פרפרים מכל מיני צבעים

השבוע סערו רוחות יוצאות דופן. טורנדו בדרך כלל פוגע ונעלם, ואילו הפעם, אותו "super cell" עם מצבור מערבולות חרש את הקרקע על פני 2 סטייטס. הסופות גם לא נוהגות לעבור בג'ורג'יה - הוריקנים אוהבים את פלורידה, לואיזיאנה והקרוליינות, וסופות טורנדו אוהבות את הסטייטס ממערב לנו. למזלנו, גם כשהפעם ג'ורג'יה חטפה, הסערות פספסו את הפרבר שלנו.
את מזג האויר השמשי בסוף שבוע שעבר ניצלנו לסיורי פריחה ופרפרים בסמוקיז. כל כך הרבה פרפרים התעופפו שם, כמעט כמו זבובים טורדנים.
כאן אפשר לראות את כל התמונות מאפריל

הזדמנות להחמיץ

בשבועות האחרונים טיילנו באדיקות, כל-כך כיף לראות ירוק בעיניים אחרי ארבעה חודשים חורפיים בכמעט הסגר. הירוק של האביב הוא ירוק זוהר שנראה כמעט לא אמיתי.
לפני 10 ימים טיילנו קצת ב-Chattahoochee National Recreation Area, פיסת שלווה ירוקה רבע שעה מהבית. פגשנו הרבה דייגים, שייטים ושהולכים-על-ארבע.

בשבת הזו נסענו לצפון ג'ורגי'ה לראות עצי תפוח ודובדבן בפריחה, קינחנו בשני מפלים ותצפית הררית יפה. את מטעי התפוח כבר ביקרנו בעונת הקטיף האחרונה.



את המפלים אנחנו מוצאים באתרים שממפים את כל מפלי ג'ורג'יה. הרשימה ארוכה, אבל הצלחנו לעבור על חלק גדול ממנה. לפעמים המפל נמצא ממש בצד הדרך, ולפעמים צריך לנסוע על דרך עפר בין ההרים.



כמה מפגשים מרגשים בדרכים...

אני אומר לעידית: "תראי איך המכונית הזו נראית כמו מ"בחזרה לעתיד", ובאמת, אחת מה"דלוריאן" הבודדות  שיוצרו עברה בשכונה שלנו.

הנה כלב גדול במכונית קטנה:











והנה כלב קטנטן:









מחירי העגבניות הרגילות מרקיעים שחקים, וכבר הגיעו למחיר העגבניות המשובחות יותר. אנחנו כמובן מנצלים את ההזדמנות להכין שקשוקה נהדרת בשלושה צבעים. החמצנו גם עגבניות ירוקות.

חג שמח מאיתנו והחתולים

ולסיום, הסחלב שקנינו לפני יותר משנה, התעורר לקראת הפסח. אפשר כמובן לקנות חדש שכבר פורח, אבל יש משהו מרגש בהשקעה שמניבה פירות, או פרחים במקרה הזה

מרץ בעצלתיים

עברו שבועיים מאז שכתבנו פה לאחרונה, אבל לא התחדש הרבה. נסענו לראות קצת מפלים בצפון ג'ורג'יה בשבוע שעבר.

השבוע הלכנו להופעה של בריאן אדמס ב-Symphony Hall. הרבה שירי אהבה וקיטש, הרבה להיטים, היה נחמד.

לא דילגנו על פורים-

נצ הכין אוזני המן (פרג ובננה-אגוזים).

כמובן שפינת האתנחתא תהיה בריאן אדמס, שיר קלאסי (I got my first real sex dream???) ושיר חדש יותר. איזה קליפים חמודים עשו באייטיז...

Bryan Adams - Summer of '69

החטוליפס באים

בשבועות האחרונים קצת הפשרנו מהחורף. גם העצים מסביב התעוררו ופורחים בשלל צבעים.

בראשון שעבר יצאנו לטייל ב- Sweetwater Creek State Park בסיור מודרך עם ריינג'ר. הפארק קרוב מאוד לאטלנטה ודורש ביקור נוסף, עם אגם שבדיוק מתאים בגודל לשיט ועם כמה שאריות ממלחמת האזרחים (בית חרושת לבדים שנשרף ע"י הגנרל שרמן) ומההצפות של קיץ 2009 (גשר עתיק שחיבר בין חלקי הפארק ונהרס כליל).

בשבת הקודמת ארחנו את נעה ודורון, זוג שעשה רילוקיישן מרמת גן לדנוודי ויצר איתנו קשר כאן בבלוג. אנחנו כבר יכולים לתת עצות ומרגישים הרבה פחות חדשים. בשבת הזו כבר עשינו איתם כרטיס קוסטקו ויצאנו מהקנייה הראשונה עם השלל הנאה הזה. החנות לא בהכרח זולה, אבל יש בה מבחר אוכל שמאוד קשה לעמוד בפניו וכל מיני מוצרים שלא ראיתי במקומות אחרים, מה גם שהבשר מאוד איכותי.

ואם כבר מדברים על קניות של אוכל, הפרסי התחיל להביא קוטג'! איזה ארוחת שחיתות הכנו באותו ערב.

מה עוד עשינו בשבועות האחרונים? נצ קיבל כרטיסים לקולנוע אז הלכנו סופסוף ל"נאום המלך". משחק מעולה, סרט נחמד. ב- HBO ראינו את Crazy Heart, הסרט שזיכה את ג'ף ברידג'ס המעולה באוסקר בשנה שעברה. היינו גם במסעדה איטלקית טובה (מסתבר שיש הרבה כאלה באטלנטה, מסעדות שהאוכל בהן שולח אותנו בחזרה לאיטליה), Valenza.

Smokies- take 3

נסענו לסמוקיז להתאוורר קצת מכל החורף הזה. הגענו לשמורה מנונמנת עם יופי מיוחד, מעברי ההרים מכוסים בשלג וקרח; העמקים מנוקדים במפלים ונחלים. העצים ערומים לגמרי, אבל כשנכנסים לסמוקיז מרגישים את הטבע בכל כיוון, גם אם הוא פחות ירוק מכרגיל.

הגענו לאזור בפארק שעוד לא ביקרנו בו, Deep Creek, הלכנו קצת בטבע והתחממנו בשמש שבדיוק יצאה מבין העננים. בנסיעה לכיוון גטלינבורג, עברנו בדרך החוצה את הפארק לאורכו וקבלנו הוכחה שרוב הדרכים בפארק פונו לאחרונה באמצעות מפלסות- הכביש לפסגה הגבוהה בסמוקיז, Clingsman Dome, היה מכוסה בכעשרים ס"מ של שלג וקרח.

הפעם בחרנו לישון מחוץ לעיירה הקיטשית, ב- B&B שממוקם בשכונת האמנים ומתצפת על Mount LeConte. המקום לוקח את עצמו ואת ההיסטוריה בת ה-80 שנה שלו מאוד ברצינות, שמים לב לכל פרט, מהעוגיות החמות בפינת הקפה ועד האח המבוערת בחדר האוכל. אכלנו שם גם ארוחת ערב, והיה לנו מאוד נחמד שאחרי יום ארוך בדרכים לא היינו צריכים להגרר ברחובות גטלינבורג ובסוף לאכול ב- TGI Friday's... גם בארוחת הבוקר פינקו אותנו כראוי, עם eggs benedict ופנקייקס אוכמניות. וכדי להוריד את כל הארוחות, הסתובבנו בשכונת האמנים. בצהריים המשכנו חזרה לכיוון הפארק, עצרנו בכמה מפלים ולפני היציאה מהפארק קפצנו לשרידי תחנת קמח ישנה.

לכל התמונות מהסמוקיז

בפינת האתנחתא, בניגוד מוחלט לטיול, העצים מזויפים.

Basically

נצ: בעיקרון, המילה הכי טרנדית כיום בארה"ב, היא 'Basically'. שומעים אותה מכל הכיוונים - שדרני רדיו, ראיונות בטלויזיה (במיוחד אם מדובר בתוכנית ראליטי) ובשיחות סתם. אז בעיקרון, התחלתי לשים לב לטרנד הזה בישיבות בעבודה, כשחשבתי לעצמי שהצד הישראלי סיגל לעצמו שטות חדשה. מאז, הבנתי שזו לא האנגלית הקלוקלת שלנו, אלא הצד השני פיתח את התופעה ואנחנו רק מחקים. so basically, so basically, כל היום basically.

הנה חבר חדש שפגשנו במרפאה הוטרינרית. הוא סגור כל היום בפינה של הקבלה, עד שהוטרינרית לוקחת אותו הביתה.

לא הספקתי לכתוב הכל בפוסט החזרה מישראל, כי הוא התארך והתעכב יותר מדי.
כבר דיברנו על היחס של ישראלים לתרבות האמריקאית, אבל איכשהו בביקור הזה בישראל פגשתי את הטענות האלה שוב ושוב, והצלחתי לחדד לעצמי את הנקודה הזו.
- "האמריקאים צבועים", "לאמריקאים אין חברים" וגם: "באמריקה הרגשתי ניכור". ומכאן גם המשפט "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו מחוץ להוויה הישראלית".
הרי, כשנוסעים לתקופה ארוכה, נניח לסין, לא מצפים להרגיש "אחד מכולם" כבר בשניה הראשונה. ברור שהבדלי התרבות (בעיקר השפה, אבל גם כל קודי ההתנהגות) יהוו מכשול רציני. לחלק זה לא ממש מפריע או שלקחו את הבידוד בחשבון, ולאחרים, אם לא ינסו לגשר על הפער, מצפה מפח נפש וכנראה שלא יוכלו להשאר שם ליותר משנים בודדות מבלי שהמועקה הנפשית תהיה קשה מנשוא. אלה שמשתקעים בסין, יאלצו קודם ללמוד את השפה המקומית.
לישראלים בסין, הבדלי התרבות תהומיים, אבל בגלל שארה"ב זו הסטייט השניה של ישראל - גם הם מחזיקים דולרים, רואים רק סדרות וסרטים מהוליווד ונועלים נייקי - כולם בטוחים שהתרבות שלהם זהה לשלנו. ככה, אין קשיי קליטה, והאנרגיה היחידה שצריך להשקיע במעבר, היא בתליית מדפים בסלון. אז זהו שלא. אף אחד כאן לא חיכה במיוחד שהישראלים יפציעו בעולמו, ומי שהרגע הגיע הוא זה שאמור להשקיע בהטמעות. חלק מהעניין, זה לימוד התרבות המקומית והבנתה.

כשאמריקאי מחייך לזרים בחנות, זה לא בגלל שהוא צבוע. הוא לא חושב לעצמו: "אוי, הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה לחייך, אבל אני אחייך בכל זאת". זה פשוט חלק מאיך שהוא יודע להתנהג, ואיך שכולם מתנהגים. ככה צריך לעשות, ודווקא מי שלא יודע לחלוק חוויות מהסופ"ש במעלית, הוא המוזר. לאמריקאים יש חברים. סגנון החברות ומעגלי הקרבה שונים ולכן קשה לישראלי להצטרף אליהם. אם נמצאים במקום עם הרבה ישראלים, יותר קל להסתגר ב"גטו הישראלי" מאשר להבין את התפיסה השונה של המקומיים. מכאן בוודאי הרגשת הניכור של חלק מהישראלים. אפשר להבין את ההרגשה הזו, אבל לא את האכזבה שמתלווה אליה.

עוד מישראל - תודעת שירות. או יותר נכון - חוסר תודעה. המלון שבו התאכסנתי, ה"שרון" בהרצליה, סבל מכל תחלואי השירות האפשריים. כל המחלקות הפגינו אדישות לאורחים. בקבלה, עמד עובד נרגן, שרק חיכה כבר להפסקת הסיגריה הבאה שלו. שאר עובדי הקבלה, בכמה הזדמנויות שונות, לא דאגו  שאקבל את מבוקשי. השומר בכניסה מעשן, והעשן נשאב ללובי דרך הדלתות המסתובבות. כשהערתי על כך בקבלה, טענו שלא מעשנים במלון. אנשי התחזוקה לא נוגעים באגף הדרומי בכלל. כשהגענו היו כמה ימי סערה ולחדר דלפה רוח פרצים ורעשי חלונות רעועים. המזגן היה על מצב קירור בלבד, ואף אחד לא חשב לשנות זאת. אחר כך שמעתי מעובד אמדוקס אחר ששהה בחדר שפונה לשמש, וכשכבר התחממו הימים חזרה, המזגן עבד רק על מצב חימום בעקבות בקשות האורחים... עברנו לאגף הצפוני. שם ראש הטוש במקלחת לא התאים לוו התליה, אבל הצלחנו איכשהו לתלות אותו על בלימה. עובד תחזוקה שהגיע, החליף את הטוש בכזה שבכלל לא איפשר תליה והלך. החדרניות, שקשקשו במסדרון שעות, לא ניקו את האמבטיה כמו שביקשתי. אחרי תלונות הגיעה חדרנית מלווה באחראית. יחד איתי, ניקו ואפילו החליפו למצעים שבאמת מתאימים למיטה. למחרת כבר קיבלתי שוב ציפה קצרה מדי לשמיכה ושוב השמיכה קופלה מתחת למזרון.

המלצרית בארוחת הבוקר, בחורה חביבה, הצליחה לזכור שאני רוצה להשאיר מקום לחלב בכוס הקפה רק ביום השני לפני שעזבתי (אחרי 4 שבועות). פעם אחת הוספנו למקושקשת קוטג'. בפעם אחרת לטבח כנראה לא התחשק, אז הוא אמר שאי אפשר להוסיף קוטג' וזהו. בשתי פעמים שונות נהנה מארוחת הבוקר גם ג'וק. רק אחרי שהערתי, הטבח כנראה הבריח אותו, אבל את רסק התפוחים שעליו הג'וק טיפס (היו בלינצ'ס) לא החליף. באמת שיש עוד סיפורים כאלה, אבל נשאיר קצת לדמיון.

חוץ מזה התמכרתי בכל בוקר במלון לנוף של הים.

סוף השבוע האחרון הפתיע בטמפרטורות אביביות אחרי תקופת קיפאון ארוכה. יצאנו לדלונגה, עיירה צפונית לנו, וביקרנו כמה מפלים בסביבתה. במרכז העיר, אכלנו במסעדה שאנחנו אוהבים (עוד מהביקור הקודם שם). ליד החניה גילינו מצבור של פקאנים שנשרו מהעצים מסביב. אספנו כמה שיכולנו ועכשיו הם מחכים שנפצח אותם מול הטלויזיה.
לכל התמונות מינואר (וסופהשבוע האחרון- בסוף האלבום)

תול הצטנן המסכן וקיבל נזלת. הוא דואג להתעטש על כולם בלי הבדל מין, שפם או זנב. תול, שיהיה לבריאות!

הנה תרומתי לפינת האתנחתא. התחילה עונה חדשה של אמריקן איידול, ובאודישן הזה, נדחסו כל סממני התוכנית. הילדה בת 15, כל-אמריקאית מג'ורג'יה עם סיפור קורע לב. אולם הבחינות הוא הריימן בנשוויל שבו ביקרנו. לסיום היא פצחה בשיר של איירוסמית' יחד עם סטיבן טיילר, השופט החדש.