הימים חולפים

בשנה העוברת שכללנו מאוד את אמנות הקניות אונליין. חופשות ברור שמזמינים באינטרנט, אבל גם עוד הרבה דברים לבית ולאוטו שפשוט יותר זולים ב-eBay וחבריו. מעקב יומיומי אחר אתר הקופונים "כלכלת בית" ניפק לנו כל מיני דילים שווים (לוחות השנה שאצל ההורים, למשל). נצ עשה לי הפתעה והכין לי אלבום תמונות מאפריקה, שכולל משלוח עלה לנו... כלום. כן, כאן עינו של אף אחד לא צרה במתנות חינם ואין חְשש-כפל-מבצעים. חווית הקניה והרצון לשמר אותך כלקוח חשוב מאוד, גם אם הפרסום בצורה הזו עולה לא מעט. מחיר חציוני לחדר במלון שהזמנו אתמול באינטרנט עולה ב-50$ יותר מהמחיר אותו שילמנו. אל חשש, מה שחסכנו כאן נדע להוציא במסעדות ומזכרות.
נצ:
כדי להגיע לעבודה, אני צריך לסוע 10 מייל על הI-285, ההייוויי (highway) שמקיף את כל האטלנטה-מטרו. הרדיוס של הסיבוב שהכביש עובר בו מחוץ לעיר מספיק גדול כדי שבזמן הנסיעה אני בכלל לא מרגיש בנטיה לכיוון כלשהו. יוצא, שהרבה פעמים כשאני מגיע בבוקר לחניון של העבודה, אני מוצא את עצמי תוהה איך השמש הגיעה לצפון. הכיוונים נמצאים אצלי גם בתת מודע, והבלגן הזה משרה עלי בלבול למשך כל היום. מדי פעם אני בוחן מחלונות הקומה השישית את היערות שמסביב (כן כן, יערות), כדי להתמקם מחדש.

כששאלו אותי בארץ, נניח בתור לארומה, מה שמי, נמאס לי להגיד: "נצר, נ-צ-ר", ואחר כך נמאס לי לקרוא לעצמי : "קולן בקוף", אז קראתי לעצמי "גולן". כאן, האמריקאים ממש לא הסתדרו עם "נצר", אז חשבתי להקל עליהם עם "נצ" - נשמע כמו רשתות באנגלית. גם זה לא הלך, אז עברתי ל-Nate - נו, יותר מזה?! לא יודע למה, אבל גם השם הזה מלווה תמיד בהרמת גבה. לכן, מעכשיו קיראו לי Jake. וכבר שמעתי סיפורים על כאלה שניצלו את חוסר הפורמליות של השאלה בסטרבאקס כדי לקרוא לעצמם "בונד, ג'יימס בונד", דארת' ויידר, או איזה סלב אחר.


פעם אחת שאלתי מישהי בעבודה (כהת עור, אבל זה בקושי קשור) אם היא בחרה את העגילים שלה מסיבה מיוחדת, או סתם כי הצורה מצאה חן בעיניה. העגילים נראים כמו שלוש לשונות אש שיוצאות מנקודה אחת. לא היתה לה סיבה מיוחדת, אז הסברתי לה שלי זה מזכיר את ה-'ש' של 'שדי' מעיצובי מזוזות. היא לא הכירה את המילה מזוזה, ולא מה זה יודאיקה, אבל כן מכירה את המילה 'שדי' וכשהתחלתי להסביר שיהודים שמים את המזוזה בכניסה, היא ידעה לקשר את זה לפסח. שלחתי לה לינקים מוויקיפדיה על 'שדי' ושמות השם (נדמה שיש ערך על כל דבר), והראתי לה אתר של מזוזות שרואים עליהן את ה'שין' שלה. ההתלהבות היתה רבה - היא הבטיחה שתלך עם העגילים כל הזמן, היא תראה אותם לפסטור שלה, ובכלל שסוף-סוף היא לומדת משהו חשוב בעבודה. אחרי כמה ימים עוד שמעתי אותה מספרת על זה למישהי אחרת.




ביום פרויקט אחד נסענו כולם (אנחנו בקושי 20 עובדים במשרד) לראות סרט. בחניון, אחד העובדים (שבינתיים עזב) ראה את הדג שלנו על המכונית, ושאל נדהם (באנגלית) : "מה, אתה מאמין במה שדרווין אמר?!". הוא אגב יהודי שהגיע לארה"ב מרוסיה בלי לעבור באמצע דרך המקפצה הישראלית הסטנדרטית. אז גם הסתבר לי שהוא בריאתן. עכשיו אני מצטער שלא ניצלתי את ההזדמנות להרביץ בו תורה. הנושא כל כך ברור לי ושגור על פי שזה ממש חטא שלא הסברתי את עצמי. הוא תפס אותי לא מוכן, נאלצתי לענות באנגלית, כשאני יודע שעוד 5 דקות כבר צריך להכנס לאולם. אז בחרתי רק לענות למטר השאלות בקצרה, בלי רקע ובלי התקפה נגדית. חשבתי שלכל היותר כבר אמצא הזדמנות אחרת ללבן את הענין. ההזדמנות לא הגיעה כמובן, לא כשעוד היה במשרד ובוודאי לא כשעזב. עד היום אני שרוי בהלם, איך יכול מישהו להיות שרוי בחשכה הזו כשהוא שוחה בענייני הייטק, נמצא בחברת אנשים כמוני, מודרני ובוגר ?! איך נתתי להזדמנות להחזיר אדם אובד למוטב לחמוק בין האצבעות?!
..."כן, מה זאת אומרת?"
"כשאתה רואה את כל המורכבות מסביב, אתה חייב להבין שיש מתכנן, לא?"
- "לא, אני יכול להסבי..."
"האדם יצר תוך כמה מאות בודדות את כל זני הכלבים, הנה דוגמא לזה שצריך מתכנן"
- "מה?! זו הדוגמא שלי! ככה אני נותן דוגמא ליכולת של ברירת המתאימים להתרח..."
"פעם היה מחשב 8086 והיום יש מחשב סופר-על. אתה חושב שכזו התפתחות היתה יכולה לקרות סתם ככה באקראי?"
- "אוי, רק לא השטות הזו. שמע, אם אתה מתחיל עם הטיעונים החבוטים האלה, תדע שאין לי בעיה לענות על כול..."
"אז מה התכלית?"
- "אין תכלית". [שיט, נפלתי. הלכתי רחוק מדי. הייתי צריך להחזיר באותה שאלה אליו. מעניין, אם הייתי אומר שיש לי מטרה בחיים, והיא נענית לצו הגנטי, האם זה היה עדיף? כשמשחקים איתי ב"שלוף" הבסיס הביולוגי שלי יורה ראשון]
והנה חבר אחר לעבודה מספר על התיאוריה החדשה שפיתחו רק לאחרונה אחרי מחקר מעמיק של 10 שנים - האדם הראשון הגיע מאפריקה! כל שאר הצורות שבהן אפשר למצוא את בני האדם (נניח לרגע שאפשר לקרוא לכך גזעים - מלוכסנים, אירופאים, אינדיאנים וכו') מקורן באותו אדם שחור. התפלאתי, "מה היתה התיאוריה עד עכשיו?". הוא התפתל, מנסה להסביר מה שלימדו אותו בבית הספר (גם הוא אגב, במקור מרוסיה) בשילוב עם ההבנה שלא יכול להיות שבכמה הזדמנויות שונות נוצרו יצורים זהים למעט כמה הבדלים מינוריים. חקרתי עוד, והתברר שראה סרט, באמת מעניין מאוד, על מיפוי מדויק של כיבוש העולם ע"י האדם לפי מעקב גנטי. כלומר, עוד אישוש מדעי למה שכבר נדמה היה לי שנחשב טריויאלי.
[ בשיחה אחרת מישהו הזכיר את המאמר הזה - הנקודה היהודית במחקר נדידת הגנים.  ]
הוא גם לא יודע מי זה דוקינס. כנראה שהטעות אצלי. חשבתי שהדברים ידועים ומפורסמים, ומסתבר שחלקית הצדק עם דוקינס - עם כל המדע, החידושים וההמצאות שמסביבנו, האמונה הטפלה עדיין שולטת.
כבר יצא לי להזכיר שבמדגם לא מיצג בין חברי לעבודה, חלקם מתמטיקאים בהכשרתם, אף אחד לא שמע על גֹדֶֹל, על משפטי אי השלימות שלו, אֶשֶר ובקושי מי זה באך. על הספר שהשרה עלי את הסקר, ושמסתובב אצל אבא, לא שאלתי.

ואגב סרטים, הזכרנו כבר את ביל מאהר. הנה סרט תיעודי חשוב שלו ומאוד מומלץ - "רליג'ולוס". מאהר מצליח לזרוק את האמת בפרצוף המרואינים, לרוב בלי שירגישו מרומים או מושפלים.

בסוף השבוע האחרון הוזמנו לבראנץ' מושקע אצל שחר ולילך. נכחו כל חברי הצוות ומשפחותיהם. הבאתי עוגה, אבל הפעם היה לי תירוץ - בדיוק הגיע היומולדת.
אחר כך הלכנו לבזבז כסף בקניון. הפרסומת הלא סמויה בכותרת הבלוג נמצאית על ספל שכבר שנה שלמה קורץ לי מהמדפים עם ציור של פידמונט-פארק. (אז פרגנתי לעצמי).
בעצם כולם היו בקניות. מרגע שעבר ההלואין, פרצו מכירות החגים הגדולים - ההודיה, כריסמוכה וראש השנה.
מי שרוצה, כבר יכול להצטלם על ברכי סנטה בקניון.
השבוע גם השלכת הגיעה העירה. מעניין לראות את התקדמות ה"קו האדום" מלפני חודש במיניסוטה, דרך השיט בטנסי ועד הדרום.

בלי סיבה ממש מיוחדת, אולי זה הסתיו שהגיע, אולי עוד המנגינה של Bruch ל"כל נדרי" שנתקעה לי בראש בביצוע הנהדר. בכל אופן, הנה מגדולות המבצעים (אולי צ"ל מגדולי? המבצעות?), עם היצירה שנקשרה לשמה. אגב, זו בין היצירות היחידות שאני יכול להמליץ עליהן ונכתבו במאה האחרונה.

זכרון ועצמאות

נצ: מי שפגש אותי לפני יום הזכרון בוודאי יודע שאני מקדש את הנופלים (או מקדיש להם) בשמיעת כל שירי הזכרון והמלחמות. בשנים האחרונות, עם פרוץ גלגל"ץ, מתכנסים ברדיו לרשימת שירים די מצומצמת, שחוזרת על עצמה, וגם הרחיבו את פרויקט הלחנת שירים שנכתבו ע"י הנופלים. הפרויקט מאוד מכובד, וגם הניב שירים טובים (ומצמררים כמו זה) אבל בד"כ אני לא "מתחבר" אליהם. לכן, הכנתי לי את ספרית השירים על המחשב, ומכיוון שהאזנה לכולם נמשכת כמה שעות, השיר הראשון מתחיל להתנגן כבר עם צאת חג שני של פסח. רציתי לאסוף כמה שירים ביוטיוב, ולשם כך חיפשתי את אילנית שרה "אחיי גיבורי התהילה", אך השיר לא קיים בגירסא מצולמת (אם מישהו מוצא כזו, נא לשלוח). השיר הזה שייך למבחר השירים שבלעדם לא יצאתי ידי חובת שמיעת שירי זכרון. אז חיפשתי את "היובלים וההראלים" ("על דעת המקום"), אבל זה דבר אחד להקשיב למירי אלוני ודבר שני גם לראות אותה. לא ברור לי למה דווקא שני השירים האלה נפלו חלל בגרונן של שתי אלה. אז בלית ברירה, אני מפרסם את הקטע המעולה הזה (כדאי לחכות להפתעות באמצע הסרטון):

הפיקניק של יום העצמאות היה נחמד. הפארק הענקי מאורגן במיוחד לספורט ומנגל- היו סככות עם גריל ושולחנות (וביתני שירותים נקיים לרוב), ולצידם הרבה מגרשי כדורגל, טניס וכדור בסיס. הגיעו הרבה משפחות שלא הכרתי, וגילינו שטניה מהעבודה של נצ גרה ממש לידינו, אז בטח נזמין אותם מתישהו.
בשבת הלכנו להרצאה מה- science club, שבוע שני ברציפות (בשבוע שעבר היה דיון על התחממות האקלים וכמה האדם תורם לה ולמה ניתן לצפות בעשורים הבאים; הפעם דנו בחיות בקו החוף של ג'ורג'יה (נצ: או יותר בהרחבה- זיהוי בע"ח והתנהגויות ע"פ עקבות, מחקר שמסייע ללימוד מאובנים). לפני ההרצאה ישבנו על כריות במסעדה טורקית עם כל האוכל המזרח-תיכוני המוכר (חומוס, פיתות, סלט צזיקי, שיפודים, חצילים ממולאים). באיזשהו שלב הגיעה קבוצת תיכוניסטים גדולה לבושה בחליפות ושמלות ערב. מסתבר שהיה Prom השבת, והחבר'ה חושבים שזה קול לבלות במסעדה כזו לפני הריקודים (כנראה זה קשור לנרגילות שאפשר לעשן בה). אחרי ההרצאה ראינו עוד חבר'ה בלימוזינות ליד מלון Ravinia (שם נערכו הריקודים). כרגיל, אמריקאים (אפילו בני עשרה) לוקחים את עצמם ואת טקס הפרום ברצינות, מהלבוש והמסעדה ועד הלימוזינה (וסביר להניח גם ההשתכרות שאחרי).
בראשון נסענו לאאוטלט כדי להצטייד לקיץ (כמה זוגות מכנסיים וגם כמה גאדג'טים למטבח).

והפינה לסיום: השיר הזה מתנגן הרבה עכשיו ברדיו, הוא קצת מזכיר (אפילו בקליפ) את זה

One Republic- All the Right Things

We got it going on

הכרטיסים לבון ג'ובי נקנו כל כך מזמן שנראה שה-15 באפריל לא יגיע. ה- Philips Arena במרכז העיר הוא אולם מרשים, בערך בגודל של הארנה בגווינת, אבל איכשהו נראה מפואר יותר. בון ג'ובי התרכזו פחות בבמה מרשימה או אפקטים, ויותר בלהלהיב את הקהל (שהיה מורכב בעיקר מאנשים בגילנו ויותר מבוגרים, כאלה שהתחילו עם בון ג'ובי כבר בשנות השמונים). ג'ון בון ג'ובי מקפץ ומוציא אנרגיות במשך שעתיים וחצי ללא הפסקה, כאילו הוא עדיין בן עשרים (הוא גם די נראה ככה; כנראה שיש משהו בשם). פצצת האנרגיה (הצהובה) שרה את כל הלהיטים המתבקשים (כמעט- נצ חיכה לשווא ל- Always).

אחד מפתיע היה Hallelujah, שהיה מאוד מרגש ומתאים בצורה מושלמת (גילינו שהוא שר את זה בפסקול של "שרק"). האמריקאים סביבנו נמסו, ואנחנו בכלל התמוגגנו כי השיר הזה כיכב אצלנו בפלייליסט לאחרונה. דווקא את Wanted Dead or Alive לא הצלחנו לדחוס באחד משלושת כרטיסי הזכרון ("are there any cowboys here tonight"?). חביב במיוחד השיר האחרון שהלהקה נינגה לאותו ערב, חלק מההדרן, Livin' on a Prayer- כדאי לשים לב לשלושים השניות שבין דקה וחצי לשתיים, וגם לסוף.

לכל התמונות מההופעה (דיסקליימר: לא את כולן אנחנו צילמנו, נעזרנו באתר הרשמי של הלהקה)
עוד שירים מההופעה:

_
_

מילה לסיום: היו כמה שירים, במיוחד I'll be there for you, שהזכירו לי את התיכון ואת אפרת, שהיתה מעריצה מושבעת של בון ג'ובי. שתהיה לידה קלה ומזל טוב.

בשבת היינו אצל דרור וטלי לבראנץ' (מושחתים שכמונו, שבוע שלישי ברציפות). בראשון הלכנו למרכז קניות יוקרתי, הפורום, ובמקרה נכנסו לחנות לעיצוב הבית, עם כל מיני פריטים מיוחדים שאת רובם לא הייתי מהססת להכניס הביתה. עדיין לא הצלחנו לבחור מה בא לנו לקנות...
מחר, יום העצמאות, אנחנו אמורים לעשות על האש בפארק קרוב עם חבר'ה מהעבודה של נצ. כנראה שיירד גשם, אחרי שבועיים של מזג אויר שמשי לגמרי, נקווה שזה לא יהרוס את התוכניות (מקסימום נדחה את החגיגות ביום, פה זה ממילא לא משנה מדי).
השבוע צלחתי בשמחה את שש מאות ושלושים העמודים של "ההיסטוריה הסודית". הספר קולח, מעורר מחשבה, מתוחכם ומרמז גם לספרים גדולים אחרים ("בעל זבוב" ו"החטא ועונשו", למרות שהוא כתוב הרבה יותר מודרני מהם ופשוט יותר לקריאה ובכלל, לעיכול). בשבוע בו קראתי את הספר נכנסתי לעולם הבדוי של הקולג' בוורמונט וכמעט לא רציתי לצאת. מומלץ ביותר.

מה נשתנה הפסח הזה

פסח כאן, ואנחנו בקושי מרגישים אותו. חבילת המצות נפתחה רק בערב חג שני, סדר פסח לא עשינו... אמנם חשבנו שנוזמן למישהו אבל עם התקרבות המועד הבנו שזה לא נועד. אז היה מאוחר מדי להתארגן לעשות (וזכרונות הסדר אצלנו בשנה שעברה, כשקיבלנו עזרה בהכנות ובהשלמת ציוד, היו טריים מדי), מה גם שלא היה למי- הישראלים בעבודה של נצ (בקושי עשרה) היו כבר מסודרים. קבלנו הזמנה של הרגע האחרון (בוקר הסדר) משחר, אבל דחינו אותה. לחגים הבאים אולי נתארגן אחרת. הלכנו למסעדה היפנית ליד הבית, שחגגה 6 שנים והציעה את כל התפריט ב-50% הנחה. בערב פסח אכלנו ארוחת Hibachi, בה השף מלהטט מול האורחים. יומיים אחר-כך חזרנו לשם והשלמנו את מנת הדגים הפסחית, רק שבמקום גפילטע היה לנו סושי. לא נורא בכלל!

בשבת נפגשנו עם אורי ונעמה לבארנץ' בוירג'יניה היילנד, שכונה אינית קרובה לדאונטאון.

בראשון יצאנו לטייל בצפון ג'ורג'יה. Tallulah Gorge הוא הקניון העמוק ביותר ממזרח למיסיסיפי (תפקידם של הסופרלטיבים לשכנע את המטיילים שלא הגיעו עד לכל מיני "חורים" לחינם...). בשבועיים הראשונים של אפריל הסכר נפתח, וחובבי האקסטרים מנסים לתמרן בין ה- rapids הגועשים.

ממפלי טלולה נסענו למפלים קצת פחות מוכרים, ליד אגם Rabun. על האגם פזורים בתי נופש רבים, שהיו מאוכלסים בנופשי ה-spring break, על סירותיהם וכלביהם. שני המפלים היו שווים את הניווט, והיו נחמדים במיוחד לאור העובדה שהיינו בהם כמעט לבד.

לכל התמונות מסופהשבוע של פסח

פינת האתנחתא קצת דכאונית אבל הולמת.

Chris Issak- Solitary Man

שנה חדשה

בשבועות האחרונים אטלנטה עוברת גל קור שגם זקני העיר לא זוכרים (ובהשוואה לירושלים, אין ספק שפה יותר קר גם בלי גל קור ארקטי). שבוע שעבר היה הקר ביותר עד כה, הטמפרטורות בקושי גירדו את האפס (מלמטה) ביום. בערב חמישי ירד שלג, שאפילו תפס אבל לא הגיע ליותר מכמה סנטימטרים. בבוקר שישי היה כ"כ קר שהשלג לא נמס ואיפשר לנצ לצלם קצת.

החגים עברו בשקט, היה נחמד להרגיש אווירת חג שלא קשורה אלינו ולהנות מימי חופש סתם ככה. נסענו לאאוטלט החביב עלינו לקצת שופינג בהנחות לא רעות (יש הנחות לפני הכריסטמס ואחרי הכריסטמס, מה שמחזק את הטענה שתמיד יש פה איזשהו סייל). בערב ראש השנה האזרחית הרמנו כוסית שמפניה אצל איריס ואורי עם עוד כמה חברים.
בחג המולד הלכנו לסרט Avatar, ונראה שפגשנו שם את כל אטלנטה. חיפשנו חנייה מעל 2 דקות! ומדובר פה באמריקה, מה שהופך את הסצינה למאוד-מאוד חריגה. הסרט עצמו הוא מרהיב ויזואלית. אבל... שעתיים וחצי של "דמויות חד-ממדיות וקלישאות של פוליטיקלי קורט, ואף לא תפנית עלילתית מפתיעה אחת" (ציטוט של מבקר הקולנוע ג'ון נולטה שמה לעשות, קולע בול). קשה להחזיק סרט שלם על חדשנות טכנולוגית ואפקטים. מה עם קצת עלילה, משחק, דמויות מתפתחות או הומור עצמי? ועדיין כדאי לראות את הסרט בתלת מימד ולנסות לשים בצד את הביקורת לשעתיים ומשהו.

השבוע קישטנו את האוטו בזה. סמל הדג (שמצביע על אמונתו החזקה של הנהג בישו) מופיע פה על הרבה מכוניות, ובאינטרנט מצאנו איזה משהו שהולם אותנו יותר. אחד מהשכנים היהודים שלנו שם על הרכב שלו את הגפיטלטע פיש...

ואם בענייני גי'זס עסקינן, אין שיר יותר מתאים מזה, מה גם שהביצוע מתקשר לרשומה הקודמת על נאשוויל.

Johnny Cash- Personal Jesus

Chrismukkah

ההשפעה היהודית על אמריקה לא מתחילה ומסתיימת באילי הון. היהודים, למרות שהם מיעוט לא גדול, יצרו פה השפעה תרבותית משמעותית. יש מילים מיידיש ועברית שהפכו למילים מוכרות בשפה האמריקאית, מאוכל (חלה, לטקס, לקס), דרך חגים ומועדים (כולם פה יודעים מה זה "Rosh HaShana" עם הטעמה על ה-Sha או יום כיפור) מילות גנאי ואחרות (מזל טוב, טוכעס, שיקסה, Oye Vey). החגים היהודיים מוכרים מאוד, הרבה יותר מחגים של מהגרים אחרים. בעידן בו יש הרבה זוגות מעורבים, ששניהם רוצים לשמור על המסורת עימה גדלו, כבר לא צריך לבחור. לנוחיות כולם הומצא חג החגים, ה- Chrismukkah, שהוא השילוב האולטימטיבי בין חגי דצמבר, חנוכה וכריסטמס. עץ האשוח לצד החנוכיה, הגרביים על האח ליד הסופגניות, והעיקר- מתנות מכל הכיוונים (eight days of presents followed by one day of many presents, הקטע הרלוונטי מתחיל אחרי 28 שניות. להנאתכם גם הגירסא האוריינטלית). מצחיק במיוחד הפרק בסיינפלד בו פרנק, אבא של ג'ורג', מוחה נגד התרבות הפופולארית וממציא חג אלטרנטיבי משלו, ה- Festivus.
בשבת יצאנו לקניות ועברנו דרך הבית המדהים הזה בשכונת Buckhead. בהתחלה חשבתי שיש שם מכירה של הקישוטים, אבל לא. זה בית "רגיל". לקראת החג נעשה טיול שכונות-של-עשירים-וקישוטי חג.

חגגנו נר שלישי בבית של אורי ונעמה. כפי שאפשר לראות, הילדה שני מכינה בגן עץ אשוח והוא תלוי ליד החנוכיות. ואין שום בעיה עם זה. להיפך, זה רק מגדיל את תחושת החג. החנוכיה המקורית (גם אם לא הכי תקנית) היא מעשה ידיו של נצ.

עוד תמונות מהמסיבה כאן.

הספקנו בסופהשבוע גם לראות את סרט הקאלט, Zombieland. כששמעתי שזו קומדיית אימה, התקשיתי להאמין שהיא באמת מצחיקה. אבל התוצאה מוצלחת. תמיד נחמד לראות סרט שלא לוקח את עצמו ברצינות ומצליח להוציא משהו קצת אחר מז'אנר ידוע ולעוס.

בפינת האתנחתא, שיר כריסטמס עם טוויסט- מהנה מאוד.

John Denver and the Muppets- 12 Days of Christmas

It's coming on Christmas

השבוע, כיאה לחודש דצמבר, הטמפרטורות צנחו. באזור האפס ומתחת כל לילה, מעט למעלה מזה ביום. אולי נזכה לקבל איזה מעטה לבן לקראת הכריסטמס. מיד אחרי חג ההודייה, הכריסטמס תופס כל פינה פנויה: בכל מקום מברכים ב- Happy Holidays (מעין פוליטיקלי קורקט שכולל גם את חנוכה), כל החנויות ומרכזי הקניות מקושטים (עצים, סרטים אדומים, נורות צבעוניות), בתחנות הרדיו יש יותר ויותר שירי חג, כל הפרסומות בטלויזיה עוסקות בקניות לחג וגם התוכניות והסרטים לא מפגרים הרבה מאחור. אין מפלט... החנוכה זוכה לקצת שאריות (בסופר מוכרים חנוכיות וסביבונים בצבעי כחול וכסף, הניגוד הגמור של הכריסטמס באדום-זהב. בחלק מהסניפים אפשר למצוא סופגניות ולביבות).
בניסיון להימלט מהשיעמומון הטלויזיוני, הלכנו לסרט "ג'ולי וג'וליה". חשבנו שמריל סטריפ ככוהנת המטבח ג'וליה ציילד אמורה לנפק סרט מהנה. אבל... הסרט בקושי עורר בי רצון לאכול, ממש לא לבשל. למחרת ראינו אותה ב-HBO ב"מאמא מיה" הקליל, שעורר דיון מהו השיר הטוב ביותר של אבבא (נצ ואני חלוקים. הזוכה בשיר הגרוע ביותר הוא, ברוב קולות, "פרננדו", שבצדק לא נכנס לפסקול). גם את "ההחלפה" הספקנו לראות השבוע, שמבוסס על סיפור אמיתי מרתק אבל יצא סרט מייגע כמו שרק קלינט איסטווד יודע לעשות.
בראשון ביקרנו במוזיאון לאומנויות בדאונטאון, ה-High. כרגע הוא מציג תערוכה של לאונרדו דה וינצ'י, שכוללת בעיקר רישומים שלו. מדהים לראות באיזה דיוק הוא הצליח לתפוס את שריריו של הסוס ואת השריון של החייל, ומעניין לראות כיצד איש הרנסאנס ניסה לפענח את מבנה המוח והעיניים. ליד חלק מהרישומים מוצגים גם הפסלים המוגמרים של תלמידיו, שהתבססו על הרישומים. המוזיאון מכיל עוד אוסף גדול למדי, ועכשיו שאנחנו יודעים שכל סופ"ש ראשון בחודש אנחנו יכולים להיכנס בחינם (כרטיס אשראי של Bank of America), נחזור לביקור נוסף.
פינת האתנחתא לתקופת החגים- ג'וני מיטשל מנסה לברוח מ- songs of joy and peace.

Travis- River

ממזרי התהילה

כבר נהיה אצלנו מעין מנהג לצאת לסרט ביום שישי. הפעם ראינו את Inglourious basterds, הסרט המדובר של טרנטינו. אני לא מעריצה של הבמאי (לא הבנתי את ההתלהבות מ"ספרות זולה". אולי אני צריכה לראות אותו שוב) ועדיין, מאוד נהניתי מהסרט. אפשר להגדיר אותו כחוויה קולנועית, כזו שלא זכורה לי מאז "האביר האפל". גם מי שלא מתחבר לסגנון הטרנטינואי יזהה את ניצוצות הגאונות שלו, בערך כמו שלא צריך להיות מבקר אמנות כדי לזהות את הגאונות של דה-וינצ'י, כי יש שם משהו לכולם. הדיאלוגים שנונים והעלילה מותחת, עד כדי כך שבשעה וחצי הראשונות לא זזתי מהכסא, אפילו לא להציץ על השעון... כן, לשונות צקצקו על "איזה מן סרט שואה זה, יהודים רוצחים נאצים...". אבל זה ממש לא סרט שואה (הוא על תקופת המלחמה ולא מתמקד בשואה, וזה בסדר- היהודים לא חייבים להיות מרכז העולם), לכן אין בו משום הכחשת שואה- זו פנטזיה מרתקת, שלא לוקחת את עצמה ברצינות ומציגה מציאות אלטנרטיבית בהחלט ולא פרשנות להיסטוריה. טרנטינו מניח, ובצדק, שאנשים מכירים את ההיסטוריה בקווים כללים ויודעים שסופם של מנהיגי הרייך לא היה בקולנוע בפאריס הכבושה. אם ההתנשאות היתה עדיין שולטת ("הצופה לא מבין, וצריך להאכיל אותו בכפית"), היינו נשארים עם הטלויזיה ה"חינוכית" של שנות השמונים, עם סדרות כמו "משפחת קוסבי". הרדידות הזו כבר לא מתקבלת. היום יש סדרות מתוחכמות על רוצח סדרתי עם מצפון ("דקסטר") או על משפחת מאפיונרים שקל להזדהות איתה ("הסופרנוס"). אין יותר חד-מימדיות. נותנים לצופה את הקרדיט והאתגר, במקום להגיש לו מרק דידקטי לעוס. דמויות הגרמנים נעים בין אכזריות, גאונות וחוש הומור (קולונל בנדה), להיסטריה מנותקת מהמציאות (היטלר). הם יכולים להיות פטריוטים גדולים כמו קצין הס.ס. שמסרב לבגוד, ופחדנים משתפי פעולה כמו החייל שלו. היהודים יכולים להיות קורבנות חסרי אונים וגם בריונים אלימים שמסוגלים לפצפץ גולגולות של נאצים ולצחוק על כך. המציאות מורכבת, ופארודיה עליה ממחישה זאת יותר מכל.

אתמול היה חג ההודיה, שחל תמיד ביום חמישי האחרון של נובמבר. זהו חג אמריקאי, וככזה מסופח אליו Black Friday, היום למחרת החג המוקדש למבצעי ענק בכל החנויות. אלה המכבדות את עצמן פותחות את שעריהן לפנות בוקר, לאחר שהשתרך שם תור ענק של אנשים. הראשונים זוכים להנות ממספר מוגבל של מוצרים בהוזלה משמעותית, השאר בדר"כ לא יוצאים בידיים ריקות, למרות שהם יודעים שהם קנו מוצר מדגם קצת פחות מתקדם, לפעמים ללא הנחה משמעותית. הם פשוט מתוכנתים לקנות ביום שישי הזה, גם כי הם צריכים להתחיל לאגור מתנות לכל העולם ואשתו ל- Christmas. או כמו שאביהו קורא לזה, האמריקאים שייכים לזן ה-homos consumptious.

בחג הוזמנו לשמוליק ומעין, יחד עם איריס ואורי ועוד שני זוגות שלא הכרנו (ענת ורפי ומיטל ו...- לא זוכרת את השם). היה ההודו המסורתי, וכל הנספחים: gravy, stuffing, פירה תפוחי אדמה, לצד כמה דברים פחות מסורתיים (סלטים ישראלים ובורקס, הישר מהפרסי). נצ עשה טוויסט על פאי והכין שטרודל (אחד תפוחים ואחד פרג) עם רוטב פירות יער וגלידה. אגרנו כוחות ליום שישי, למרות שהבנו שאנחנו לא הולכים לעמוד בתור בשום חנות (במקום לעמוד כל הלילה בקור מקפיא של מעלה אחת מעל האפס, נצ ניסה את כוחו באינטרנט. מחשב לא יצא בינתיים, אבל מדפסת-סורק בחצי מחיר כן). קמנו בבוקר וקפצנו לוולמארט, לטארגט ולברנדס מארט, יצאנו עם עוד כמה דברים קטנים (כמו ג'יגסאו) וסיכמנו את הנושא.

פינת האתנחתא באווירת הודיה.

Dido- Thank You

שנה טובה לתול גיבור אשר על המשמרת

נצ:

כשהוא ישן, הוא חולם שלא ינום ולא יישן תול ישראל. אבל האמת, שתול שובר שמירה.
השבוע קיבלתי סוף-סוף את המחשב בעבודה. כמעט כל התוכנות מותקנות עליו, ויש גם עוד כמה קונפיגורציות לקנפג. עברתי לשבת בקיוביקל שלי ואני מקווה שמעכשיו אני אצליח להכנס לשגרת עבודה.
אנחנו מקווים שיגיע עוד היום הציוד שלנו לדירה, ונוכל להכנס גם לשגרת חיים. נמאס כבר לשבת לאכול על השטיח, והמזרון המתנפח נוקב פעמים רבות מדי ע"י תולה. השבוע כבר לא טרחנו לסדר את הבעיה, אלא ניפחנו אותו בלילה והתעוררנו בבוקר מרגישים את הרצפה.

hard rain is gonna fall

השבוע ירד גשם כמעט נון-סטופ (לפחות בשעה של הטסט שלי הוא הפסיק). יש פה כרגע כמה אזורים מוצפים, דבר מאוד חריג, כי בכל זאת רגילים פה לגשם ומערכות הניקוז לא קורסות על כל 10 סנטימטר של מים (הבנתי שגם בארץ הראו את האזורים המוצפים, בעיקר החלק המזרחי של ג'ורג'יה וכמה מחוזות פה באטלנטה). הגשם פשוט מאוד עוצמתי ונמשך בלי הפסקה. עכשיו ראיתי כמה ברקים ממש קרובים מהחלון, והנהר ליד הבית שלנו לא מפסיק לזרום ("נהר" של מים שמתנקזים מכל השכונה ויורדים ליד החלון של החדר שינה- זה כמובן לא נהר קבוע). למי שלא ראה, הנה הסרט שצילמתי מהחלון השבוע.

ארוחת ראש השנה היתה מאוד מוצלחת. שמוליק ואשתו, מעיין, ערכו שולחן עם כל המאכלים הרגילים וניסו ללמד את כל הילדים (גם את הרביעייה של איריס ואורי) על המשמעות של החג (אפילו אחרי השעה הדידקטית הזו, הילדים אמרו שהחגים היהודיים יותר "שווים" מהאמריקאים. אני אשאל אותם את זה שוב בכריסטמס). בשבת חגגנו את ראש השנה והחודש הראשון שלנו באטלנטה במסעדת בשרים טובה, Houston's, ובקניית שולחן לסלון ב-Haverty's. אני מקווה ששאר הציוד שלנו יגיע בקרוב ויצטרף אליו, לארח לו חברה... עוד השבוע- היה נחמד גם לעשות כביסה בבית, ולא לרוץ למכונות של הקומפלקס עם 10 קילו בגדים.
ביום ראשון נסענו שעתיים לצ'טנוגה, טנסי. האזור ההררי הוא גם אחד האזורים המוצלחים יותר לראפטינג- בנהר ה-Ocoee נערכו המשחקים האולימפיים של אטלנטה (1996) בתחום הראפטינג. אנחנו לא יכולנו לעמוד בפיתוי, ואפילו שירד גשם זלעפות, הנהר היה נהדר, וסיפק לנו אקשן לשעתיים וקצת. אני חושבת שזה היה הראפטינג הטוב שעשינו. גם בצ'ילה היה מוצלח, רק שהמים היו קפואים (מי קרחונים), וגם הטמפרטורה החיצונית לא היתה גבוהה בהרבה, כאן במים וגם מחוץ היו בערך 20 מעלות. אפילו לא היינו המשוגעים היחידים שנרטבו מעל ומתחת לפני הנהר. היו עוד כמה מאות אנשים שנהנו מהשבועות האחרונים של העונה ומהעמק המרהיב בו נמצא הנהר. אחרי הראפטינג נסענו ל-Rubi Falls, מפלים נאים של כ-70 מטר שנופלים בתוך מערה בעומק של כקילומטר. אמנם הסיור קצת ממוסחר (למפל יש תצוגת אורות ומוזיקה, ואי אפשר להיות לידו יותר מחמש דקות כי צריך לפנות את הדרך לקבוצה הבאה), אבל היה מיוחד.

פינת האתנחתא חוזרת! הפעם התלבטתי בין שני גדולים, דילן וארבעת גדולי הקאונטרי שחברו ביחד (Willie Nelson, Kris Kristopherson, Wylon Jenings, Johnny Cash- הלהקה נקראה The Highwaymen). דילן כבר היה בפינה הזו, מה גם שהשיר של הכותרת אמנם מאוד מתאים פה אבל הוא יותר מדי מזכיר לי את הגרסא העברית ששר אביב גפן, וזה לא עשה חסד עם השיר... אז הנה שירם של אנשי ה-highway, ואנחנו ביניהם.

The Highwaymen- Highwayman