זכרון ועצמאות

נצ: מי שפגש אותי לפני יום הזכרון בוודאי יודע שאני מקדש את הנופלים (או מקדיש להם) בשמיעת כל שירי הזכרון והמלחמות. בשנים האחרונות, עם פרוץ גלגל"ץ, מתכנסים ברדיו לרשימת שירים די מצומצמת, שחוזרת על עצמה, וגם הרחיבו את פרויקט הלחנת שירים שנכתבו ע"י הנופלים. הפרויקט מאוד מכובד, וגם הניב שירים טובים (ומצמררים כמו זה) אבל בד"כ אני לא "מתחבר" אליהם. לכן, הכנתי לי את ספרית השירים על המחשב, ומכיוון שהאזנה לכולם נמשכת כמה שעות, השיר הראשון מתחיל להתנגן כבר עם צאת חג שני של פסח. רציתי לאסוף כמה שירים ביוטיוב, ולשם כך חיפשתי את אילנית שרה "אחיי גיבורי התהילה", אך השיר לא קיים בגירסא מצולמת (אם מישהו מוצא כזו, נא לשלוח). השיר הזה שייך למבחר השירים שבלעדם לא יצאתי ידי חובת שמיעת שירי זכרון. אז חיפשתי את "היובלים וההראלים" ("על דעת המקום"), אבל זה דבר אחד להקשיב למירי אלוני ודבר שני גם לראות אותה. לא ברור לי למה דווקא שני השירים האלה נפלו חלל בגרונן של שתי אלה. אז בלית ברירה, אני מפרסם את הקטע המעולה הזה (כדאי לחכות להפתעות באמצע הסרטון):

הפיקניק של יום העצמאות היה נחמד. הפארק הענקי מאורגן במיוחד לספורט ומנגל- היו סככות עם גריל ושולחנות (וביתני שירותים נקיים לרוב), ולצידם הרבה מגרשי כדורגל, טניס וכדור בסיס. הגיעו הרבה משפחות שלא הכרתי, וגילינו שטניה מהעבודה של נצ גרה ממש לידינו, אז בטח נזמין אותם מתישהו.
בשבת הלכנו להרצאה מה- science club, שבוע שני ברציפות (בשבוע שעבר היה דיון על התחממות האקלים וכמה האדם תורם לה ולמה ניתן לצפות בעשורים הבאים; הפעם דנו בחיות בקו החוף של ג'ורג'יה (נצ: או יותר בהרחבה- זיהוי בע"ח והתנהגויות ע"פ עקבות, מחקר שמסייע ללימוד מאובנים). לפני ההרצאה ישבנו על כריות במסעדה טורקית עם כל האוכל המזרח-תיכוני המוכר (חומוס, פיתות, סלט צזיקי, שיפודים, חצילים ממולאים). באיזשהו שלב הגיעה קבוצת תיכוניסטים גדולה לבושה בחליפות ושמלות ערב. מסתבר שהיה Prom השבת, והחבר'ה חושבים שזה קול לבלות במסעדה כזו לפני הריקודים (כנראה זה קשור לנרגילות שאפשר לעשן בה). אחרי ההרצאה ראינו עוד חבר'ה בלימוזינות ליד מלון Ravinia (שם נערכו הריקודים). כרגיל, אמריקאים (אפילו בני עשרה) לוקחים את עצמם ואת טקס הפרום ברצינות, מהלבוש והמסעדה ועד הלימוזינה (וסביר להניח גם ההשתכרות שאחרי).
בראשון נסענו לאאוטלט כדי להצטייד לקיץ (כמה זוגות מכנסיים וגם כמה גאדג'טים למטבח).

והפינה לסיום: השיר הזה מתנגן הרבה עכשיו ברדיו, הוא קצת מזכיר (אפילו בקליפ) את זה

One Republic- All the Right Things

We got it going on

הכרטיסים לבון ג'ובי נקנו כל כך מזמן שנראה שה-15 באפריל לא יגיע. ה- Philips Arena במרכז העיר הוא אולם מרשים, בערך בגודל של הארנה בגווינת, אבל איכשהו נראה מפואר יותר. בון ג'ובי התרכזו פחות בבמה מרשימה או אפקטים, ויותר בלהלהיב את הקהל (שהיה מורכב בעיקר מאנשים בגילנו ויותר מבוגרים, כאלה שהתחילו עם בון ג'ובי כבר בשנות השמונים). ג'ון בון ג'ובי מקפץ ומוציא אנרגיות במשך שעתיים וחצי ללא הפסקה, כאילו הוא עדיין בן עשרים (הוא גם די נראה ככה; כנראה שיש משהו בשם). פצצת האנרגיה (הצהובה) שרה את כל הלהיטים המתבקשים (כמעט- נצ חיכה לשווא ל- Always).

אחד מפתיע היה Hallelujah, שהיה מאוד מרגש ומתאים בצורה מושלמת (גילינו שהוא שר את זה בפסקול של "שרק"). האמריקאים סביבנו נמסו, ואנחנו בכלל התמוגגנו כי השיר הזה כיכב אצלנו בפלייליסט לאחרונה. דווקא את Wanted Dead or Alive לא הצלחנו לדחוס באחד משלושת כרטיסי הזכרון ("are there any cowboys here tonight"?). חביב במיוחד השיר האחרון שהלהקה נינגה לאותו ערב, חלק מההדרן, Livin' on a Prayer- כדאי לשים לב לשלושים השניות שבין דקה וחצי לשתיים, וגם לסוף.

לכל התמונות מההופעה (דיסקליימר: לא את כולן אנחנו צילמנו, נעזרנו באתר הרשמי של הלהקה)
עוד שירים מההופעה:

_
_

מילה לסיום: היו כמה שירים, במיוחד I'll be there for you, שהזכירו לי את התיכון ואת אפרת, שהיתה מעריצה מושבעת של בון ג'ובי. שתהיה לידה קלה ומזל טוב.

בשבת היינו אצל דרור וטלי לבראנץ' (מושחתים שכמונו, שבוע שלישי ברציפות). בראשון הלכנו למרכז קניות יוקרתי, הפורום, ובמקרה נכנסו לחנות לעיצוב הבית, עם כל מיני פריטים מיוחדים שאת רובם לא הייתי מהססת להכניס הביתה. עדיין לא הצלחנו לבחור מה בא לנו לקנות...
מחר, יום העצמאות, אנחנו אמורים לעשות על האש בפארק קרוב עם חבר'ה מהעבודה של נצ. כנראה שיירד גשם, אחרי שבועיים של מזג אויר שמשי לגמרי, נקווה שזה לא יהרוס את התוכניות (מקסימום נדחה את החגיגות ביום, פה זה ממילא לא משנה מדי).
השבוע צלחתי בשמחה את שש מאות ושלושים העמודים של "ההיסטוריה הסודית". הספר קולח, מעורר מחשבה, מתוחכם ומרמז גם לספרים גדולים אחרים ("בעל זבוב" ו"החטא ועונשו", למרות שהוא כתוב הרבה יותר מודרני מהם ופשוט יותר לקריאה ובכלל, לעיכול). בשבוע בו קראתי את הספר נכנסתי לעולם הבדוי של הקולג' בוורמונט וכמעט לא רציתי לצאת. מומלץ ביותר.

סופשבוע די רגיל

השבוע עשינו כמה דברים שאפשר לציין בבלוג מבלי לשעמם מדי את הקוראים. בשבת בבוקר הלכנו לבארנץ' (התחבב עלינו העניין...) ב-Ria's Bluebird, היכן שמגישים את הפנקייקס הטובים בארה"ב (לפי הניו יורק טיימס). התואר מחייב, ועומדים שם בתור ברוב שעות היום. מול המסעדה שוכן בית הקברות העתיק של אטלנטה, Oakland cememtery, בו שוכנים בערבוביה קברים חדשים וישנים (העתיק ביותר מתחילת המאה ה-19). המקום מאוד מטופח ושמור, כאחת מהנקודות ההיסטוריות הבודדות שיש לעיר להציע. במקום קבורים כמה אלפים מחיילי הקונפדרציה, סופרת "חלף עם הרוח", מרגרט מיטשל, ורבים מפרנסי העיר. כל האזור של Grant Park שווה ביקור נוסף, ומזכיר קצת באווירה ובסגנון הבנייה את הערים העתיקות של הדרום (צ'ארלסטון וסוואנה).

בראשון סופסוף קנינו GPS, אחרי שהבנו שאייפון עם gmap לא מספיקים כשיוצאים מריכוזים עירוניים. עוד first: אכלנו במסעדה קוריאנית טובה ב-Buford Hwy, די קרוב ל-farmer's market. אוכל מגוון ומעניין, שמוגש בקדירות לוהטות, בדר"כ עם ביצה טריה ששוברים מלמעלה. חבל שלא ידענו על המקום בחורף הקפוא שעברנו.

בפינת האתנחתה אני מגישה קינוח כפול. הראשון הוא השיר המוצלח ביותר של בון ג'ובי (יום חמישי מתקרב!) והשני הביצוע הטוב ביותר של שבוע ביטלס באמריקן איידול (ואולי בכלל לעונה הבינונית-למדי הזו).

_
Casey James- Jealous Guy
Bon Jovi- Dead or Alive                                         

יומיום חורפי

אנחנו מפשירים מחודש של קיפאון, בו עמדנו בגבורה בטמפרטורות של -9 (ביום). שנינו היינו חולים, אחד אחרי השנייה (שפעת רגילה או חזירים?). עכשיו רוב הימים נעימים יותר (מתחת לאפס רק בלילה).
בשבת שעברה הלכנו להרצאה של מועדון המדע של אטלנטה (כן, יש דבר כזה. יש קבוצות מפגש לכל דבר ועניין תחת השמש) בנושא: "אבולוציה של המח בפרימאטים בהשוואה לאדם". המקום (פאב סמוך לאוניברסיטת אמורי) היה מפוצץ, ופגשנו כמה אנשים נחמדים. גם ההרצאה היתה (לרוב) מעניינת, קצת ירדה מדי לפרטים לטעמי (ממש הרגשתי בחזרה בפקולטה לביולוגיה בטכניון) אבל עוררה מחשבה.
למחרת הלכנו לסרט 2012. טעות, הן מבחינת השעה (בארבע וחצי כל המשפחות הולכות, ולא לכל הילדים יש סבלנות לסרט של שעתיים וחצי) והן בגלל שזה אחד הסרטים האוויליים ביותר שנראו על המסך. ממש קלישאה של סרטי אסונות. הסרט הקודם שראינו ב-2 דולר היה Brothers, שהרשים לטובה בעיקר בקטגוריית המשחק.

בסוף השבוע האחרון סופסוף הגענו לסניף ה-Kroger הכשר. השמועות על גבינות תנובה שיש רק שם הצריכו בדיקה מעמיקה. מצאנו שם מגוון מוצרים טריים כשרים (חדי העין ישימו לב למשהו מרחיק לכת בתמונה המרכזית). אחרי חמישה חודשים של קוטג' שרק המרקם שלו דומה לגבינה המוכרת מהארץ ושל פטה באריזת ואקום התענגנו על גבינה לבנה וכפרית. קוטג' מהארץ אין (הוא מתקלקל מהר מדי). שוב מצאתי את עצמי מודה שאנחנו גרים בעיר גדולה, שיש בה מספיק יהודים שיוכלו לפרנס סופר כזה. וגם שואלת את עצמי למה תנובה לא יכולה לשווק את המוצרים האלה קצת יותר באגרסיביות.

עוד חוויות ראשונות: אזרתי אומץ להסתפר. נבחר למשימה- הספר בקניון (נצ טוען שהנ"ל נבחר כי הוא הומו; אני טוענת שהוא נראה לי כמו מישהו שיודע מה הוא עושה). אכן יצאתי מרוצה. למרות שחברות המליצו על ספרית ישראלית (מימי), סרבתי בתוקף ללכת להסתפר אצל מישהי רק בגלל שהיא ישראלית (מה גם שלהפקיר את שיערי למי שמספרת בצריף בחצר לא נשמע מבטיח). גם ביקורת שנתית ראשונה של שנינו אצל רופא השיניים (גרגורי. כן, כל הרופאים פה יהודים או רוסים או שניהם) עברה בסדר. אצל הוטרינרית אנחנו כבר בני בית, אחרי שהתוּלים סבלו מכל מיני השפעות של המעבר והיו צריכים לקבל כבר את החיסון השנתי.

יום עבודה בבית קולן (או: התוּלים מחפשים פינת חמימה) נראה כך:

ופינת האתנחתא חוזרת לבריטניה הגדולה, לציון all these things that we've done.

The Killers- All These Things that I've Done

שנה חדשה

בשבועות האחרונים אטלנטה עוברת גל קור שגם זקני העיר לא זוכרים (ובהשוואה לירושלים, אין ספק שפה יותר קר גם בלי גל קור ארקטי). שבוע שעבר היה הקר ביותר עד כה, הטמפרטורות בקושי גירדו את האפס (מלמטה) ביום. בערב חמישי ירד שלג, שאפילו תפס אבל לא הגיע ליותר מכמה סנטימטרים. בבוקר שישי היה כ"כ קר שהשלג לא נמס ואיפשר לנצ לצלם קצת.

החגים עברו בשקט, היה נחמד להרגיש אווירת חג שלא קשורה אלינו ולהנות מימי חופש סתם ככה. נסענו לאאוטלט החביב עלינו לקצת שופינג בהנחות לא רעות (יש הנחות לפני הכריסטמס ואחרי הכריסטמס, מה שמחזק את הטענה שתמיד יש פה איזשהו סייל). בערב ראש השנה האזרחית הרמנו כוסית שמפניה אצל איריס ואורי עם עוד כמה חברים.
בחג המולד הלכנו לסרט Avatar, ונראה שפגשנו שם את כל אטלנטה. חיפשנו חנייה מעל 2 דקות! ומדובר פה באמריקה, מה שהופך את הסצינה למאוד-מאוד חריגה. הסרט עצמו הוא מרהיב ויזואלית. אבל... שעתיים וחצי של "דמויות חד-ממדיות וקלישאות של פוליטיקלי קורט, ואף לא תפנית עלילתית מפתיעה אחת" (ציטוט של מבקר הקולנוע ג'ון נולטה שמה לעשות, קולע בול). קשה להחזיק סרט שלם על חדשנות טכנולוגית ואפקטים. מה עם קצת עלילה, משחק, דמויות מתפתחות או הומור עצמי? ועדיין כדאי לראות את הסרט בתלת מימד ולנסות לשים בצד את הביקורת לשעתיים ומשהו.

השבוע קישטנו את האוטו בזה. סמל הדג (שמצביע על אמונתו החזקה של הנהג בישו) מופיע פה על הרבה מכוניות, ובאינטרנט מצאנו איזה משהו שהולם אותנו יותר. אחד מהשכנים היהודים שלנו שם על הרכב שלו את הגפיטלטע פיש...

ואם בענייני גי'זס עסקינן, אין שיר יותר מתאים מזה, מה גם שהביצוע מתקשר לרשומה הקודמת על נאשוויל.

Johnny Cash- Personal Jesus

ממזרי התהילה

כבר נהיה אצלנו מעין מנהג לצאת לסרט ביום שישי. הפעם ראינו את Inglourious basterds, הסרט המדובר של טרנטינו. אני לא מעריצה של הבמאי (לא הבנתי את ההתלהבות מ"ספרות זולה". אולי אני צריכה לראות אותו שוב) ועדיין, מאוד נהניתי מהסרט. אפשר להגדיר אותו כחוויה קולנועית, כזו שלא זכורה לי מאז "האביר האפל". גם מי שלא מתחבר לסגנון הטרנטינואי יזהה את ניצוצות הגאונות שלו, בערך כמו שלא צריך להיות מבקר אמנות כדי לזהות את הגאונות של דה-וינצ'י, כי יש שם משהו לכולם. הדיאלוגים שנונים והעלילה מותחת, עד כדי כך שבשעה וחצי הראשונות לא זזתי מהכסא, אפילו לא להציץ על השעון... כן, לשונות צקצקו על "איזה מן סרט שואה זה, יהודים רוצחים נאצים...". אבל זה ממש לא סרט שואה (הוא על תקופת המלחמה ולא מתמקד בשואה, וזה בסדר- היהודים לא חייבים להיות מרכז העולם), לכן אין בו משום הכחשת שואה- זו פנטזיה מרתקת, שלא לוקחת את עצמה ברצינות ומציגה מציאות אלטנרטיבית בהחלט ולא פרשנות להיסטוריה. טרנטינו מניח, ובצדק, שאנשים מכירים את ההיסטוריה בקווים כללים ויודעים שסופם של מנהיגי הרייך לא היה בקולנוע בפאריס הכבושה. אם ההתנשאות היתה עדיין שולטת ("הצופה לא מבין, וצריך להאכיל אותו בכפית"), היינו נשארים עם הטלויזיה ה"חינוכית" של שנות השמונים, עם סדרות כמו "משפחת קוסבי". הרדידות הזו כבר לא מתקבלת. היום יש סדרות מתוחכמות על רוצח סדרתי עם מצפון ("דקסטר") או על משפחת מאפיונרים שקל להזדהות איתה ("הסופרנוס"). אין יותר חד-מימדיות. נותנים לצופה את הקרדיט והאתגר, במקום להגיש לו מרק דידקטי לעוס. דמויות הגרמנים נעים בין אכזריות, גאונות וחוש הומור (קולונל בנדה), להיסטריה מנותקת מהמציאות (היטלר). הם יכולים להיות פטריוטים גדולים כמו קצין הס.ס. שמסרב לבגוד, ופחדנים משתפי פעולה כמו החייל שלו. היהודים יכולים להיות קורבנות חסרי אונים וגם בריונים אלימים שמסוגלים לפצפץ גולגולות של נאצים ולצחוק על כך. המציאות מורכבת, ופארודיה עליה ממחישה זאת יותר מכל.

אתמול היה חג ההודיה, שחל תמיד ביום חמישי האחרון של נובמבר. זהו חג אמריקאי, וככזה מסופח אליו Black Friday, היום למחרת החג המוקדש למבצעי ענק בכל החנויות. אלה המכבדות את עצמן פותחות את שעריהן לפנות בוקר, לאחר שהשתרך שם תור ענק של אנשים. הראשונים זוכים להנות ממספר מוגבל של מוצרים בהוזלה משמעותית, השאר בדר"כ לא יוצאים בידיים ריקות, למרות שהם יודעים שהם קנו מוצר מדגם קצת פחות מתקדם, לפעמים ללא הנחה משמעותית. הם פשוט מתוכנתים לקנות ביום שישי הזה, גם כי הם צריכים להתחיל לאגור מתנות לכל העולם ואשתו ל- Christmas. או כמו שאביהו קורא לזה, האמריקאים שייכים לזן ה-homos consumptious.

בחג הוזמנו לשמוליק ומעין, יחד עם איריס ואורי ועוד שני זוגות שלא הכרנו (ענת ורפי ומיטל ו...- לא זוכרת את השם). היה ההודו המסורתי, וכל הנספחים: gravy, stuffing, פירה תפוחי אדמה, לצד כמה דברים פחות מסורתיים (סלטים ישראלים ובורקס, הישר מהפרסי). נצ עשה טוויסט על פאי והכין שטרודל (אחד תפוחים ואחד פרג) עם רוטב פירות יער וגלידה. אגרנו כוחות ליום שישי, למרות שהבנו שאנחנו לא הולכים לעמוד בתור בשום חנות (במקום לעמוד כל הלילה בקור מקפיא של מעלה אחת מעל האפס, נצ ניסה את כוחו באינטרנט. מחשב לא יצא בינתיים, אבל מדפסת-סורק בחצי מחיר כן). קמנו בבוקר וקפצנו לוולמארט, לטארגט ולברנדס מארט, יצאנו עם עוד כמה דברים קטנים (כמו ג'יגסאו) וסיכמנו את הנושא.

פינת האתנחתא באווירת הודיה.

Dido- Thank You

סתיו בשעון חורף

הכתבה המעניינת הזו מציגה פנים קצת אחרות של מדינת ישראל- לא ממש חופש דת, לפחות לא מעיניים אמריקאיות. לשם האיזון, הנה גם מקור לגאווה שהתפרסם פה השבוע. ועוד כתבה אחרונה להיום, על איך אמריקאי טוב צריך להיות צרכן טוב.
כאן עדיין סתיו במלוא מובן המילה- כל יום יש מזג אויר אחר, קצת גשם, קצת קור, אח"כ שוב חום וחוזר חלילה.
בשבוע שעבר הייתי מרותקת למיטה, פחות או יותר, עם כאב גרון וקצת חום. לא עזרה התחמושת הכבדה- מרק עוף, מיץ תפוזים, תה עם דבש, פירות עם ויטמין C (קיוי) או אנטי-אוקסידנטים (רימון- כן, בסוף מצאנו פה רימונים טובים). אחרי חמישה ימים הלכתי לרופא (פעם ראשונה שלנו אצל ד"ר ריכטר, יהודי ממוצא רוסי, חביב למדי) והתחלתי אנטיביוטיקה, מה שחיסל את העניין די מהר.
ביום שישי הלכנו להופעה של Foreigner. נצ כבר יכתוב על זה בהמשך (הלהקה הזו היא לא בדיוק my cup of tea).
בשבת סופסוף מצאנו טיול חביב של קבוצת המטיילים שגם התאים לנו בלו"ז. הקבוצה, רובם עם כלבים, נפגשו באגם קטן צפונית לכאן. המקום מסודר מאוד, עם מסלול סלול שמקיף את האגם ועוד כל מיני מסלולים ביער. עדיין יש צבעי שלכת, ותמיד נחמד לטייל עם כלבים, אפילו שהם לא שלנו. בראשון עשינו השוואה בין שתי חנויות מזון בריא, Whole foods ו-Trader Joe's. הראשונה ענקית, יש בה הכל ומאוד מפתה לקנות (בעיקר החלק עם האוכל שהם מכינים), השניה כמו מכולת, זולה משמעותית עם פחות מבחר, אבל מצאנו נקניקיות, נקניק, שניצל ובורקס בלי חומרים מזיקים ואפילו די טעימים. היינו גם בחנות חיות ליד הבית, שיש בה מאיגואנות, דגים טרופיים ותוכים ועד כלבים, חתולים וחמוסים (חמודים). את כל החיות אפשר ללטף, הפעם התמזל מזלה של הטרנטולה. הפעם אין שיר בפינת האתנחתא, אלא קטע קלאסי של החמישייה הקאמרית (ועדיין רלוונטי, בעיקר בבלוג הזה).

עוד תמונות מן הזמן האחרון
ומהטיול הקבוצתי

hard rain is gonna fall

השבוע ירד גשם כמעט נון-סטופ (לפחות בשעה של הטסט שלי הוא הפסיק). יש פה כרגע כמה אזורים מוצפים, דבר מאוד חריג, כי בכל זאת רגילים פה לגשם ומערכות הניקוז לא קורסות על כל 10 סנטימטר של מים (הבנתי שגם בארץ הראו את האזורים המוצפים, בעיקר החלק המזרחי של ג'ורג'יה וכמה מחוזות פה באטלנטה). הגשם פשוט מאוד עוצמתי ונמשך בלי הפסקה. עכשיו ראיתי כמה ברקים ממש קרובים מהחלון, והנהר ליד הבית שלנו לא מפסיק לזרום ("נהר" של מים שמתנקזים מכל השכונה ויורדים ליד החלון של החדר שינה- זה כמובן לא נהר קבוע). למי שלא ראה, הנה הסרט שצילמתי מהחלון השבוע.

ארוחת ראש השנה היתה מאוד מוצלחת. שמוליק ואשתו, מעיין, ערכו שולחן עם כל המאכלים הרגילים וניסו ללמד את כל הילדים (גם את הרביעייה של איריס ואורי) על המשמעות של החג (אפילו אחרי השעה הדידקטית הזו, הילדים אמרו שהחגים היהודיים יותר "שווים" מהאמריקאים. אני אשאל אותם את זה שוב בכריסטמס). בשבת חגגנו את ראש השנה והחודש הראשון שלנו באטלנטה במסעדת בשרים טובה, Houston's, ובקניית שולחן לסלון ב-Haverty's. אני מקווה ששאר הציוד שלנו יגיע בקרוב ויצטרף אליו, לארח לו חברה... עוד השבוע- היה נחמד גם לעשות כביסה בבית, ולא לרוץ למכונות של הקומפלקס עם 10 קילו בגדים.
ביום ראשון נסענו שעתיים לצ'טנוגה, טנסי. האזור ההררי הוא גם אחד האזורים המוצלחים יותר לראפטינג- בנהר ה-Ocoee נערכו המשחקים האולימפיים של אטלנטה (1996) בתחום הראפטינג. אנחנו לא יכולנו לעמוד בפיתוי, ואפילו שירד גשם זלעפות, הנהר היה נהדר, וסיפק לנו אקשן לשעתיים וקצת. אני חושבת שזה היה הראפטינג הטוב שעשינו. גם בצ'ילה היה מוצלח, רק שהמים היו קפואים (מי קרחונים), וגם הטמפרטורה החיצונית לא היתה גבוהה בהרבה, כאן במים וגם מחוץ היו בערך 20 מעלות. אפילו לא היינו המשוגעים היחידים שנרטבו מעל ומתחת לפני הנהר. היו עוד כמה מאות אנשים שנהנו מהשבועות האחרונים של העונה ומהעמק המרהיב בו נמצא הנהר. אחרי הראפטינג נסענו ל-Rubi Falls, מפלים נאים של כ-70 מטר שנופלים בתוך מערה בעומק של כקילומטר. אמנם הסיור קצת ממוסחר (למפל יש תצוגת אורות ומוזיקה, ואי אפשר להיות לידו יותר מחמש דקות כי צריך לפנות את הדרך לקבוצה הבאה), אבל היה מיוחד.

פינת האתנחתא חוזרת! הפעם התלבטתי בין שני גדולים, דילן וארבעת גדולי הקאונטרי שחברו ביחד (Willie Nelson, Kris Kristopherson, Wylon Jenings, Johnny Cash- הלהקה נקראה The Highwaymen). דילן כבר היה בפינה הזו, מה גם שהשיר של הכותרת אמנם מאוד מתאים פה אבל הוא יותר מדי מזכיר לי את הגרסא העברית ששר אביב גפן, וזה לא עשה חסד עם השיר... אז הנה שירם של אנשי ה-highway, ואנחנו ביניהם.

The Highwaymen- Highwayman

טלפונים ושאר נפלאות הטכנולוגיה

נצ:
אוקיי, המחשב חזר מתיקון (הלוך לממפיס/טנסי + תיקון + חזור = ארבעה ימים) ואפשר לחזור לקשר. נתחיל בהשלמת פערי תמונות מהפוסט הקודם. בשבוע האחרון סימנו √ על עוד כמה ממתקני השכונה. הנה אנחנו בבריכה, והפעם רטובים:

חוץ מזה, כיבסנו לראשונה בחדר הכביסה כאן. למעשה, בגלל שלקחנו את כל הבגדים איתנו במזוודות, לא הרגשנו בבעיה כלשהי, עד ששמנו לב שערימת המלוכלכים גדולה מדי אפילו למכונות התעשיתיות שנמצאות כאן. הצטרפתי לעידית בביקור הראשון בחדר הכושר. מאז היא מתמידה ואני "פחות".

הנה סרטון מהביקור באקווריום של אטלנטה. האטרקציות המרכזיות הם ארבעת כרישי הלוויתן האדירים (למרות שהם בעצם עוד גורים), לויתני הבלוגה ששיחקו בטבעות מבועות אויר שיצרו מול עינינו והלוטרות : (הסרט יגיע "בקרוב")

על שופינג כבר קשה לספר, כי לא "תרחב היריעה" לכל המסעות. כבר הספקנו להחזיר לwalmart ציוד כמה פעמים (מדיניות "לא שואלים כלום" – פשוט מחליפים את הסחורה ואומרים שלום).
גם בתחום הביורוקרטי נרשמו הצלחות – לי הגיע כרטיס האשראי החדש (והמאוד מוגבל במכסת האשראי) וגם נכנסה משכורת ראשונה. לעידית הגיע בזריזות מפתיעה ה-SSN, מספר הביטוח הלאומי. עם המספר הזה היא תוכל לגשת למבחן הנהיגה, ועם הרשיון נוכל לקבל הטבות בביטוח הרכב, וגם לסיים את רישום הרכב, כך שעדיין יש עוד מלא סידורים לשבוע הקרוב.

ולחדשות האמיתיות – את המשכורת הראשונה חגגנו בשלל קניות (וגם בשלל תשלומי דירה וכדומה), והראשונה היא קווי טלפון ומכשירים תואמים, כשגולת הכותרת היא ה- iPhone 3Gs !! עם 16Giga, אבזורים, חבילת גלישה והמון אפליקציות נלוות. המכשיר השני הרבה יותר צנוע לעת עתה, למרות שגם הוא מגיע עם מסך מגע, מצלמה וכו'.
אז הנה מספרי הסלולר שלנו:

עידית: 404-580-4741
נצ: 404-580-4852

מהארץ צריך לחייג גם 1 בין הקידומת לחיוג בינלאומי והמספר עצמו. אפשר לשים לב ששני המספרים נבדלים רק בשלוש הספרות האחרונות ושאלה נמצאות בקו אחד על מקשי הטלפון. אני מאמין שאת השיחות לארץ נבצע דרך הסקייפ שיגיע, אי"ה, שבוע הבא. כי המנוי לחברת הסלולר מאוד מוצלח כל עוד נשארים בתחום המקומי.
קנינו טלויזיה לחדר השינה. LCD 32 אינטש של LG. עדיין מוזר לי שבארץ שכבה לנו מפלצת בסלון עם מסך קטן יותר. כדי לראות בה משהו נלך ביום-יומיים הקרובים לחתום על אינטרנט ועל מנוי לכבלים. כך שכאמור, יחד עם המחשב המתוקן והאינטרנט, נוכל לפתוח גם סקייפ סוף-כל-סוף.
אנחנו מקווים לנצל את הסופ"ש הקרוב לטיול מסיבי יותר, וכמובן נעדכן אחר-כך (עם הiPhone אפשר לשלוח סרטונים במייל בזמן-אמת...). מה שמוזר כאן הוא מזג האויר – מאז שהגענו היו בקושי שני ימים לוהטים, וכל השאר היו חורפיים למדי (הלו, זה אוגוסט, או מה?!). היו פה כמה סופות גשמים שיכלו למלא את המכסה השנתית בישראל בקלות. אפשר רק לקוות שבסופ"ש יגיע האביב.

התחביב שלי לאחרונה הוא משחק במכונית ההיברידית. למי שלא ממש בעניינים, למכונית שלנו יש מנוע דלק רגיל וגם מערכת חשמלית. המע' החשמלית אחראית על התנועה במהירויות נמוכות, ותומכת במנוע הדלק (החזק יותר) במהירויות גבוהות. חוץ מהנעת הגלגלים, המנוע החשמלי מסיר את הנטל מהמנוע הרגיל בכל הנוגע למערכות צדדיות אחרות, כמו לחץ הבלמים, הגה כוח, אורות, רדיו וכו'. אין צורך לטעון את המנוע החשמלי : כשמנוע הדלק עובד, הוא טוען את הבטריה, ויותר יפה מזה – כשעוזבים את דוושת הגז ועדיין בתנועה, אז תנועת הגלגלים טוענת את הבטריה (כמו דינמו באופניים). כשלא לוחצים על הגז ובזמן עצירה, כל המנועים כבים, כך שבעצם כשנמצאים בפקק, המכוניות הרגילות מסביב שורפות דלק ומתחמם להם המנוע, בזמן שאנחנו נהנים מחסכון מוחלט. יש גם מסך בקרה לנהג שמראה איזו מערכת בפעילות בכל רגע. גיליתי שבירידות בכביש המהיר אפשר ללחוץ ממש בקלות על הגז, ואז רק המנוע החשמלי עובד ושומר שלא נאיט, או שברחוב ליד הבית אפשר לגלוש את כולו מה highway ועד החניה בלי לשרוף טיפת דלק. זה כמובן בתלות של התנועה הסבלנית פחות או יותר מסביב. מזכיר לי קצת משחקים באופניים של "עד כמה רחוק אפשר להמשיך בלי לדווש" או בטוסטוס שיודעים שרמזור הולך להתחלף לירוק ולא רוצים להוריד רגליים לכביש... חוץ מזה שהמנוע משתלב לעזרה בבלימות ואורך חיי הבלמים כמעט ומוכפל.

והנה עוד כמה תמונות מהשבוע:
http://picasaweb.google.com/iditandnetz/GeorgiaAquarium2009
　

סידורים ומסתדרים

השבוע שחינו בנבכי הביורוקרטיה האמריקאית. אמנם, ניסינו לעשות פלאפונים ולא עשינו עדיין, ורצינו שיהיה לשנינו רישיון נהיגה של ג'ורג'יה ועוד אין, אבל כן רשמנו לטובתנו מספר הצלחות. בגזרת הפלאפון לא הצלחנו כי היה די קשה לבחור בין התוכניות השונות שמציעות שלושת החברות הגדולות (נשמע מוכר, לא?). יש פה מספר של דקות מסוים שמקבלים עם המכשיר, והן מיועדות גם לשיחות נכנסות וגם ליוצאות. על שיחות בתוך הרשת לא משלמים בכלל, וגם על שיחות בלילות ובסופי-שבוע לא משלמים, אפילו אם זה מחוץ לרשת. צריך להבין אם רוצים חבילת data ומה העלות של קבלת שיחות מחו"ל ועוד כל מיני אותיות קטנות שצריך לקרוא. כשבסוף הבנו ש-T-Mobile הם הכי זולים וכבר בחרנו מכשירים בחנות, לא הצלחנו לקבל את ה-18% הנחה שמגיעים לעובדי אמדוקס, אז יצאנו בידיים ריקות עם הפנים ל-AT&T באותו הקניון, אבל שם היינו צריכים להמתין לסוכן שלנו, וביום שחיכינו לו הבנו שאולי בא לנו iphone בכלל, ושאפשר לקנות אותו רק בחנות של AT&T. אבל התקדמנו, קרובים מאוד למספר אמריקאי.
בעניין הרישיון נהיגה, ידענו שאנחנו צריכים ללכת למשרד ה-social security כדי להוציא לי טופס denial שאיתו אמורים ללכת למשרד הרישוי, ה-DMV. וכל זה כי לא מגיע לי, בתור מחזיקת ויזה L2, מספר משל עצמי. אבל כשהגענו לשם ושאלנו את הפקידה, אחרי שהיא הוציאה את הטופס, אם אנחנו עושים מה שצריך בתור מחזיקי ויזות L1 ו-L2, היא הפתיעה אותנו ואמרה שמגיע לי SSN. אז החזרנו את הטופס ועכשיו אנחנו מחכים שיגיע ה-SSN בדואר כדי לעשות לי רישיון. אני מחשיבה את זה כהצלחה, כי עדיף שיהיה לי SSN, מה גם שהלכנו בלי לדעת את הנוהל החדש ובעזרת פקידה (חביבה למדי) מילאנו טופס וזהו. ומה שעוד לא רע זה שנצ כן עשה רישיון. התייצבו בשבע וקצת במשרד הרישוי ב- Sandy Springs (שכונה של מיליונרים לידנו) ונצ היה השני בתור של מי שעושה מבחן מעשי walk-in, כלומר: בלי תור שנקבע מראש. אחרי התיאוריה, חיכינו עוד 3 ומשהו שעות עד שהוא יצא למבחן (לא ברור למה יש רק בוחן אחד), ובסכ"ה- 4 וחצי שעות בילינו שם עד שהרישיון היה ביד.
הלפטופ שעשה קצת בעיות נשלח ל-IBM, אז אני מתנסה קצת במקלדת וירטואלית.
תולה גם היא עשתה קצת בעיות- בטיסה, היא שרטה את התיק באזור של הרשת, והציפורן שלה הזדהמה. קיוינו שזה יעבור לבד, אבל היא התחילה לצלוע. לקחנו אותה לוטרינרית ליד הבית, סיפור לא זול אבל נקווה שהיא מחלימה.
בסוף השבוע נסענו לראות את האקווריום של ג'ורג'יה בדאונטאון אטלנטה. היה מאוד מרשים, גדול ומגוון- תמונות יפורסמו בהמשך. אח"כ הסתובבנו קצת בפארק של האולימפיאדה ובבניין CNN. למחרת, נסענו ל-OUTLET ענק, שלושת רבעי שעה נסיעה צפונה מהבית. כל החנויות שם דורשות סיבוב של יום שלם- רק בחנות של CK בילינו שעה ומשהו. קנינו לנצ בגדים לעבודה (הוא צריך ללבוש חולצות מכופתרות, מינימום פולו, מלבד ימי שישי, שהם casual Fridays, וכולם לובשים ג'ינס וטי-שירט) ולי בגדים לחדר כושר (מסתבר ש-GAP זה חנות שבדיוק מתאימה לזה, ולא להרבה מעבר).
בשבוע הקרוב אנחנו מתכננים לקנות טלויזיה ולהתחבר סופסוף לכבלים ולאינטרנט בבית. כשיהיה לנו מספר טלפון, נעדכן.