hec

הגיע הזמן בשנה ל- Valentine's Day, חג קיטשי במהלכו "עושים קופה" כל מוכרי הפרחים, שוקולד וכרטיסי ברכה. חג שהוא עוד תירוץ לשכע אנשים להוציא את ה- hard earned cash שלהם (ביטוי ששומעים פה הרבה, בין השאר בהופעות שאנחנו הולכים אליהם, בו האמן מודה לקהל על שבזמנים הקשים האלה, הנוכחים החליטו להוציא את ה- hec שלהם דווקא שם. כמובן שגם בהופעה של בראד פייזלי, אחד מאמני הקאונטרי הכי פופולאריים, הוא הודה לקהל על המאמץ ושהוא מאוד מעריך את זה. התגובה: מחיאות כפיים נלהבות.) על כל מה שלא הספיקו לקנות בכריסטמס. כמובן שתכשיטים הם אמצעי מושלם להביע אהבה, every kiss begins with Kay וכל ה-crap הזה.
אז כבר די ברור שאנחנו לא חוגגים מתי שאומרים לנו, ואין שום סיבה ללכת למסעדה דווקא באחד הימים העמוסים בשנה. יצאנו למסעדה בשישי בערב; Haven התגלתה כקומפורט פוד-גורמה טובה מאוד. בשבת לפני ה- Valentine's Day הלכנו לקניון. מסתבר שזה סופשבוע שמאפיל עליו בעומס קונים רק הסופשבוע שלפני הכריסטמס. טעות של מתחילים.
מה שכן, פינת ההאתנחתא הושפעה מהאוירה הרומנטית- הנה אחד השירים היפים מההופעה.

Brad paisley - Then

Basically

נצ: בעיקרון, המילה הכי טרנדית כיום בארה"ב, היא 'Basically'. שומעים אותה מכל הכיוונים - שדרני רדיו, ראיונות בטלויזיה (במיוחד אם מדובר בתוכנית ראליטי) ובשיחות סתם. אז בעיקרון, התחלתי לשים לב לטרנד הזה בישיבות בעבודה, כשחשבתי לעצמי שהצד הישראלי סיגל לעצמו שטות חדשה. מאז, הבנתי שזו לא האנגלית הקלוקלת שלנו, אלא הצד השני פיתח את התופעה ואנחנו רק מחקים. so basically, so basically, כל היום basically.

הנה חבר חדש שפגשנו במרפאה הוטרינרית. הוא סגור כל היום בפינה של הקבלה, עד שהוטרינרית לוקחת אותו הביתה.

לא הספקתי לכתוב הכל בפוסט החזרה מישראל, כי הוא התארך והתעכב יותר מדי.
כבר דיברנו על היחס של ישראלים לתרבות האמריקאית, אבל איכשהו בביקור הזה בישראל פגשתי את הטענות האלה שוב ושוב, והצלחתי לחדד לעצמי את הנקודה הזו.
- "האמריקאים צבועים", "לאמריקאים אין חברים" וגם: "באמריקה הרגשתי ניכור". ומכאן גם המשפט "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו מחוץ להוויה הישראלית".
הרי, כשנוסעים לתקופה ארוכה, נניח לסין, לא מצפים להרגיש "אחד מכולם" כבר בשניה הראשונה. ברור שהבדלי התרבות (בעיקר השפה, אבל גם כל קודי ההתנהגות) יהוו מכשול רציני. לחלק זה לא ממש מפריע או שלקחו את הבידוד בחשבון, ולאחרים, אם לא ינסו לגשר על הפער, מצפה מפח נפש וכנראה שלא יוכלו להשאר שם ליותר משנים בודדות מבלי שהמועקה הנפשית תהיה קשה מנשוא. אלה שמשתקעים בסין, יאלצו קודם ללמוד את השפה המקומית.
לישראלים בסין, הבדלי התרבות תהומיים, אבל בגלל שארה"ב זו הסטייט השניה של ישראל - גם הם מחזיקים דולרים, רואים רק סדרות וסרטים מהוליווד ונועלים נייקי - כולם בטוחים שהתרבות שלהם זהה לשלנו. ככה, אין קשיי קליטה, והאנרגיה היחידה שצריך להשקיע במעבר, היא בתליית מדפים בסלון. אז זהו שלא. אף אחד כאן לא חיכה במיוחד שהישראלים יפציעו בעולמו, ומי שהרגע הגיע הוא זה שאמור להשקיע בהטמעות. חלק מהעניין, זה לימוד התרבות המקומית והבנתה.

כשאמריקאי מחייך לזרים בחנות, זה לא בגלל שהוא צבוע. הוא לא חושב לעצמו: "אוי, הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה לחייך, אבל אני אחייך בכל זאת". זה פשוט חלק מאיך שהוא יודע להתנהג, ואיך שכולם מתנהגים. ככה צריך לעשות, ודווקא מי שלא יודע לחלוק חוויות מהסופ"ש במעלית, הוא המוזר. לאמריקאים יש חברים. סגנון החברות ומעגלי הקרבה שונים ולכן קשה לישראלי להצטרף אליהם. אם נמצאים במקום עם הרבה ישראלים, יותר קל להסתגר ב"גטו הישראלי" מאשר להבין את התפיסה השונה של המקומיים. מכאן בוודאי הרגשת הניכור של חלק מהישראלים. אפשר להבין את ההרגשה הזו, אבל לא את האכזבה שמתלווה אליה.

עוד מישראל - תודעת שירות. או יותר נכון - חוסר תודעה. המלון שבו התאכסנתי, ה"שרון" בהרצליה, סבל מכל תחלואי השירות האפשריים. כל המחלקות הפגינו אדישות לאורחים. בקבלה, עמד עובד נרגן, שרק חיכה כבר להפסקת הסיגריה הבאה שלו. שאר עובדי הקבלה, בכמה הזדמנויות שונות, לא דאגו  שאקבל את מבוקשי. השומר בכניסה מעשן, והעשן נשאב ללובי דרך הדלתות המסתובבות. כשהערתי על כך בקבלה, טענו שלא מעשנים במלון. אנשי התחזוקה לא נוגעים באגף הדרומי בכלל. כשהגענו היו כמה ימי סערה ולחדר דלפה רוח פרצים ורעשי חלונות רעועים. המזגן היה על מצב קירור בלבד, ואף אחד לא חשב לשנות זאת. אחר כך שמעתי מעובד אמדוקס אחר ששהה בחדר שפונה לשמש, וכשכבר התחממו הימים חזרה, המזגן עבד רק על מצב חימום בעקבות בקשות האורחים... עברנו לאגף הצפוני. שם ראש הטוש במקלחת לא התאים לוו התליה, אבל הצלחנו איכשהו לתלות אותו על בלימה. עובד תחזוקה שהגיע, החליף את הטוש בכזה שבכלל לא איפשר תליה והלך. החדרניות, שקשקשו במסדרון שעות, לא ניקו את האמבטיה כמו שביקשתי. אחרי תלונות הגיעה חדרנית מלווה באחראית. יחד איתי, ניקו ואפילו החליפו למצעים שבאמת מתאימים למיטה. למחרת כבר קיבלתי שוב ציפה קצרה מדי לשמיכה ושוב השמיכה קופלה מתחת למזרון.

המלצרית בארוחת הבוקר, בחורה חביבה, הצליחה לזכור שאני רוצה להשאיר מקום לחלב בכוס הקפה רק ביום השני לפני שעזבתי (אחרי 4 שבועות). פעם אחת הוספנו למקושקשת קוטג'. בפעם אחרת לטבח כנראה לא התחשק, אז הוא אמר שאי אפשר להוסיף קוטג' וזהו. בשתי פעמים שונות נהנה מארוחת הבוקר גם ג'וק. רק אחרי שהערתי, הטבח כנראה הבריח אותו, אבל את רסק התפוחים שעליו הג'וק טיפס (היו בלינצ'ס) לא החליף. באמת שיש עוד סיפורים כאלה, אבל נשאיר קצת לדמיון.

חוץ מזה התמכרתי בכל בוקר במלון לנוף של הים.

סוף השבוע האחרון הפתיע בטמפרטורות אביביות אחרי תקופת קיפאון ארוכה. יצאנו לדלונגה, עיירה צפונית לנו, וביקרנו כמה מפלים בסביבתה. במרכז העיר, אכלנו במסעדה שאנחנו אוהבים (עוד מהביקור הקודם שם). ליד החניה גילינו מצבור של פקאנים שנשרו מהעצים מסביב. אספנו כמה שיכולנו ועכשיו הם מחכים שנפצח אותם מול הטלויזיה.
לכל התמונות מינואר (וסופהשבוע האחרון- בסוף האלבום)

תול הצטנן המסכן וקיבל נזלת. הוא דואג להתעטש על כולם בלי הבדל מין, שפם או זנב. תול, שיהיה לבריאות!

הנה תרומתי לפינת האתנחתא. התחילה עונה חדשה של אמריקן איידול, ובאודישן הזה, נדחסו כל סממני התוכנית. הילדה בת 15, כל-אמריקאית מג'ורג'יה עם סיפור קורע לב. אולם הבחינות הוא הריימן בנשוויל שבו ביקרנו. לסיום היא פצחה בשיר של איירוסמית' יחד עם סטיבן טיילר, השופט החדש.

פוסט למטיבי קריאה

נצ: בסוף גם אני חזרתי. זה לא כל כך מובן מאליו כמו שעלולים לחשוב. הגעתי לטיסה מצונן וסבלתי בעיקר בנחיתות (אחת בניוארק והשניה באטלנטה). טיסות ארוכות תמיד משפיעות עלי לרעה, אבל הפעם הצלצולים באוזניים נמשכו כל אותו סוף שבוע ובכלל הייתי מושבת לגמרי. כמה רגעים לפני שעזבנו את ניוארק התחיל לרדת שם שלג. המטוס שלי עוכב רק כשעה לשם ניקוי הכנפיים, אבל אני מאמין שאחר כך גם התבטלו טיסות.

לאטלנטה השלג הגיע כעבור יומיים. כזו סופה גם המקומיים לא זוכרים כבר הרבה שנים (אחד מהעבודה טוען שרק לפני 16 שנה היה משהו דומה). השלג לא הפסיק לרדת כל הלילה ונערם אצלנו בשכונה עד בערך 10 ס"מ. אחר כך ירד גשם-שלג, או בכל אופן לא שלג נוצתי ויפה (הנה מילה חדשה שלמדתי - sleet) וגרם לשכבה העליונה לקפוא ולהתקשות. בשני הימים הבאים השלג קצת הפשיר (עוד מילה - thawed) אבל אז קפא חזרה והפך לשכבת קרח חלקה כזכוכית. העיר שותקה לה יחדיו. הדרומיים לא רגילים למשקעים כאלה, וכמו בירושלים, מצוידים רק בכמה מפלסות בודדות ומשאיות מאולתרות לפיזור מלח. כך שהשבוע כולם נשארו בבית, בתי הספר לא נפתחו וגם לא חלק גדול מבתי העסק (שפתוחים כל השנה, כולל חגים). שדה התעופה העמוס ביותר בעולם ביטל אלפי טיסות. לפחות אפשר להתחבר לעבודה מהבית.

ביום האחרון בישראל הופיעה קשת יפה מעל הים. האם זו תזכורת למבול שישטוף את הארץ אם לא תפקח את עיניה ותשנה את פניה?
דברים שקורים ושומעים בארץ ולא יקרו כאן:
עיצומי עובדים, שביתת פרקליטים, איומים בשביתת ענק - אלה מילים שלקוחות מארועי החודש שעבר, בפיזור שווה. לי אף פעם לא היתה פריבילגיה כזו, אבל מעניין לדעת אם כזה דבר היה כדאי? כשמישהו רעב לפת לחם, יכול להיות שזו האפשרות היחידה שלו לקבל תנאים מינימליים כלשהם, וגם אין לו מה להפסיד. אבל מה עם הפרקליטים? או עובדי המדינה/משרד החוץ למיניהם? ככה מצליחים משבוע לשבוע לשתק מדינה.
אין חמאה! - מה?! נדהמתי לשמוע את בני המשפחה מתארים את הקרבות שהיה עליהם לנהל כדי למצוא פיסת חמאה, משל היה זה התור ללחם ברוסיה של המאה שעברה. חלב ושמנת? יש; חמאה במדינות אחרות? יש; חמאה למסעדות ולמגזר העסקי? יש. למי אין? לאזרח הקטן בישראל. ניחא היו מעלים את המחיר, או מייבאים עוד חמאה מחו"ל, אבל להעלים אותה לגמרי מהמדפים?
בתור בשדה התעופה קשקשתי עם אמריקאית שכרגע גרה בניו-יורק ובאה לבקר משפחה (המשפחה מהונגריה, גדלה בקנדה, גרה תקופה אפילו באטלנטה... כן כן, התור לכרטוס ארוך מאוד). בין השאר, הניו-יורקרית התלוננה על הפקקים בארץ. שם עולים על התחתית. בארץ עולים רק על העצבים. כמו שעידית כבר ציינה, כיום הכבישים הראשיים במצב טוב יותר, ויש הרבה מחלפים חדשים להתפאר בהם. אפילו נשקול להעניק צל"ש לשר כץ על ההתקדמות, שעליו נפתח קמפיין של קופירייטר שבאמת "אין לו אלוהים" ("שמע ישראל"). אבל, הנהגים נשארו אותם נהגים (ויש רק יותר מהם עם כל שנה שעוברת). פעם הסכמתי לטענה שהנהגים האמריקאים לא יודעים לנהוג. טעות. כשמבינים שנהיגה טובה נמדדת קודם כל ביכולת ההשתלבות בתנועה ופחות ביכולת הטכנית, רואים למה כל כך כיף על הכבישים באטלנטה ולמה כל נסיעה הכי קצרה בארץ סוחטת רגשית ופיסית. לא רק בגלל הממהרים והממהרות שחותכים מכל כיוון. גם בגלל אלה שדווקא לא נוסעים כשצריך, נוסעים לאט מדי או שלא נמצאים בנתיב הנכון. על מה עוד לא עולים בארץ? על שום רכבת כלשהי. לא על הרכבות העירוניות שהבטיחו בירושלים ובתל אביב ולא על רכבת ישראל. זו, כבר שנים נעה ממחדל אחד למשנהו. הקטר שורק והשיירה עוברת. עמידה בזמנים? אין חובה שכזו.

כל המוצרים התייקרו. דירות, ארוחות (עסקית צהריים כאן תחשב יקרה אם עברה 10$), קניות בסופר. נדמה שכל מוכר "תוקע" מחיר כראות עיניו בידיעה שיבוא הפרייר שיקנה. עגלות לתינוקות באלפי שקלים. הדלק שוב התיקר ללא סיבה ומחירו כמעט פי 3 מהדלק באטלנטה. לשר התקשורת קשרו זרים בחדשות שהוריד את מחיר אחד הרכיבים בחשבון הסלולרי. איך הגיבו בפלאפון? העלו את מחיר הרכיבים האחרים. בדיחה.
הנה כתבה מעניינת שהופיעה השבוע שקושרת את שני הנושאים.

ב-2008, טור ב-7 ימים של יאיר לפיד עצבן אותי מאוד. היתה זו התכחשות גורפת למציאות בארץ, שבה אפשר למצוא נקודות של אור, אבל אלה נמצאות על גרף בשיפוע שלילי. במקרה, בדיוק בשבוע שכן קראתי עיתון סופ"ש ישראלי, הוא פרסם טענות דומות לשלי. מעניין איך גלגל מסתובב לו...

יאיר לפיד, ידיעות אחרונות 2008	יאיר לפיד, ידיעות אחרונות 2011

כדי לקרוא את הטור הסרוק, אפשר ללחוץ עליו, ובחלון שיפתח למצוא את סימן זכוכית המגדלת מעל התמונה.

בטיסת אל-על מטורונטו לארץ הגישו לארוחת הבוקר חביתה. אחרי ביס אחד הפסקתי לאכול, כי הטעם של המוצר התעשיתי מאבקת ביצים היה נוראי. בחזור, כבר קיבלנו את החביתה עליה, לפי הפרסומים, עבד השף משה שגב חצי שנה (חצי שנה?!). האמת, שהיה לא רע בכלל, הכל אכיל ודי טעים. על מה אני אתלונן בכל זאת? או, קודם כל, שהחביתה שכבה לה מסכנה עטוית שמן לבדה בתחתית החמגשית. אפשר היה לתת לה איזה ירק מאודה לארח לחברה. ובכלל, לא היה ירק אחד בארוחה הישראלית הזו. לפי הכתוב בפרוספקט המצורף, מדינתנו מבורכת בירקות ובפירות טריים. אבל מתצלומי שבעת המינים שעל הנייר, זכינו לטעום רק כזית זית, לחמניה מחיטה וגרנולה עם שעורה. אגב, סנדביץ' באגט עם עוף חם לארוחת ערב היה הברקה.

מה עוד יש רק בארץ? משפחה. הביקור היה עמוס מפגשים משמחים ומרגשים. נפגשנו עם כולם בכמה הזדמנויות. אפילו יצא לי לאכול שתי "עסקיות" עם בני משפחה שלהפתעתי עובדים גם הם בהוד השרון. אנחנו ידענו על אפשרות לנסיעה שבועיים מראש, והכרטיסים נקנו בשבוע שלפני. ככה היה קל להפתיע כמה מההורים, וכמובן שהכל מתועד:

כל כך התעכבתי עם הפוסט הזה, שאני בטוח שהפוסט הבא עם תמונות שלג וקרח וביקורות סרטים שנראו כאן לרוב יגיע במהירה.

Road Trippin'

בחג ההודיה הזה החלטנו לבדוק את הדופק בבירת העולם החופשי/ המערבי/ הצרכני. וושינגטון מרוחקת רק 10 שעות נסיעה מאיתנו, מה שנראה לחלוטין אפשרי (יותר בהלוך מבחזור; מה לעשות שצריך גם לחזור). ה- Road Trip היא מסורת אמריקאית וותיקה שתועדה מכל זווית אפשרית במיטב סרטי הוליווד. לא קרה לנו משהו מרתק מדי בנסיעה דרך הקרוליינות ווירג'יניה, הגיוון היה בעיקר באוכל שלקחנו איתנו (כדברי השיר, "Fully loaded we got snacks and supplies").

הגענו לוושינגטון בצהרי חמישי, חג ההודיה. אנחנו ועוד כמה תיירים אסיאתים הסתובבנו באחד ממוזיאוני הסמית'סוניאן, ה- National Museum of Natural History. כמו כל מוזיאון טבע, אפשר לראות שם אבנים (ממאובנים ועד ה-Hope Diamond) ועצמות (לוויתנים, כרישים קדומים, גולגלות של הענפים השונים של העץ האנושי ואיך אפשר בלי כמה דינוזאורים), אבל הכל מוצג בצורה מודרנית ומעניינת. כמעט כל מוצג הוא הוכחה לאבולוציה וכמעט כל הסבר מזכיר את המילה הכה-שנויה במחלוקת במדינה הזו, מילה שהיא כבר מזמן לא תיאוריה אלא עובדה.
אחרי המוזיאון נסענו למלון שלנו, שנמצא בקצה הצפוני של האיזור האיני, Dupont Circle. המלון לא רק שייך לרשת Omni, הזכורה לטובה מניו אורלינס, הוא מלון עם היסטוריה ושיק (ביל קלינטון ניגן שם בסקסופון בערב ההשבעה שלו) ואנחנו מקבלים קצת פינוקים כחברי מועדון.
בערב התחלנו את המסע הקולינרי שלנו, שכיאה לעיר כל-כך קוסמופוליטית, היה חובק עולם. התחלנו בהודו, of all places. אני לא מחובבי המטבח הזה (ושוב תודה לרינה פושקרנה), אז היה נראה לי הגיוני לעשות חוויה מתקנת במסעדה שמדורגת ראשונה ב-tripadvisor. מסתבר שאפשר לעשות אוכל הודי מעודן, עשיר בטעמים ומקורי.

את הבוקר של אחרי החג רוב האמריקאים מבלים בקניות ("יום שישי השחור"). אנחנו הלכנו לסיור מודרך ב-Capitol Hill. כשיצאנו עם המון פרטי מידע חדשים על הארכיטקטורה של הבניין וההיסטוריה שלו, חיפשנו מסעדה קרובה. הפתוחה היחידה באזור היתה אתיופית, שנצ לא היה מעוניין לנסות. זה אחד המקרים הבודדים שלא הייתי צריכה להתעקש, כי הארוחה הזו הזכירה לי את כל מה שלא אהבתי באוכל הודי (עד יום קודם)- מעין "שליכטות" של אוכל צבעוני (נזידים) שאמורים לנגב עם הלחם האתיופי, האינג'רה (= פנקייק קר ואפור). אויש, לא נורא- תמיד חייבת להיות נפילה אחת בכל טיול. מלאים אך לא-מי-יודע-מה מרוצים הלכנו לסיור בספריית הקונגרס, שהיא לא רק הספריה הגדולה בעולם (למה זה לא מפתיע שמשהו אמריקאי הוא הכי גדול בעולם?) אלא גם ספריה יפהפיה, שנבנתה כדי להוכיח שגם לאמריקאים יש מה להציע בענייני תרבות.

העיר בכלל היא חלון ראווה למגלומניה האמריקאית. הכל גדול, אבל גם עשוי בטוב טעם. וושינגטון הזכירה לי את פריז, בתכנון שלה, בניקיון ובאדריכלות המאוד מרשימה. האנדרטאות, המוזיאונים השונים ובנייני הממשל גורמים לבית הלבן להראות כאחד הבניינים הפחות משמעותיים בוושינגטון. אחרי השקיעה טיילנו על אנדרטת לינקולן והסתכלנו עוד קצת על העיר. נצ: יש מקומות בארה"ב שהם גדולים בלי סיבה, בלון נפוח בלי תוכן אמיתי. כך הרגשתי באופן כללי בניו יורק. את וושינגטון דווקא לא ראיתי כמקום מגלומני. מאחורי כל אנדרטה, באמת ניצב חלק מהמורשת האמריקאית, שהסיפור שלו חשוב לכולם. מאחורי כל מוזיאון וספריה באמת ניצבת כל התרבות של המקום. מה לעשות שיש להם הרבה מה להציע? עוד הבדל בין ניו יורק לוושינגטון  -באחת הכל לגובה, ובשניה לרוחב. :צנ

ארוחת הערב של שישי נשארה במזרח. מסעדות תאילנדיות בדר"כ לא מכזיבות, וגם זו בדופונט סירקל היתה טובה מאוד.

בשבת רצנו על הבוקר לתור לכרטיסים לעלות ל- Washington Monument. לפחות לא עמדנו לחינם, ובחרנו לעלות בארבע, בדיוק לדמדומים. משם התחלנו ללכת לאנדרטאות המלחמות השונות (זו של מלחמת העולם השניה ושל מלחמת קוריאה שונות כל-כך זו מזו, ושתיהן מרשימות) ולמוזיאון השואה. מלבד השאלה למה בכלל יש לאמריקאים מוזיאון שואה, המוזיאון עושה היטב את העבודה של הסברת השואה למי שלא גדלו עליה. ראינו גם תערוכה חדשה בנושא תעמולה ויצאנו להתאושש בארוחת צהריים, הפעם בשוק אוכל לטיני באזור Adams Morgan. נצ: מציאות המוזיאון הכה פרו יהודי במרכז איזור המוזיאונים שכולם לתפארת האומה האמריקאית בלבד, דורשת עניין נוסף. אחרי הכל, כבר היינו במוזיאון מלחה"ע ה-II בניו-אורלינס, שבוודאי כל אמריקאי מזדהה איתו ביתר קלות.:צנ חזרנו לאזור המוזיאונים ונכנסנו למוזיאון החלל והתעופה, שיש לו המון פוטנציאל אבל הוא קצת מיושן (לא בתוכן, אלא ברמת התצוגה). יצאנו לרוח הקפואה כדי להגיע בזמן לעלות לוושינגטון מוניומנט, סיור שסיפק לנו עוד כמה עובדות מעניינות על האדם שעל שמו נקראת העיר. בערב רצינו Comfort Food, ומה יותר מחמם מזוג קוריאנים קשיש שמבשל אוכל אותנטי במסעדה קטנטונת ב- Adams Morgan.
חשבנו שזה היה אקורד הסיום הקולינרי להפעם, אבל ביציאה מהמלון בראשון בבוקר נתקלנו בשוק האוכל של דופונט סירקל. המקום היה הפתעה חביבה לסיום, כל מה שקנינו ל-Road Trip חזרה היה טעים מאוד. משהו אחד נראה כל-כך מפתה שלא יכולנו להתאפק ואכלנו במקום. דוכן של מאפים צרפתיים אמיתיים באמריקה זה לא דבר שאפשר להתעלם ממנו. מאפה בצק העלים עם קרם השקדים והשוקולד החזיר אותנו לרובע הלטיני בפריז. היינו חייבים להוריד את הקלוריות איכשהו אז נסענו להסתובב בקתדרלה הלאומית, מבנה שיכול להתחרות בכנסיות העתיקות והמפורסמות של אירופה. המשכנו על נהר הפוטומאק ל- Great Falls לטיולון בטבע והתחלנו את המסע המפרך דרומה, לארצות החום.

לכל התמונות מוושינגטון

הנה כמה מאפים לכבוד מה? יודעים אתם - לכבוד החנוכה! סופגניות מגן דוד ו-וופלטקס.

פינת האתנחתא לכבוד הזריחה שראינו בדרום קרוליינה

Alpha Rev- New Morning

ועוד משהו קטן. מאוד נהנינו מכמות התגובות לפוסט האחרון (ומי שעוד לא הספיק לראות את הסרט Religulous- מומלץ בחום), אז הנה משהו משעשע לסיום

הימים חולפים

בשנה העוברת שכללנו מאוד את אמנות הקניות אונליין. חופשות ברור שמזמינים באינטרנט, אבל גם עוד הרבה דברים לבית ולאוטו שפשוט יותר זולים ב-eBay וחבריו. מעקב יומיומי אחר אתר הקופונים "כלכלת בית" ניפק לנו כל מיני דילים שווים (לוחות השנה שאצל ההורים, למשל). נצ עשה לי הפתעה והכין לי אלבום תמונות מאפריקה, שכולל משלוח עלה לנו... כלום. כן, כאן עינו של אף אחד לא צרה במתנות חינם ואין חְשש-כפל-מבצעים. חווית הקניה והרצון לשמר אותך כלקוח חשוב מאוד, גם אם הפרסום בצורה הזו עולה לא מעט. מחיר חציוני לחדר במלון שהזמנו אתמול באינטרנט עולה ב-50$ יותר מהמחיר אותו שילמנו. אל חשש, מה שחסכנו כאן נדע להוציא במסעדות ומזכרות.
נצ:
כדי להגיע לעבודה, אני צריך לסוע 10 מייל על הI-285, ההייוויי (highway) שמקיף את כל האטלנטה-מטרו. הרדיוס של הסיבוב שהכביש עובר בו מחוץ לעיר מספיק גדול כדי שבזמן הנסיעה אני בכלל לא מרגיש בנטיה לכיוון כלשהו. יוצא, שהרבה פעמים כשאני מגיע בבוקר לחניון של העבודה, אני מוצא את עצמי תוהה איך השמש הגיעה לצפון. הכיוונים נמצאים אצלי גם בתת מודע, והבלגן הזה משרה עלי בלבול למשך כל היום. מדי פעם אני בוחן מחלונות הקומה השישית את היערות שמסביב (כן כן, יערות), כדי להתמקם מחדש.

כששאלו אותי בארץ, נניח בתור לארומה, מה שמי, נמאס לי להגיד: "נצר, נ-צ-ר", ואחר כך נמאס לי לקרוא לעצמי : "קולן בקוף", אז קראתי לעצמי "גולן". כאן, האמריקאים ממש לא הסתדרו עם "נצר", אז חשבתי להקל עליהם עם "נצ" - נשמע כמו רשתות באנגלית. גם זה לא הלך, אז עברתי ל-Nate - נו, יותר מזה?! לא יודע למה, אבל גם השם הזה מלווה תמיד בהרמת גבה. לכן, מעכשיו קיראו לי Jake. וכבר שמעתי סיפורים על כאלה שניצלו את חוסר הפורמליות של השאלה בסטרבאקס כדי לקרוא לעצמם "בונד, ג'יימס בונד", דארת' ויידר, או איזה סלב אחר.


פעם אחת שאלתי מישהי בעבודה (כהת עור, אבל זה בקושי קשור) אם היא בחרה את העגילים שלה מסיבה מיוחדת, או סתם כי הצורה מצאה חן בעיניה. העגילים נראים כמו שלוש לשונות אש שיוצאות מנקודה אחת. לא היתה לה סיבה מיוחדת, אז הסברתי לה שלי זה מזכיר את ה-'ש' של 'שדי' מעיצובי מזוזות. היא לא הכירה את המילה מזוזה, ולא מה זה יודאיקה, אבל כן מכירה את המילה 'שדי' וכשהתחלתי להסביר שיהודים שמים את המזוזה בכניסה, היא ידעה לקשר את זה לפסח. שלחתי לה לינקים מוויקיפדיה על 'שדי' ושמות השם (נדמה שיש ערך על כל דבר), והראתי לה אתר של מזוזות שרואים עליהן את ה'שין' שלה. ההתלהבות היתה רבה - היא הבטיחה שתלך עם העגילים כל הזמן, היא תראה אותם לפסטור שלה, ובכלל שסוף-סוף היא לומדת משהו חשוב בעבודה. אחרי כמה ימים עוד שמעתי אותה מספרת על זה למישהי אחרת.




ביום פרויקט אחד נסענו כולם (אנחנו בקושי 20 עובדים במשרד) לראות סרט. בחניון, אחד העובדים (שבינתיים עזב) ראה את הדג שלנו על המכונית, ושאל נדהם (באנגלית) : "מה, אתה מאמין במה שדרווין אמר?!". הוא אגב יהודי שהגיע לארה"ב מרוסיה בלי לעבור באמצע דרך המקפצה הישראלית הסטנדרטית. אז גם הסתבר לי שהוא בריאתן. עכשיו אני מצטער שלא ניצלתי את ההזדמנות להרביץ בו תורה. הנושא כל כך ברור לי ושגור על פי שזה ממש חטא שלא הסברתי את עצמי. הוא תפס אותי לא מוכן, נאלצתי לענות באנגלית, כשאני יודע שעוד 5 דקות כבר צריך להכנס לאולם. אז בחרתי רק לענות למטר השאלות בקצרה, בלי רקע ובלי התקפה נגדית. חשבתי שלכל היותר כבר אמצא הזדמנות אחרת ללבן את הענין. ההזדמנות לא הגיעה כמובן, לא כשעוד היה במשרד ובוודאי לא כשעזב. עד היום אני שרוי בהלם, איך יכול מישהו להיות שרוי בחשכה הזו כשהוא שוחה בענייני הייטק, נמצא בחברת אנשים כמוני, מודרני ובוגר ?! איך נתתי להזדמנות להחזיר אדם אובד למוטב לחמוק בין האצבעות?!
..."כן, מה זאת אומרת?"
"כשאתה רואה את כל המורכבות מסביב, אתה חייב להבין שיש מתכנן, לא?"
- "לא, אני יכול להסבי..."
"האדם יצר תוך כמה מאות בודדות את כל זני הכלבים, הנה דוגמא לזה שצריך מתכנן"
- "מה?! זו הדוגמא שלי! ככה אני נותן דוגמא ליכולת של ברירת המתאימים להתרח..."
"פעם היה מחשב 8086 והיום יש מחשב סופר-על. אתה חושב שכזו התפתחות היתה יכולה לקרות סתם ככה באקראי?"
- "אוי, רק לא השטות הזו. שמע, אם אתה מתחיל עם הטיעונים החבוטים האלה, תדע שאין לי בעיה לענות על כול..."
"אז מה התכלית?"
- "אין תכלית". [שיט, נפלתי. הלכתי רחוק מדי. הייתי צריך להחזיר באותה שאלה אליו. מעניין, אם הייתי אומר שיש לי מטרה בחיים, והיא נענית לצו הגנטי, האם זה היה עדיף? כשמשחקים איתי ב"שלוף" הבסיס הביולוגי שלי יורה ראשון]
והנה חבר אחר לעבודה מספר על התיאוריה החדשה שפיתחו רק לאחרונה אחרי מחקר מעמיק של 10 שנים - האדם הראשון הגיע מאפריקה! כל שאר הצורות שבהן אפשר למצוא את בני האדם (נניח לרגע שאפשר לקרוא לכך גזעים - מלוכסנים, אירופאים, אינדיאנים וכו') מקורן באותו אדם שחור. התפלאתי, "מה היתה התיאוריה עד עכשיו?". הוא התפתל, מנסה להסביר מה שלימדו אותו בבית הספר (גם הוא אגב, במקור מרוסיה) בשילוב עם ההבנה שלא יכול להיות שבכמה הזדמנויות שונות נוצרו יצורים זהים למעט כמה הבדלים מינוריים. חקרתי עוד, והתברר שראה סרט, באמת מעניין מאוד, על מיפוי מדויק של כיבוש העולם ע"י האדם לפי מעקב גנטי. כלומר, עוד אישוש מדעי למה שכבר נדמה היה לי שנחשב טריויאלי.
[ בשיחה אחרת מישהו הזכיר את המאמר הזה - הנקודה היהודית במחקר נדידת הגנים.  ]
הוא גם לא יודע מי זה דוקינס. כנראה שהטעות אצלי. חשבתי שהדברים ידועים ומפורסמים, ומסתבר שחלקית הצדק עם דוקינס - עם כל המדע, החידושים וההמצאות שמסביבנו, האמונה הטפלה עדיין שולטת.
כבר יצא לי להזכיר שבמדגם לא מיצג בין חברי לעבודה, חלקם מתמטיקאים בהכשרתם, אף אחד לא שמע על גֹדֶֹל, על משפטי אי השלימות שלו, אֶשֶר ובקושי מי זה באך. על הספר שהשרה עלי את הסקר, ושמסתובב אצל אבא, לא שאלתי.

ואגב סרטים, הזכרנו כבר את ביל מאהר. הנה סרט תיעודי חשוב שלו ומאוד מומלץ - "רליג'ולוס". מאהר מצליח לזרוק את האמת בפרצוף המרואינים, לרוב בלי שירגישו מרומים או מושפלים.

בסוף השבוע האחרון הוזמנו לבראנץ' מושקע אצל שחר ולילך. נכחו כל חברי הצוות ומשפחותיהם. הבאתי עוגה, אבל הפעם היה לי תירוץ - בדיוק הגיע היומולדת.
אחר כך הלכנו לבזבז כסף בקניון. הפרסומת הלא סמויה בכותרת הבלוג נמצאית על ספל שכבר שנה שלמה קורץ לי מהמדפים עם ציור של פידמונט-פארק. (אז פרגנתי לעצמי).
בעצם כולם היו בקניות. מרגע שעבר ההלואין, פרצו מכירות החגים הגדולים - ההודיה, כריסמוכה וראש השנה.
מי שרוצה, כבר יכול להצטלם על ברכי סנטה בקניון.
השבוע גם השלכת הגיעה העירה. מעניין לראות את התקדמות ה"קו האדום" מלפני חודש במיניסוטה, דרך השיט בטנסי ועד הדרום.

בלי סיבה ממש מיוחדת, אולי זה הסתיו שהגיע, אולי עוד המנגינה של Bruch ל"כל נדרי" שנתקעה לי בראש בביצוע הנהדר. בכל אופן, הנה מגדולות המבצעים (אולי צ"ל מגדולי? המבצעות?), עם היצירה שנקשרה לשמה. אגב, זו בין היצירות היחידות שאני יכול להמליץ עליהן ונכתבו במאה האחרונה.

ליל כל הקדושים

בשבוע האחרון עשינו קצת מכל דבר, אבל בעיקר עבדנו קשה וחיכינו לסופשבוע. גילפנו את הדלעת הראשונה שלנו.

כשהיינו בקניות שמנו לב לעגבניות עם "אזרחות כפולה"(Made in Canada) :

ביום שלישי הלכנו להופעה של קריס אלן בטברנקל, מקום שמשדרג את חווית ההופעה בכמה רמות, כשכל הנוכחים רואים ושומעים מעולה. 

באותו יום וביום למחרת היתה ברחבי המדינה Tornado Warning. בג'ורג'יה טורנדו זה משהו נדיר, ובסוף הוא עבר את המטרו שלנו בלי לגרום נזקים.

ביום שישי רוני ואיילת הגיעו אלינו ללילה אחד, בדרך לירח דבש במערב היבשת. הדרכנו אותם על קניות ולקחנו אותם לארוחת ערב ב-Sotto Sotto, מסעדה איטלקית טובה שנצ היה בה באחד מביקוריו הראשונים פה, לפני 7-8 שנים (וכמובן שלא שכחנו לקנח במרק השוקולד המפורסם שלהם. כן, זה מעולה בדיוק כמו שזה נשמע). למחרת נסענו לשוט על Carters Lake, אחד האגמים היחידים בג'ורג'יה שאסור לבנות בתים על חופיו. האגם היה קריר, נהננו מצבעי השלכת ומהשמש החמימה הכמעט אחרונה לעונה.

המשכנו לצ'טנוגה, לתצפית מ- Point Park (היכן שנערך "הקרב מעל העננים" במלחמת האזרחים) ולשיט שקיעה וצבעי שלכת על ה- Tennessee River.

בראשון נסענו עם טלי ואסף ל-Helen, לעוד טיול שלכת, הפעם בפסגה הגבוהה של ג'ורג'יה, בנקודת המפגש בין ארבע מדינות- ג'ורג'יה, צפון קרוליינה, דרום קרוליינה וטנסי (אם מוסיפים לזה את התצפית משבת, בה עמדנו במפגש של שלוש מדינות- טנסי, אלאבמה וג'ורגי'ה, היינו בתוך פחות מ-24 שעות בחמש מדינות!! או לפחות תצפתנו עליהן).

בראשון הלכנו לאירוע המרכזי של האזור בהלואין: לרחוב Briers North בדנוודי, רחוב בעל מסורת של קישוטים larger-than-life. כמות בתי הקברות, הזומבים, המומיות ושאר המתים-חיים היתה מרשימה, ובכלל חשבנו לעצמנו ששוב האמריקאים לוקחים את עצמם ברצינות. יש חג, אז עושים הכל כדי להכנס לאווירה שלו. כולם מתחפשים, כולם עושים trick ot treat, כל הבתים מקושטים, כולם קונים דלעות ומגלפים אותן.

_

לכל התמונות מהשבוע האחרון (ובכלל מאוקטובר)

פינת האתנחתא כולה קריס אלן

_
Kris Allen- Written All Over My Face
Kris Allen - It's Alright with Me
Kris Allen - Everybody Wants to Rule the World
Kris Allen - Come Together

Wings over Atlanta

נצ: בבסיס מילואים של חיל האויר לידינו אירגנו מופע אוירי. חנו שם מטוסים על הקרקע שלידם הצטלמנו. אפשר היה גם להכנס לגדולים מבינהם. מסתבר שיש שלוחה של חיל האויר שתפקידה הוא שימור והנצחה (CAF) והיא נודדת עם תערוכת המטוסים הישנים האלה, ותיקי מלחמת העולם השנייה וקוריאה, שעדיין טסים, ממופע אחד לשני. בהמשך, נעמדנו יחד עם כולם (פגשנו שם את איריס, אורי והילדים) מול מסלול ההמראה ובהינו בפעלולים בשמים. לא היה שם תרגיל חדש מדי, אבל עדיין היה מרשים. האטרקציות העיקריות היו ה-F18, F16, שמיניית פעלולנים מקנדה בחיזוק אמריקאי אחד, ושישית "המלאכים הכחולים". ל"מלאכים" לא חיכינו - הם הופיעו בסוף היום, כשהבטן כבר קרקרה (באתר היו רק דוכני נישנושים) והשמש כבר חרכה (בערב עוד הדהד לי הראש מחצי מכת החום שחטפתי). שמעתי שהיו מדהימים.

הסרטון שערכתי כאן הוא לסקרנים או ל"אוהבי הז'אנר בלבד". למעשה מה שמושך את תשומת הלב בסרטון, זה החלק הקולי של בירבורי הכרוז - באנגלית זה נשמע יותר טוב, נכון?!

קצת על הארגון של האירוע (שהמשיך גם ביום ראשון). הכל היה בחינם! מעבר לשעות הטיסה של כל המופיעים, היה חניון של לוקהיד-מרטין ליד שדה התעופה ועוד 2 חניונים אי שם בג'ורג'יה למי שבא מרחוק. לכל חניון הגיעו עשרות אוטובוסים שאספו את המוני האנשים עד לרחבת התערוכה. היו סדרנים, חיילים, שוטרים, מכשירי בידוק ותחנות ממוספרות. בין המטוסים על הקרקע הסתובבו מתנדבי חי"א להדרכה ועזרה.  ההכנסה היחידה היתה מדוכני האוכל והמזכרות. רק סככות היו חסרות, כי הכובע לא עוזר כשמסתכלים למעלה כל הזמן. בהמשך מצאנו מקום מתחת לכנפי המטוסים החונים.

האם היה צריך להשליט סדר? ממש לא. התור בחניה מהאוטו עד לאוטובוס ארך כשעה והתעקל בין טורי המכוניות. שום בעיה לא נרשמה בזמן הזה, כשההמונים (מכל שכבות האוכלוסיה - זה בחינם, אמרנו?) עומדים בסדר מופתי ומתחילים לקשקש עם הסובבים (אחרי שזיהה עברית, התחיל לדבר איתנו בן של מיסיונרים נוצרים שפעלו בארץ 7 שנים). זה מזכיר לי קטע ידוע של השוואה בין איטלקים (הישראלים כנמשל) והארופאים האחרים בכל מיני תחומי התנהגות. למשל, משמאל הקטע של עמידה בתור.

אנחנו לא ממש ידענו לאן מגיעים, אבל מסתבר שלכל האחרים היה ברור שצריך להגיע עם כסאות מתקפלים. הם כבר מתורגלים היטב לאירועים כאלה.

לתמונות מהאירוע (ועוד תמונות מאוקטובר)

שאלת בונוס: מי יודע מה זה?

True Colors

בשישי הלכנו לההופעה של סינדי לאופר, שריד משנות השמונים אבל עדיין מופיעה ומקליטה (האלבום האחרון שלה, Memphis Blues, מוכר לא רע). בשבילנו זו פעם ראשונה ב-Chastain Park, אמפיתאטרון גדול בלב שכונת Buckhead. הופעה קיצית בפארק היא בילוי חובה לאטלנטאים, והם באים מוכנים- רוכשים שולחן לשישה ומעמיסים צידניות מלאות. הפעם הגשם קצת הפריע, אבל אטלנטאים מנוסים בשגעונות מזג האוויר וזה לא מפריע להם להנות מערב בחוץ עם חברים, אוכל ועל הדרך הופעה טובה. אנחנו קנינו כרטיסים במבצע של הרגע האחרון ופגשנו בקהל את איריס ואורי. ההופעה התחילה בסגנון בלוזי והמשיכה עם הלהיטים הגדולים שלה. הרבה בקהל היו מהקהילה, והיא הקדישה להם את True Colors לכבוד ההצלחה בקליפורניה, שנראה שתחזור בקרוב לאפשר נישואים חד-מיניים. _
בשבת הלכנו לסרט הצבעוני ביותר בסביבה, Sex and the City 2, סרט נעדר עלילה אך משופע בתלבושות ומעצבים. היה חביב, אפילו יותר מהראשון. שיר הסיום של הסרט היה (כמובן) True Colors.

נצ: בדיוק כמו ששלומית תיארה בבלוג שלה, עד היום נמנענו מחנות הבגדים התמוהה הזו. בפעם האחרונה שעברנו בקניון, פתאום קלטתי את השם, "אנתרופולוגי", ונזכרתי בהמלצות הרבות של שלומית. נכנסנו, והבנו למה לשלומית זו התעלפות ממבט ראשון - הכל סוּפר-מעוצב, אבל משומש-לכאורה. הרבה חפצים מצאו חן בעיננו, אך הם נשארו בחזקת "אין לנו לקנות אותם, אלא לראותם בלבד" על שום המחיר המופרז. שלא כמו ברשתות אחרות שמשכפלות אחת את השניה לדעת, כאן הסגנון יחודי. למשל, ידיות לארונות בכל צורה ורעיון אפשרי.  :צנ

בראשון עלעלתי בקטלוג של איקאה שהגיע השבוע, עדיין בהשראת ההמלצות של שלומית. תמיד אני מסמנת לי כל מיני דברים שנראים טוב על הנייר. ותמיד בחנות הם נראים לא אותו הדבר, בלשון המעטה (המסקנה המתבקשת היא שהצלם גאון). אני מתקשה להבין את ההצלחה הפנומנלית של החנות. מתיש מאוד להסתובב בה, כל פריט או ריהוט רואים כמה פעמים בחנות עד שנמאס ממנו, המחירים של הריהוט הכבד (סלון, פינות אוכל, מיטות) יקרים (בוודאי יחסית לאיכות), העומס של האנשים בלתי נסבל ומוריד מחווית הקניה. וכבר הזכרתי ששום דבר לא נראה מפתה בחנות כמו בקטלוג?

רציתי ספריה חדשה, אדומה, ולשם שינוי, היא נראתה בסדר גם בחנות. לא מצאנו מדפים אדומים ב- Home Depot אז הספריה הזו היתה עדיפה על "עשה זאת בעצמך". רק שכשהגענו לאוטו התברר שהמוצר פגום, נצ הלך להחליף וחזר כעבור 40 (!!) דקות. שירות זריז זה לא הצד החזק שלהם. עוד סיבה לתמיהה שלי אודות ההצלחה של איקאה באמריקה (נצ: ואני כבר טענתי שאמריקאים אוהבים שנותנים להם לחכות בתור).

אבל לפחות את הספריה האדומה שלי קיבלתי.

ומה בפוסט הבא? שנה לנחיתה באטלנטה...

ענייני קיץ

סתם אנקדוטה על החיים כאן: הלכנו לקצת שופינג ב-Bed, bath and beyond- רוב הרכישות שלנו הן במחלקת ה-beyond. ארבעה מוצרים, שלושה קופונים. הקופאי היה זקוק לשני קופאים אחרים לתגבורת. בינתיים הצטבר תור מאחורינו. עברו מעל עשר דקות עד שנמצא פתרון. לא שמענו ציוץ של אי שביעות רצון מכיוון התור. אני כנראה היחידה שהרגישה לא בנוח מהסיטואציה, בעודי זוכרת היטב התנהלות אופיינית של תורים בארץ. כל הזמן מרגישים במצב מלחמה, התקפה ("אני רק שאלה") או התגוננות ("אני רק הולכת להביא במבה/ חלב/ קוטג'/ לחם/ השלם את החסר"). הנה כתבה שממצה את חווית הקנייה הישראלית בסופר. באמריקה לומדים מגיל צעיר את ערך ההמתנה הסבלנית לתורך. זה יוצר מצבים מטופשים לחלוטין (במעלית, כולם מחכים שמישהו אחר יצא קודם. לקח לי המון זמן ללמוד לא לצאת ראשונה). בארץ, כולם חייבים להיות ראשונים, מי שאדיב "נדרס". קשה להשתדל לא לרוץ כל הזמן, להיות אדיבה גם לזרים גמורים (ועוד כשחם כל-כך!), לא להשתמש בצופר בשום אופן...
המזגן בדירה לא עומד בקצב כבר חודשיים. החליפו פילטרים ועוד כל מיני חלקים, אבל עכשיו נדנדנו עוד קצת כדי שיחליפו את ה- a/c unit עצמה, שהיא כנראה קטנה מדי לדירה הגבוהה, העליונה והדרומית שלנו. ביום רביעי הגיעה היחידה הגדולה כמעט פי שתיים מהקודמת. חבל שהיינו סבלניים מדי כנראה, אבל לא תיארנו לעצמנו שיהיה גל חום כזה. עוד בדירה: ניקוי שטיחים שנתי נקבע לחודש הבא.
השבוע התעצבנתי מזוג ישראלים, חברים של אורי ונעמה שפגשנו ביומהולדת של שני (הבת של האחרונים). יומהולדת נוסף בפארק בחום של 34 מעלות (בהפרש של חודש), אבל הפעם היתה קצת בריזה נעימה בצל העצים. הזוג המדובר בדיוק חזרו מטיולון בוושינגטון ופילדלפיה, קצת הפסקה לקראת המעבר שלהם לשנת התלמדות בהודו (!). איחלנו להם בהצלחה במעבר ושנשמור להם על אטלנטה. הם הגיבו ש"לא צריך, תודה" ושהטיולון שלהם הוכיח שוב שאטלנטה היא עיר משעממת, חסרת ייחוד, שאין בה מה לעשות או לראות. הם הישוו את הביקור בערים הצפוניות כמי שמגיע מעפולה לחיפה (!!). אטלנטה כעפולה?? חילול הקודש! גם אם הכוונה היתה שפילדלפיה עולה על אטלנטה כמו שחיפה עולה על עפולה, עצם ההשוואה מגוחכת וחסרת בסיס. כמובן שבעיניהם ה-עיר היא תל-אביב וערים אחרות לא רואות אותה ממטר (יש לי חשד מבוסס שהם לא גרו באף מקום אחר לפני שהגיעו לאטלנטה, ולכן אין להם פרספקטיבה מיטבית בעניין). אף אחת לא משתווה לה, כי שם אפשר להסתובב, לראות אנשים ברחוב, לשבת בים על כוס קפה. לדעתי, אהבתם לעיר הציונית הראשונה עיוורה אותם. לראות את כל הערים בהשוואה לתל-אביב, שאם אין בהם מדרחוב או חוף ים הן פסולות, זו צרות מוחין שבעיני גובלת בבורות (שלא לומר פרובינציאליות). הם לא טרחו להכיר את אטלנטה ולחוות אותה באמת (אם מחוסר עניין, חוסר תקציב או דעות קדומות מושרשות מדי ש"היא ממילא לא תל-אביב"), עיר ענקית שיש בה הכל: בילויים, מסעדות טובות, תיאטרון, מוזיאונים, הופעות, קניות, טיולים באגמים, הנהרות וההרים מסביב. כן, אין בה חיי רחוב שוקקים או ים, אבל אי אפשר להסתכל על כל מה שיש ולא כל הזמן לקטר על מה שאין? להגיד: "אוקיי, זה לא תל-אביב, אבל אני אמצה את המירב ממה שיש פה"? אין ספק שאטלנטה היא ה-עיר של כל אזור הסאוט'-איסט, ולוקחת הרבה ערים ישנוניות במיד-ווסט, אבל לא לקחתי על עצמי את תפקיד יחסי הציבור. הם ממילא חושבים שהם יודעים הכל (ישראלים, בכל זאת).
בראשון הלכנו לאיימקס לראות את Inception, סרט אסתטי ומתוחכם. גם אחרי שיוצאים ממנו ממשיכים לעכל את הרבדים השונים והרעיונות.
שיר קיץ קלאסי הפעם.

Don Henley- Boys of Summer

big sky, big everything

החלטנו שחופשת הקיץ הראשונה שלנו כאן תהיה גם הגיחה הראשונה אל מדינות הצפון וחגיגת יום ההולדת העגול. איידהו, וייאומינג ומונטנה- הרי הרוקיס, here we come. נחתנו בעיירה המנומנמת איידהו פולז והתקדמנו לאורך ה-Snake River המפורסם עד ל-Alpine, Wyoming, התחנה הראשונה שלנו לפני הפארקים.

קצת תמונות מאיידהו

בבוקר הראשון התחלנו לנסוע צפונה לכיוון ה-Grand Tetone, אחת מפסגות ההרים המפורסמות ביותר בעולם. אי אפשר להפסיק להסתכל על הפלא הזה, ואי אפשר להפסיק לצלם. עם האגם, בלי האגם, מהתצפית, מגובה הכביש, עם הנהר... ולחשוב שהיה דרוש מאבק רב שנים כדי להכריז על השטח הזה פארק לאומי (אחד מחלוצי המאבק היה רוקפלר ג'וניור שקנה את רוב השטח עד שהממשל האמריקאי יאות לקבלו).
לכל התמונות מהגראנד טיטון

בילוסטון פגשנו את יותם, שהגיע אחרי נהיגה של יותר מ-12 שעות מדנוור. ידעתי שילוסטון הוא פארק עצום ופופולארי, אבל רק כשבילינו שם יומיים הבנתי שיש בו הרבה יותר מה-Old faithful וכמה בריכות צבעוניות. כמות המים העצומה שזורמת הקיץ במפלי הפארק, מישורי הדשא עליהן רובצות חיות ממש לצד הכביש, לוע הר הגעש העצום שמשחרר קיטור באמצעות הבריכות החמות והגייזרים. ראוי לציון שהפארקים הלאומיים נוחים לגישה ועדיין משמרים טבע ייחודי מופלא. ביקור בהם הוא חובה לכל חובב טבע באשר הוא, בין אם הם (בדומה לגראנד טיטון) גורמים למתבונן לשחרר "ואוו" ובין אם הם מרחבים אינסופיים ומגוונים כמו הילוסטון.

פינת הטריוויה: היכן נמצא הסופר-וולקנו הכי גדול באמריקה? בפארק הלאומי ילוסטון התמוטט הר געש שלם לפני 600,000 שנים בהתפרצות עצומה שהותירה אחריה שקע (בלועזית: caldera). בסרט האסונות 2012, מילוסטון נפתחת הרעה. ואם נמשיך את ה"הכי" של ילוסטון, הוא גם הפארק האמריקאי הראשון שנוסד (1872), אתר מורשת עולמי וכנראה המפורסם מבין הפארקים הלאומיים כולם.
לכל התמונות מילוסטון

פארק מפורסם פחות הוא Glacier, שמיקומו בפינה הצפונית של מונטנה הופך אותו לקצת פחות נגיש, מה שרק מוסיף לחוויה של להגיע לאחת הפינות המרוחקות ב-lower 48 states. אומרים על מונטנה שהשמיים בה גדולים. יש בזה משהו- ההרים והנוף הקיצוני, המיקום הצפוני ומזג האוויר המשתנה-תדיר יוצרים שמיים מעניינים, צבעוניים ואינסופיים. אפילו הנסיעה מילוסטון לגליישר (כולה במונטנה) היתה מרתקת, בין הרים, חוות בקר, נהרות מנוקדים בדייגים, סופת ברקים מאיימת, אגמים ועוד אגמים.

קצת מנופי מונטנה

בגליישר עוברת ה-Going-to-the-sun, הדרך שחוצה את הפארק ומנציחה הישג הנדסי יוצא דופן. נסיעה בה היא חוויה בפני עצמה, פלאי גליישר ניבטים מכל הכיוונים ותוקפים את כל החושים. ב-Logan Pass, שם עובר ה-continental divide, עדיין היה חצי מטר שלג שלא הפשיר (וכנראה לא יפשיר למשך שבועות, כי ירד שלג שם גם במהלך הביקור שלנו). את המסלולים הרגליים שלנו עשינו באזורים אחרים של הפארק. ההליכות זימנו לנו מפגש קרוב עם האביב, הפריחה העצומה ובעלי-החיים שיצאו להנות ממנה.
תמונות מגליישר

פינת השאלה המכשילה: what kind of bear is best? האם זה עובד כמו בחתולים וכולם טובים? אני חייבת להודות שלראות את שני דובי הגריזלי (כנראה אחים) אוכלים שורשים באחו ואז עוברים לצל ונשכבים על הגב היה אחד הדברים החמודים ביותר (ואז די היה לי ברור למה החיה הזו הפכה לדובי פרוותי וחמוד). ומצד שני, הדוב השחור גדל הגוף, שבצעם התברר כאתלט שמסוגל ללכת במהירות מפתיעה (ולטפס על עצים) מספק תחרות די צמודה- that's debatable...

פינת השאלה המכשילה, the sequal: מה יותר מפתיע- לפגוש ישראלים באחד ממסלולי הפארק הלאומי הכי נידח (או לפחות, הכי מרוחק ממקום יישוב רציני) בארה"ב, Glacier, או לפגוש שכנים שלנו מדנוודי (לא מוכרים), שגרים ממש לידינו ואפילו אכלו כבר ב"קפה סבבה"? אני הולכת על השכנים. אמריקאים לא ידועים בתור תיירים דגולים, אם מחוסר עניין ואם מחוסר תקציב וזמן (שבועיים חופש בשנה לא יצליחו לכסות את כל מה ש"שווה" לראות). ראינו מכוניות של מטיילים מכל האזור המערבי של ארה"ב, אבל מהפינה הדרום-מזרחית שלנו בקושי זיהינו רכב או שניים.

קצת מספרים: ב-11 חודשים בארה"ב ביקרתי (יצאתי משדה התעופה) ב-11 מדינות (כולל ג'ורג'יה). נצ, כמובן, ביקר במעל 20 (בטיולים קודמים). בטיול הזה עשינו כ-1500 ק"מ, ביקרנו בשלושה פארקים לאומיים, אכלנו המבורגרים וטונה בכמות שמספיקה לחודשיים לפחות, צילמנו מעל 1000 תמונות, ראינו כמות חיות שמשתווה כמעט לזו שראינו בספארי, חווינו את כל סוגי מזג האויר הקיצי, מחום של כמעט 30 מעלות ושמש לוהטת ועד קור של 7 מעלות, גשם (ושלג בהרים) ורוח שחודרת לעצמות.

נצ: יצאנו לחופשה פנים-אמריקאית ומצאנו חוץ לארץ. הנופים שונים לגמרי ממה שהתרגלנו אליו - ההרים ענקיים ומכוסים בעיקר בסוגי אורנים או שלג וקרח בפסגות. חיות הבר מצויות בשפע, כמו בספארי כמעט. יצאנו לחופשה בשיאו של גל חום, והגענו למקום מושלג ורוחני. אפשר לראות בזה מין שילוב של פטגוניה - קצה העולם, והסרנגטי - מעגל החיים. עדיין לא השתחררתי מהפליאה איך לכל המרחב הזה יש מקום בתוך ארצות הברית, הארץ המאוכלסת והצרכנית הזו. בפטגוניה, זה היה מובן, ממילא כל נקודת ציויליזציה מרוחקת שעות נסיעה. הגודל והגיוון כנראה לא נתפסים. וייאומינג למשל, מדינת הילוסטון, היא אחת המדינות הגדולות בארה"ב, אבל מאוכלסת בכחצי מיליון תושבים בלבד.
אפשר לעבור כאן בין כמה סרטונים - ע"י החצים בדפנות, או לחיצה על ציור הקסטה בתחתית:

אצל האמריקאים אין חוכמות. טבע זה טבע. הילוסטון וגליישר הם פארקים ענקיים, אבל הגישה לתיירים מוגבלת לכמה דרכים בודדות. בילוסטון כמעט אין מקומות להסתובבות רגלית, ולמעשה יש מרחבים ענקיים לא נגישים שאי אפשר בכלל לצפות בהם. הכל גם מסודר כך שלא יהיו טעויות - כאן צריך לעצור, הולכים רק על המסלול הזה, ובסוף ישנה עמדת תצפית יחידה שמבטיחה זוית צילום אופטימלית על המפל. זה קצת הפריע, אני לא אוהב שאומרים לי מה לצלם ואיך.
אם יש דובים ליד הדרך, מזהים אותם לפי אורך הפקק שנוצר - כל אחד רוצה לעצור מהר לפני שיעלמו ולצלם. גם לשם מגיע פקח להמריץ את האנשים להמשיך לסוע. שאר החיות מקבלות פקקים קטנים יותר לפי קונצנזוס כלשהו על סדר העדיפויות.
בגליישר, ישנה כאמור דרך אחת שחוצה את הפארק. כל השאר הם מסלולי הליכה ארוכים, שבהם בילינו 5 ימים. נראה לי שמאז חוגי הסיור לא הלכתי כל כך הרבה, ואני מאמין שגם לא עידית. עד כדי 10 מייל של טיפוס וירידה חזרה (לא פחות מתישה) ביום אחד. כמעט ושכחתי להזכיר את מגוון הפרחים העצום. כל ההרים היו מכוסים בפרחים מכל הצבעים והסוגים. כל כמה דקות "נתקלנו" במין פרח נוסף. גם כאן היו לי בעיות עם הצילום - השמיים הגדולים של מונטנה הבהיקו לי בתמונות (תמונה אחת שמשלבת שתי חשיפות זה הדבר שאני הכי שונא לצלם), והנוף הפתוח והמרוחק לא נתן הרבה אופציות לחידוש ומקוריות. בכל זאת חזרנו עם יותר מ-1000 תמונות וסרטונים.
לפני יום העמצאות האמריקאי העיירות והכבישים מחוץ לפארק התכסו בדוכני מכירה של זיקוקים, בכולם עמדו קונים (אומה צרכנית כבר אמרנו?). במונטנה מותר להדליק אותם מחוץ לערים. הזיקוקים עולים מדולרים בודדים ועד לערכות של עשרות דולרים. בערב ירדנו לאגם הקרוב למקום מגורינו וצפינו במשך יותר משעה במופע שנעשה ע"י אנשים פרטיים, ובלי תיאום, מסביב לאגם. בסוף הסרטון של הזיקוקים אפשר לראות באופק את אלה הרשמיים שהפיקה עיירה מרוחקת.

לסיום שיר על הרי הרוקי של קולורדו, אבל בעצם מתאים לכל השרשרת העצומה הזו.

John Denver- Rocky Mountain High

the Big Easy

השבוע הקיץ התחיל רשמית, עם Memorial Day Weekend, אחד מסופי השבוע הארוכים בלוח השנה האמריקאי. ניצלנו אותו לנסוע לניו אורלינס (יותר מ-400 מייל זה רחוק מדי עבור סופשבוע רגיל). העיר היתה חמה ומהבילה אפילו יותר מאטלנטה, אז השתדלנו להסתובב בבוקר ובערב, ואת הצהריים לבלות ב-hot tub של המלון או באיזה מקום ממוזג. על  המיסיסיפי עדיין שטות ספינות הקיטור העתיקות. על שפת הנהר אפשר למצוא הרבה מסעדות ותיקות שמגישות אוכל בסגנון Cajun (קצת חריף) ושוק פשפשים. ב-French Quarter הלכנו לאיבוד בחנויות העתיקות ולא יכולנו להפסיק לצלם מרפסות מעניינות. החלק הקיטשי של הביקור (אין מה לעשות, גם זה חלק מהעניין) היה ב- Mardi Gras World, היכן שמכינים ומאכסנים את רוב התצוגות של הפסטיבל.

ברחובות של ניו אורלינס תמיד יש איזה הפתעה- תזמורות רחוב, תהלוכות חתונה, מטיפים דתיים או סתם משוגעים. כולם באים להשתחרר ב- Big Easy, בלילה במיוחד. צעירים עם כוסות משקה, שרשראות חרוזים צבעוניים נזרקות לכל עבר ומוסיקת ג'אז חיה, הסמל של העיר, בוקעת מכל מיני ברים חשוכים.

הרחקנו עד ה-Garden District, רובע מטופח במיוחד, כדי לאכול במסעדה פופולארית בראנץ' טיפוסי של יום ראשון. האוכל היה כל מה שאוכל צריך להיות: steak and eggs עם hash brown ו- shrimp and grits. התענוג המשיך גם בקינוח המעלף brioche french toast.
ומה יותר מתאים לעשות בממוריאל דיי עצמו אם לא לבקר במוזיאון ה-D-Day? נדמה שכל שאר התיירים בעיר חשבו אותו הדבר. אפילו היו שם כמה veterans שנראה ששמחו מכל ההמולה סביבם. המוזיאון מרשים מאוד והתצוגות השונות עמוסות באמצעי המחשה. ראינו גם סרט 4D שהפיק טום הנקס, שקיבל על עצמו משימה בלתי אפשרית כמעט, לתמצת ב-45 דקות את אירועי (רקע, מהלכים עיקריים ותוצאות) מלחמת העולם השניה (החל מהסבר מיהם "הרעים", מיהם "הטובים", מפה תלת-מימדית עם הקרבות העיקריים ועד הדגמה של כלי הנשק. הסרט מיועד גם לאנשים שלא יודעים שום דבר על האירוע החשוב ביותר במאה ה-20). המוזיאון והסרט מאוד אמריקנוצנטריים, מה שלא מפתיע בהתחשב בקהל היעד. מזל שהאמריקאים התגייסו להציל את העולם. אנגליה? ברית המועצות? מערב אירופה? כל אלה ניגנו כינור שני.

לכל התמונות מניו אורלינס
לבחור שיר על ניו אורלינס זו משימה לא פשוטה (ביקור קצר פה להמחשה). אמנם זה לא הביצוע המקורי, אבל מוצלח לא פחות.
וזה פשוט עושה חשק לחזור ל- fifties (או ל-eighties).  סרט גדול ושיר ענק. בהזדמנות זו אנחנו מאחלים מזל טוב לבלוג לרגל שנה להיווסדו.

Siobhan Magnus- House of the Rising Sun

זכרון ועצמאות

נצ: מי שפגש אותי לפני יום הזכרון בוודאי יודע שאני מקדש את הנופלים (או מקדיש להם) בשמיעת כל שירי הזכרון והמלחמות. בשנים האחרונות, עם פרוץ גלגל"ץ, מתכנסים ברדיו לרשימת שירים די מצומצמת, שחוזרת על עצמה, וגם הרחיבו את פרויקט הלחנת שירים שנכתבו ע"י הנופלים. הפרויקט מאוד מכובד, וגם הניב שירים טובים (ומצמררים כמו זה) אבל בד"כ אני לא "מתחבר" אליהם. לכן, הכנתי לי את ספרית השירים על המחשב, ומכיוון שהאזנה לכולם נמשכת כמה שעות, השיר הראשון מתחיל להתנגן כבר עם צאת חג שני של פסח. רציתי לאסוף כמה שירים ביוטיוב, ולשם כך חיפשתי את אילנית שרה "אחיי גיבורי התהילה", אך השיר לא קיים בגירסא מצולמת (אם מישהו מוצא כזו, נא לשלוח). השיר הזה שייך למבחר השירים שבלעדם לא יצאתי ידי חובת שמיעת שירי זכרון. אז חיפשתי את "היובלים וההראלים" ("על דעת המקום"), אבל זה דבר אחד להקשיב למירי אלוני ודבר שני גם לראות אותה. לא ברור לי למה דווקא שני השירים האלה נפלו חלל בגרונן של שתי אלה. אז בלית ברירה, אני מפרסם את הקטע המעולה הזה (כדאי לחכות להפתעות באמצע הסרטון):

הפיקניק של יום העצמאות היה נחמד. הפארק הענקי מאורגן במיוחד לספורט ומנגל- היו סככות עם גריל ושולחנות (וביתני שירותים נקיים לרוב), ולצידם הרבה מגרשי כדורגל, טניס וכדור בסיס. הגיעו הרבה משפחות שלא הכרתי, וגילינו שטניה מהעבודה של נצ גרה ממש לידינו, אז בטח נזמין אותם מתישהו.
בשבת הלכנו להרצאה מה- science club, שבוע שני ברציפות (בשבוע שעבר היה דיון על התחממות האקלים וכמה האדם תורם לה ולמה ניתן לצפות בעשורים הבאים; הפעם דנו בחיות בקו החוף של ג'ורג'יה (נצ: או יותר בהרחבה- זיהוי בע"ח והתנהגויות ע"פ עקבות, מחקר שמסייע ללימוד מאובנים). לפני ההרצאה ישבנו על כריות במסעדה טורקית עם כל האוכל המזרח-תיכוני המוכר (חומוס, פיתות, סלט צזיקי, שיפודים, חצילים ממולאים). באיזשהו שלב הגיעה קבוצת תיכוניסטים גדולה לבושה בחליפות ושמלות ערב. מסתבר שהיה Prom השבת, והחבר'ה חושבים שזה קול לבלות במסעדה כזו לפני הריקודים (כנראה זה קשור לנרגילות שאפשר לעשן בה). אחרי ההרצאה ראינו עוד חבר'ה בלימוזינות ליד מלון Ravinia (שם נערכו הריקודים). כרגיל, אמריקאים (אפילו בני עשרה) לוקחים את עצמם ואת טקס הפרום ברצינות, מהלבוש והמסעדה ועד הלימוזינה (וסביר להניח גם ההשתכרות שאחרי).
בראשון נסענו לאאוטלט כדי להצטייד לקיץ (כמה זוגות מכנסיים וגם כמה גאדג'טים למטבח).

והפינה לסיום: השיר הזה מתנגן הרבה עכשיו ברדיו, הוא קצת מזכיר (אפילו בקליפ) את זה

One Republic- All the Right Things

סוף-סוף, הסוף לחורף ?

נצ: המנצח במשחק הוא מי שזיהה רכב ממדינה שעדיין לא ראינו רכבים ממנה. לוחיות הזיהוי בארה"ב מציינות גם את המדינה והמחוז בהם נרשם בעל הרכב, וכך אפשר לדעת מאין הגיעו. משאיות ממדינות רחוקות מזכות בפרסי ניחומים בלבד, כי ממילא הן משמשות למסעות ארוכים, וזו "לא חוכמה". למרות זאת, די התלהבתי כשראיתי משאית מאלברטה שבקנדה. כמובן, שרוב המכוניות בדרכים מסביבנו הן מג'ורג'יה, והבאות בסדר השכיחות הן מהמדינות השכנות (ויש הרבה כאלה - פלורידה, אלבמה, צמד הקרולינות וטנסי). במשך הזמן, ובמיוחד בטיולים, ראינו מכוניות מרוב המדינות, גם מהפינות המערביות של ארה"ב, כמו וושינגטון, אורגון, אריזונה וכמובן קליפורניה. משום מה, איזור ניו-אינגלנד עדיין חסר לנו ברשימה. עד שבטיול למיאמי עידית זיהתה רכב ממיין. (היתרון לא נשמר ליותר מיומיים כשראיתי רכב מאלסקה).

עוד במיאמי, בדרך מס' 1 לקי-ווסט, צילמנו לוחית מדלאוור, המדינה הראשונה, כך הסתבר לי. יש עיצובים שונים ללוחיות גם בתוך אותה מדינה. חלק מהעיצובים כוללים סמלים וססמאות. אפשר לראות כאן את כל הססמאות האפשריות לכל המדינות. חלק מהמדינות מתגאות בססמאות נורמליות ואפילו מכובדות. כמו ניו-יורק שהיא "The Empire State", או ג'ורג'יה "...On My Mind". אבל לפעמים נדמה שהיה להם ממש קשה למצוא ססמא מייצגת ייחודית, כמו ניו-מקסיקו שהיא "Sunshine State", למרות שברור לכולם שזו הסיסמא של פלורידה. או קרולינה הצפונית שהיא "First in Flight", כי שם האחים רייט הטיסו את המטוס שלהם, אבל אוהיו היא "Birthplace of Aviation", כי שם האחים תכננו את המטוס. זה ממש בלבל אותנו, עד שגיגלתי את הנושא וגיליתי שאפילו היתה דרושה החלטת קונגרס לאשר לאוהיו את המעמד הראשוני הזה, על פני קרולינה הצ'. מה, אין לאוהיו עוד רעיונות מקוריים ויצירתיים לססמאות?! המגוחכת מכולן היא הססמא של מיזורי - "Show-Me" - סליחה? זו ססמא? הצירוף המביך הזה שבמקרה הטוב גורם למיזוראים להשמע לא חכמים במיוחד?

ביום שלישי שעבר ירד שלג למשך שעות ארוכות. הוא לא הצטבר במיוחד על הקרקע, אבל היווה תזכורת ממשית לכך שהחורף עוד כאן. מצד שני, השבוע הטמפרטורות אמורות לעלות, מה שאולי יזרז קצת את האביב. השלג גם נתן אקורד סיום חגיגי לביקור של משה ונדיה. בקושי הספקנו ללכת לכל המקומות שהיו בתכנון. השופינג היה ציר מרכזי בשבועיים האלה. אם במקרה שלחנו את שני אלה לבד לוולמארט, הם פשוט שכחו לחזור.

בחרנו לקנח את הביקור במסעדה-בר שמאוד מושקעת בעיצוב. אצל 'דנטה' Dante's Down the hatch, המסעדה מעוצבת כאילו יושבים בנמל של כפר דייגים. במרכז עוגנת ספינה עתיקה במים שורצי קרוקודילים קטנים. בערבים יותר עמוסים, יושבים גם בתוך הסירה מסביב להופעת ג'אז חיה. כשאנחנו הגענו, שר לנו זמר עם גיטרה. דנטה עצמו עבר בין השולחנות וקשקש גם איתנו, ובסוף הגיש לנדיה כוס למזכרת עם לוגו מוזהב. התפריט מתורגם לעשרות שפות (כולל עברית בניסוחים צולעים) ומבוסס בעיקרו על מנות פונדו. אנחנו הזמנו את הפונדו הבשרי שבו טובלים מבחר בשרים (בקר,עוף, בקר לבן ושרימפס) וגם ירקות (הפטריות היו שוס) בשמן רותח.

בשבת חזרנו למנהג של סרט בשני דולר. שוב רצינו גלידה לפני הסרט, ושוב לא מצאנו אף סניף של Bruster's פתוח. חייבים למצוא גלידה אחרת. ולעניין הסרט: It's complicated הוא אמנם עם מריל סטריפ ושורה של שחקנים שהתמחותם בקומדיה, אבל הוא משמים כל-כך שיצאנו באמצע! אף צחוק ראוי לשמו לא נרשם בשעה שישבנו באולם. זה כבר הסרט השלישי ברצף עם מריל סטריפ שממש מאכזב- האם המלכה המכהנת הודחה?

את פורים עברנו בשקט יחסי. כל המכרים שלנו כאן לקחו את הילדים למסיבות חב"ד וה"בית הישראלי" וחזרו לספר על סיוט משעמם וצפוף שאפילו עלה דמי כניסה. אני הכנתי אוזני המן ב-3 מילויים. והנה אעיד על עיסתי - ממתכון שאורן גירון נתן, ויצא מצוין.

ולסיום, עוד כמה דגים לאוסף. ראיתי גם דג צבעוני, שנאמר : "דגֶא", אבל לא הצלחתי בשום אופן להוריד את התמונה מהטלפון הטיפשי שלי (זה לא האייפון של עידית...)