חמש שנים (מאז שהכרנו), להחליף אווירה, להתרענן. וסופסוף הוא מתגשם, ועוד לעיר שנצ כ"כ אוהב- אטלנטה.
כנראה, שזו עיר "קלה" יחסית- מזג אוויר נוח (גם אם לח מאוד), קהילה יהודית גדולה, "רק" 12 שעות טיסה מהארץ, יוקר מחיה סביר. ובכלל, ישראלים באמריקה טוענים שמאוד קל להסתגל, הכל מאוד נוח. אולי פשוט הכל בארץ מאוד קשה...
כל מיני אנשים טובים (וטובים פחות) אמרו לי שיהיה לנו נורא קשה שם. אבל היו לפחות אותו מספר אנשים שטענו שאחרי שנהיה שם כמה שנים, כבר לא נרצה לחזור. מבחינתם, אנחנו כבר "ירדנו" מהארץ. אני די נגעלת מהביטוי הזה, בעולם הגלובלי היום אנחנו פה ומחר שם, כבודו של מר יצחק רבין במקומו מונח. אני לא מתכננת רחוק מדי לעתיד, רוצה שיהיה לנו טוב איפה שנהיה. בגלל זה מצחיק אותי שהשאלה השניה של רוב האנשים היתה: "מתי אתם חוזרים?". עוד לא נסענו...
עוד עניין מגוחך הוא שאנשים מוצאים הקלה בזה שאנחנו נוסעים בלי ילדים. הרי סביר להניח שהילדים (נכדים) יוולדו בניכר, אז איפה פה היתרון לסבתות? שמהתחלה הן יגדלו נכדים בשלט רחוק? אביהו ואסתי נטשו את חלום הרילוקיישן מאז שילדו את הבן הבכור, יאיר. הם טוענים שצריכה לבוא הצעה ממש טובה כדי שהם יגדלו את הילד שלהם רחוק מהמשפחה, ובעיקר הרחק מבני הדודים שלו. אפשר להבין אותם, אבל אני מרגישה שהעובדה שיש ילד לא צריכה לשנות בצורה כה דרסטית תוכניות שהיו למשפחה לפני שהוא הגיח לעולם. הרי אם הם היו נוסעים בלי ילד, אז הוא היה נולד שם. אנשים איכשהו מסתדרים. אנחנו לא הראשונים שנסעו לרילוקיישן. ובכלל, המשפחות האמריקאיות מפוזרות על-פני היבשת ואנשים מסתדרים, אפילו שזה לא אופטימלי.
לאט לאט, כמו שהאנשים בקרבתנו מעכלים את הבשורות, גם אנחנו מעכלים ומתחילם בהכנות קדחתניות לנסיעה. חשבונות בנק, ויזות, כרטיסי נסיעה (כולל מטען נייד בצורת שני חתולים), מכולה... הבית הפך למרכזיה, נצ ואני כל היום באימיילים ובטלפונים לכל מיני נותני שירות, או שמנסה למכור את הציוד שאנחנו לא לוקחים. מישהו מעוניין במכונת כביסה 7 קילו יד ראשונה ממתכנת?
ובנימה קצת שונה לסיום, הייתי חייבת לשים פוסט מוסיקלי. אולי אני אאמץ את המנהג גם לשאר הפוסטים העתידיים, כאתנחתא מכל ההגיגים והקיטורים. כיאה לבלוג כמעט אמריקני, מה יותר ראוי מלשים את השיר המוצלח ביותר מהעונה האחרונה של "אמריקן איידול"? מה שמזכיר לי עוד יתרון בולט של מגורים בארה"ב: אפשר ללכת להופעות של כל האמנים האהובים, וגם לשמוע מוסיקת קאונטרי מבלי להתנצל על זה...


Kris Allen- Heartless