סידורים ומסתדרים

השבוע שחינו בנבכי הביורוקרטיה האמריקאית. אמנם, ניסינו לעשות פלאפונים ולא עשינו עדיין, ורצינו שיהיה לשנינו רישיון נהיגה של ג'ורג'יה ועוד אין, אבל כן רשמנו לטובתנו מספר הצלחות. בגזרת הפלאפון לא הצלחנו כי היה די קשה לבחור בין התוכניות השונות שמציעות שלושת החברות הגדולות (נשמע מוכר, לא?). יש פה מספר של דקות מסוים שמקבלים עם המכשיר, והן מיועדות גם לשיחות נכנסות וגם ליוצאות. על שיחות בתוך הרשת לא משלמים בכלל, וגם על שיחות בלילות ובסופי-שבוע לא משלמים, אפילו אם זה מחוץ לרשת. צריך להבין אם רוצים חבילת data ומה העלות של קבלת שיחות מחו"ל ועוד כל מיני אותיות קטנות שצריך לקרוא. כשבסוף הבנו ש-T-Mobile הם הכי זולים וכבר בחרנו מכשירים בחנות, לא הצלחנו לקבל את ה-18% הנחה שמגיעים לעובדי אמדוקס, אז יצאנו בידיים ריקות עם הפנים ל-AT&T באותו הקניון, אבל שם היינו צריכים להמתין לסוכן שלנו, וביום שחיכינו לו הבנו שאולי בא לנו iphone בכלל, ושאפשר לקנות אותו רק בחנות של AT&T. אבל התקדמנו, קרובים מאוד למספר אמריקאי.
בעניין הרישיון נהיגה, ידענו שאנחנו צריכים ללכת למשרד ה-social security כדי להוציא לי טופס denial שאיתו אמורים ללכת למשרד הרישוי, ה-DMV. וכל זה כי לא מגיע לי, בתור מחזיקת ויזה L2, מספר משל עצמי. אבל כשהגענו לשם ושאלנו את הפקידה, אחרי שהיא הוציאה את הטופס, אם אנחנו עושים מה שצריך בתור מחזיקי ויזות L1 ו-L2, היא הפתיעה אותנו ואמרה שמגיע לי SSN. אז החזרנו את הטופס ועכשיו אנחנו מחכים שיגיע ה-SSN בדואר כדי לעשות לי רישיון. אני מחשיבה את זה כהצלחה, כי עדיף שיהיה לי SSN, מה גם שהלכנו בלי לדעת את הנוהל החדש ובעזרת פקידה (חביבה למדי) מילאנו טופס וזהו. ומה שעוד לא רע זה שנצ כן עשה רישיון. התייצבו בשבע וקצת במשרד הרישוי ב- Sandy Springs (שכונה של מיליונרים לידנו) ונצ היה השני בתור של מי שעושה מבחן מעשי walk-in, כלומר: בלי תור שנקבע מראש. אחרי התיאוריה, חיכינו עוד 3 ומשהו שעות עד שהוא יצא למבחן (לא ברור למה יש רק בוחן אחד), ובסכ"ה- 4 וחצי שעות בילינו שם עד שהרישיון היה ביד.
הלפטופ שעשה קצת בעיות נשלח ל-IBM, אז אני מתנסה קצת במקלדת וירטואלית.
תולה גם היא עשתה קצת בעיות- בטיסה, היא שרטה את התיק באזור של הרשת, והציפורן שלה הזדהמה. קיוינו שזה יעבור לבד, אבל היא התחילה לצלוע. לקחנו אותה לוטרינרית ליד הבית, סיפור לא זול אבל נקווה שהיא מחלימה.
בסוף השבוע נסענו לראות את האקווריום של ג'ורג'יה בדאונטאון אטלנטה. היה מאוד מרשים, גדול ומגוון- תמונות יפורסמו בהמשך. אח"כ הסתובבנו קצת בפארק של האולימפיאדה ובבניין CNN. למחרת, נסענו ל-OUTLET ענק, שלושת רבעי שעה נסיעה צפונה מהבית. כל החנויות שם דורשות סיבוב של יום שלם- רק בחנות של CK בילינו שעה ומשהו. קנינו לנצ בגדים לעבודה (הוא צריך ללבוש חולצות מכופתרות, מינימום פולו, מלבד ימי שישי, שהם casual Fridays, וכולם לובשים ג'ינס וטי-שירט) ולי בגדים לחדר כושר (מסתבר ש-GAP זה חנות שבדיוק מתאימה לזה, ולא להרבה מעבר).
בשבוע הקרוב אנחנו מתכננים לקנות טלויזיה ולהתחבר סופסוף לכבלים ולאינטרנט בבית. כשיהיה לנו מספר טלפון, נעדכן.

הרכב החדש שלנו

אנחנו רשמית בעלי רכב, וכיאה לאמריקאים- קנינו אוטו יפני. Toyota Prius שנת 2006 בצבע כסף. היא דחקה את התקציב שלנו עד תום, אבל מה לא עושים כדי לחסוך דלק ולשמור על הסביבה בעת ובעונה אחת. זו המכונית הראשונה שראינו, לקחנו אותה לבדיקה עם אייל, שלימד את נצ כמה טריקים לזהות רכב שעבר תאונה והחלפה של חלקים. בנוסף, יש פה את ה-Carfax, שירות בתשלום שמכניסים אליו את ה-VIN # של הרכב והוא מספק דיווח על הביקורים במוסך שהיו לרכב (ולכן גם על פגיעות ותאונות) ומי הבעלים שלו. רכב פְּריוּס שני שראינו, הפעם בלי אייל, כבר נראה קצת חבוט ובמצב פחות טוב. נצ ידע לזהות שהחליפו לו חלקים ואחרי בדיקה ב-Carfax, גילינו שצדקנו. החלטנו לא לקחת אותו למרות שהמחיר היה זול משמעותית ושהרכב היה עם תוספות שונות, כמו מושבים מעור (לי זה נראה לא משהו), built-in navigator, חיבור ל-bluetooth ועוד כל מיני דברים שאייל טוען שהם סופר-חשובים, אבל כרגע אנחנו יכולים להסתדר בלעדיהם, מה גם שאפשר לקנות GPS ולחבר אותו. אחרי הרכישה והחלפת המסמכים הדרושים, שצריך יהיה להראות ב-DMV (משרד הרישוי) כדי לקבל לוחית רישוי משלנו, הבאנו את האוטו למגרש חניה של אמדוקס, ממש ליד הבנק, ויצרנו קשר עם חברת הביטוח. שעתיים אחר-כך, הצלחנו לקבל אישור על הביטוח (שוב יש בעיה למי שאין רישיון נהיגה אמריקאי, שלא לדבר על המחיר הגבוה יותר של הפוליסה. כל זה אמור להשתנות כשנלך לעשות טסט בשבוע הבא. האישורים שהוצאנו מחברת הביטוח הישראלית ומהמשטרה עזרו רק בתיאוריה, לא שלחנו אותם עדיין לחברת הביטוח, למרות שנשאלנו לגבי היסטורית התביעות והעבירות. את האישור מהמשטרה קיבלנו בקונסוליה הישראלית ב-downtown Atlanta. בקושי הצלחנו למצוא את הבניין, שהדבר היחיד שהיה רשום עליו היה שם של איזה קולג'. הקונסוליה ישבה באיזה חור חבוי היטב בקומה החמישית. ברגע שהתקרבנו לדלת, השומר קרא אלינו באינטרקום להזדהות ולהסביר את מטרת בואנו. הוא יצא אלינו אחרי דקות ארוכות והוציא אלינו את המסמכים. חס וחלילה שניכנס פנימה ונראה את הזוּלה שבטח הולכת שם, עם מבקר תועה (וגם טועה) פעם בכמה ימים) ונסענו הביתה. הביטוח נכנס לתוקף רק ב- 12:01am, כך שנאלצנו לחזור לקחת את הרכב בלילה, בגשם שוטף. חשבנו לנסוע לשדה התעופה, להחזיר את השברולט השכורה, אבל שנינו לא הרגשנו בטוחים מספיק לנסיעה ארוכה כזו בתנאים האלה, ונסענו הביתה. בשש בבוקר (יום שבת) כבר היינו על הרגליים, בדרך לנסיעה של שעה לשדה התעופה. המסקנה משכירת הרכב היא שהחלק של הביטוח מאוד יקר (לפחות ב-Avis), ושכרגיל כאן- כל המחירים הם לפני ה-tax, אז גם מה שנראה זול בהתחלה, מתברר כדי יקר.
בינתיים, התחלנו להתרגל לעניינים כאן. מצאנו תחנת רדיו בסגנון גלגל"צ משופר, עם מעט מאוד פרסומות והרבה שירי "soft rock" (ככה הם מגדירים את עצמם)- בקיצור: גלגל"צ עם יותר מבחר ובלי כל המוסיקה השחורה המעצבנת או אייל גולן ודומיו, אז יש מה לשמוע באוטו. מבחינת אוכל, נצ הלך לארוחת פרויקט במסעדה כשרה ב-Dunwoody, ליד הבית. מסתבר שזו מסעדה ישראלית (צמחונית), עם פלאפל, חומוס, שקשוקה והשוֹס הגדול- רוגלעך! ואפילו טעים. אני צריכה לנסות את זה, פלאפל נשמע לא רע עכשיו, למרות שנחמד גם לנסות את ה-local cuisine. מוזר שעוד לא ממש חסר לי קוטג'- בבית הייתי מחסלת גביעים בלי הכרה. תחליף גבינה לבנה כבר יש- שמנת חמוצה 4% שומן. בימים הקרובים אני אתחיל לבשל, קניתי כבר 4 פאונד עוף ופסטה. לזה שלא צריך לשטוף רצפה התרגלתי די מהר- עם השואב אבק אני עושה סיבוב של 20 דקות בדירה וזהו. לנהיגה פה אני עוד צריכה להסתגל, בעיקר בגלל שהטויטה מלאה בשכלולים שיש ללמוד. גם בכביש לא הכל כזה ברור. פנייה ימינה מותרת תמיד (אלא אם יש רמזור אדום מפורש לפנייה ימינה האוסר זאת), לאחר מתן זכות קדימה). פנייה שמאלה היא עסק מסובך. אם אין רמזור מפורש שמאלה (עם חץ), ירוק "ישר" הוא גם ירוק "שמאלה". אבל, גם לכיוון הנגדי יש ירוק, וצריך לתת להם זכות קדימה לפני שפונים. אם אי אפשר להידחק ככה, מחכים עד שיש אדום, ופונים שמאלה באדום (זה מותר רק לשתי המכוניות הראשונות שרוצות לפנות שמאלה). קצת מסובך. הגיון הנהיגה האמריקאי הוא שהתנועה תזרום כל הזמן ככה ששיקול הדעת מאוד קריטי (להשאיר לנהג הישראלי שיקול דעת כמובן היה נגמר בכי רע). באותו אופן, אם לכל כיווני הצומת יש תמרור עצור, מי שבא לצומת קודם הוא בעל זכות קדימה (ולא מי שבא מימין).
מזמן לא פרסמתי פוסט מוסיקלי, אז הנה אחד, שיר שכל הזמן מתנגן ב-98.5FM. אולי פה לא הבית, אבל אנחנו מסתגלים.

Chris Daughtry- Home

עוד סידורים

ביום ראשון הכל היה פתוח. על הבוקר, סידרנו את המזוודות בארונות ויצאנו ל-farmer's market. רוב הקונים היו מהגרים, רובם אסיאתים ומעט מקסיקנים, אבל המוצרים שם הם לא בהכרח לקהל אסייתי. יש שם ירקות ופירות באיכות מעולה ובמגוון שהיו גורם גם למחנה יהודה להוריק מקנאה. וחוצמזה, גם דגים ופירות ים טריים ומוצרי מזון מכל העולם. מה שמשך אותי במיוחד היה המעבר הרוסי, עם כל הדגים המעושנים, הנקניקים והגבינות. אחר-כך נסענו ל-Bed, bath and beyond כדי לקנות מוצרי אמבטיה (מיטה עוד לא צריך, כי היא עוד לא הגיעה). החנות באמת beyond, מעבר לציפיות. וכמה שהזהירו אותי שהיא יקרה, רוב הדברים שמצאו חן בעיני היו יותר זולים מאשר בארץ. קנינו כמה שטויות ונסענו ל-perimeter mall לאכול צהריים (Cheese cake factory, שתי מנות פסטה נאות, שנחשבו לחצי מנה, או מנת צהריים (לא ברור איך בנאדם נורמלי מסוגל לאכול מעבר למנה כזאת) וקינוח- cheese cake, כמובן). בקניון יש את כל החנויות הדרושות- macy's, aldo, gap, guess, bebe, nine west, zara. לא יותר מדי הסתכלתי על בגדים, יש דברים יותר חשובים לקנות עכשיו. נסענו (עוד פעם) לוולמארט להשלמת קניות ואז לאיריס ואורי, שגרים די קרוב אלינו, אבל בגשם השוטף הניווט הזה נראה ארוך למדי. בדקנו איתם איפה ומה כדאי לקנות. אנחנו צריכים באופן די דחוף מיקרוגל, טלוויזיה, שואב אבק, קומקום חשמלי (לא קל להשיג כזה פה!), מכונת כביסה, מייבש ואוטו, לא בהכרח בסדר הזה. וצריך לדעת לאן בדיוק ללכת ואיזה סוגים לקנות. ואיזה אינטרנט לעשות, ואיזה כבלים, ומה לעזאזל זה המידה של מיטת queen לעומת king- בקיצור, דברים ברומו של עולם. התבאסנו לגלות שהסופר הישראלי שהיה פה נסגר, ויש עכשיו רק את הפַּרסי, חנות קטנה שמוכרת בעיקר מוצרי מזון ישראלים (במבה וכאלה). דווקא ב- farmer's market קניתי היום Israeli couscous, דהיינו: פתיתים. במבה ושאר דברים לא נראים לי קריטיים כרגע. אבל החלום להשיג אבקת כביסה טייד בריח כמו בארץ ומרכך כביסה בדין סגול התפוגג...
בשני בבוקר נצ הלך לעבודה ואני הצטרפתי אליו, גם כדי להכיר את הנפשות הפועלות וגם כי יש הרבה דברים לסדר ולקנות. המחשב שלו וכל מה שהוא צריך כדי להתחיל לעבוד לא היה מוכן עדיין, אז התחלנו לברר עם אייל, המאכר הגדול, איפה קונים אוטו ומה כדאי לקנות. הבנו שטויטה קורולה או פְּריוס בני שלוש הם בטווח המחירים שהקצבנו לעצמנו, ואם לא נמצא תמיד אפשר ללכת על הונדה. הלכנו לבנק כדי לאקטב את כרטיס ה-debit ולעשות credit card, וישבנו שם שעה וחצי, להסדיר כל מיני עניינים שקשורים לזה. חזרנו לעבודה כדי לחתום על עוד טפסים ל-HR וחזרנו לקומפלקס, שם חיכתה לנו עוד שעה וחצי של כיף בניסיון להתחבר למפעילי הגז והחשמל. בגלל שה-SSN שלנו עוד "צעיר" מדי, אנחנו צריכים ללכת לסניף שלהם ולפתוח את החשבון ולתת מקדמה. כל פעם זה סיפור הביצה והתרנגולת- בבנק, בגלל שאין לנו היסטוריה של credit, אי אפשר לעשות credit card (בסוף עשו לנו בבנק כנגד 500 דולר שהפקדנו אשראי מוגן של 500 דולר לחודש, רק אחרי שנה נוכל לקבל אשראי רגיל. באמדוקס כנראה נוכל לקבל עוד כרטיס, מה שיעזור לנו עם רכישות גדולות, שחייבים בכרטיס אשראי, למשל כרטיסי טיסה או מלונות אם נרצה לצאת לחופשה). הלכנו שוב לוולמארט כדי לקנות קצת מכשירי חשמל קטנים (מגהץ, טוסטר) ומזרון מתנפח. פתאום שמעתי רוסית במעבר, ואמרתי לנצ שבאמת מאז שעברנו הנה לא שמעתי רוסית (אולי קצת בעבודה של נצ, אבל בטח לא ברחוב). מסתבר שאלה היו לנה ובעלה, הישראלים חברים מדרגה שנייה של איריס ואורי, שנתנו לנו referral ל-post crossing (ועל כן מגיע להם 400 דולר, שהם יחלקו איתנו חצי-חצי). גם הם יעצו לנו לקנות מכשירי חשמל ב- Brands Mart, אז ניסע לשם כדי לקנות טלוויזיה, שואב אבק וקומקום. מייבש ומכונת כביסה, שעולים קצת יותר, נקנה כשתגיע המשכורת הראשונה של נצ (בדיעבד, ה-Brands mart הזה הוא חור פשפשים, ממש לא עשה לי הרגשה נוחה לקנות שם. המחירים די דומים לוולמארט רק המבחר גדול יותר. קניות של טלויזיה ומכונת כביסה אולי נעשה באינטרנט. טוב, לא כל מה שישראלים אחרים עושים גם אנחנו חייבים).
ולסיום, עוד שתי תמונות מדירתנו החדשה, אחת עם תוּלה בארון של האמבטיה והשנייה של המרפסת הסגורה.

עדכונים מהשטח

היו כ"כ הרבה התפתחויות בעשרה ימים האחרונים מאז שכתבתי... הסידורים עדיין בעיצומם, כל היום טלפונים (יזומים שלנו או של מי שאנחנו מנסים להשיג חזרה אלינו, וגם של כל מיני שוכרים פוטנציאלים לדירה או קונים פוטנציאלים של הציוד המיותר). אנחנו ממיינים ציוד (4 האפשרויות הן: נתינה, זריקה, מכירה או העברה במכולה), מתעסקים עם נותני שירותים וביורוקרטיה (השגרירות האמריקאית, משרד הפנים- פעם להוציא דרכון חדש לי ופעם בשביל תעודות לידה באנגלית, בנקים, מס הכנסה, ביטוח לאומי, אוניברסיטה- גם הטכניון, גם ת"א וגם הפתוחה) ועדיין נדמה ששום דבר לא סגור. או מעט מדי. כל טלפון צריך לעשות כמה פעמים, כי כשזה נוגע לקבלת כסף שמגיע לך ממי שלא כ"כ רוצה לוותר על אחזקתו (קרן השתלמות, ביטוח מנהלים, קופת גמל ועוד שמות שכולם בעצם מבשרי רעות בתחום הניירת והסחבת, שתי מחלות ממאירות של המקומות האלה), צריך להיות נודניק עם קבלות.
בינתיים הבנו שזהmust שנצ יטוס לאטלנטה לסגור עניינים ביורוקרטים שם- להוציא SSN- Social Security Number, לפתוח חשבון בנק, לחתום על כל הניירת הנלוות באמדוקס ואולי גם להספיק לחפש לנו דירה. מה זה כבר עוד כרטיס טיסה?? ההוצאות פה זורמות כמו מים (לא בארץ- בארץ חוסכים!).
מחר אני בכנס של פולברייט בקשר ללימודים בארה"ב. ובין לבין גם עוד יש לימודים, כמה מבחנים בספרדית ועבודה לכתוב, רצוי מאוד לפני הנסיעה.
ובין לבין, נצ ממשיך להוסיף מידע לאתר המשפחתי. היינו בבת מצווה של הבת של אודי, שדמה, ואז גם ראיינו קרובי משפחה מהצד של אנגלרד-אלדר. כשנצ חוזר, יש מפגש עם הצד של קליין בחצר של רחל במוצא. נחמד שכל זה לפני הנסיעה.
כולם שואלים אם אנחנו לוקחים את החתולים. ברור שכן, לא? איך אפשר להשאיר אותם? קנינו להם תיקי נסיעה (כמעט) בגודל שביקשו בדלתא. המידות המדויקות הנדרשות הן 20*30*43 (20 אמור להיות הגובה...). קנינו 23*26*40- אלה התיקים הכי קטנים שיש (גמישים עם פתחי איוורור, נראים כמו תיק טניס קטן) והם יצטרכו להצטופף בהם שעות, ובנחיתה וההמראה- הם יהיו מתחת למושב שלנו. אנחנו מקווים שכדורי השינה/הרגעה יעבדו ויעזרו לכל הצדדים המעורבים לצלוח את הטיסה הארוכה (יחסית) בשלום (יחסי). וכל מי שחושב שזה צער בעלי-חיים (היה גם בעל חנות חיות שהעיז לומר זאת!), ברור שיותר גרוע זה להשאיר אותם בארץ. זה באמת צער בעלי-חיים.

ובפינת האתנחתא המוסיקלית- המנון למי שעובדים קשה

Kris Allen- She Works Hard for the Money