Plug in baby

בשבת הלכנו להופעה של Muse ב-Arena at Gwinnett Center. ההופעה היתה גדולה מהחיים, ממש משחק אודיו-ויזואלי, לא דומה להופעות אחרות שראינו. נותרנו חסרי מילים, פשוט לא ידענו שהופעה יכולה להראות ולהישמע ככה. 

כל אחד מחברי הלהקה עמד על במה מוגבהת משלו בתחילת ההופעה (בהמשך, הבמות עלו וירדו לפי הצורך), מעליו מסכים ששידרו כל אחד מהם ב-live בשילוב וידאו ארט סימולטני. (נצ: הסתכלתי בהערצה על איש הצוות שעמד מול מסך מחשב עם שידורי כל המצלמות והתאים אותם תוך כדי ריקוד לאנימציות שהוקרנו - ממש DJ של וידאו). כל המסביב (במה, תאורה, וידאו) התאים בצורה מרהיבה לסגנון המוזיקלי של מיוז, שהוא משהו בין progressive rock ל-alternative rock או אפילו רוק כבד. זה לא מפתיע שהלהקה זכתה כהופעה הטובה ביותר ב-2009 (וגם עוד מספר פעמים קודם לכן).

צירפתי את קטע הפתיחה והשיר Uprising (מישהו צילם מהקהל שבעמידה, ולכן קצת קשה לראות את כל הבמה באותו פריים, אבל בכל זאת הוידאו הזה מעביר קצת ממה שהלך באולם):

כאן יש כמה קטעים (וכמה שירים) שאנחנו צילמנו, בהם כן רואים את כל הבמה (המרשימה) בפריים אחד:

(נצ: שמתם לב לכך שכולם בקהל הצטיידו במסך דיגיטלי של טלפון או מצלמה, וגם אנחנו? שמתם לב לטקסט הפארנואידי עד כדי צחוק: "הם" לא יתפסו אותנו, "הם" לא יכפו עלינו, ובשיר אחר - "אנחנו" חייבים לשרוד, וכדו')
הנה כמה תמונות סטילס שצילמנו

למרות שהלהקה עושה כיסוחים בגיטרות, המלודיות בהחלט תופסות מקום חשוב בשירים. ובתוספת הקול של הסולן, כששומעים את מיוז אי אפשר לבלבל אותם עם אף להקה אחרת.
ולסיום עוד שני קטעי וידאו שצילמנו בהופעה:

_
(נצ: אגב, מה שבאמת מחריש אוזניים, זה הצווחות הנוראיות של המעריצים ובעיקר המעריצות האמריקאיות. הם מתרגלים את עניין העידוד מילדות, ובבגרות מגיעים להשגים מרשימים במיוחד על סולם הדציבלים)

ביקור ראשון מהמולדת

אבא ונאדיה הגיעו להתארח אצלנו בשבוע שעבר. ברור לי שהם בהלם מסוים מהגודל ומאיך שהדברים פה מתנהלים. הכל כביכול דומה, מוכר, אבל בכל זאת שונה. לקחתי אותם למרכזי הקניות הענקיים, ל-farmer's market, ל-whole foods, לאקווריום ופארק הסנטיניאל ולכמה מסעדות (שרובן עברו בהצלחה גם את מבחן הסף הקפדני מאוד של משה מנדל).

בסופהשבוע טסנו איתם למיאמי ביץ', לחופשה עמוסה של 48 שעות. עם הרכב ששכרנו בשדה התעופה נסענו בשבת בבוקר לקיז, שרשרת האיים הנמצאת מדרום-מערב למיאמי. למרות עומסי התנועה והעצירות בדרך, הצלחנו להגיע ל- Key West, הנקודה הדרומית ביותר בארצות-הברית, בשעת צהריים. התמקמנו בחוף לראות את השקיעה, שמצדיקה את התואר אחת השקיעות היפות ביותר בעולם. התפאורה מושלמת: חוף נקי, שמיים אינסופיים עם הכמות המדויקת של עננים, כמה סירות מפרש ברקע, שחפים ושקנאים... כאילו מישהו סידר את כל אלה כדי לא לאכזב את התיירים, שמגיעים בהמוניהם לפסטיבל השקיעה היומי.

כשחזרנו בלילה למיאמי ביץ' נפגשנו עם איתמר, אח של שרון, שעובד בחנות נעליים (של ישראלים, כמובן).
ביום ראשון נסענו לאזור ה-Everglades ושטנו ב-airboat במרחבי הביצות. המדריך סיפר שיש מעל 3 מיליון תנינים בפלורידה, מה שלא מפתיע לאור הכמות שראינו במעט הביצה של הסיור. בחזרה עצרנו לאכול ב-Fort Lauderdale, אחת מעיירות הנופש הפופולאריות של פלורידה, שכנראה יש בה יותר יאכטות ומסעדות מתושבים. בטיילת של העיר רואים את כל מי שיצא לסיבוב סופשבוע (עם הכלב או האוטו הייחודי שלו).

לכל התמונות מהסופ"ש במיאמי

פינת האתנחתא קשורה הפעם לחזרתה של התוכנית האהובה, אמריקן איידול. והנה האיידול האהוב (מאוד) מהשנה שעברה, שחזר עם ביצוע מהפנט להמנון של הביטלס, Let it be. האם האיידול השנה יהיה גם מוכשר, גם מקורי, גם יפיוף וגם בעל קול יפה, מדויק ושמצליח לרגש? המשך יבוא.

Kris Allen- Let It Be

Riviera Maya winter retreat

בשבוע שעבר ברחנו קצת מאטלנטה הקפואה לטובת פלאיה דל כרמן בחוף הקריבי של מקסיקו. תכננו לבקר במקומות שלא הספקנו בפעם הקודמת, לשנרקל יותר וגם לרבוץ יותר על החוף. היום הראשון היה בהיר ודי מושלם לשנרקל, אז עלינו על מעבורת לאי קוזומל. בין השאר, ראינו מעין דג-צלופח ומיני ברקודות. לקינוח אכלנו דגים על החוף בליווי מרגריטה. למחרת נסענו לטולום, עיר החוף העתיקה של המאיה. (יש שיאמרו, או ייללו: ״תולום״, נ.ק.) ביום השלישי יצאנו לעוד שנירקול, הפעם באקומל. התמזל מזלנו לראות צבי ים גדולים וגם דגים צבעוניים ואנפה במרדף אחריהם בלגונה הסמוכה, Yal-ku. בסוף היום תפס אותנו גשם טרופי חזק, שלפחות יצא ממנו טרמפ עם זוג חביב כמעט עד למלון בפלאיה. 

ביום האחרון נסענו ל- Jungle Place, חוות קופים באמצע הג'ונגל. גולת הכותרת שם היא ביקור בתוך מגורי הקופים ומגע ישיר איתם. הקופים חביבים מאוד ונהנים מתשומת הלב האנושית והחטיפים ש"הקופים חסרי השיער" מגישים להם.

רצינו לציין לטובה כמה מסעדות בפלאיה- זכרנו איך נהננו ממסעדות נהדרות על השדרה המרכזית, אך המקום התייקר מאז. מצאנו כמה מסעדות לא יקרות שמגישות אוכל מקסיקני טעים מאוד (כלומר: טורטיות בכל מיני אופנים ועם כל מיני תוספות. למשל, נאצ׳וס, טוסטדה, בוריטו, אנצ׳ילדה, קסדייה, ווראצ׳ה ופהיטה. להפתעתי, מנת הטאקו דגים היא מעולה), מפירות ים ועד סטייקים בליווי עוד טורטיות חמות ומאפים.
לתמונות מהטיול

howdy y'alls

בסופהשבוע האחרון ביקרנו בחצר האחורית של אמריקה, איפה שהדיבור איטי יותר, המכוניות גדולות יותר וה-rednecks שמנים יותר. כן, חברים, היינו בטקסס. זה נכון מה שאומרים- הכל גדול יותר בטקסס. רק מדאלאס טסנו שעה וחצי כדי להגיע לפינה הצפונית, ל-Amarillo, היכן שאפריל ילדה את התינוקת המקסימה של גיא ורואי, דנה. הטיסה, המלון והרכב הוזמנו ברגע האחרון (שישי בלילה), כשידענו שדנה משתחררת מבית החולים. לא נותרו טיסות מוקדמות לאמרילו בשבת בגלל השלג שירד שם באותו שבוע והשבית את שדה התעופה הקטן למספר ימים, ונאלצנו לקחת טיסה של אחר-צהריים מאטלנטה. הדיילת של אמריקן איירליינס הופתעה שאנחנו נוסעים עד אמרילו ליום אחד (כנראה שאפילו במושגים של אמריקה זה חריג, אבל לא בכל יום נולדת לנו אחיינית). בשדה התעופה דאלאס-פורת וורת' הזהירו אותנו לפני העלייה למטוס שנהיה מוכנים לשלג, אבל לא דמיינתי את השדות של טקסס מכוסים ב-30 ס"מ של לבן. לקח לנו 10 דקות רק להפשיר את השלג והקרח על הרכב שלנו. נסענו ישירות למלון (הולידיי אין, 39$, אין מילה רעה להגיד) כדי שיהיה לנו יום מלא עם המשפחה למחרת.

בראשון קמנו והזדרזנו לצאת, שוב הפשרת קרח של 10 דקות והתרעננות בסטארבקס. ריח הפרות היה כבר ממש חזק (במרכז העיר!). רק אז הבנו כמה קשה לנהוג בשלג (כנראה שבחושך נסיעת השלג היתה פחות מאיימת כי ראינו פחות טוב מה קורה). הכבישים הראשיים אמנם פונו, אך נסיעה בתוך הרחובות הקטנים יותר לדירה של גיא ורואי היתה מאתגרת (יונדאי אקסנט לא בנויה לדברים האלה). נתקענו סמוך למדרכה והצלחנו לצאת מהשלג רק בסיועם של רואי והשטיחים של המכונית. כשהגענו דנה ישנה, אחרי שעשתה קצת "צרות" לגיא בלילה. כמובן שזה לא הפריע לנו להוציא אותה מהמיטה ולהחזיק. דנה היתה עטופה היטב (שתי שכבות בגדים ושתי שמיכות), רגועה ומתוקה, הראש שלה כבר התאזן לצורתו הרגילה. ממש יפהפיה!

היה נחמד לראות שרואי וגיא אמנם עייפים, אבל מאושרים ומשתלטים על העניינים. אנחנו (המבוגרים) כאילו המשכנו שיחה מלפני שבועיים, בצורה הכי טבעית, למרות שבעצם לא התראנו חצי שנה. בדירה הקטנה יש להם חמ"ל, וכל הזמן משהו אחר מצלצל- סקייפ, פלאפון, מסנג'ר, פייסבוק... בצהריים הזמנו סטייק טייק אווי ממסעדת Logan's Roadhouse, שכמותה מפוזרות רבות על ההיי-ויי. יצאנו מהדירה רק שעה לפני הטיסה חזרה, מה שהתברר כמספיק לחלוטין עבור טיסת פנים.

הביקור הזה המחיש שג'ורג'יה לא דומה לטקסס, שעיר גדולה כמו אטלנטה לא דומה לעיירונת של פחות ממאתיים אלף תושבים, ושאמריקה מגוונת ומורכבת, ענקית וקשה לעיכול. יש עוד הרבה מה לראות וללמוד.
לאלבום המלא מטקסס ללחוץ כאן.

פינת האתנחתא מוקדשת לדנה קדם.

Elton John- Blessed