ספונטניות שכזו

הודיעו לנו שאושרה לנצ נסיעת עבודה לישראל שבוע לפני שכבר היינו צריכים להיות על המטוס. כרטיסים הוזמנו בחופזה, סופשבוע שלם הוקדש לקניית מתנות (בשנה שעברה הצלחנו להימנע ממרכזי קניות הומים בחודש דצמבר, ועכשיו קיבלנו הוכחה למה זה טוב. כל אמריקאי נתקף שגעון קניות קיצוני לקראת חג המולד, לא משהו שכדאי לראות פנים מול פנים) ושאר הימים לסידורים ואריזה.

ההתראה הקצרה הפכה את הנחיתה הראשונה שלנו בארץ אחרי המעבר לביקור הפתעה עבור שתי אימהות ואבא (עבר בשלום, בלי אמבולנס או התעלפויות, רק תדהמה וקמת דמעות. הקליפים המרשיעים יפורסמו בהמשך). לא ידענו למה לצפות מביקור ראשון, ועוד לא מתוכנן, אבל הזמן הספיק בדיוק להיפגש כמה פעמים עם המשפחות (ולהשלים קצת שעות אחיינים משני הצדדים)

וגם עם חברים (אביהו ואסתי, ייטב ויכין ואילנית).

גם בגזרת האוכל היטבנו לבצע את "הזמן קצר והמלאכה מרובה"- הספקנו לטעום/לנשנש אוכל ישראלי (חומוס, קוטג' טרי, רוגעלך, שניצל, מיץ רימונים, מיץ גזר, מנות ביתיות בשוק מחנה יהודה, ארוחות בוקר במלון וגם אחת די שווה ב"בנדיקט", שהיתה בעצם ארוחת ערב), אוכל של אמא וגם קצת במסעדות (ה"קצת" הוא כי לא רק שהכל היה יקר עוד לפני שנסענו, עכשיו זה רצח. אפילו ארוחה עסקית זה בעצם מנה עיקרית שמתחילה ב-60 שקלים. אין לנו פה מחסור במסעדות, אז אכלנו בכמה שמתיימרות להיות זולות: Goocha החביבה לפירות ים, "לה גאטרי" לקראסון הטוב ביותר, "מינה טומיי" ו"ג'ירף" לאסיאתי (גם פה יש מנצחת ברורה, מינה טומיי), "פיצה עגבניה" ועוד קצת סושי). נדגמו גם גלידות לרוב (של "וניליה" הרבה יותר טובה משל "אייסברג"). רק כנאפה לא הספקתי.

בכבישים ראינו הרבה מחלפים וגשרים חדשים, אבל הבעיה הישראלית הגדולה, הפקקים, רחוקה מלהסתיים. שעה וחצי מהרצליה לרחובות??

המלון היה ככה-ככה, ממש לא מה שהיה ניתן לצפות מחמישה כוכבים בישראל (כוכבים, כך מסתבר, הם משהו שרירותי שלא ברור מי מחלק ובאיזה תקן המלון אמור לעמוד), אבל מה שאי אפשר לקחת ממנו הוא הנוף:



אילולא הסערה הגדולה שהתחוללה בימים הראשונים לשהותנו היה כמעט בלתי אפשרי להאמין שהמדובר בחודש דצמבר.

לכל התמונות מישראל



 בערב לפני הטיסה עוד הספקנו ללכת להופעה של הסולן של Travis, פראן הילי, ב-Loft. בשנה שעברה הוא עשה סיבוב הופעות עם חברו ללהקה, אנדי, אבל עכשיו סיבוב ההופעות הוא לכבוד אלבום הסולו הראשון שלו, Wreckorder. בהופעות שלו הוא נהנה לספר סיפורים חביבים, מעין סטנד-אפ (במבטא סקוטי כבד), שמתובלים בשירים בסגנון אקוסטי.

השירים כאן מתאימים לתקופת החגים:

Fran Healy - Holiday
Fran Healy- River

_

פרידות

נצ: היומיים האחרונים העלו את מפלס ההתרגשות. כמו הפרידות מחברים, הגיעו עוד כמה סימנים לכך שהנסיעה כבר ממש קרובה - פחות מחודש. למשל, זה שהורדתי את כל התמונות והמזכרות מהקירות וסתמתי חורים. בבת אחת הבית נראה ריק ומוכן לעזיבה. אנחנו נחזור לפרסם את האוטו היום, ואם נפטר ממנו מהר, זה גם יגרום לנתק נוסף עם הסביבה הקרובה.

מיטל ולירון נוסעים לירח-דבש, וניצלנו את ההזדמנות האחרונה להפגש איתם בארץ.

וכך פצחנו במרתון ארוחות שחיתות של יומיים. עם מיטל ולירון זה היה עיקרית ב"בליקר'ס בייקרי" וקינוח כפול - שייק מונטנה ומוס שוקולד דקאדנטי - ב"מקס ברנר".



המשכנו למחרת עם ייטב בקפה ומאפה בבוגרשוב.



לארוחת הצהריים נפגשנו עם אביהו ואסתי לעסקית ב"רפאל". המסעדה ממוקמת בתחתית מלון המלך דוד בתל אביב, ויש לה נוף נהדר לים. חלקנו אוסף מנות ראשונות נהדרות, ואני ירדתי על נתח קצבים מעולה.
אם זה לא היה מספיק, בערב שבת נפגשנו אצל אמא שלי, לחגוג לגיא יומולדת. כרגיל במשפחת קולן הערב הסתיים גם עם קינוח וגם עם עוגה.

הספירה לאחור החלה

זהו, פחות מחודש עד לנסיעה. אני מרגישה את המעבר, בעיקר בגלל שהתחלנו לעשות סבבי פרידה מחברים. השבוע זה היה ממיטל ולירון, שנוסעים לקוסטה ריקה. למרות שעוד נדבר בטלפון לפני, ובסקייפ אחרי, עדיין יש לי תחושה של מחנק בגרון כשצריך להיפרד, כי לא ברור מתי נתראה בפעם הבאה. כמובן שאני מזמינה את כולם לאטלנטה, מזכירה שיש מחירי מבצע בכל מיני חודשים "מתים" כמו פברואר, אבל אני לא בונה על זה שיבואו. אביהו ואסתי, שאכלנו איתם ב"רפאל" אתמול, דווקא הביעו עניין, וכבר התחילו לחשוב איך הם משכנעים את אחותו של אביהו להגיע עם בעלה מסיאטל למפגש. אבל קשה לדעת אם יצליחו להרים את המבצע הזה כשיאיר צריך להישאר אצל ההורים שלה מעל שבוע. גם את ייטב ניסינו לשכנע לבוא, אבל הוא אמר שאם היה לו קשה לבוא לכפ"ס, שלא נבנה על זה, ומצד שני, ניו-יורק והרי האפאלצ'ים כן קוסמים לו. טוב, צריך לחכות ולראות.
בשבוע הבא יותם בא לבקר אותנו. הוא בארץ שבועיים עכשיו, מתלבט באיזה עבודה להתמקד כשיחזור לארה"ב. יש לו הצעה בצפון קרוליינה, ואני ממש הייתי בעננים- אולי הוא יגור קרוב אלינו (קרוב זה 4-5 שעות נסיעה. כל המושגים שונים שם, גודל ומרחק בעיקר. מה שמזכיר לי שאני די מוטרדת מעניין היחידות- למה לעזאזל למדוד מרחקים וגדלים בכל מיני יחידות שאין ביניהן כל קשר הגיוני? אני כל הזמן משננת שהגובה שלי הוא 5 פיט ו-3 אינצ'ים, כדי לזכור מה זה אומר בעצם בהמרה ליחידות הרגילות). אני מניחה שהוא יעדכן אותנו בשבוע הבא. ואם הוא לא עובר, אז הוא יישאר בדנבר ותהיה לנו (עוד) סיבה לטוס להרי הרוקי.
דרך אגב, האם אנחנו לא מקבלים תגובות כי יש בעיה בבלוג (זה מה שמיטל אומרת)? או שאנחנו לא מעניינים מספיק?

אנחנו כבר שבוע בלי מכונת כביסה (850 שקל), נאלצנו לתת את כל העציצים (חוץ מהסחלב), בדירה החליפו דוד חשמלי (2100 שקל, לפחות לא אנחנו שילמנו), האוטו עבר טסט ויועמד למכירה, הדירה- עדיין בשוק. נקווה לשינוי בסטטוס שלה השבוע.

ובענייני שירים, הפעם קצת פשטני, אבל אופטימי- There's so much world outside the door... אז נעשה קצת turning.

Travis- Turn

ההכנות בעיצומן

התגובות לנסיעה שלנו היו מעורבות. מצד אחד, ציפיתי למיני-היסטריה בגזרת המשפחה הקרובה, והתבדיתי. מצד שני, גם מי ששמח הביע כל מיני דאגות וחששות, מובנים יש לומר. הרי גם לנו יש חששות. קשה לי לתפוס שאני עוברת לגור בעיר, במדינה, שלא הייתי בה עדיין אפילו כתיירת (למרות ש"כיתרתי" אותה משני צידי הגבול, הקנדי והמקסיקני).
בסביבה הקרובה, התגובות נעו בין שמחה, שכמעט מיד התחלפה בבהלה בסגנון: "אז מה, לא תהיו פה יותר???", לבין: "טוב, ממילא אין לכם פה כלום"- דהיינו: עבודה לנצ. היו מי שישר אמרו שזה היה החלום שלהם שנים ושממש הודו שהם מקנאים. מיטל, למשל, אמרה שאין מצב שהיתה עושה צעד כזה. אני מכירה עוד כמה אנשים כמוה. הייתי מקטלגת אותם כמפחדים כרוניים משינוי, אבל גם ככאלה שמאוד קשורים למשפחה ולסביבה המוכרת (מה שמחזיר אותנו חזרה ל"מפחדים משינוי"). כן, גם אנחנו קשורים, זו היתה הסביבה שלנו כמעט 30 שנה, אבל חייבים להודות שזה החלום שלנו כבר חמש שנים (מאז שהכרנו), להחליף אווירה, להתרענן. וסופסוף הוא מתגשם, ועוד לעיר שנצ כ"כ אוהב- אטלנטה.
כנראה, שזו עיר "קלה" יחסית- מזג אוויר נוח (גם אם לח מאוד), קהילה יהודית גדולה, "רק" 12 שעות טיסה מהארץ, יוקר מחיה סביר. ובכלל, ישראלים באמריקה טוענים שמאוד קל להסתגל, הכל מאוד נוח. אולי פשוט הכל בארץ מאוד קשה...
כל מיני אנשים טובים (וטובים פחות) אמרו לי שיהיה לנו נורא קשה שם. אבל היו לפחות אותו מספר אנשים שטענו שאחרי שנהיה שם כמה שנים, כבר לא נרצה לחזור. מבחינתם, אנחנו כבר "ירדנו" מהארץ. אני די נגעלת מהביטוי הזה, בעולם הגלובלי היום אנחנו פה ומחר שם, כבודו של מר יצחק רבין במקומו מונח. אני לא מתכננת רחוק מדי לעתיד, רוצה שיהיה לנו טוב איפה שנהיה. בגלל זה מצחיק אותי שהשאלה השניה של רוב האנשים היתה: "מתי אתם חוזרים?". עוד לא נסענו...
עוד עניין מגוחך הוא שאנשים מוצאים הקלה בזה שאנחנו נוסעים בלי ילדים. הרי סביר להניח שהילדים (נכדים) יוולדו בניכר, אז איפה פה היתרון לסבתות? שמהתחלה הן יגדלו נכדים בשלט רחוק? אביהו ואסתי נטשו את חלום הרילוקיישן מאז שילדו את הבן הבכור, יאיר. הם טוענים שצריכה לבוא הצעה ממש טובה כדי שהם יגדלו את הילד שלהם רחוק מהמשפחה, ובעיקר הרחק מבני הדודים שלו. אפשר להבין אותם, אבל אני מרגישה שהעובדה שיש ילד לא צריכה לשנות בצורה כה דרסטית תוכניות שהיו למשפחה לפני שהוא הגיח לעולם. הרי אם הם היו נוסעים בלי ילד, אז הוא היה נולד שם. אנשים איכשהו מסתדרים. אנחנו לא הראשונים שנסעו לרילוקיישן. ובכלל, המשפחות האמריקאיות מפוזרות על-פני היבשת ואנשים מסתדרים, אפילו שזה לא אופטימלי.
לאט לאט, כמו שהאנשים בקרבתנו מעכלים את הבשורות, גם אנחנו מעכלים ומתחילם בהכנות קדחתניות לנסיעה. חשבונות בנק, ויזות, כרטיסי נסיעה (כולל מטען נייד בצורת שני חתולים), מכולה... הבית הפך למרכזיה, נצ ואני כל היום באימיילים ובטלפונים לכל מיני נותני שירות, או שמנסה למכור את הציוד שאנחנו לא לוקחים. מישהו מעוניין במכונת כביסה 7 קילו יד ראשונה ממתכנת?
ובנימה קצת שונה לסיום, הייתי חייבת לשים פוסט מוסיקלי. אולי אני אאמץ את המנהג גם לשאר הפוסטים העתידיים, כאתנחתא מכל ההגיגים והקיטורים. כיאה לבלוג כמעט אמריקני, מה יותר ראוי מלשים את השיר המוצלח ביותר מהעונה האחרונה של "אמריקן איידול"? מה שמזכיר לי עוד יתרון בולט של מגורים בארה"ב: אפשר ללכת להופעות של כל האמנים האהובים, וגם לשמוע מוסיקת קאונטרי מבלי להתנצל על זה...


Kris Allen- Heartless