We got it going on

הכרטיסים לבון ג'ובי נקנו כל כך מזמן שנראה שה-15 באפריל לא יגיע. ה- Philips Arena במרכז העיר הוא אולם מרשים, בערך בגודל של הארנה בגווינת, אבל איכשהו נראה מפואר יותר. בון ג'ובי התרכזו פחות בבמה מרשימה או אפקטים, ויותר בלהלהיב את הקהל (שהיה מורכב בעיקר מאנשים בגילנו ויותר מבוגרים, כאלה שהתחילו עם בון ג'ובי כבר בשנות השמונים). ג'ון בון ג'ובי מקפץ ומוציא אנרגיות במשך שעתיים וחצי ללא הפסקה, כאילו הוא עדיין בן עשרים (הוא גם די נראה ככה; כנראה שיש משהו בשם). פצצת האנרגיה (הצהובה) שרה את כל הלהיטים המתבקשים (כמעט- נצ חיכה לשווא ל- Always).

אחד מפתיע היה Hallelujah, שהיה מאוד מרגש ומתאים בצורה מושלמת (גילינו שהוא שר את זה בפסקול של "שרק"). האמריקאים סביבנו נמסו, ואנחנו בכלל התמוגגנו כי השיר הזה כיכב אצלנו בפלייליסט לאחרונה. דווקא את Wanted Dead or Alive לא הצלחנו לדחוס באחד משלושת כרטיסי הזכרון ("are there any cowboys here tonight"?). חביב במיוחד השיר האחרון שהלהקה נינגה לאותו ערב, חלק מההדרן, Livin' on a Prayer- כדאי לשים לב לשלושים השניות שבין דקה וחצי לשתיים, וגם לסוף.

לכל התמונות מההופעה (דיסקליימר: לא את כולן אנחנו צילמנו, נעזרנו באתר הרשמי של הלהקה)
עוד שירים מההופעה:

_
_

מילה לסיום: היו כמה שירים, במיוחד I'll be there for you, שהזכירו לי את התיכון ואת אפרת, שהיתה מעריצה מושבעת של בון ג'ובי. שתהיה לידה קלה ומזל טוב.

בשבת היינו אצל דרור וטלי לבראנץ' (מושחתים שכמונו, שבוע שלישי ברציפות). בראשון הלכנו למרכז קניות יוקרתי, הפורום, ובמקרה נכנסו לחנות לעיצוב הבית, עם כל מיני פריטים מיוחדים שאת רובם לא הייתי מהססת להכניס הביתה. עדיין לא הצלחנו לבחור מה בא לנו לקנות...
מחר, יום העצמאות, אנחנו אמורים לעשות על האש בפארק קרוב עם חבר'ה מהעבודה של נצ. כנראה שיירד גשם, אחרי שבועיים של מזג אויר שמשי לגמרי, נקווה שזה לא יהרוס את התוכניות (מקסימום נדחה את החגיגות ביום, פה זה ממילא לא משנה מדי).
השבוע צלחתי בשמחה את שש מאות ושלושים העמודים של "ההיסטוריה הסודית". הספר קולח, מעורר מחשבה, מתוחכם ומרמז גם לספרים גדולים אחרים ("בעל זבוב" ו"החטא ועונשו", למרות שהוא כתוב הרבה יותר מודרני מהם ופשוט יותר לקריאה ובכלל, לעיכול). בשבוע בו קראתי את הספר נכנסתי לעולם הבדוי של הקולג' בוורמונט וכמעט לא רציתי לצאת. מומלץ ביותר.