‏הצגת רשומות עם תוויות חתולים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חתולים. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 29 בינואר 2011

Basically

נצ: בעיקרון, המילה הכי טרנדית כיום בארה"ב, היא 'Basically'. שומעים אותה מכל הכיוונים - שדרני רדיו, ראיונות בטלויזיה (במיוחד אם מדובר בתוכנית ראליטי) ובשיחות סתם. אז בעיקרון, התחלתי לשים לב לטרנד הזה בישיבות בעבודה, כשחשבתי לעצמי שהצד הישראלי סיגל לעצמו שטות חדשה. מאז, הבנתי שזו לא האנגלית הקלוקלת שלנו, אלא הצד השני פיתח את התופעה ואנחנו רק מחקים. so basically, so basically, כל היום basically.
הנה חבר חדש שפגשנו במרפאה הוטרינרית. הוא סגור כל היום בפינה של הקבלה, עד שהוטרינרית לוקחת אותו הביתה.

לא הספקתי לכתוב הכל בפוסט החזרה מישראל, כי הוא התארך והתעכב יותר מדי.
כבר דיברנו על היחס של ישראלים לתרבות האמריקאית, אבל איכשהו בביקור הזה בישראל פגשתי את הטענות האלה שוב ושוב, והצלחתי לחדד לעצמי את הנקודה הזו.
- "האמריקאים צבועים", "לאמריקאים אין חברים" וגם: "באמריקה הרגשתי ניכור". ומכאן גם המשפט "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו מחוץ להוויה הישראלית".
הרי, כשנוסעים לתקופה ארוכה, נניח לסין, לא מצפים להרגיש "אחד מכולם" כבר בשניה הראשונה. ברור שהבדלי התרבות (בעיקר השפה, אבל גם כל קודי ההתנהגות) יהוו מכשול רציני. לחלק זה לא ממש מפריע או שלקחו את הבידוד בחשבון, ולאחרים, אם לא ינסו לגשר על הפער, מצפה מפח נפש וכנראה שלא יוכלו להשאר שם ליותר משנים בודדות מבלי שהמועקה הנפשית תהיה קשה מנשוא. אלה שמשתקעים בסין, יאלצו קודם ללמוד את השפה המקומית.
לישראלים בסין, הבדלי התרבות תהומיים, אבל בגלל שארה"ב זו הסטייט השניה של ישראל - גם הם מחזיקים דולרים, רואים רק סדרות וסרטים מהוליווד ונועלים נייקי - כולם בטוחים שהתרבות שלהם זהה לשלנו. ככה, אין קשיי קליטה, והאנרגיה היחידה שצריך להשקיע במעבר, היא בתליית מדפים בסלון. אז זהו שלא. אף אחד כאן לא חיכה במיוחד שהישראלים יפציעו בעולמו, ומי שהרגע הגיע הוא זה שאמור להשקיע בהטמעות. חלק מהעניין, זה לימוד התרבות המקומית והבנתה.
כשאמריקאי מחייך לזרים בחנות, זה לא בגלל שהוא צבוע. הוא לא חושב לעצמו: "אוי, הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה לחייך, אבל אני אחייך בכל זאת". זה פשוט חלק מאיך שהוא יודע להתנהג, ואיך שכולם מתנהגים. ככה צריך לעשות, ודווקא מי שלא יודע לחלוק חוויות מהסופ"ש במעלית, הוא המוזר. לאמריקאים יש חברים. סגנון החברות ומעגלי הקרבה שונים ולכן קשה לישראלי להצטרף אליהם. אם נמצאים במקום עם הרבה ישראלים, יותר קל להסתגר ב"גטו הישראלי" מאשר להבין את התפיסה השונה של המקומיים. מכאן בוודאי הרגשת הניכור של חלק מהישראלים. אפשר להבין את ההרגשה הזו, אבל לא את האכזבה שמתלווה אליה.

עוד מישראל - תודעת שירות. או יותר נכון - חוסר תודעה. המלון שבו התאכסנתי, ה"שרון" בהרצליה, סבל מכל תחלואי השירות האפשריים. כל המחלקות הפגינו אדישות לאורחים. בקבלה, עמד עובד נרגן, שרק חיכה כבר להפסקת הסיגריה הבאה שלו. שאר עובדי הקבלה, בכמה הזדמנויות שונות, לא דאגו  שאקבל את מבוקשי. השומר בכניסה מעשן, והעשן נשאב ללובי דרך הדלתות המסתובבות. כשהערתי על כך בקבלה, טענו שלא מעשנים במלון. אנשי התחזוקה לא נוגעים באגף הדרומי בכלל. כשהגענו היו כמה ימי סערה ולחדר דלפה רוח פרצים ורעשי חלונות רעועים. המזגן היה על מצב קירור בלבד, ואף אחד לא חשב לשנות זאת. אחר כך שמעתי מעובד אמדוקס אחר ששהה בחדר שפונה לשמש, וכשכבר התחממו הימים חזרה, המזגן עבד רק על מצב חימום בעקבות בקשות האורחים... עברנו לאגף הצפוני. שם ראש הטוש במקלחת לא התאים לוו התליה, אבל הצלחנו איכשהו לתלות אותו על בלימה. עובד תחזוקה שהגיע, החליף את הטוש בכזה שבכלל לא איפשר תליה והלך. החדרניות, שקשקשו במסדרון שעות, לא ניקו את האמבטיה כמו שביקשתי. אחרי תלונות הגיעה חדרנית מלווה באחראית. יחד איתי, ניקו ואפילו החליפו למצעים שבאמת מתאימים למיטה. למחרת כבר קיבלתי שוב ציפה קצרה מדי לשמיכה ושוב השמיכה קופלה מתחת למזרון.
המלצרית בארוחת הבוקר, בחורה חביבה, הצליחה לזכור שאני רוצה להשאיר מקום לחלב בכוס הקפה רק ביום השני לפני שעזבתי (אחרי 4 שבועות). פעם אחת הוספנו למקושקשת קוטג'. בפעם אחרת לטבח כנראה לא התחשק, אז הוא אמר שאי אפשר להוסיף קוטג' וזהו. בשתי פעמים שונות נהנה מארוחת הבוקר גם ג'וק. רק אחרי שהערתי, הטבח כנראה הבריח אותו, אבל את רסק התפוחים שעליו הג'וק טיפס (היו בלינצ'ס) לא החליף. באמת שיש עוד סיפורים כאלה, אבל נשאיר קצת לדמיון.
חוץ מזה התמכרתי בכל בוקר במלון לנוף של הים.

סוף השבוע האחרון הפתיע בטמפרטורות אביביות אחרי תקופת קיפאון ארוכה. יצאנו לדלונגה, עיירה צפונית לנו, וביקרנו כמה מפלים בסביבתה. במרכז העיר, אכלנו במסעדה שאנחנו אוהבים (עוד מהביקור הקודם שם). ליד החניה גילינו מצבור של פקאנים שנשרו מהעצים מסביב. אספנו כמה שיכולנו ועכשיו הם מחכים שנפצח אותם מול הטלויזיה.
לכל התמונות מינואר (וסופהשבוע האחרון- בסוף האלבום)




תול הצטנן המסכן וקיבל נזלת. הוא דואג להתעטש על כולם בלי הבדל מין, שפם או זנב. תול, שיהיה לבריאות!

הנה תרומתי לפינת האתנחתא. התחילה עונה חדשה של אמריקן איידול, ובאודישן הזה, נדחסו כל סממני התוכנית. הילדה בת 15, כל-אמריקאית מג'ורג'יה עם סיפור קורע לב. אולם הבחינות הוא הריימן בנשוויל שבו ביקרנו. לסיום היא פצחה בשיר של איירוסמית' יחד עם סטיבן טיילר, השופט החדש.

יום שלישי, 4 בינואר 2011

ובינתיים באטלנטה

אני טסתי חזרה מישראל ישר אחרי הכריסטמס. מזל שהצלחתי להגיע הביתה בזמן (פחות או יותר), כי באותו יום השתוללו סופות שלגים בכל הדרום-מזרח, ודלתא ביטלה הרבה טיסות לאטלנטה וממנה. הטיסה מטורונטו יצאה באחור של כמעט שעתיים, אבל לפחות יצאה. המזוודה הגיעה שעה אחרי הנחיתה ולמקום אחר מזה המיועד, אבל לפחות הגיעה. כמות האנשים שחזרו מסופ"ש משפחתי של חג וישבו/ישנו בשדה התעופה, חלקם הגדול ללא המזוודות (כי הם כבר שלחו אותן), שנאמר להם שיוכלו לטוס מאטלנטה רק בעוד שלושה ימים (במקרה הטוב), היתה בלתי נתפסת.

כשהגעתי הביתה, בשלג וברוח, מצאתי את התולים והבית במצב סביר.
מאז שחזרתי, אני קמה מוקדם ומספיקה לראות זריחות מהחלון. כנראה שיש קשר לזה שפה עוד לא ישנתי לבד (בארץ תמיד אפשר היה לסמוך על איזה צו מילואים בתיבת הדואר אחת לכמה חודשים).
הנה מדגם קטן עם מצלמת האייפון:
נסיים בפינת האתנחתא חלק 2- עוד שיר מההופעה של פראן הילי, לדעתי הכי טוב באלבום החדש

Fran healy - Anything

יום רביעי, 27 בינואר 2010

יומיום חורפי

אנחנו מפשירים מחודש של קיפאון, בו עמדנו בגבורה בטמפרטורות של -9 (ביום). שנינו היינו חולים, אחד אחרי השנייה (שפעת רגילה או חזירים?). עכשיו רוב הימים נעימים יותר (מתחת לאפס רק בלילה).
בשבת שעברה הלכנו להרצאה של מועדון המדע של אטלנטה (כן, יש דבר כזה. יש קבוצות מפגש לכל דבר ועניין תחת השמש) בנושא: "אבולוציה של המח בפרימאטים בהשוואה לאדם". המקום (פאב סמוך לאוניברסיטת אמורי) היה מפוצץ, ופגשנו כמה אנשים נחמדים. גם ההרצאה היתה (לרוב) מעניינת, קצת ירדה מדי לפרטים לטעמי (ממש הרגשתי בחזרה בפקולטה לביולוגיה בטכניון) אבל עוררה מחשבה.
למחרת הלכנו לסרט 2012. טעות, הן מבחינת השעה (בארבע וחצי כל המשפחות הולכות, ולא לכל הילדים יש סבלנות לסרט של שעתיים וחצי) והן בגלל שזה אחד הסרטים האוויליים ביותר שנראו על המסך. ממש קלישאה של סרטי אסונות. הסרט הקודם שראינו ב-2 דולר היה Brothers, שהרשים לטובה בעיקר בקטגוריית המשחק.
בסוף השבוע האחרון סופסוף הגענו לסניף ה-Kroger הכשר. השמועות על גבינות תנובה שיש רק שם הצריכו בדיקה מעמיקה. מצאנו שם מגוון מוצרים טריים כשרים (חדי העין ישימו לב למשהו מרחיק לכת בתמונה המרכזית). אחרי חמישה חודשים של קוטג' שרק המרקם שלו דומה לגבינה המוכרת מהארץ ושל פטה באריזת ואקום התענגנו על גבינה לבנה וכפרית. קוטג' מהארץ אין (הוא מתקלקל מהר מדי). שוב מצאתי את עצמי מודה שאנחנו גרים בעיר גדולה, שיש בה מספיק יהודים שיוכלו לפרנס סופר כזה. וגם שואלת את עצמי למה תנובה לא יכולה לשווק את המוצרים האלה קצת יותר באגרסיביות.
עוד חוויות ראשונות: אזרתי אומץ להסתפר. נבחר למשימה- הספר בקניון (נצ טוען שהנ"ל נבחר כי הוא הומו; אני טוענת שהוא נראה לי כמו מישהו שיודע מה הוא עושה). אכן יצאתי מרוצה. למרות שחברות המליצו על ספרית ישראלית (מימי), סרבתי בתוקף ללכת להסתפר אצל מישהי רק בגלל שהיא ישראלית (מה גם שלהפקיר את שיערי למי שמספרת בצריף בחצר לא נשמע מבטיח). גם ביקורת שנתית ראשונה של שנינו אצל רופא השיניים (גרגורי. כן, כל הרופאים פה יהודים או רוסים או שניהם) עברה בסדר. אצל הוטרינרית אנחנו כבר בני בית, אחרי שהתוּלים סבלו מכל מיני השפעות של המעבר והיו צריכים לקבל כבר את החיסון השנתי.
יום עבודה בבית קולן (או: התוּלים מחפשים פינת חמימה) נראה כך:
ופינת האתנחתא חוזרת לבריטניה הגדולה, לציון all these things that we've done.

The Killers- All These Things that I've Done

יום שני, 29 ביוני 2009

מה השאלה בכלל ?!

נצ: איך אנשים יכולים להמליץ להשאיר את החתולים מאחור?! לא יעלה על הדעת!


ועוד כמה סיבות:

-

יום רביעי, 24 ביוני 2009

טוב לבב

תמיד אמרנו שתוּל הוא טוב לבב, אך ישנם אלו, ובינהם אף תוּלה, שהטילו בכך ספק.
עכשיו הגיעה ההוכחה:
מתוך האקו-לב של תול

יום ראשון, 14 ביוני 2009

ביקור מקדים

השבועות שלנו כ"כ עמוסים שכל אחד מהם מרגיש כמו חודש. השבוע הזה היה בסימן נסיעה של נצ לאטלנטה, כדי להכין את ה-paper work ואולי למצוא לנו בית.
הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה שלו עם דלתא עברה בסדר, רק שהוא לא עצם עין בגלל שהמושב לא ירד אחורה... באסה. הוא מתארח אצל איריס ואורי, שאחרי 9 שנים שם גרים בבית ענקי ב-Dunwoody, אחד האזורים היותר טובים באטלנטה-מטרו (זו כבר עיר בפני עצמה, למעשה). אנחנו מחפשים דירה בצפון-מזרח, קרוב מספיק לעבודה של נצ ב-Tucker. בהתחלה לפחות, קומפלקסים זה הדבר הכי טוב בשבילנו. לכל קומפלקס יש הנהלה, שאחראית על הבניין והתחזוקה שלו, ככה שלא נצטרך להתעסק עם בעלי מקצוע בכוחות עצמנו. לפעמים, המחיר כבר כולל את כל התשלומים הנלווים, כמו כבלים, חימום וחשמל. בכל קומפקלס כזה יש בריכת שחיה ומכון כושר.
נצ כתב שהוא היה אתמול (יום ראשון) בשני קומפלקסים כאלה, אחד מרכזי יותר, ישן יותר ומאוכלס בשחורים (סליחה על האינפוליטיקלי-קורקט. אני עוד בישראל אז זה לא ממש טאבו לכתוב את המילה הזו). ולא שיש לי משהו נגד שחורים אפרו-אמריקאים. גם אם היה, כדאי מאוד שהייתי "עובדת" על זה, כי אטלנטה היא עיר ש-50% מהאוכלוסיה שלה שחורה (בקורס על הדרום האמריקאי נטען שהרבה מהם הם מהמעמד הבינוני, כי בדרום השחורים מקבלים הזדמנויות שאין להם בערי התעשייה הצפוניות). ובכל אופן, הייתי מעדיפה לגור ליד יהודים עשירים... או לפחות בכפר-סבא של אטלנטה (לא ממש עשירים, אבל עם האף למעלה; כאלה ששולחים את הילדים לבתי-ספר טובים).
ונחזור לקומפלקסים. איריס ואורי לקחו את נצ לקומפלקס שהם גרו בו בהתחלה, שהוא חדש יותר וצמוד ליער, רק יקר יותר. החלטה קשה, אבל יש עוד המון קומפלקסים, ברובם יש דירות זמינות כבר עכשיו. בכל קומפקלס יש כל מיני סוגי דירות, אז אני מניחה שזה אפשרי לחתום על משהו. מה שמעניין שחתולים זה extra תשלום. החתולים האלה מתחילים לעלות הרבה כסף...
פינת מוכרים/נותנים: הלך המייבש כביסה (150 שקל).

ובפ(נ)ינת האתנחתא: האם אפשר להתנגד לשינוי? כמובן שלא, פשוט פותחים אוזניים...

Fiona Apple- Across the Universe