פרפרים מכל מיני צבעים

השבוע סערו רוחות יוצאות דופן. טורנדו בדרך כלל פוגע ונעלם, ואילו הפעם, אותו "super cell" עם מצבור מערבולות חרש את הקרקע על פני 2 סטייטס. הסופות גם לא נוהגות לעבור בג'ורג'יה - הוריקנים אוהבים את פלורידה, לואיזיאנה והקרוליינות, וסופות טורנדו אוהבות את הסטייטס ממערב לנו. למזלנו, גם כשהפעם ג'ורג'יה חטפה, הסערות פספסו את הפרבר שלנו.
את מזג האויר השמשי בסוף שבוע שעבר ניצלנו לסיורי פריחה ופרפרים בסמוקיז. כל כך הרבה פרפרים התעופפו שם, כמעט כמו זבובים טורדנים.
כאן אפשר לראות את כל התמונות מאפריל

הזדמנות להחמיץ

בשבועות האחרונים טיילנו באדיקות, כל-כך כיף לראות ירוק בעיניים אחרי ארבעה חודשים חורפיים בכמעט הסגר. הירוק של האביב הוא ירוק זוהר שנראה כמעט לא אמיתי.
לפני 10 ימים טיילנו קצת ב-Chattahoochee National Recreation Area, פיסת שלווה ירוקה רבע שעה מהבית. פגשנו הרבה דייגים, שייטים ושהולכים-על-ארבע.

בשבת הזו נסענו לצפון ג'ורגי'ה לראות עצי תפוח ודובדבן בפריחה, קינחנו בשני מפלים ותצפית הררית יפה. את מטעי התפוח כבר ביקרנו בעונת הקטיף האחרונה.



את המפלים אנחנו מוצאים באתרים שממפים את כל מפלי ג'ורג'יה. הרשימה ארוכה, אבל הצלחנו לעבור על חלק גדול ממנה. לפעמים המפל נמצא ממש בצד הדרך, ולפעמים צריך לנסוע על דרך עפר בין ההרים.



כמה מפגשים מרגשים בדרכים...

אני אומר לעידית: "תראי איך המכונית הזו נראית כמו מ"בחזרה לעתיד", ובאמת, אחת מה"דלוריאן" הבודדות  שיוצרו עברה בשכונה שלנו.

הנה כלב גדול במכונית קטנה:











והנה כלב קטנטן:









מחירי העגבניות הרגילות מרקיעים שחקים, וכבר הגיעו למחיר העגבניות המשובחות יותר. אנחנו כמובן מנצלים את ההזדמנות להכין שקשוקה נהדרת בשלושה צבעים. החמצנו גם עגבניות ירוקות.

חג שמח מאיתנו והחתולים

ולסיום, הסחלב שקנינו לפני יותר משנה, התעורר לקראת הפסח. אפשר כמובן לקנות חדש שכבר פורח, אבל יש משהו מרגש בהשקעה שמניבה פירות, או פרחים במקרה הזה

מרץ בעצלתיים

עברו שבועיים מאז שכתבנו פה לאחרונה, אבל לא התחדש הרבה. נסענו לראות קצת מפלים בצפון ג'ורג'יה בשבוע שעבר.

השבוע הלכנו להופעה של בריאן אדמס ב-Symphony Hall. הרבה שירי אהבה וקיטש, הרבה להיטים, היה נחמד.

לא דילגנו על פורים-

נצ הכין אוזני המן (פרג ובננה-אגוזים).

כמובן שפינת האתנחתא תהיה בריאן אדמס, שיר קלאסי (I got my first real sex dream???) ושיר חדש יותר. איזה קליפים חמודים עשו באייטיז...

Bryan Adams - Summer of '69

Basically

נצ: בעיקרון, המילה הכי טרנדית כיום בארה"ב, היא 'Basically'. שומעים אותה מכל הכיוונים - שדרני רדיו, ראיונות בטלויזיה (במיוחד אם מדובר בתוכנית ראליטי) ובשיחות סתם. אז בעיקרון, התחלתי לשים לב לטרנד הזה בישיבות בעבודה, כשחשבתי לעצמי שהצד הישראלי סיגל לעצמו שטות חדשה. מאז, הבנתי שזו לא האנגלית הקלוקלת שלנו, אלא הצד השני פיתח את התופעה ואנחנו רק מחקים. so basically, so basically, כל היום basically.

הנה חבר חדש שפגשנו במרפאה הוטרינרית. הוא סגור כל היום בפינה של הקבלה, עד שהוטרינרית לוקחת אותו הביתה.

לא הספקתי לכתוב הכל בפוסט החזרה מישראל, כי הוא התארך והתעכב יותר מדי.
כבר דיברנו על היחס של ישראלים לתרבות האמריקאית, אבל איכשהו בביקור הזה בישראל פגשתי את הטענות האלה שוב ושוב, והצלחתי לחדד לעצמי את הנקודה הזו.
- "האמריקאים צבועים", "לאמריקאים אין חברים" וגם: "באמריקה הרגשתי ניכור". ומכאן גם המשפט "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו מחוץ להוויה הישראלית".
הרי, כשנוסעים לתקופה ארוכה, נניח לסין, לא מצפים להרגיש "אחד מכולם" כבר בשניה הראשונה. ברור שהבדלי התרבות (בעיקר השפה, אבל גם כל קודי ההתנהגות) יהוו מכשול רציני. לחלק זה לא ממש מפריע או שלקחו את הבידוד בחשבון, ולאחרים, אם לא ינסו לגשר על הפער, מצפה מפח נפש וכנראה שלא יוכלו להשאר שם ליותר משנים בודדות מבלי שהמועקה הנפשית תהיה קשה מנשוא. אלה שמשתקעים בסין, יאלצו קודם ללמוד את השפה המקומית.
לישראלים בסין, הבדלי התרבות תהומיים, אבל בגלל שארה"ב זו הסטייט השניה של ישראל - גם הם מחזיקים דולרים, רואים רק סדרות וסרטים מהוליווד ונועלים נייקי - כולם בטוחים שהתרבות שלהם זהה לשלנו. ככה, אין קשיי קליטה, והאנרגיה היחידה שצריך להשקיע במעבר, היא בתליית מדפים בסלון. אז זהו שלא. אף אחד כאן לא חיכה במיוחד שהישראלים יפציעו בעולמו, ומי שהרגע הגיע הוא זה שאמור להשקיע בהטמעות. חלק מהעניין, זה לימוד התרבות המקומית והבנתה.

כשאמריקאי מחייך לזרים בחנות, זה לא בגלל שהוא צבוע. הוא לא חושב לעצמו: "אוי, הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה לחייך, אבל אני אחייך בכל זאת". זה פשוט חלק מאיך שהוא יודע להתנהג, ואיך שכולם מתנהגים. ככה צריך לעשות, ודווקא מי שלא יודע לחלוק חוויות מהסופ"ש במעלית, הוא המוזר. לאמריקאים יש חברים. סגנון החברות ומעגלי הקרבה שונים ולכן קשה לישראלי להצטרף אליהם. אם נמצאים במקום עם הרבה ישראלים, יותר קל להסתגר ב"גטו הישראלי" מאשר להבין את התפיסה השונה של המקומיים. מכאן בוודאי הרגשת הניכור של חלק מהישראלים. אפשר להבין את ההרגשה הזו, אבל לא את האכזבה שמתלווה אליה.

עוד מישראל - תודעת שירות. או יותר נכון - חוסר תודעה. המלון שבו התאכסנתי, ה"שרון" בהרצליה, סבל מכל תחלואי השירות האפשריים. כל המחלקות הפגינו אדישות לאורחים. בקבלה, עמד עובד נרגן, שרק חיכה כבר להפסקת הסיגריה הבאה שלו. שאר עובדי הקבלה, בכמה הזדמנויות שונות, לא דאגו  שאקבל את מבוקשי. השומר בכניסה מעשן, והעשן נשאב ללובי דרך הדלתות המסתובבות. כשהערתי על כך בקבלה, טענו שלא מעשנים במלון. אנשי התחזוקה לא נוגעים באגף הדרומי בכלל. כשהגענו היו כמה ימי סערה ולחדר דלפה רוח פרצים ורעשי חלונות רעועים. המזגן היה על מצב קירור בלבד, ואף אחד לא חשב לשנות זאת. אחר כך שמעתי מעובד אמדוקס אחר ששהה בחדר שפונה לשמש, וכשכבר התחממו הימים חזרה, המזגן עבד רק על מצב חימום בעקבות בקשות האורחים... עברנו לאגף הצפוני. שם ראש הטוש במקלחת לא התאים לוו התליה, אבל הצלחנו איכשהו לתלות אותו על בלימה. עובד תחזוקה שהגיע, החליף את הטוש בכזה שבכלל לא איפשר תליה והלך. החדרניות, שקשקשו במסדרון שעות, לא ניקו את האמבטיה כמו שביקשתי. אחרי תלונות הגיעה חדרנית מלווה באחראית. יחד איתי, ניקו ואפילו החליפו למצעים שבאמת מתאימים למיטה. למחרת כבר קיבלתי שוב ציפה קצרה מדי לשמיכה ושוב השמיכה קופלה מתחת למזרון.

המלצרית בארוחת הבוקר, בחורה חביבה, הצליחה לזכור שאני רוצה להשאיר מקום לחלב בכוס הקפה רק ביום השני לפני שעזבתי (אחרי 4 שבועות). פעם אחת הוספנו למקושקשת קוטג'. בפעם אחרת לטבח כנראה לא התחשק, אז הוא אמר שאי אפשר להוסיף קוטג' וזהו. בשתי פעמים שונות נהנה מארוחת הבוקר גם ג'וק. רק אחרי שהערתי, הטבח כנראה הבריח אותו, אבל את רסק התפוחים שעליו הג'וק טיפס (היו בלינצ'ס) לא החליף. באמת שיש עוד סיפורים כאלה, אבל נשאיר קצת לדמיון.

חוץ מזה התמכרתי בכל בוקר במלון לנוף של הים.

סוף השבוע האחרון הפתיע בטמפרטורות אביביות אחרי תקופת קיפאון ארוכה. יצאנו לדלונגה, עיירה צפונית לנו, וביקרנו כמה מפלים בסביבתה. במרכז העיר, אכלנו במסעדה שאנחנו אוהבים (עוד מהביקור הקודם שם). ליד החניה גילינו מצבור של פקאנים שנשרו מהעצים מסביב. אספנו כמה שיכולנו ועכשיו הם מחכים שנפצח אותם מול הטלויזיה.
לכל התמונות מינואר (וסופהשבוע האחרון- בסוף האלבום)

תול הצטנן המסכן וקיבל נזלת. הוא דואג להתעטש על כולם בלי הבדל מין, שפם או זנב. תול, שיהיה לבריאות!

הנה תרומתי לפינת האתנחתא. התחילה עונה חדשה של אמריקן איידול, ובאודישן הזה, נדחסו כל סממני התוכנית. הילדה בת 15, כל-אמריקאית מג'ורג'יה עם סיפור קורע לב. אולם הבחינות הוא הריימן בנשוויל שבו ביקרנו. לסיום היא פצחה בשיר של איירוסמית' יחד עם סטיבן טיילר, השופט החדש.

פוסט למטיבי קריאה

נצ: בסוף גם אני חזרתי. זה לא כל כך מובן מאליו כמו שעלולים לחשוב. הגעתי לטיסה מצונן וסבלתי בעיקר בנחיתות (אחת בניוארק והשניה באטלנטה). טיסות ארוכות תמיד משפיעות עלי לרעה, אבל הפעם הצלצולים באוזניים נמשכו כל אותו סוף שבוע ובכלל הייתי מושבת לגמרי. כמה רגעים לפני שעזבנו את ניוארק התחיל לרדת שם שלג. המטוס שלי עוכב רק כשעה לשם ניקוי הכנפיים, אבל אני מאמין שאחר כך גם התבטלו טיסות.

לאטלנטה השלג הגיע כעבור יומיים. כזו סופה גם המקומיים לא זוכרים כבר הרבה שנים (אחד מהעבודה טוען שרק לפני 16 שנה היה משהו דומה). השלג לא הפסיק לרדת כל הלילה ונערם אצלנו בשכונה עד בערך 10 ס"מ. אחר כך ירד גשם-שלג, או בכל אופן לא שלג נוצתי ויפה (הנה מילה חדשה שלמדתי - sleet) וגרם לשכבה העליונה לקפוא ולהתקשות. בשני הימים הבאים השלג קצת הפשיר (עוד מילה - thawed) אבל אז קפא חזרה והפך לשכבת קרח חלקה כזכוכית. העיר שותקה לה יחדיו. הדרומיים לא רגילים למשקעים כאלה, וכמו בירושלים, מצוידים רק בכמה מפלסות בודדות ומשאיות מאולתרות לפיזור מלח. כך שהשבוע כולם נשארו בבית, בתי הספר לא נפתחו וגם לא חלק גדול מבתי העסק (שפתוחים כל השנה, כולל חגים). שדה התעופה העמוס ביותר בעולם ביטל אלפי טיסות. לפחות אפשר להתחבר לעבודה מהבית.

ביום האחרון בישראל הופיעה קשת יפה מעל הים. האם זו תזכורת למבול שישטוף את הארץ אם לא תפקח את עיניה ותשנה את פניה?
דברים שקורים ושומעים בארץ ולא יקרו כאן:
עיצומי עובדים, שביתת פרקליטים, איומים בשביתת ענק - אלה מילים שלקוחות מארועי החודש שעבר, בפיזור שווה. לי אף פעם לא היתה פריבילגיה כזו, אבל מעניין לדעת אם כזה דבר היה כדאי? כשמישהו רעב לפת לחם, יכול להיות שזו האפשרות היחידה שלו לקבל תנאים מינימליים כלשהם, וגם אין לו מה להפסיד. אבל מה עם הפרקליטים? או עובדי המדינה/משרד החוץ למיניהם? ככה מצליחים משבוע לשבוע לשתק מדינה.
אין חמאה! - מה?! נדהמתי לשמוע את בני המשפחה מתארים את הקרבות שהיה עליהם לנהל כדי למצוא פיסת חמאה, משל היה זה התור ללחם ברוסיה של המאה שעברה. חלב ושמנת? יש; חמאה במדינות אחרות? יש; חמאה למסעדות ולמגזר העסקי? יש. למי אין? לאזרח הקטן בישראל. ניחא היו מעלים את המחיר, או מייבאים עוד חמאה מחו"ל, אבל להעלים אותה לגמרי מהמדפים?
בתור בשדה התעופה קשקשתי עם אמריקאית שכרגע גרה בניו-יורק ובאה לבקר משפחה (המשפחה מהונגריה, גדלה בקנדה, גרה תקופה אפילו באטלנטה... כן כן, התור לכרטוס ארוך מאוד). בין השאר, הניו-יורקרית התלוננה על הפקקים בארץ. שם עולים על התחתית. בארץ עולים רק על העצבים. כמו שעידית כבר ציינה, כיום הכבישים הראשיים במצב טוב יותר, ויש הרבה מחלפים חדשים להתפאר בהם. אפילו נשקול להעניק צל"ש לשר כץ על ההתקדמות, שעליו נפתח קמפיין של קופירייטר שבאמת "אין לו אלוהים" ("שמע ישראל"). אבל, הנהגים נשארו אותם נהגים (ויש רק יותר מהם עם כל שנה שעוברת). פעם הסכמתי לטענה שהנהגים האמריקאים לא יודעים לנהוג. טעות. כשמבינים שנהיגה טובה נמדדת קודם כל ביכולת ההשתלבות בתנועה ופחות ביכולת הטכנית, רואים למה כל כך כיף על הכבישים באטלנטה ולמה כל נסיעה הכי קצרה בארץ סוחטת רגשית ופיסית. לא רק בגלל הממהרים והממהרות שחותכים מכל כיוון. גם בגלל אלה שדווקא לא נוסעים כשצריך, נוסעים לאט מדי או שלא נמצאים בנתיב הנכון. על מה עוד לא עולים בארץ? על שום רכבת כלשהי. לא על הרכבות העירוניות שהבטיחו בירושלים ובתל אביב ולא על רכבת ישראל. זו, כבר שנים נעה ממחדל אחד למשנהו. הקטר שורק והשיירה עוברת. עמידה בזמנים? אין חובה שכזו.

כל המוצרים התייקרו. דירות, ארוחות (עסקית צהריים כאן תחשב יקרה אם עברה 10$), קניות בסופר. נדמה שכל מוכר "תוקע" מחיר כראות עיניו בידיעה שיבוא הפרייר שיקנה. עגלות לתינוקות באלפי שקלים. הדלק שוב התיקר ללא סיבה ומחירו כמעט פי 3 מהדלק באטלנטה. לשר התקשורת קשרו זרים בחדשות שהוריד את מחיר אחד הרכיבים בחשבון הסלולרי. איך הגיבו בפלאפון? העלו את מחיר הרכיבים האחרים. בדיחה.
הנה כתבה מעניינת שהופיעה השבוע שקושרת את שני הנושאים.

ב-2008, טור ב-7 ימים של יאיר לפיד עצבן אותי מאוד. היתה זו התכחשות גורפת למציאות בארץ, שבה אפשר למצוא נקודות של אור, אבל אלה נמצאות על גרף בשיפוע שלילי. במקרה, בדיוק בשבוע שכן קראתי עיתון סופ"ש ישראלי, הוא פרסם טענות דומות לשלי. מעניין איך גלגל מסתובב לו...

יאיר לפיד, ידיעות אחרונות 2008	יאיר לפיד, ידיעות אחרונות 2011

כדי לקרוא את הטור הסרוק, אפשר ללחוץ עליו, ובחלון שיפתח למצוא את סימן זכוכית המגדלת מעל התמונה.

בטיסת אל-על מטורונטו לארץ הגישו לארוחת הבוקר חביתה. אחרי ביס אחד הפסקתי לאכול, כי הטעם של המוצר התעשיתי מאבקת ביצים היה נוראי. בחזור, כבר קיבלנו את החביתה עליה, לפי הפרסומים, עבד השף משה שגב חצי שנה (חצי שנה?!). האמת, שהיה לא רע בכלל, הכל אכיל ודי טעים. על מה אני אתלונן בכל זאת? או, קודם כל, שהחביתה שכבה לה מסכנה עטוית שמן לבדה בתחתית החמגשית. אפשר היה לתת לה איזה ירק מאודה לארח לחברה. ובכלל, לא היה ירק אחד בארוחה הישראלית הזו. לפי הכתוב בפרוספקט המצורף, מדינתנו מבורכת בירקות ובפירות טריים. אבל מתצלומי שבעת המינים שעל הנייר, זכינו לטעום רק כזית זית, לחמניה מחיטה וגרנולה עם שעורה. אגב, סנדביץ' באגט עם עוף חם לארוחת ערב היה הברקה.

מה עוד יש רק בארץ? משפחה. הביקור היה עמוס מפגשים משמחים ומרגשים. נפגשנו עם כולם בכמה הזדמנויות. אפילו יצא לי לאכול שתי "עסקיות" עם בני משפחה שלהפתעתי עובדים גם הם בהוד השרון. אנחנו ידענו על אפשרות לנסיעה שבועיים מראש, והכרטיסים נקנו בשבוע שלפני. ככה היה קל להפתיע כמה מההורים, וכמובן שהכל מתועד:

כל כך התעכבתי עם הפוסט הזה, שאני בטוח שהפוסט הבא עם תמונות שלג וקרח וביקורות סרטים שנראו כאן לרוב יגיע במהירה.

ליל כל הקדושים

בשבוע האחרון עשינו קצת מכל דבר, אבל בעיקר עבדנו קשה וחיכינו לסופשבוע. גילפנו את הדלעת הראשונה שלנו.

כשהיינו בקניות שמנו לב לעגבניות עם "אזרחות כפולה"(Made in Canada) :

ביום שלישי הלכנו להופעה של קריס אלן בטברנקל, מקום שמשדרג את חווית ההופעה בכמה רמות, כשכל הנוכחים רואים ושומעים מעולה. 

באותו יום וביום למחרת היתה ברחבי המדינה Tornado Warning. בג'ורג'יה טורנדו זה משהו נדיר, ובסוף הוא עבר את המטרו שלנו בלי לגרום נזקים.

ביום שישי רוני ואיילת הגיעו אלינו ללילה אחד, בדרך לירח דבש במערב היבשת. הדרכנו אותם על קניות ולקחנו אותם לארוחת ערב ב-Sotto Sotto, מסעדה איטלקית טובה שנצ היה בה באחד מביקוריו הראשונים פה, לפני 7-8 שנים (וכמובן שלא שכחנו לקנח במרק השוקולד המפורסם שלהם. כן, זה מעולה בדיוק כמו שזה נשמע). למחרת נסענו לשוט על Carters Lake, אחד האגמים היחידים בג'ורג'יה שאסור לבנות בתים על חופיו. האגם היה קריר, נהננו מצבעי השלכת ומהשמש החמימה הכמעט אחרונה לעונה.

המשכנו לצ'טנוגה, לתצפית מ- Point Park (היכן שנערך "הקרב מעל העננים" במלחמת האזרחים) ולשיט שקיעה וצבעי שלכת על ה- Tennessee River.

בראשון נסענו עם טלי ואסף ל-Helen, לעוד טיול שלכת, הפעם בפסגה הגבוהה של ג'ורג'יה, בנקודת המפגש בין ארבע מדינות- ג'ורג'יה, צפון קרוליינה, דרום קרוליינה וטנסי (אם מוסיפים לזה את התצפית משבת, בה עמדנו במפגש של שלוש מדינות- טנסי, אלאבמה וג'ורגי'ה, היינו בתוך פחות מ-24 שעות בחמש מדינות!! או לפחות תצפתנו עליהן).

בראשון הלכנו לאירוע המרכזי של האזור בהלואין: לרחוב Briers North בדנוודי, רחוב בעל מסורת של קישוטים larger-than-life. כמות בתי הקברות, הזומבים, המומיות ושאר המתים-חיים היתה מרשימה, ובכלל חשבנו לעצמנו ששוב האמריקאים לוקחים את עצמם ברצינות. יש חג, אז עושים הכל כדי להכנס לאווירה שלו. כולם מתחפשים, כולם עושים trick ot treat, כל הבתים מקושטים, כולם קונים דלעות ומגלפים אותן.

_

לכל התמונות מהשבוע האחרון (ובכלל מאוקטובר)

פינת האתנחתא כולה קריס אלן

_
Kris Allen- Written All Over My Face
Kris Allen - It's Alright with Me
Kris Allen - Everybody Wants to Rule the World
Kris Allen - Come Together