בחג ההודיה הזה החלטנו לבדוק את הדופק בבירת העולם החופשי/ המערבי/ הצרכני. וושינגטון מרוחקת רק 10 שעות נסיעה מאיתנו, מה שנראה לחלוטין אפשרי (יותר בהלוך מבחזור; מה לעשות שצריך גם לחזור). ה- Road Trip היא מסורת אמריקאית וותיקה שתועדה מכל זווית אפשרית במיטב סרטי הוליווד. לא קרה לנו משהו מרתק מדי בנסיעה דרך הקרוליינות ווירג'יניה, הגיוון היה בעיקר באוכל שלקחנו איתנו (כדברי
השיר, "Fully loaded we got snacks and supplies").
הגענו לוושינגטון בצהרי חמישי, חג ההודיה. אנחנו ועוד כמה תיירים אסיאתים הסתובבנו באחד ממוזיאוני הסמית'סוניאן, ה- National Museum of Natural History. כמו כל מוזיאון טבע, אפשר לראות שם אבנים (ממאובנים ועד ה-Hope Diamond) ועצמות (לוויתנים, כרישים קדומים, גולגלות של הענפים השונים של העץ האנושי ואיך אפשר בלי כמה דינוזאורים), אבל הכל מוצג בצורה מודרנית ומעניינת. כמעט כל מוצג הוא הוכחה לאבולוציה וכמעט כל הסבר מזכיר את המילה הכה-שנויה במחלוקת במדינה הזו, מילה שהיא כבר מזמן לא תיאוריה אלא עובדה.
אחרי המוזיאון נסענו למלון שלנו, שנמצא בקצה הצפוני של האיזור האיני, Dupont Circle. המלון לא רק שייך לרשת Omni, הזכורה לטובה מניו אורלינס, הוא מלון עם היסטוריה ושיק (ביל קלינטון ניגן שם בסקסופון בערב ההשבעה שלו) ואנחנו מקבלים קצת פינוקים כחברי מועדון.
בערב התחלנו את המסע הקולינרי שלנו, שכיאה לעיר כל-כך קוסמופוליטית, היה חובק עולם. התחלנו בהודו, of all places. אני לא מחובבי המטבח הזה (ושוב תודה לרינה פושקרנה), אז היה נראה לי הגיוני לעשות חוויה מתקנת במסעדה שמדורגת ראשונה ב-tripadvisor. מסתבר שאפשר לעשות אוכל הודי מעודן, עשיר בטעמים ומקורי.
את הבוקר של אחרי החג רוב האמריקאים מבלים בקניות ("יום שישי השחור"). אנחנו הלכנו לסיור מודרך ב-Capitol Hill. כשיצאנו עם המון פרטי מידע חדשים על הארכיטקטורה של הבניין וההיסטוריה שלו, חיפשנו מסעדה קרובה. הפתוחה היחידה באזור היתה אתיופית, שנצ לא היה מעוניין לנסות. זה אחד המקרים הבודדים שלא הייתי צריכה להתעקש, כי הארוחה הזו הזכירה לי את כל מה שלא אהבתי באוכל הודי (עד יום קודם)- מעין "שליכטות" של אוכל צבעוני (נזידים) שאמורים לנגב עם הלחם האתיופי, האינג'רה (= פנקייק קר ואפור). אויש, לא נורא- תמיד חייבת להיות נפילה אחת בכל טיול. מלאים אך לא-מי-יודע-מה מרוצים הלכנו לסיור בספריית הקונגרס, שהיא לא רק הספריה הגדולה בעולם (למה זה לא מפתיע שמשהו אמריקאי הוא הכי גדול בעולם?) אלא גם ספריה יפהפיה, שנבנתה כדי להוכיח שגם לאמריקאים יש מה להציע בענייני תרבות.
העיר בכלל היא חלון ראווה למגלומניה האמריקאית. הכל גדול, אבל גם עשוי בטוב טעם. וושינגטון הזכירה לי את פריז, בתכנון שלה, בניקיון ובאדריכלות המאוד מרשימה. האנדרטאות, המוזיאונים השונים ובנייני הממשל גורמים לבית הלבן להראות כאחד הבניינים הפחות משמעותיים בוושינגטון. אחרי השקיעה טיילנו על אנדרטת לינקולן והסתכלנו עוד קצת על העיר. נצ: יש מקומות בארה"ב שהם גדולים בלי סיבה, בלון נפוח בלי תוכן אמיתי. כך הרגשתי באופן כללי בניו יורק. את וושינגטון דווקא לא ראיתי כמקום מגלומני. מאחורי כל אנדרטה, באמת ניצב חלק מהמורשת האמריקאית, שהסיפור שלו חשוב לכולם. מאחורי כל מוזיאון וספריה באמת ניצבת כל התרבות של המקום. מה לעשות שיש להם הרבה מה להציע? עוד הבדל בין ניו יורק לוושינגטון -באחת הכל לגובה, ובשניה לרוחב. :צנ
ארוחת הערב של שישי נשארה במזרח. מסעדות תאילנדיות בדר"כ לא מכזיבות, וגם זו בדופונט סירקל היתה טובה מאוד.
בשבת רצנו על הבוקר לתור לכרטיסים לעלות ל- Washington Monument. לפחות לא עמדנו לחינם, ובחרנו לעלות בארבע, בדיוק לדמדומים. משם התחלנו ללכת לאנדרטאות המלחמות השונות (זו של מלחמת העולם השניה ושל מלחמת קוריאה שונות כל-כך זו מזו, ושתיהן מרשימות) ולמוזיאון השואה. מלבד השאלה למה בכלל יש לאמריקאים מוזיאון שואה, המוזיאון עושה היטב את העבודה של הסברת השואה למי שלא גדלו עליה. ראינו גם תערוכה חדשה בנושא תעמולה ויצאנו להתאושש בארוחת צהריים, הפעם בשוק אוכל לטיני באזור Adams Morgan.
נצ: מציאות המוזיאון הכה פרו יהודי במרכז איזור המוזיאונים שכולם לתפארת האומה האמריקאית בלבד, דורשת עניין נוסף. אחרי הכל, כבר היינו במוזיאון מלחה"ע ה-II בניו-אורלינס, שבוודאי כל אמריקאי מזדהה איתו ביתר קלות.
:צנ חזרנו לאזור המוזיאונים ונכנסנו למוזיאון החלל והתעופה, שיש לו המון פוטנציאל אבל הוא קצת מיושן (לא בתוכן, אלא ברמת התצוגה). יצאנו לרוח הקפואה כדי להגיע בזמן לעלות לוושינגטון מוניומנט, סיור שסיפק לנו עוד כמה עובדות מעניינות על האדם שעל שמו נקראת העיר. בערב רצינו Comfort Food, ומה יותר מחמם מזוג קוריאנים קשיש שמבשל אוכל אותנטי במסעדה קטנטונת ב- Adams Morgan.
חשבנו שזה היה אקורד הסיום הקולינרי להפעם, אבל ביציאה מהמלון בראשון בבוקר נתקלנו בשוק האוכל של דופונט סירקל. המקום היה הפתעה חביבה לסיום, כל מה שקנינו ל-Road Trip חזרה היה טעים מאוד. משהו אחד נראה כל-כך מפתה שלא יכולנו להתאפק ואכלנו במקום. דוכן של מאפים צרפתיים אמיתיים באמריקה זה לא דבר שאפשר להתעלם ממנו. מאפה בצק העלים עם קרם השקדים והשוקולד החזיר אותנו לרובע הלטיני בפריז. היינו חייבים להוריד את הקלוריות איכשהו אז נסענו להסתובב בקתדרלה הלאומית, מבנה שיכול להתחרות בכנסיות העתיקות והמפורסמות של אירופה. המשכנו על נהר הפוטומאק ל- Great Falls לטיולון בטבע והתחלנו את המסע המפרך דרומה, לארצות החום.
לכל התמונות מוושינגטון
הנה כמה מאפים לכבוד מה? יודעים אתם - לכבוד החנוכה! סופגניות מגן דוד ו-וופלטקס.
וגם עם חברים (אביהו ואסתי, ייטב ויכין ואילנית).
