Wings over Atlanta

נצ: בבסיס מילואים של חיל האויר לידינו אירגנו מופע אוירי. חנו שם מטוסים על הקרקע שלידם הצטלמנו. אפשר היה גם להכנס לגדולים מבינהם. מסתבר שיש שלוחה של חיל האויר שתפקידה הוא שימור והנצחה (CAF) והיא נודדת עם תערוכת המטוסים הישנים האלה, ותיקי מלחמת העולם השנייה וקוריאה, שעדיין טסים, ממופע אחד לשני. בהמשך, נעמדנו יחד עם כולם (פגשנו שם את איריס, אורי והילדים) מול מסלול ההמראה ובהינו בפעלולים בשמים. לא היה שם תרגיל חדש מדי, אבל עדיין היה מרשים. האטרקציות העיקריות היו ה-F18, F16, שמיניית פעלולנים מקנדה בחיזוק אמריקאי אחד, ושישית "המלאכים הכחולים". ל"מלאכים" לא חיכינו - הם הופיעו בסוף היום, כשהבטן כבר קרקרה (באתר היו רק דוכני נישנושים) והשמש כבר חרכה (בערב עוד הדהד לי הראש מחצי מכת החום שחטפתי). שמעתי שהיו מדהימים.

הסרטון שערכתי כאן הוא לסקרנים או ל"אוהבי הז'אנר בלבד". למעשה מה שמושך את תשומת הלב בסרטון, זה החלק הקולי של בירבורי הכרוז - באנגלית זה נשמע יותר טוב, נכון?!

קצת על הארגון של האירוע (שהמשיך גם ביום ראשון). הכל היה בחינם! מעבר לשעות הטיסה של כל המופיעים, היה חניון של לוקהיד-מרטין ליד שדה התעופה ועוד 2 חניונים אי שם בג'ורג'יה למי שבא מרחוק. לכל חניון הגיעו עשרות אוטובוסים שאספו את המוני האנשים עד לרחבת התערוכה. היו סדרנים, חיילים, שוטרים, מכשירי בידוק ותחנות ממוספרות. בין המטוסים על הקרקע הסתובבו מתנדבי חי"א להדרכה ועזרה.  ההכנסה היחידה היתה מדוכני האוכל והמזכרות. רק סככות היו חסרות, כי הכובע לא עוזר כשמסתכלים למעלה כל הזמן. בהמשך מצאנו מקום מתחת לכנפי המטוסים החונים.

האם היה צריך להשליט סדר? ממש לא. התור בחניה מהאוטו עד לאוטובוס ארך כשעה והתעקל בין טורי המכוניות. שום בעיה לא נרשמה בזמן הזה, כשההמונים (מכל שכבות האוכלוסיה - זה בחינם, אמרנו?) עומדים בסדר מופתי ומתחילים לקשקש עם הסובבים (אחרי שזיהה עברית, התחיל לדבר איתנו בן של מיסיונרים נוצרים שפעלו בארץ 7 שנים). זה מזכיר לי קטע ידוע של השוואה בין איטלקים (הישראלים כנמשל) והארופאים האחרים בכל מיני תחומי התנהגות. למשל, משמאל הקטע של עמידה בתור.

אנחנו לא ממש ידענו לאן מגיעים, אבל מסתבר שלכל האחרים היה ברור שצריך להגיע עם כסאות מתקפלים. הם כבר מתורגלים היטב לאירועים כאלה.

לתמונות מהאירוע (ועוד תמונות מאוקטובר)

שאלת בונוס: מי יודע מה זה?

ב' ראש השנה

לכבוד ראש השנה הבא עלינו לטובה, הוצאתי מהבוידם סרט משפחתי מ-1983 (למען האמת, העברנו אותו ל-DVD לפני הנסיעה אבל לא יצא לי להגיע לעריכה).

בערב ראש השנה התארחנו אצל איריס ואורי. נצ הכין עוגת מוס דבש וטארט טאטן תפוחים (מהתפוחים שקנינו אחרי הראפטינג).

והנה קטע וידאו שצילמנו בארוחה. איריס ושמוליק מנסים להרביץ תורה בילדים, שנה שנייה ברציפות. מעניין לראות כאן את כל גישות שימור המסורת אצל הילדים דחוסות לחמש דקות.

עוד קצת קיץ

בשבת עשינו פיקניק סיום הקיץ באגם אלטונה עם איריס ואורי, שחר ולילך, דרור וטלי ושמוליק ומעין.

בראשון נסענו לראפטינג בנהר ה-Chattooga, שמוכר לכל דרומי מסרט הקאלט "גברים במלכודת" (Deliverance). הנהר זכה לחשיפה רבה בעקבות הצלחת הסרט, והוגדר רשמית כ- National Wild and Scenic River ב-1974, מה שאומר שאף עץ לא נכרת שם, ואם נפל לנהר, הוא מסולק רק אם הוא מהווה סכנה ממשית לחותרים. כמו כן, אף כביש לא נסלל בקרבת הנהר להביא אליו זוהמה וקידמה. אצלנו, קודם ידענו על הטיול המתקרב, ורק אז ראינו את הדיוידי בבית (עוד על הסרט למטה). אגב "סדר הדברים", התשובה הקבועה של המדריכים למי ששואל לאן שטים? - "downstream!". הראפטינג היה מוצלח, הנופים מרהיבים ומזג האויר מושלם - מעונן חלקית וחמים מספיק כדי שלא נתבאס מדי להירטב (ובראפטינג תמיד נרטבים!).

אחרי השיט עצרנו בדוכן בהרים שמכר תפוחים ואפרסקים הישר מהמטע. קנינו גם דבש מכוורות המשק עם יערה(התלבש לנו טוב עם ראש השנה). נצ כבר הכין טארט טאטן אפרסקים שקצר תשבוחות רבות בעבודה (ובבית, כמובן). נצ: אצל עידית, המחמאה הכי טובה שאפשר לקבל, היא ש"זה כמו אצל סבתא". על האפרסקים האלה היא אמרה שזה מזכיר לה את סבא וסבתא. כלומר, מין המעולים שבמעולים. העידית שבעידית. :צנ

הנה סרטון שערכנו מצילומים במצלמה "עמידה במים":


עוד תמונות מהטיול ובכלל חודש אוגוסט

למי שלא ראה את הסרט "גברים במלכודת", אני לא ממש אקלקל אם רק אסביר שאחרי הקטע שהדבקתי כאן (והוא קטע הפתיחה), אין יותר חיוכים בסרט. ואם המוטיב במלחמת הבנג'ואים המפורסמת נשמע מוכר, כנראה זה בגלל השיר שמופיע בקטע השני. המנגינה עד כדי כך דומה, שכשהמלחין תבע את מפיקי הסרט שלא הצהירו על זכויות יצירתו, הם טענו שזה בכלל על פי שיר עם (אבל הפסידו).
_
פינת האתנחתא קצת רטובה ומקבלת את פני ספטמבר.

REM- Nightswimming

True Colors

בשישי הלכנו לההופעה של סינדי לאופר, שריד משנות השמונים אבל עדיין מופיעה ומקליטה (האלבום האחרון שלה, Memphis Blues, מוכר לא רע). בשבילנו זו פעם ראשונה ב-Chastain Park, אמפיתאטרון גדול בלב שכונת Buckhead. הופעה קיצית בפארק היא בילוי חובה לאטלנטאים, והם באים מוכנים- רוכשים שולחן לשישה ומעמיסים צידניות מלאות. הפעם הגשם קצת הפריע, אבל אטלנטאים מנוסים בשגעונות מזג האוויר וזה לא מפריע להם להנות מערב בחוץ עם חברים, אוכל ועל הדרך הופעה טובה. אנחנו קנינו כרטיסים במבצע של הרגע האחרון ופגשנו בקהל את איריס ואורי. ההופעה התחילה בסגנון בלוזי והמשיכה עם הלהיטים הגדולים שלה. הרבה בקהל היו מהקהילה, והיא הקדישה להם את True Colors לכבוד ההצלחה בקליפורניה, שנראה שתחזור בקרוב לאפשר נישואים חד-מיניים. _
בשבת הלכנו לסרט הצבעוני ביותר בסביבה, Sex and the City 2, סרט נעדר עלילה אך משופע בתלבושות ומעצבים. היה חביב, אפילו יותר מהראשון. שיר הסיום של הסרט היה (כמובן) True Colors.

נצ: בדיוק כמו ששלומית תיארה בבלוג שלה, עד היום נמנענו מחנות הבגדים התמוהה הזו. בפעם האחרונה שעברנו בקניון, פתאום קלטתי את השם, "אנתרופולוגי", ונזכרתי בהמלצות הרבות של שלומית. נכנסנו, והבנו למה לשלומית זו התעלפות ממבט ראשון - הכל סוּפר-מעוצב, אבל משומש-לכאורה. הרבה חפצים מצאו חן בעיננו, אך הם נשארו בחזקת "אין לנו לקנות אותם, אלא לראותם בלבד" על שום המחיר המופרז. שלא כמו ברשתות אחרות שמשכפלות אחת את השניה לדעת, כאן הסגנון יחודי. למשל, ידיות לארונות בכל צורה ורעיון אפשרי.  :צנ

בראשון עלעלתי בקטלוג של איקאה שהגיע השבוע, עדיין בהשראת ההמלצות של שלומית. תמיד אני מסמנת לי כל מיני דברים שנראים טוב על הנייר. ותמיד בחנות הם נראים לא אותו הדבר, בלשון המעטה (המסקנה המתבקשת היא שהצלם גאון). אני מתקשה להבין את ההצלחה הפנומנלית של החנות. מתיש מאוד להסתובב בה, כל פריט או ריהוט רואים כמה פעמים בחנות עד שנמאס ממנו, המחירים של הריהוט הכבד (סלון, פינות אוכל, מיטות) יקרים (בוודאי יחסית לאיכות), העומס של האנשים בלתי נסבל ומוריד מחווית הקניה. וכבר הזכרתי ששום דבר לא נראה מפתה בחנות כמו בקטלוג?

רציתי ספריה חדשה, אדומה, ולשם שינוי, היא נראתה בסדר גם בחנות. לא מצאנו מדפים אדומים ב- Home Depot אז הספריה הזו היתה עדיפה על "עשה זאת בעצמך". רק שכשהגענו לאוטו התברר שהמוצר פגום, נצ הלך להחליף וחזר כעבור 40 (!!) דקות. שירות זריז זה לא הצד החזק שלהם. עוד סיבה לתמיהה שלי אודות ההצלחה של איקאה באמריקה (נצ: ואני כבר טענתי שאמריקאים אוהבים שנותנים להם לחכות בתור).

אבל לפחות את הספריה האדומה שלי קיבלתי.

ומה בפוסט הבא? שנה לנחיתה באטלנטה...

קיץ אינסופי

נכון לעכשיו, המזגן החדש עובד כהלכה, אחרי סופ"ש בו הוא קצת גמגם.
מכיוון שבראשון אי אפשר היה לשבת בבית בכיף, הקלת החום נרשמה בגזרת Lake Lanier, הכנרת של אטלנטה- אופנועי ים, על האש, ערסים מקומיים (מקסיקניים. לא ידעתי שיש כאן כל-כך הרבה מהם. הדימיון לאלה מהכנרת: קבוצות גדולות, שלא לומר חמולות, עור שחום. השוני: שקטים יחסית ולא מאזינים בקולי קולות למוזיקה מזרחית).

הקלת חום נוספת בעזרת מילקשייק ב-Steak n' Shake, מסעדת פאסט פוד שמעוצבת כמו דיינר של פעם ומתגאה בעשרה טעמי מילקשיייק. שוקולד היה הבחירה המנצחת. שני מילקשייק בסופ"ש אחד and counting...
בקולנוע של השני דולר ראינו את הזבלון Iron Man 2. מעט מאוד אקשן, פשוט גרוע. בבית ראינו את החדש I love you Phillip Morris- סרט אינדי חביב מאוד (ושנוי במחלוקת עד כדי כך שההפצה המסחרית שלו בארה"ב נדחתה למועד לא ברור. עוד סיבה לראות).
השבוע התחלנו להנות מעץ התאנה של איריס ואורי. מה שמצולם היה יכול להיות hors d'ouvre לתפארת בכל מסעדה. בתפריט זה היה מופיע ככה: Chevre goat cheese lightly toasted on baguette accompanied by Iris's blushing fig and Alon's chopped liver delicacy.
פלצנות מעולם לא היתה טעימה כל-כך.

בפינת האתנחתא U2 מזכירים לנו מה לא כדאי לעשות בקיץ.

U2- Staring at the Sun

שנה חדשה

בשבועות האחרונים אטלנטה עוברת גל קור שגם זקני העיר לא זוכרים (ובהשוואה לירושלים, אין ספק שפה יותר קר גם בלי גל קור ארקטי). שבוע שעבר היה הקר ביותר עד כה, הטמפרטורות בקושי גירדו את האפס (מלמטה) ביום. בערב חמישי ירד שלג, שאפילו תפס אבל לא הגיע ליותר מכמה סנטימטרים. בבוקר שישי היה כ"כ קר שהשלג לא נמס ואיפשר לנצ לצלם קצת.

החגים עברו בשקט, היה נחמד להרגיש אווירת חג שלא קשורה אלינו ולהנות מימי חופש סתם ככה. נסענו לאאוטלט החביב עלינו לקצת שופינג בהנחות לא רעות (יש הנחות לפני הכריסטמס ואחרי הכריסטמס, מה שמחזק את הטענה שתמיד יש פה איזשהו סייל). בערב ראש השנה האזרחית הרמנו כוסית שמפניה אצל איריס ואורי עם עוד כמה חברים.
בחג המולד הלכנו לסרט Avatar, ונראה שפגשנו שם את כל אטלנטה. חיפשנו חנייה מעל 2 דקות! ומדובר פה באמריקה, מה שהופך את הסצינה למאוד-מאוד חריגה. הסרט עצמו הוא מרהיב ויזואלית. אבל... שעתיים וחצי של "דמויות חד-ממדיות וקלישאות של פוליטיקלי קורט, ואף לא תפנית עלילתית מפתיעה אחת" (ציטוט של מבקר הקולנוע ג'ון נולטה שמה לעשות, קולע בול). קשה להחזיק סרט שלם על חדשנות טכנולוגית ואפקטים. מה עם קצת עלילה, משחק, דמויות מתפתחות או הומור עצמי? ועדיין כדאי לראות את הסרט בתלת מימד ולנסות לשים בצד את הביקורת לשעתיים ומשהו.

השבוע קישטנו את האוטו בזה. סמל הדג (שמצביע על אמונתו החזקה של הנהג בישו) מופיע פה על הרבה מכוניות, ובאינטרנט מצאנו איזה משהו שהולם אותנו יותר. אחד מהשכנים היהודים שלנו שם על הרכב שלו את הגפיטלטע פיש...

ואם בענייני גי'זס עסקינן, אין שיר יותר מתאים מזה, מה גם שהביצוע מתקשר לרשומה הקודמת על נאשוויל.

Johnny Cash- Personal Jesus

ממזרי התהילה

כבר נהיה אצלנו מעין מנהג לצאת לסרט ביום שישי. הפעם ראינו את Inglourious basterds, הסרט המדובר של טרנטינו. אני לא מעריצה של הבמאי (לא הבנתי את ההתלהבות מ"ספרות זולה". אולי אני צריכה לראות אותו שוב) ועדיין, מאוד נהניתי מהסרט. אפשר להגדיר אותו כחוויה קולנועית, כזו שלא זכורה לי מאז "האביר האפל". גם מי שלא מתחבר לסגנון הטרנטינואי יזהה את ניצוצות הגאונות שלו, בערך כמו שלא צריך להיות מבקר אמנות כדי לזהות את הגאונות של דה-וינצ'י, כי יש שם משהו לכולם. הדיאלוגים שנונים והעלילה מותחת, עד כדי כך שבשעה וחצי הראשונות לא זזתי מהכסא, אפילו לא להציץ על השעון... כן, לשונות צקצקו על "איזה מן סרט שואה זה, יהודים רוצחים נאצים...". אבל זה ממש לא סרט שואה (הוא על תקופת המלחמה ולא מתמקד בשואה, וזה בסדר- היהודים לא חייבים להיות מרכז העולם), לכן אין בו משום הכחשת שואה- זו פנטזיה מרתקת, שלא לוקחת את עצמה ברצינות ומציגה מציאות אלטנרטיבית בהחלט ולא פרשנות להיסטוריה. טרנטינו מניח, ובצדק, שאנשים מכירים את ההיסטוריה בקווים כללים ויודעים שסופם של מנהיגי הרייך לא היה בקולנוע בפאריס הכבושה. אם ההתנשאות היתה עדיין שולטת ("הצופה לא מבין, וצריך להאכיל אותו בכפית"), היינו נשארים עם הטלויזיה ה"חינוכית" של שנות השמונים, עם סדרות כמו "משפחת קוסבי". הרדידות הזו כבר לא מתקבלת. היום יש סדרות מתוחכמות על רוצח סדרתי עם מצפון ("דקסטר") או על משפחת מאפיונרים שקל להזדהות איתה ("הסופרנוס"). אין יותר חד-מימדיות. נותנים לצופה את הקרדיט והאתגר, במקום להגיש לו מרק דידקטי לעוס. דמויות הגרמנים נעים בין אכזריות, גאונות וחוש הומור (קולונל בנדה), להיסטריה מנותקת מהמציאות (היטלר). הם יכולים להיות פטריוטים גדולים כמו קצין הס.ס. שמסרב לבגוד, ופחדנים משתפי פעולה כמו החייל שלו. היהודים יכולים להיות קורבנות חסרי אונים וגם בריונים אלימים שמסוגלים לפצפץ גולגולות של נאצים ולצחוק על כך. המציאות מורכבת, ופארודיה עליה ממחישה זאת יותר מכל.

אתמול היה חג ההודיה, שחל תמיד ביום חמישי האחרון של נובמבר. זהו חג אמריקאי, וככזה מסופח אליו Black Friday, היום למחרת החג המוקדש למבצעי ענק בכל החנויות. אלה המכבדות את עצמן פותחות את שעריהן לפנות בוקר, לאחר שהשתרך שם תור ענק של אנשים. הראשונים זוכים להנות ממספר מוגבל של מוצרים בהוזלה משמעותית, השאר בדר"כ לא יוצאים בידיים ריקות, למרות שהם יודעים שהם קנו מוצר מדגם קצת פחות מתקדם, לפעמים ללא הנחה משמעותית. הם פשוט מתוכנתים לקנות ביום שישי הזה, גם כי הם צריכים להתחיל לאגור מתנות לכל העולם ואשתו ל- Christmas. או כמו שאביהו קורא לזה, האמריקאים שייכים לזן ה-homos consumptious.

בחג הוזמנו לשמוליק ומעין, יחד עם איריס ואורי ועוד שני זוגות שלא הכרנו (ענת ורפי ומיטל ו...- לא זוכרת את השם). היה ההודו המסורתי, וכל הנספחים: gravy, stuffing, פירה תפוחי אדמה, לצד כמה דברים פחות מסורתיים (סלטים ישראלים ובורקס, הישר מהפרסי). נצ עשה טוויסט על פאי והכין שטרודל (אחד תפוחים ואחד פרג) עם רוטב פירות יער וגלידה. אגרנו כוחות ליום שישי, למרות שהבנו שאנחנו לא הולכים לעמוד בתור בשום חנות (במקום לעמוד כל הלילה בקור מקפיא של מעלה אחת מעל האפס, נצ ניסה את כוחו באינטרנט. מחשב לא יצא בינתיים, אבל מדפסת-סורק בחצי מחיר כן). קמנו בבוקר וקפצנו לוולמארט, לטארגט ולברנדס מארט, יצאנו עם עוד כמה דברים קטנים (כמו ג'יגסאו) וסיכמנו את הנושא.

פינת האתנחתא באווירת הודיה.

Dido- Thank You

שבוע יומהולדת

כמו שנצ כתב ברשומה הקודמת- קנינו כרטיסים לבון ג'ובי- 15 באפריל ב-Philips Arena (מעל 20,000 מקומות).

המכירה המוקדמת היתה קצת בלאגן, לפחות לפי אורי, כי היא קודם נפתחה לקהל הרחב, מה שקצת משבש את ההגדרה של מכירה מוקדמת (שאמורה להיות מוגבלת. לדעתי היא כן היתה מוגבלת, פשוט במספר הכרטיסים- הם נגמרו כבר בשעות הראשונות). הצלחנו להשיג את הכרטיסים במכירה המוקדמת השנייה, מכירה לבעלי אמריקן אקספרס (תודה, אורי). עם הכרטיסים שיש לנו אני אמורה לראות גם את אגלי הזיעה שלו... (אזור 117).

לכבוד חודש ההולדת של נצ (יומהולדת מורחב), הלכנו למסעדת בשרים בריזלאית, Fogo De Chao. המסעדה מאוד אהובה על האטלנטאים, ומדורגת במקום הראשון מבין מעל 1200 מסעדות ב- Tripadvisor (ובעוד דירוגי מסעדות שונים). נצ היה בה בביקורים קודמים באטלנטה, פעם אפילו ביום פרויקט (למה לא...). אני הסתייגתי קצת, כי מסעדות בשרים אכול כפי יכולתך בדר"כ לא מצאו חן בעיני (לא בארץ, לא במקסיקו, ואפילו לא בבירת הבשר, בואנוס איירס- Sega la Vaca). אני מעדיפה איכות על כמות, להתמקד בנתח טוב אחד ולא לקבל כל מיני נתחים בינוניים. אבל פוגו דה צ'או מגישה בשר איכותי, ואפילו עם כל נתח שמוגש שואלים את הסועד איזה דרגת עשייה הוא מעדיף. זה עושה את ההבדל, ואפשר לאכול בשר משובח, בתוספת בר סלטים גדול וקינוח (Birthday flan), במחירים סבירים.

בשבת קפצנו לקניון היוקרתי באזור Buckhead (השכונה הסמוכה לדאונטאון, עם המסעדות ומקומות הבילוי השווים), Lenox Square. הקניון הוא "לראותך בלבד", מה גם שאין לנו מה לקנות דווקא עכשיו (אבל מתכוננים ל"יום שישי השחור", היום לאחר ה-thanksgiving, יום הסיילים הגדול של מוצרי החשמל. אנחנו חייבים מחשב). בראשון, מזג האויר המשיך להיות בהיר וחמים אז טיילנו בגנים הבוטניים של פארק Piedmont במרכז העיר.

לאלבום המלא של הגן הבוטני ו- Piedmont Park

יש לי השגות לגבי כמה דברים שנצ כתב בפוסט הקודם, למשל ש- Snow Patrol הופיעו "בארשת "סופיסטיקייטד" א-לה עברי לידר..." עברי לידר היה מת... והם לא היו מאופקים, ולא ממש בכיינים. ומה זאת אומרת "שהיום כבר לא טרנדי לשמוע גם מלודיה בשירים..."??? אני ממש לא מסכימה!!! והייתי מוסיפה עוד כמה סימני קריאה אבל נוותר (שבוע/חודש יומהולדת וכו'). זה בסדר שהנצנוצ אוהב את הלהקה ואני לא, אבל יש מספיק מלודיות לכולם.

הפעם בפינת האתנחתא, the much anticipated for part II.... הפארודיה התקדמה עשור לשנות ה-90'. הסדרה Family Guy היא פארודיה אחת גדולה, ביקורת חברתית שנונה וחסרת מעצורים- מומלצת ביותר. כחלק מההתייחסויות הרבות שלה לתרבות הפופולארית, סטואי עשה את הקליפ הזה, שמשלב מערך שלם של קליפים מהניינטיז- Bryan Adams, הזמר המקורי של השיר, Aerosmith, Bon Jovi, Billy Idol, Guns and Roses (ואולי גם Muse ו- White Stripes) ועוד רבים וטובים (יותר או פחות). מי שקצת מכיר, הנאה מובטחת!
“Alright Brian. get ready to feel”

Stewie Griffin- Everything I do

כולסטרול ושאר ירקות

לפני כמה ימים התפרסמה ב-ynet כתבה אחת (מרבות) על הכולסטרול. הפסקה הראשונה היתה מרגיזה באופן מיוחד, כי שוב הורידו את ערכי הכולסטרול התקינים, ככה ש"ההערכה היא כי בעקבות ההנחיות החדשות, כמחצית מאוכלוסיית ישראל מעל גיל 40 תזדקק לטיפול בסטטינים להורדת כולסטרול". למה נראה למישהו הגיוני שחצי מהאוכלוסיה תצרוך תרופות כאלה, ועוד מעל גיל 40?? למה לא לתת אותן כבר מגיל גן וזהו... הערכים הרצויים במגמת ירידה מתמדת, משהו שמצטייר כצעד להגדיל את רווחי חברות התרופות, שמממנות את רוב המחקרים האלה. נתקלתי כבר במספר מחקרים שטוענים שזה בכלל לא הכולסטרול שאחראי על נזק ללב (לחלק ניכר מחולי הלב והסוכרת רמות כולסטרול תקינות לגמרי- ראיתי את זה כשעבדתי במרפאה). האם רופאים נותנים תרופה להורדת כולסטרול לחולי לב כי זו התרופה היחידה שקיימת, וגם היא לא ממש משפיעה על כולם (ואז מעלים את המינון, אבל לא מפסיקים אותה)- יש הרבה מחקרים שמעידים שהיא לא מועילה, אם לא מזיקה, לנשים. כמי שעבדה גם בחברת תרופות וגם ליד רופאים, קשה שלא לקבל בחילה מהקשר בין חברות התרופות לרופאים- אלה מממנות כנסים, ארוחות ומחלקות מתנות ואלה מצידם דוחפים תרופות. האם לזה הצטמצם תפקידו של הרופא??
מחקרים שונים מצביעים על הכולסטרול המחומצן כבעיה. הכולסטרול ה"רגיל" הוא מולקולה חיונית (הגיוני- הרי הגוף עצמו מייצר אותה), שבונה את ההורמונים ורקמות שונות (כמו המח). הכולסטרול המחומצן נצמד לדפנות העורקים לדלקות קיימות. אפילו הוא לא הגורם למחלות לב ועורקים סתומים, אבל קיומו ברמות מסוימות מעיד על בעיה. זו בדיוק הסיבה מדוע גם עם רמות כולסטרול נורמליות לגמרי אפשר ללקות במחלות לב- רמות הכולסטרול עשויות להיות נורמליות, אבל רמות הכולסטרול המחומצן אינן! להאשים את הכולסטרול בטרשת עורקים משום שהוא נמצא במשקעים שבעורקים, זה כמו להאשים את הכבאים בגרימת שריפות, הרי הם תמיד נמצאים שם... כמובן שהאינטרס של חברות התרופות הוא להציג מחקרים מתחרים. אז שכל אחד יחליט בשביל עצמו. הסרט Fat Head האיר את עיניי לגבי שומנים מול פחמימות- Saturated fat doesn’t cause heart disease — but sugars, starches and processed vegetable oils do. פעם אמרו שבשר בקר מזיק, והיום מבינים שלא כך; פעם חשבו שחמאה היא האויב הגדול והמליצו על מרגרינה, והיום מבינים שמרגרינה מזיקה הרבה יותר.
אוקיי, מספיק תובנות לפעם אחת. נחזור לענייני היומיום.
בסופשבוע חגגו כאן את ה-Haloween. בתים רבים קישטו בדלועים מפחידים ושאר קישקושים. בטלויזיה שידרו את כל סרטי מייקל מאיירס (שנקראו בעברית "ליל המסיכות"), וסרטי טראש אחרים. מצידנו, לא ממש הרגשנו את החג, אבל ליתר ביטחון קנינו חבילה מייצגת של M&M למקרה שילדי הקומפלקס יופיעו ל-trick or treat. איריס ואורי סיפרו שהילדים חזרו עם עשרות פאונד של ממתקים ועכשיו הם צריכים למיין אותם. זה בטח מספיק להם לכל השנה (או לפחות עד פורים, עוד חג תחפושות-ממתקים). בטח היום אפשר לקנות תחפושות, ממתקים, דלעת או קישוטי חג ברבע מחיר בוולמארט, אבל זה אומר שצריך לאכול במשך חודשיים פאי דלעת... עכשיו כבר מתכוננים פה לכריסטמס, המתקפה השיווקית הגדולה ביותר הידועה לאדם. אם אתה לא קונה- אתה לא קיים ונשדל אותך לקנות בכל דרך אפשרית- חייבים לתת מתנות, מבצעים, קישוטים נוצצים בחנויות, מה לא. אני מניחה שאפשר להנות מהחג כצופים מבחוץ, בלי המחויבות לקניות ובלי להכניס את הדת לכל זה, להסתכל על כל הבתים המקושטים ולא להיות מחויבים בארוחת חג עתירת-קלוריות (אולי רק בחנוכה...).
בשישי בערב הלכנו למסעדה וייטנמית (ממש מוצלח, שונה מאוכל סיני או תאילנדי. משלבים ירקות טריים במנות, פחות טעמים קיצוניים (מתוק או חריף, שיש באוכל תאילנדי)) ואחר-כך לסרט ב-2 דולר: "אשתו של הנוסע בזמן".
פינת האתנחתא באווירה פארודית (חלק 1 מתוך 2), מתוך הסרט "מילים ולחן" עם יו גרנט. מי שצפה בקצת קליפים בשנות השמונים יהנה.

Hugh Grant- Pop Goes My Heart

hard rain is gonna fall

השבוע ירד גשם כמעט נון-סטופ (לפחות בשעה של הטסט שלי הוא הפסיק). יש פה כרגע כמה אזורים מוצפים, דבר מאוד חריג, כי בכל זאת רגילים פה לגשם ומערכות הניקוז לא קורסות על כל 10 סנטימטר של מים (הבנתי שגם בארץ הראו את האזורים המוצפים, בעיקר החלק המזרחי של ג'ורג'יה וכמה מחוזות פה באטלנטה). הגשם פשוט מאוד עוצמתי ונמשך בלי הפסקה. עכשיו ראיתי כמה ברקים ממש קרובים מהחלון, והנהר ליד הבית שלנו לא מפסיק לזרום ("נהר" של מים שמתנקזים מכל השכונה ויורדים ליד החלון של החדר שינה- זה כמובן לא נהר קבוע). למי שלא ראה, הנה הסרט שצילמתי מהחלון השבוע.

ארוחת ראש השנה היתה מאוד מוצלחת. שמוליק ואשתו, מעיין, ערכו שולחן עם כל המאכלים הרגילים וניסו ללמד את כל הילדים (גם את הרביעייה של איריס ואורי) על המשמעות של החג (אפילו אחרי השעה הדידקטית הזו, הילדים אמרו שהחגים היהודיים יותר "שווים" מהאמריקאים. אני אשאל אותם את זה שוב בכריסטמס). בשבת חגגנו את ראש השנה והחודש הראשון שלנו באטלנטה במסעדת בשרים טובה, Houston's, ובקניית שולחן לסלון ב-Haverty's. אני מקווה ששאר הציוד שלנו יגיע בקרוב ויצטרף אליו, לארח לו חברה... עוד השבוע- היה נחמד גם לעשות כביסה בבית, ולא לרוץ למכונות של הקומפלקס עם 10 קילו בגדים.
ביום ראשון נסענו שעתיים לצ'טנוגה, טנסי. האזור ההררי הוא גם אחד האזורים המוצלחים יותר לראפטינג- בנהר ה-Ocoee נערכו המשחקים האולימפיים של אטלנטה (1996) בתחום הראפטינג. אנחנו לא יכולנו לעמוד בפיתוי, ואפילו שירד גשם זלעפות, הנהר היה נהדר, וסיפק לנו אקשן לשעתיים וקצת. אני חושבת שזה היה הראפטינג הטוב שעשינו. גם בצ'ילה היה מוצלח, רק שהמים היו קפואים (מי קרחונים), וגם הטמפרטורה החיצונית לא היתה גבוהה בהרבה, כאן במים וגם מחוץ היו בערך 20 מעלות. אפילו לא היינו המשוגעים היחידים שנרטבו מעל ומתחת לפני הנהר. היו עוד כמה מאות אנשים שנהנו מהשבועות האחרונים של העונה ומהעמק המרהיב בו נמצא הנהר. אחרי הראפטינג נסענו ל-Rubi Falls, מפלים נאים של כ-70 מטר שנופלים בתוך מערה בעומק של כקילומטר. אמנם הסיור קצת ממוסחר (למפל יש תצוגת אורות ומוזיקה, ואי אפשר להיות לידו יותר מחמש דקות כי צריך לפנות את הדרך לקבוצה הבאה), אבל היה מיוחד.

פינת האתנחתא חוזרת! הפעם התלבטתי בין שני גדולים, דילן וארבעת גדולי הקאונטרי שחברו ביחד (Willie Nelson, Kris Kristopherson, Wylon Jenings, Johnny Cash- הלהקה נקראה The Highwaymen). דילן כבר היה בפינה הזו, מה גם שהשיר של הכותרת אמנם מאוד מתאים פה אבל הוא יותר מדי מזכיר לי את הגרסא העברית ששר אביב גפן, וזה לא עשה חסד עם השיר... אז הנה שירם של אנשי ה-highway, ואנחנו ביניהם.

The Highwaymen- Highwayman

עוד סידורים

ביום ראשון הכל היה פתוח. על הבוקר, סידרנו את המזוודות בארונות ויצאנו ל-farmer's market. רוב הקונים היו מהגרים, רובם אסיאתים ומעט מקסיקנים, אבל המוצרים שם הם לא בהכרח לקהל אסייתי. יש שם ירקות ופירות באיכות מעולה ובמגוון שהיו גורם גם למחנה יהודה להוריק מקנאה. וחוצמזה, גם דגים ופירות ים טריים ומוצרי מזון מכל העולם. מה שמשך אותי במיוחד היה המעבר הרוסי, עם כל הדגים המעושנים, הנקניקים והגבינות. אחר-כך נסענו ל-Bed, bath and beyond כדי לקנות מוצרי אמבטיה (מיטה עוד לא צריך, כי היא עוד לא הגיעה). החנות באמת beyond, מעבר לציפיות. וכמה שהזהירו אותי שהיא יקרה, רוב הדברים שמצאו חן בעיני היו יותר זולים מאשר בארץ. קנינו כמה שטויות ונסענו ל-perimeter mall לאכול צהריים (Cheese cake factory, שתי מנות פסטה נאות, שנחשבו לחצי מנה, או מנת צהריים (לא ברור איך בנאדם נורמלי מסוגל לאכול מעבר למנה כזאת) וקינוח- cheese cake, כמובן). בקניון יש את כל החנויות הדרושות- macy's, aldo, gap, guess, bebe, nine west, zara. לא יותר מדי הסתכלתי על בגדים, יש דברים יותר חשובים לקנות עכשיו. נסענו (עוד פעם) לוולמארט להשלמת קניות ואז לאיריס ואורי, שגרים די קרוב אלינו, אבל בגשם השוטף הניווט הזה נראה ארוך למדי. בדקנו איתם איפה ומה כדאי לקנות. אנחנו צריכים באופן די דחוף מיקרוגל, טלוויזיה, שואב אבק, קומקום חשמלי (לא קל להשיג כזה פה!), מכונת כביסה, מייבש ואוטו, לא בהכרח בסדר הזה. וצריך לדעת לאן בדיוק ללכת ואיזה סוגים לקנות. ואיזה אינטרנט לעשות, ואיזה כבלים, ומה לעזאזל זה המידה של מיטת queen לעומת king- בקיצור, דברים ברומו של עולם. התבאסנו לגלות שהסופר הישראלי שהיה פה נסגר, ויש עכשיו רק את הפַּרסי, חנות קטנה שמוכרת בעיקר מוצרי מזון ישראלים (במבה וכאלה). דווקא ב- farmer's market קניתי היום Israeli couscous, דהיינו: פתיתים. במבה ושאר דברים לא נראים לי קריטיים כרגע. אבל החלום להשיג אבקת כביסה טייד בריח כמו בארץ ומרכך כביסה בדין סגול התפוגג...
בשני בבוקר נצ הלך לעבודה ואני הצטרפתי אליו, גם כדי להכיר את הנפשות הפועלות וגם כי יש הרבה דברים לסדר ולקנות. המחשב שלו וכל מה שהוא צריך כדי להתחיל לעבוד לא היה מוכן עדיין, אז התחלנו לברר עם אייל, המאכר הגדול, איפה קונים אוטו ומה כדאי לקנות. הבנו שטויטה קורולה או פְּריוס בני שלוש הם בטווח המחירים שהקצבנו לעצמנו, ואם לא נמצא תמיד אפשר ללכת על הונדה. הלכנו לבנק כדי לאקטב את כרטיס ה-debit ולעשות credit card, וישבנו שם שעה וחצי, להסדיר כל מיני עניינים שקשורים לזה. חזרנו לעבודה כדי לחתום על עוד טפסים ל-HR וחזרנו לקומפלקס, שם חיכתה לנו עוד שעה וחצי של כיף בניסיון להתחבר למפעילי הגז והחשמל. בגלל שה-SSN שלנו עוד "צעיר" מדי, אנחנו צריכים ללכת לסניף שלהם ולפתוח את החשבון ולתת מקדמה. כל פעם זה סיפור הביצה והתרנגולת- בבנק, בגלל שאין לנו היסטוריה של credit, אי אפשר לעשות credit card (בסוף עשו לנו בבנק כנגד 500 דולר שהפקדנו אשראי מוגן של 500 דולר לחודש, רק אחרי שנה נוכל לקבל אשראי רגיל. באמדוקס כנראה נוכל לקבל עוד כרטיס, מה שיעזור לנו עם רכישות גדולות, שחייבים בכרטיס אשראי, למשל כרטיסי טיסה או מלונות אם נרצה לצאת לחופשה). הלכנו שוב לוולמארט כדי לקנות קצת מכשירי חשמל קטנים (מגהץ, טוסטר) ומזרון מתנפח. פתאום שמעתי רוסית במעבר, ואמרתי לנצ שבאמת מאז שעברנו הנה לא שמעתי רוסית (אולי קצת בעבודה של נצ, אבל בטח לא ברחוב). מסתבר שאלה היו לנה ובעלה, הישראלים חברים מדרגה שנייה של איריס ואורי, שנתנו לנו referral ל-post crossing (ועל כן מגיע להם 400 דולר, שהם יחלקו איתנו חצי-חצי). גם הם יעצו לנו לקנות מכשירי חשמל ב- Brands Mart, אז ניסע לשם כדי לקנות טלוויזיה, שואב אבק וקומקום. מייבש ומכונת כביסה, שעולים קצת יותר, נקנה כשתגיע המשכורת הראשונה של נצ (בדיעבד, ה-Brands mart הזה הוא חור פשפשים, ממש לא עשה לי הרגשה נוחה לקנות שם. המחירים די דומים לוולמארט רק המבחר גדול יותר. קניות של טלויזיה ומכונת כביסה אולי נעשה באינטרנט. טוב, לא כל מה שישראלים אחרים עושים גם אנחנו חייבים).
ולסיום, עוד שתי תמונות מדירתנו החדשה, אחת עם תוּלה בארון של האמבטיה והשנייה של המרפסת הסגורה.