Basically

נצ: בעיקרון, המילה הכי טרנדית כיום בארה"ב, היא 'Basically'. שומעים אותה מכל הכיוונים - שדרני רדיו, ראיונות בטלויזיה (במיוחד אם מדובר בתוכנית ראליטי) ובשיחות סתם. אז בעיקרון, התחלתי לשים לב לטרנד הזה בישיבות בעבודה, כשחשבתי לעצמי שהצד הישראלי סיגל לעצמו שטות חדשה. מאז, הבנתי שזו לא האנגלית הקלוקלת שלנו, אלא הצד השני פיתח את התופעה ואנחנו רק מחקים. so basically, so basically, כל היום basically.

הנה חבר חדש שפגשנו במרפאה הוטרינרית. הוא סגור כל היום בפינה של הקבלה, עד שהוטרינרית לוקחת אותו הביתה.

לא הספקתי לכתוב הכל בפוסט החזרה מישראל, כי הוא התארך והתעכב יותר מדי.
כבר דיברנו על היחס של ישראלים לתרבות האמריקאית, אבל איכשהו בביקור הזה בישראל פגשתי את הטענות האלה שוב ושוב, והצלחתי לחדד לעצמי את הנקודה הזו.
- "האמריקאים צבועים", "לאמריקאים אין חברים" וגם: "באמריקה הרגשתי ניכור". ומכאן גם המשפט "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו מחוץ להוויה הישראלית".
הרי, כשנוסעים לתקופה ארוכה, נניח לסין, לא מצפים להרגיש "אחד מכולם" כבר בשניה הראשונה. ברור שהבדלי התרבות (בעיקר השפה, אבל גם כל קודי ההתנהגות) יהוו מכשול רציני. לחלק זה לא ממש מפריע או שלקחו את הבידוד בחשבון, ולאחרים, אם לא ינסו לגשר על הפער, מצפה מפח נפש וכנראה שלא יוכלו להשאר שם ליותר משנים בודדות מבלי שהמועקה הנפשית תהיה קשה מנשוא. אלה שמשתקעים בסין, יאלצו קודם ללמוד את השפה המקומית.
לישראלים בסין, הבדלי התרבות תהומיים, אבל בגלל שארה"ב זו הסטייט השניה של ישראל - גם הם מחזיקים דולרים, רואים רק סדרות וסרטים מהוליווד ונועלים נייקי - כולם בטוחים שהתרבות שלהם זהה לשלנו. ככה, אין קשיי קליטה, והאנרגיה היחידה שצריך להשקיע במעבר, היא בתליית מדפים בסלון. אז זהו שלא. אף אחד כאן לא חיכה במיוחד שהישראלים יפציעו בעולמו, ומי שהרגע הגיע הוא זה שאמור להשקיע בהטמעות. חלק מהעניין, זה לימוד התרבות המקומית והבנתה.

כשאמריקאי מחייך לזרים בחנות, זה לא בגלל שהוא צבוע. הוא לא חושב לעצמו: "אוי, הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה לחייך, אבל אני אחייך בכל זאת". זה פשוט חלק מאיך שהוא יודע להתנהג, ואיך שכולם מתנהגים. ככה צריך לעשות, ודווקא מי שלא יודע לחלוק חוויות מהסופ"ש במעלית, הוא המוזר. לאמריקאים יש חברים. סגנון החברות ומעגלי הקרבה שונים ולכן קשה לישראלי להצטרף אליהם. אם נמצאים במקום עם הרבה ישראלים, יותר קל להסתגר ב"גטו הישראלי" מאשר להבין את התפיסה השונה של המקומיים. מכאן בוודאי הרגשת הניכור של חלק מהישראלים. אפשר להבין את ההרגשה הזו, אבל לא את האכזבה שמתלווה אליה.

עוד מישראל - תודעת שירות. או יותר נכון - חוסר תודעה. המלון שבו התאכסנתי, ה"שרון" בהרצליה, סבל מכל תחלואי השירות האפשריים. כל המחלקות הפגינו אדישות לאורחים. בקבלה, עמד עובד נרגן, שרק חיכה כבר להפסקת הסיגריה הבאה שלו. שאר עובדי הקבלה, בכמה הזדמנויות שונות, לא דאגו  שאקבל את מבוקשי. השומר בכניסה מעשן, והעשן נשאב ללובי דרך הדלתות המסתובבות. כשהערתי על כך בקבלה, טענו שלא מעשנים במלון. אנשי התחזוקה לא נוגעים באגף הדרומי בכלל. כשהגענו היו כמה ימי סערה ולחדר דלפה רוח פרצים ורעשי חלונות רעועים. המזגן היה על מצב קירור בלבד, ואף אחד לא חשב לשנות זאת. אחר כך שמעתי מעובד אמדוקס אחר ששהה בחדר שפונה לשמש, וכשכבר התחממו הימים חזרה, המזגן עבד רק על מצב חימום בעקבות בקשות האורחים... עברנו לאגף הצפוני. שם ראש הטוש במקלחת לא התאים לוו התליה, אבל הצלחנו איכשהו לתלות אותו על בלימה. עובד תחזוקה שהגיע, החליף את הטוש בכזה שבכלל לא איפשר תליה והלך. החדרניות, שקשקשו במסדרון שעות, לא ניקו את האמבטיה כמו שביקשתי. אחרי תלונות הגיעה חדרנית מלווה באחראית. יחד איתי, ניקו ואפילו החליפו למצעים שבאמת מתאימים למיטה. למחרת כבר קיבלתי שוב ציפה קצרה מדי לשמיכה ושוב השמיכה קופלה מתחת למזרון.

המלצרית בארוחת הבוקר, בחורה חביבה, הצליחה לזכור שאני רוצה להשאיר מקום לחלב בכוס הקפה רק ביום השני לפני שעזבתי (אחרי 4 שבועות). פעם אחת הוספנו למקושקשת קוטג'. בפעם אחרת לטבח כנראה לא התחשק, אז הוא אמר שאי אפשר להוסיף קוטג' וזהו. בשתי פעמים שונות נהנה מארוחת הבוקר גם ג'וק. רק אחרי שהערתי, הטבח כנראה הבריח אותו, אבל את רסק התפוחים שעליו הג'וק טיפס (היו בלינצ'ס) לא החליף. באמת שיש עוד סיפורים כאלה, אבל נשאיר קצת לדמיון.

חוץ מזה התמכרתי בכל בוקר במלון לנוף של הים.

סוף השבוע האחרון הפתיע בטמפרטורות אביביות אחרי תקופת קיפאון ארוכה. יצאנו לדלונגה, עיירה צפונית לנו, וביקרנו כמה מפלים בסביבתה. במרכז העיר, אכלנו במסעדה שאנחנו אוהבים (עוד מהביקור הקודם שם). ליד החניה גילינו מצבור של פקאנים שנשרו מהעצים מסביב. אספנו כמה שיכולנו ועכשיו הם מחכים שנפצח אותם מול הטלויזיה.
לכל התמונות מינואר (וסופהשבוע האחרון- בסוף האלבום)

תול הצטנן המסכן וקיבל נזלת. הוא דואג להתעטש על כולם בלי הבדל מין, שפם או זנב. תול, שיהיה לבריאות!

הנה תרומתי לפינת האתנחתא. התחילה עונה חדשה של אמריקן איידול, ובאודישן הזה, נדחסו כל סממני התוכנית. הילדה בת 15, כל-אמריקאית מג'ורג'יה עם סיפור קורע לב. אולם הבחינות הוא הריימן בנשוויל שבו ביקרנו. לסיום היא פצחה בשיר של איירוסמית' יחד עם סטיבן טיילר, השופט החדש.

the Big Easy

השבוע הקיץ התחיל רשמית, עם Memorial Day Weekend, אחד מסופי השבוע הארוכים בלוח השנה האמריקאי. ניצלנו אותו לנסוע לניו אורלינס (יותר מ-400 מייל זה רחוק מדי עבור סופשבוע רגיל). העיר היתה חמה ומהבילה אפילו יותר מאטלנטה, אז השתדלנו להסתובב בבוקר ובערב, ואת הצהריים לבלות ב-hot tub של המלון או באיזה מקום ממוזג. על  המיסיסיפי עדיין שטות ספינות הקיטור העתיקות. על שפת הנהר אפשר למצוא הרבה מסעדות ותיקות שמגישות אוכל בסגנון Cajun (קצת חריף) ושוק פשפשים. ב-French Quarter הלכנו לאיבוד בחנויות העתיקות ולא יכולנו להפסיק לצלם מרפסות מעניינות. החלק הקיטשי של הביקור (אין מה לעשות, גם זה חלק מהעניין) היה ב- Mardi Gras World, היכן שמכינים ומאכסנים את רוב התצוגות של הפסטיבל.

ברחובות של ניו אורלינס תמיד יש איזה הפתעה- תזמורות רחוב, תהלוכות חתונה, מטיפים דתיים או סתם משוגעים. כולם באים להשתחרר ב- Big Easy, בלילה במיוחד. צעירים עם כוסות משקה, שרשראות חרוזים צבעוניים נזרקות לכל עבר ומוסיקת ג'אז חיה, הסמל של העיר, בוקעת מכל מיני ברים חשוכים.

הרחקנו עד ה-Garden District, רובע מטופח במיוחד, כדי לאכול במסעדה פופולארית בראנץ' טיפוסי של יום ראשון. האוכל היה כל מה שאוכל צריך להיות: steak and eggs עם hash brown ו- shrimp and grits. התענוג המשיך גם בקינוח המעלף brioche french toast.
ומה יותר מתאים לעשות בממוריאל דיי עצמו אם לא לבקר במוזיאון ה-D-Day? נדמה שכל שאר התיירים בעיר חשבו אותו הדבר. אפילו היו שם כמה veterans שנראה ששמחו מכל ההמולה סביבם. המוזיאון מרשים מאוד והתצוגות השונות עמוסות באמצעי המחשה. ראינו גם סרט 4D שהפיק טום הנקס, שקיבל על עצמו משימה בלתי אפשרית כמעט, לתמצת ב-45 דקות את אירועי (רקע, מהלכים עיקריים ותוצאות) מלחמת העולם השניה (החל מהסבר מיהם "הרעים", מיהם "הטובים", מפה תלת-מימדית עם הקרבות העיקריים ועד הדגמה של כלי הנשק. הסרט מיועד גם לאנשים שלא יודעים שום דבר על האירוע החשוב ביותר במאה ה-20). המוזיאון והסרט מאוד אמריקנוצנטריים, מה שלא מפתיע בהתחשב בקהל היעד. מזל שהאמריקאים התגייסו להציל את העולם. אנגליה? ברית המועצות? מערב אירופה? כל אלה ניגנו כינור שני.

לכל התמונות מניו אורלינס
לבחור שיר על ניו אורלינס זו משימה לא פשוטה (ביקור קצר פה להמחשה). אמנם זה לא הביצוע המקורי, אבל מוצלח לא פחות.
וזה פשוט עושה חשק לחזור ל- fifties (או ל-eighties).  סרט גדול ושיר ענק. בהזדמנות זו אנחנו מאחלים מזל טוב לבלוג לרגל שנה להיווסדו.

Siobhan Magnus- House of the Rising Sun

Simple Man

נהר ה-Chattahoochee כבר הוזכר פה. נצ ואני עוד לא מצאנו הזדמנות לבקר ב- Chattahoochee River National Recresation Area (פארק לאומי בניהול פדרלי שנמצא ממש בפרברי אטלנטה). אז הלכתי עם אמא אתמול בבוקר, ממש אחרי שירד גשם והכל עוד היה רטוב וקריר. ראינו איילה, המוני סנאים והלכנו במסלול מקביל לנהר, שעוד הוסווה בערפילי בוקר.

יש איידול חדש. השנה היתה פחות מוצלחת, לא היה אכפת לי מי-יודע-מה מי יזכה (למרות שהנטייה היתה יותר לכיוון האיידול עם הקול הצרוד וה-appeal המסחרי, שגם זכה). אז הנה הביצוע המוצלח ביותר שלו מה-top 3, שיר שמתאים ללי כמו כפפה ליד.

Lee Dewyze- Simple Man

סופשבוע די רגיל

השבוע עשינו כמה דברים שאפשר לציין בבלוג מבלי לשעמם מדי את הקוראים. בשבת בבוקר הלכנו לבארנץ' (התחבב עלינו העניין...) ב-Ria's Bluebird, היכן שמגישים את הפנקייקס הטובים בארה"ב (לפי הניו יורק טיימס). התואר מחייב, ועומדים שם בתור ברוב שעות היום. מול המסעדה שוכן בית הקברות העתיק של אטלנטה, Oakland cememtery, בו שוכנים בערבוביה קברים חדשים וישנים (העתיק ביותר מתחילת המאה ה-19). המקום מאוד מטופח ושמור, כאחת מהנקודות ההיסטוריות הבודדות שיש לעיר להציע. במקום קבורים כמה אלפים מחיילי הקונפדרציה, סופרת "חלף עם הרוח", מרגרט מיטשל, ורבים מפרנסי העיר. כל האזור של Grant Park שווה ביקור נוסף, ומזכיר קצת באווירה ובסגנון הבנייה את הערים העתיקות של הדרום (צ'ארלסטון וסוואנה).

בראשון סופסוף קנינו GPS, אחרי שהבנו שאייפון עם gmap לא מספיקים כשיוצאים מריכוזים עירוניים. עוד first: אכלנו במסעדה קוריאנית טובה ב-Buford Hwy, די קרוב ל-farmer's market. אוכל מגוון ומעניין, שמוגש בקדירות לוהטות, בדר"כ עם ביצה טריה ששוברים מלמעלה. חבל שלא ידענו על המקום בחורף הקפוא שעברנו.

בפינת האתנחתה אני מגישה קינוח כפול. הראשון הוא השיר המוצלח ביותר של בון ג'ובי (יום חמישי מתקרב!) והשני הביצוע הטוב ביותר של שבוע ביטלס באמריקן איידול (ואולי בכלל לעונה הבינונית-למדי הזו).

_
Casey James- Jealous Guy
Bon Jovi- Dead or Alive                                         

עוד פוסט אביבי

קשה לא להזכיר שוב את האביב. הוא פשוט נמצא בכל פינה, השינוי מהחורף כל-כך דרסטי. בארץ מרגישים את האביב בעיקר בגלל ניקיונות הפסח (לא שאין פריחה, אבל ההבדלים בין האביב והחורף מינוריים מאוד). כאן כל העצים פורחים לפי תור והטמפרטורות מטפסות בדיוק לחמימות אביבית, בתיאום מושלם עם המעבר לשעון קיץ ויום תחילת האביב בלוח השנה.

אז שוב יצאנו לטייל, קרוב יותר לבית ב-Lake Lanier, אגם שנוצר מסכר Buford על נהר ה-Chattahoochee. מצד אחד של הסכר אגם נפלא ועמוק משופע באיים, ומהצד השני נהר איטי ודי רדוד, מושלם לדיג. מצאנו כמה איזורים טובים לפיקניקים של קיץ (מזג האויר עכשיו עוד לא ממש "שם", היו רוחות אימתניות בימים האחרונים).

לתמונות האביב

גם בבית שתלנו קצת עציצים חדשים לקראת האביב והסחלב שקצת התייבש בחורף (מזגן... אין מה לעשות) מתחדש ויפרח שוב בקרוב.

היה מלאי סרטים מכובד בשבוע האחרון. את From Paris with love אפילו טרבולטה לא הצליח להרוס. סרט אקשן מצחיק וקצת לא צפוי. גם את שרלוק הולמס ראינו ב-2 דולר, האנגלית ה"בריטית" הישנה והמהירה הפריעה לנו להבין הרבה מהנאמר, אבל הסרט מתבסס על הויזואלי יותר מאשר על הפטפטת, אז שרדנו בכבוד. ואחרון השבוע, עליסה בארץ הפלאות, עוד סרט שחוזקו בויזואליה. נכון שאין לסרט עוקץ, אבל טים ברטון הצליח לתת את ה-magic touch וברא בכשרון את ארץ הפנזטיה והדימיון הפרוע.
באיחולי אביב שמח ופסח שמח, שיר שמתאים לעונה (ולכל עונה). ואני חייבת להודות שנזכרתי בו בגלל אמריקן איידול.

Jeff Buckly- Hallelujah

ביקור ראשון מהמולדת

אבא ונאדיה הגיעו להתארח אצלנו בשבוע שעבר. ברור לי שהם בהלם מסוים מהגודל ומאיך שהדברים פה מתנהלים. הכל כביכול דומה, מוכר, אבל בכל זאת שונה. לקחתי אותם למרכזי הקניות הענקיים, ל-farmer's market, ל-whole foods, לאקווריום ופארק הסנטיניאל ולכמה מסעדות (שרובן עברו בהצלחה גם את מבחן הסף הקפדני מאוד של משה מנדל).

בסופהשבוע טסנו איתם למיאמי ביץ', לחופשה עמוסה של 48 שעות. עם הרכב ששכרנו בשדה התעופה נסענו בשבת בבוקר לקיז, שרשרת האיים הנמצאת מדרום-מערב למיאמי. למרות עומסי התנועה והעצירות בדרך, הצלחנו להגיע ל- Key West, הנקודה הדרומית ביותר בארצות-הברית, בשעת צהריים. התמקמנו בחוף לראות את השקיעה, שמצדיקה את התואר אחת השקיעות היפות ביותר בעולם. התפאורה מושלמת: חוף נקי, שמיים אינסופיים עם הכמות המדויקת של עננים, כמה סירות מפרש ברקע, שחפים ושקנאים... כאילו מישהו סידר את כל אלה כדי לא לאכזב את התיירים, שמגיעים בהמוניהם לפסטיבל השקיעה היומי.

כשחזרנו בלילה למיאמי ביץ' נפגשנו עם איתמר, אח של שרון, שעובד בחנות נעליים (של ישראלים, כמובן).
ביום ראשון נסענו לאזור ה-Everglades ושטנו ב-airboat במרחבי הביצות. המדריך סיפר שיש מעל 3 מיליון תנינים בפלורידה, מה שלא מפתיע לאור הכמות שראינו במעט הביצה של הסיור. בחזרה עצרנו לאכול ב-Fort Lauderdale, אחת מעיירות הנופש הפופולאריות של פלורידה, שכנראה יש בה יותר יאכטות ומסעדות מתושבים. בטיילת של העיר רואים את כל מי שיצא לסיבוב סופשבוע (עם הכלב או האוטו הייחודי שלו).

לכל התמונות מהסופ"ש במיאמי

פינת האתנחתא קשורה הפעם לחזרתה של התוכנית האהובה, אמריקן איידול. והנה האיידול האהוב (מאוד) מהשנה שעברה, שחזר עם ביצוע מהפנט להמנון של הביטלס, Let it be. האם האיידול השנה יהיה גם מוכשר, גם מקורי, גם יפיוף וגם בעל קול יפה, מדויק ושמצליח לרגש? המשך יבוא.

Kris Allen- Let It Be

עדכונים מהשטח

היו כ"כ הרבה התפתחויות בעשרה ימים האחרונים מאז שכתבתי... הסידורים עדיין בעיצומם, כל היום טלפונים (יזומים שלנו או של מי שאנחנו מנסים להשיג חזרה אלינו, וגם של כל מיני שוכרים פוטנציאלים לדירה או קונים פוטנציאלים של הציוד המיותר). אנחנו ממיינים ציוד (4 האפשרויות הן: נתינה, זריקה, מכירה או העברה במכולה), מתעסקים עם נותני שירותים וביורוקרטיה (השגרירות האמריקאית, משרד הפנים- פעם להוציא דרכון חדש לי ופעם בשביל תעודות לידה באנגלית, בנקים, מס הכנסה, ביטוח לאומי, אוניברסיטה- גם הטכניון, גם ת"א וגם הפתוחה) ועדיין נדמה ששום דבר לא סגור. או מעט מדי. כל טלפון צריך לעשות כמה פעמים, כי כשזה נוגע לקבלת כסף שמגיע לך ממי שלא כ"כ רוצה לוותר על אחזקתו (קרן השתלמות, ביטוח מנהלים, קופת גמל ועוד שמות שכולם בעצם מבשרי רעות בתחום הניירת והסחבת, שתי מחלות ממאירות של המקומות האלה), צריך להיות נודניק עם קבלות.
בינתיים הבנו שזהmust שנצ יטוס לאטלנטה לסגור עניינים ביורוקרטים שם- להוציא SSN- Social Security Number, לפתוח חשבון בנק, לחתום על כל הניירת הנלוות באמדוקס ואולי גם להספיק לחפש לנו דירה. מה זה כבר עוד כרטיס טיסה?? ההוצאות פה זורמות כמו מים (לא בארץ- בארץ חוסכים!).
מחר אני בכנס של פולברייט בקשר ללימודים בארה"ב. ובין לבין גם עוד יש לימודים, כמה מבחנים בספרדית ועבודה לכתוב, רצוי מאוד לפני הנסיעה.
ובין לבין, נצ ממשיך להוסיף מידע לאתר המשפחתי. היינו בבת מצווה של הבת של אודי, שדמה, ואז גם ראיינו קרובי משפחה מהצד של אנגלרד-אלדר. כשנצ חוזר, יש מפגש עם הצד של קליין בחצר של רחל במוצא. נחמד שכל זה לפני הנסיעה.
כולם שואלים אם אנחנו לוקחים את החתולים. ברור שכן, לא? איך אפשר להשאיר אותם? קנינו להם תיקי נסיעה (כמעט) בגודל שביקשו בדלתא. המידות המדויקות הנדרשות הן 20*30*43 (20 אמור להיות הגובה...). קנינו 23*26*40- אלה התיקים הכי קטנים שיש (גמישים עם פתחי איוורור, נראים כמו תיק טניס קטן) והם יצטרכו להצטופף בהם שעות, ובנחיתה וההמראה- הם יהיו מתחת למושב שלנו. אנחנו מקווים שכדורי השינה/הרגעה יעבדו ויעזרו לכל הצדדים המעורבים לצלוח את הטיסה הארוכה (יחסית) בשלום (יחסי). וכל מי שחושב שזה צער בעלי-חיים (היה גם בעל חנות חיות שהעיז לומר זאת!), ברור שיותר גרוע זה להשאיר אותם בארץ. זה באמת צער בעלי-חיים.

ובפינת האתנחתא המוסיקלית- המנון למי שעובדים קשה

Kris Allen- She Works Hard for the Money

ההכנות בעיצומן

התגובות לנסיעה שלנו היו מעורבות. מצד אחד, ציפיתי למיני-היסטריה בגזרת המשפחה הקרובה, והתבדיתי. מצד שני, גם מי ששמח הביע כל מיני דאגות וחששות, מובנים יש לומר. הרי גם לנו יש חששות. קשה לי לתפוס שאני עוברת לגור בעיר, במדינה, שלא הייתי בה עדיין אפילו כתיירת (למרות ש"כיתרתי" אותה משני צידי הגבול, הקנדי והמקסיקני).
בסביבה הקרובה, התגובות נעו בין שמחה, שכמעט מיד התחלפה בבהלה בסגנון: "אז מה, לא תהיו פה יותר???", לבין: "טוב, ממילא אין לכם פה כלום"- דהיינו: עבודה לנצ. היו מי שישר אמרו שזה היה החלום שלהם שנים ושממש הודו שהם מקנאים. מיטל, למשל, אמרה שאין מצב שהיתה עושה צעד כזה. אני מכירה עוד כמה אנשים כמוה. הייתי מקטלגת אותם כמפחדים כרוניים משינוי, אבל גם ככאלה שמאוד קשורים למשפחה ולסביבה המוכרת (מה שמחזיר אותנו חזרה ל"מפחדים משינוי"). כן, גם אנחנו קשורים, זו היתה הסביבה שלנו כמעט 30 שנה, אבל חייבים להודות שזה החלום שלנו כבר חמש שנים (מאז שהכרנו), להחליף אווירה, להתרענן. וסופסוף הוא מתגשם, ועוד לעיר שנצ כ"כ אוהב- אטלנטה.
כנראה, שזו עיר "קלה" יחסית- מזג אוויר נוח (גם אם לח מאוד), קהילה יהודית גדולה, "רק" 12 שעות טיסה מהארץ, יוקר מחיה סביר. ובכלל, ישראלים באמריקה טוענים שמאוד קל להסתגל, הכל מאוד נוח. אולי פשוט הכל בארץ מאוד קשה...
כל מיני אנשים טובים (וטובים פחות) אמרו לי שיהיה לנו נורא קשה שם. אבל היו לפחות אותו מספר אנשים שטענו שאחרי שנהיה שם כמה שנים, כבר לא נרצה לחזור. מבחינתם, אנחנו כבר "ירדנו" מהארץ. אני די נגעלת מהביטוי הזה, בעולם הגלובלי היום אנחנו פה ומחר שם, כבודו של מר יצחק רבין במקומו מונח. אני לא מתכננת רחוק מדי לעתיד, רוצה שיהיה לנו טוב איפה שנהיה. בגלל זה מצחיק אותי שהשאלה השניה של רוב האנשים היתה: "מתי אתם חוזרים?". עוד לא נסענו...
עוד עניין מגוחך הוא שאנשים מוצאים הקלה בזה שאנחנו נוסעים בלי ילדים. הרי סביר להניח שהילדים (נכדים) יוולדו בניכר, אז איפה פה היתרון לסבתות? שמהתחלה הן יגדלו נכדים בשלט רחוק? אביהו ואסתי נטשו את חלום הרילוקיישן מאז שילדו את הבן הבכור, יאיר. הם טוענים שצריכה לבוא הצעה ממש טובה כדי שהם יגדלו את הילד שלהם רחוק מהמשפחה, ובעיקר הרחק מבני הדודים שלו. אפשר להבין אותם, אבל אני מרגישה שהעובדה שיש ילד לא צריכה לשנות בצורה כה דרסטית תוכניות שהיו למשפחה לפני שהוא הגיח לעולם. הרי אם הם היו נוסעים בלי ילד, אז הוא היה נולד שם. אנשים איכשהו מסתדרים. אנחנו לא הראשונים שנסעו לרילוקיישן. ובכלל, המשפחות האמריקאיות מפוזרות על-פני היבשת ואנשים מסתדרים, אפילו שזה לא אופטימלי.
לאט לאט, כמו שהאנשים בקרבתנו מעכלים את הבשורות, גם אנחנו מעכלים ומתחילם בהכנות קדחתניות לנסיעה. חשבונות בנק, ויזות, כרטיסי נסיעה (כולל מטען נייד בצורת שני חתולים), מכולה... הבית הפך למרכזיה, נצ ואני כל היום באימיילים ובטלפונים לכל מיני נותני שירות, או שמנסה למכור את הציוד שאנחנו לא לוקחים. מישהו מעוניין במכונת כביסה 7 קילו יד ראשונה ממתכנת?
ובנימה קצת שונה לסיום, הייתי חייבת לשים פוסט מוסיקלי. אולי אני אאמץ את המנהג גם לשאר הפוסטים העתידיים, כאתנחתא מכל ההגיגים והקיטורים. כיאה לבלוג כמעט אמריקני, מה יותר ראוי מלשים את השיר המוצלח ביותר מהעונה האחרונה של "אמריקן איידול"? מה שמזכיר לי עוד יתרון בולט של מגורים בארה"ב: אפשר ללכת להופעות של כל האמנים האהובים, וגם לשמוע מוסיקת קאונטרי מבלי להתנצל על זה...


Kris Allen- Heartless