סידורים ומסתדרים

השבוע שחינו בנבכי הביורוקרטיה האמריקאית. אמנם, ניסינו לעשות פלאפונים ולא עשינו עדיין, ורצינו שיהיה לשנינו רישיון נהיגה של ג'ורג'יה ועוד אין, אבל כן רשמנו לטובתנו מספר הצלחות. בגזרת הפלאפון לא הצלחנו כי היה די קשה לבחור בין התוכניות השונות שמציעות שלושת החברות הגדולות (נשמע מוכר, לא?). יש פה מספר של דקות מסוים שמקבלים עם המכשיר, והן מיועדות גם לשיחות נכנסות וגם ליוצאות. על שיחות בתוך הרשת לא משלמים בכלל, וגם על שיחות בלילות ובסופי-שבוע לא משלמים, אפילו אם זה מחוץ לרשת. צריך להבין אם רוצים חבילת data ומה העלות של קבלת שיחות מחו"ל ועוד כל מיני אותיות קטנות שצריך לקרוא. כשבסוף הבנו ש-T-Mobile הם הכי זולים וכבר בחרנו מכשירים בחנות, לא הצלחנו לקבל את ה-18% הנחה שמגיעים לעובדי אמדוקס, אז יצאנו בידיים ריקות עם הפנים ל-AT&T באותו הקניון, אבל שם היינו צריכים להמתין לסוכן שלנו, וביום שחיכינו לו הבנו שאולי בא לנו iphone בכלל, ושאפשר לקנות אותו רק בחנות של AT&T. אבל התקדמנו, קרובים מאוד למספר אמריקאי.
בעניין הרישיון נהיגה, ידענו שאנחנו צריכים ללכת למשרד ה-social security כדי להוציא לי טופס denial שאיתו אמורים ללכת למשרד הרישוי, ה-DMV. וכל זה כי לא מגיע לי, בתור מחזיקת ויזה L2, מספר משל עצמי. אבל כשהגענו לשם ושאלנו את הפקידה, אחרי שהיא הוציאה את הטופס, אם אנחנו עושים מה שצריך בתור מחזיקי ויזות L1 ו-L2, היא הפתיעה אותנו ואמרה שמגיע לי SSN. אז החזרנו את הטופס ועכשיו אנחנו מחכים שיגיע ה-SSN בדואר כדי לעשות לי רישיון. אני מחשיבה את זה כהצלחה, כי עדיף שיהיה לי SSN, מה גם שהלכנו בלי לדעת את הנוהל החדש ובעזרת פקידה (חביבה למדי) מילאנו טופס וזהו. ומה שעוד לא רע זה שנצ כן עשה רישיון. התייצבו בשבע וקצת במשרד הרישוי ב- Sandy Springs (שכונה של מיליונרים לידנו) ונצ היה השני בתור של מי שעושה מבחן מעשי walk-in, כלומר: בלי תור שנקבע מראש. אחרי התיאוריה, חיכינו עוד 3 ומשהו שעות עד שהוא יצא למבחן (לא ברור למה יש רק בוחן אחד), ובסכ"ה- 4 וחצי שעות בילינו שם עד שהרישיון היה ביד.
הלפטופ שעשה קצת בעיות נשלח ל-IBM, אז אני מתנסה קצת במקלדת וירטואלית.
תולה גם היא עשתה קצת בעיות- בטיסה, היא שרטה את התיק באזור של הרשת, והציפורן שלה הזדהמה. קיוינו שזה יעבור לבד, אבל היא התחילה לצלוע. לקחנו אותה לוטרינרית ליד הבית, סיפור לא זול אבל נקווה שהיא מחלימה.
בסוף השבוע נסענו לראות את האקווריום של ג'ורג'יה בדאונטאון אטלנטה. היה מאוד מרשים, גדול ומגוון- תמונות יפורסמו בהמשך. אח"כ הסתובבנו קצת בפארק של האולימפיאדה ובבניין CNN. למחרת, נסענו ל-OUTLET ענק, שלושת רבעי שעה נסיעה צפונה מהבית. כל החנויות שם דורשות סיבוב של יום שלם- רק בחנות של CK בילינו שעה ומשהו. קנינו לנצ בגדים לעבודה (הוא צריך ללבוש חולצות מכופתרות, מינימום פולו, מלבד ימי שישי, שהם casual Fridays, וכולם לובשים ג'ינס וטי-שירט) ולי בגדים לחדר כושר (מסתבר ש-GAP זה חנות שבדיוק מתאימה לזה, ולא להרבה מעבר).
בשבוע הקרוב אנחנו מתכננים לקנות טלויזיה ולהתחבר סופסוף לכבלים ולאינטרנט בבית. כשיהיה לנו מספר טלפון, נעדכן.

המדריך למגיב האנונימי

נצ:

כדי להזדהות בשם על התגובה, כל שצריך לעשות אחרי שרושמים את התגובה עצמה ולפני שלוחצים על "פרסום התגובה", הוא לבחור את האפשרות להכנסת השם - לוחצים על העיגול מימין ל "שם/כתובת". לא חייבים להכניס כתובת, מספיק השם.

אגב, מסתבר שיש שתי פנינות (או פנינים) שמגיבות, אז אולי כדאי להוסיף עוד רמז לגבי הזהות.

c ya

איך יודעים שהגענו לארה"ב

נצ: סתם הסתובבנו ב- Target (סליחה, Super-Target), וראינו את אותו שואב-אבק שקנינו במקום אחר במחיר מוזל. חזרנו לחנות שבה קנינו את השואב, קיבלנו כסף חזרה כחלק ממדיניות השוואת המחירים וקנינו איתו קומקום חשמלי. כל כך קל ופשוט.
בערב חגגנו שבוע ראשון במסעדה סינית מעולה שנמצאת במרחק הליכה מהבית (אבל נסענו לשם). את מה שלא הצלחנו לסיים מהצלחת (בגלל הכמות), ארזו בקופסאות "לקחת" עוד לפני שהספקנו לבקש.

בהמשך הסופ"ש דיגמנו פוזות מסביב לבריכה:














ליד הבריכה מצאנו חבר חדש:














והתולים דיגמנו בבית:

הרכב החדש שלנו

אנחנו רשמית בעלי רכב, וכיאה לאמריקאים- קנינו אוטו יפני. Toyota Prius שנת 2006 בצבע כסף. היא דחקה את התקציב שלנו עד תום, אבל מה לא עושים כדי לחסוך דלק ולשמור על הסביבה בעת ובעונה אחת. זו המכונית הראשונה שראינו, לקחנו אותה לבדיקה עם אייל, שלימד את נצ כמה טריקים לזהות רכב שעבר תאונה והחלפה של חלקים. בנוסף, יש פה את ה-Carfax, שירות בתשלום שמכניסים אליו את ה-VIN # של הרכב והוא מספק דיווח על הביקורים במוסך שהיו לרכב (ולכן גם על פגיעות ותאונות) ומי הבעלים שלו. רכב פְּריוּס שני שראינו, הפעם בלי אייל, כבר נראה קצת חבוט ובמצב פחות טוב. נצ ידע לזהות שהחליפו לו חלקים ואחרי בדיקה ב-Carfax, גילינו שצדקנו. החלטנו לא לקחת אותו למרות שהמחיר היה זול משמעותית ושהרכב היה עם תוספות שונות, כמו מושבים מעור (לי זה נראה לא משהו), built-in navigator, חיבור ל-bluetooth ועוד כל מיני דברים שאייל טוען שהם סופר-חשובים, אבל כרגע אנחנו יכולים להסתדר בלעדיהם, מה גם שאפשר לקנות GPS ולחבר אותו. אחרי הרכישה והחלפת המסמכים הדרושים, שצריך יהיה להראות ב-DMV (משרד הרישוי) כדי לקבל לוחית רישוי משלנו, הבאנו את האוטו למגרש חניה של אמדוקס, ממש ליד הבנק, ויצרנו קשר עם חברת הביטוח. שעתיים אחר-כך, הצלחנו לקבל אישור על הביטוח (שוב יש בעיה למי שאין רישיון נהיגה אמריקאי, שלא לדבר על המחיר הגבוה יותר של הפוליסה. כל זה אמור להשתנות כשנלך לעשות טסט בשבוע הבא. האישורים שהוצאנו מחברת הביטוח הישראלית ומהמשטרה עזרו רק בתיאוריה, לא שלחנו אותם עדיין לחברת הביטוח, למרות שנשאלנו לגבי היסטורית התביעות והעבירות. את האישור מהמשטרה קיבלנו בקונסוליה הישראלית ב-downtown Atlanta. בקושי הצלחנו למצוא את הבניין, שהדבר היחיד שהיה רשום עליו היה שם של איזה קולג'. הקונסוליה ישבה באיזה חור חבוי היטב בקומה החמישית. ברגע שהתקרבנו לדלת, השומר קרא אלינו באינטרקום להזדהות ולהסביר את מטרת בואנו. הוא יצא אלינו אחרי דקות ארוכות והוציא אלינו את המסמכים. חס וחלילה שניכנס פנימה ונראה את הזוּלה שבטח הולכת שם, עם מבקר תועה (וגם טועה) פעם בכמה ימים) ונסענו הביתה. הביטוח נכנס לתוקף רק ב- 12:01am, כך שנאלצנו לחזור לקחת את הרכב בלילה, בגשם שוטף. חשבנו לנסוע לשדה התעופה, להחזיר את השברולט השכורה, אבל שנינו לא הרגשנו בטוחים מספיק לנסיעה ארוכה כזו בתנאים האלה, ונסענו הביתה. בשש בבוקר (יום שבת) כבר היינו על הרגליים, בדרך לנסיעה של שעה לשדה התעופה. המסקנה משכירת הרכב היא שהחלק של הביטוח מאוד יקר (לפחות ב-Avis), ושכרגיל כאן- כל המחירים הם לפני ה-tax, אז גם מה שנראה זול בהתחלה, מתברר כדי יקר.
בינתיים, התחלנו להתרגל לעניינים כאן. מצאנו תחנת רדיו בסגנון גלגל"צ משופר, עם מעט מאוד פרסומות והרבה שירי "soft rock" (ככה הם מגדירים את עצמם)- בקיצור: גלגל"צ עם יותר מבחר ובלי כל המוסיקה השחורה המעצבנת או אייל גולן ודומיו, אז יש מה לשמוע באוטו. מבחינת אוכל, נצ הלך לארוחת פרויקט במסעדה כשרה ב-Dunwoody, ליד הבית. מסתבר שזו מסעדה ישראלית (צמחונית), עם פלאפל, חומוס, שקשוקה והשוֹס הגדול- רוגלעך! ואפילו טעים. אני צריכה לנסות את זה, פלאפל נשמע לא רע עכשיו, למרות שנחמד גם לנסות את ה-local cuisine. מוזר שעוד לא ממש חסר לי קוטג'- בבית הייתי מחסלת גביעים בלי הכרה. תחליף גבינה לבנה כבר יש- שמנת חמוצה 4% שומן. בימים הקרובים אני אתחיל לבשל, קניתי כבר 4 פאונד עוף ופסטה. לזה שלא צריך לשטוף רצפה התרגלתי די מהר- עם השואב אבק אני עושה סיבוב של 20 דקות בדירה וזהו. לנהיגה פה אני עוד צריכה להסתגל, בעיקר בגלל שהטויטה מלאה בשכלולים שיש ללמוד. גם בכביש לא הכל כזה ברור. פנייה ימינה מותרת תמיד (אלא אם יש רמזור אדום מפורש לפנייה ימינה האוסר זאת), לאחר מתן זכות קדימה). פנייה שמאלה היא עסק מסובך. אם אין רמזור מפורש שמאלה (עם חץ), ירוק "ישר" הוא גם ירוק "שמאלה". אבל, גם לכיוון הנגדי יש ירוק, וצריך לתת להם זכות קדימה לפני שפונים. אם אי אפשר להידחק ככה, מחכים עד שיש אדום, ופונים שמאלה באדום (זה מותר רק לשתי המכוניות הראשונות שרוצות לפנות שמאלה). קצת מסובך. הגיון הנהיגה האמריקאי הוא שהתנועה תזרום כל הזמן ככה ששיקול הדעת מאוד קריטי (להשאיר לנהג הישראלי שיקול דעת כמובן היה נגמר בכי רע). באותו אופן, אם לכל כיווני הצומת יש תמרור עצור, מי שבא לצומת קודם הוא בעל זכות קדימה (ולא מי שבא מימין).
מזמן לא פרסמתי פוסט מוסיקלי, אז הנה אחד, שיר שכל הזמן מתנגן ב-98.5FM. אולי פה לא הבית, אבל אנחנו מסתגלים.

Chris Daughtry- Home

מראות מהשכונה והדירה

נצ:
הנה הסרטון הרשמי שמפרסמת החברה האחראית על הקומפלקס/שכונה שלנו, עם דירה לדוגמא:
http://www.videoapt.com/tabid/53/VPID/287/VP/PostCrossing/Default.aspx

והנה הסרטון שצילמתי בעצמי עם הדירה הספציפית שלנו:

ושכחתי להסריט את האמבטיה:

כבר הגיע יום רביעי

נצ:
העסקים באמדוקס כרגיל - המזכירה לא ממש ידעה שאני מגיע, ואין עדיין מחשב, כניסה משלי לאינטרנט, חשבון מייל וכרטיסי כניסה לחניון ולבניין. השומרים בכניסה ממציאים כל פעם חוקי בטחון חדשים וכל בוקר הכניסה נמשכת על-פני רבע שעה, עד שמגיע מישהו לחתום בשבילי. כשכרטיס העובד יגיע הנושא הזה יפתר. יש בקומת המשרדים חדר צדדי עם אינטרנט חופשי שהתנחלנו בו כבמעין חמ"ל לניהול כל ההתקשרויות שלנו וחיפושי הרכב. כרגע הרשמה לאינטרט וטלפון בדירה שלנו היא בעדיפות האחרונה.
שלוחת טלפון לcubicle שלי במשרד יש כבר:
1-678-406-2256
אבל, אני בכלל עדיין לא יושב שם, ולא איקטבתי את החשבון, כך שחבל לנסות להשיג אותי שם כרגע.
את החובות שלנו לקומפלקס סיימנו כשנרשמנו לחברת חשמל, חברת גז וביטוח דירה. הסידורים הדחופים מתחילים להצטמצם - אנחנו נשתדל לקנות רכב עוד ביום-יומיים הקרובים, ואחרי זה נפנה בשקט לחפש טלויזיה, מכונת כביסה ומייבש.
כשנכנסנו לBrandsMart (ויצאנו בינתיים עם שואב אבק ומיקרו) ביקשנו לראות טלויזיה לחדר שינה. המוכר התחיל ב42 אינטש, כשטענו שעד היום הסתפקנו בפחות, הוא לא ירד מעבר ל32 אינטש. הוא התפוצץ מצחוק כשהצבענו על ה22 אינטש, אז לא סיפרנו על ה14 אינטש שהיה לנו.
כל יום אני לוקח את עידית לארוחה במקום אחר, ועד עכשיו נחלתי הצלחה. איזה כיף שאפשר למצוא מסעדות ממש לא יקרות מכל סוגי המטבחים - איטלקי, סיני, קובני, בשרים... וממש להנות.
היו לנו 2 ביקורים אצל חברים עד עכשיו. עידית הזכירה בפוסט קודם את הביקור אצל איריס ואורי מהעבודה שלי, ואתמול ביקרנו אצל אורי אחר - שעידית הכירה עד אתמול רק בשיחות טלפון, כשדיברו על אוניברסיטת Emory - העניין המשותף בינהם. גם הם התגלו כזוג מאוד נחמד. הם מקיימים קשרים עם עוד הרבה ישראלים וביחד דואגים לרהט אחד לשני את הדירות. הם ניסו להקל גם על ההתחלה שלנו, ולבסוף שכנעו אותנו לחזור הביתה עם מנורת איקאה ושולחן קטן, ככה - עד שנסתדר.

מחר אני אצלם עוד תמונות של הדירה והשכונה ואפרסם אותם כאן, אז יש למה לחכות ;-)

עוד סידורים

ביום ראשון הכל היה פתוח. על הבוקר, סידרנו את המזוודות בארונות ויצאנו ל-farmer's market. רוב הקונים היו מהגרים, רובם אסיאתים ומעט מקסיקנים, אבל המוצרים שם הם לא בהכרח לקהל אסייתי. יש שם ירקות ופירות באיכות מעולה ובמגוון שהיו גורם גם למחנה יהודה להוריק מקנאה. וחוצמזה, גם דגים ופירות ים טריים ומוצרי מזון מכל העולם. מה שמשך אותי במיוחד היה המעבר הרוסי, עם כל הדגים המעושנים, הנקניקים והגבינות. אחר-כך נסענו ל-Bed, bath and beyond כדי לקנות מוצרי אמבטיה (מיטה עוד לא צריך, כי היא עוד לא הגיעה). החנות באמת beyond, מעבר לציפיות. וכמה שהזהירו אותי שהיא יקרה, רוב הדברים שמצאו חן בעיני היו יותר זולים מאשר בארץ. קנינו כמה שטויות ונסענו ל-perimeter mall לאכול צהריים (Cheese cake factory, שתי מנות פסטה נאות, שנחשבו לחצי מנה, או מנת צהריים (לא ברור איך בנאדם נורמלי מסוגל לאכול מעבר למנה כזאת) וקינוח- cheese cake, כמובן). בקניון יש את כל החנויות הדרושות- macy's, aldo, gap, guess, bebe, nine west, zara. לא יותר מדי הסתכלתי על בגדים, יש דברים יותר חשובים לקנות עכשיו. נסענו (עוד פעם) לוולמארט להשלמת קניות ואז לאיריס ואורי, שגרים די קרוב אלינו, אבל בגשם השוטף הניווט הזה נראה ארוך למדי. בדקנו איתם איפה ומה כדאי לקנות. אנחנו צריכים באופן די דחוף מיקרוגל, טלוויזיה, שואב אבק, קומקום חשמלי (לא קל להשיג כזה פה!), מכונת כביסה, מייבש ואוטו, לא בהכרח בסדר הזה. וצריך לדעת לאן בדיוק ללכת ואיזה סוגים לקנות. ואיזה אינטרנט לעשות, ואיזה כבלים, ומה לעזאזל זה המידה של מיטת queen לעומת king- בקיצור, דברים ברומו של עולם. התבאסנו לגלות שהסופר הישראלי שהיה פה נסגר, ויש עכשיו רק את הפַּרסי, חנות קטנה שמוכרת בעיקר מוצרי מזון ישראלים (במבה וכאלה). דווקא ב- farmer's market קניתי היום Israeli couscous, דהיינו: פתיתים. במבה ושאר דברים לא נראים לי קריטיים כרגע. אבל החלום להשיג אבקת כביסה טייד בריח כמו בארץ ומרכך כביסה בדין סגול התפוגג...
בשני בבוקר נצ הלך לעבודה ואני הצטרפתי אליו, גם כדי להכיר את הנפשות הפועלות וגם כי יש הרבה דברים לסדר ולקנות. המחשב שלו וכל מה שהוא צריך כדי להתחיל לעבוד לא היה מוכן עדיין, אז התחלנו לברר עם אייל, המאכר הגדול, איפה קונים אוטו ומה כדאי לקנות. הבנו שטויטה קורולה או פְּריוס בני שלוש הם בטווח המחירים שהקצבנו לעצמנו, ואם לא נמצא תמיד אפשר ללכת על הונדה. הלכנו לבנק כדי לאקטב את כרטיס ה-debit ולעשות credit card, וישבנו שם שעה וחצי, להסדיר כל מיני עניינים שקשורים לזה. חזרנו לעבודה כדי לחתום על עוד טפסים ל-HR וחזרנו לקומפלקס, שם חיכתה לנו עוד שעה וחצי של כיף בניסיון להתחבר למפעילי הגז והחשמל. בגלל שה-SSN שלנו עוד "צעיר" מדי, אנחנו צריכים ללכת לסניף שלהם ולפתוח את החשבון ולתת מקדמה. כל פעם זה סיפור הביצה והתרנגולת- בבנק, בגלל שאין לנו היסטוריה של credit, אי אפשר לעשות credit card (בסוף עשו לנו בבנק כנגד 500 דולר שהפקדנו אשראי מוגן של 500 דולר לחודש, רק אחרי שנה נוכל לקבל אשראי רגיל. באמדוקס כנראה נוכל לקבל עוד כרטיס, מה שיעזור לנו עם רכישות גדולות, שחייבים בכרטיס אשראי, למשל כרטיסי טיסה או מלונות אם נרצה לצאת לחופשה). הלכנו שוב לוולמארט כדי לקנות קצת מכשירי חשמל קטנים (מגהץ, טוסטר) ומזרון מתנפח. פתאום שמעתי רוסית במעבר, ואמרתי לנצ שבאמת מאז שעברנו הנה לא שמעתי רוסית (אולי קצת בעבודה של נצ, אבל בטח לא ברחוב). מסתבר שאלה היו לנה ובעלה, הישראלים חברים מדרגה שנייה של איריס ואורי, שנתנו לנו referral ל-post crossing (ועל כן מגיע להם 400 דולר, שהם יחלקו איתנו חצי-חצי). גם הם יעצו לנו לקנות מכשירי חשמל ב- Brands Mart, אז ניסע לשם כדי לקנות טלוויזיה, שואב אבק וקומקום. מייבש ומכונת כביסה, שעולים קצת יותר, נקנה כשתגיע המשכורת הראשונה של נצ (בדיעבד, ה-Brands mart הזה הוא חור פשפשים, ממש לא עשה לי הרגשה נוחה לקנות שם. המחירים די דומים לוולמארט רק המבחר גדול יותר. קניות של טלויזיה ומכונת כביסה אולי נעשה באינטרנט. טוב, לא כל מה שישראלים אחרים עושים גם אנחנו חייבים).
ולסיום, עוד שתי תמונות מדירתנו החדשה, אחת עם תוּלה בארון של האמבטיה והשנייה של המרפסת הסגורה.

יממה ראשונה באטלנטה

הטיסה עברה בשלום יחסי, לפחות מבחינת התוּלים. אם שמונת המוסלמים-אמריקאים שהתעכבו בביטחון בנתב"ג היו מתעכבים עוד כמה דקות, התוּלים היו זוכים למושב משלהם במטוס (ואנחנו היינו זוכים לטיסה שקטה יותר), אבל הגורל ייעד להם מקום מתחת למושב שלנו. הם היו שקטים עד 3 שעות אחרי ההמראה, 7 שעות אחרי נטילת רבע הגלולה- נצ היה צריך לקחת אותם אחד אחד לשירותים של המטוס כדי שיקבלו עוד רבע כדור. הוא עזר עד אחרי ששכרנו את האוטו בשדה התעופה הארטספילד באטלנטה. בנקודה זו בדיוק תוּל השתין, אז פינינו לו את הסדין. תוּלה חיכתה עד שנייה לפני שנכנסנו לדירה (כמובן ששניהם היו עליי בזמן זה, והג'ינס הזה עבר להשריה בנוזל כביסה מרוכז ללילה).
וחזרה לענייננו: אחרי הטיסה, במהלכה בקושי ישנו, הגענו לתלאות של נמל התעופה האטלנטאי. קודם- ביקורת של ה-immigration, שעברה חלק. אח"כ ביקורת ראשונה של המכס- עלינו בגורל ופתחו לנו את המזוודות, אבל גם זה עבר בצורה מהירה וחסרת תקלות. אבל מה שמוזר הוא שגם מי שיוצא לעיר ולא לטיסת המשך מחויב לעבור שיקוף למטען היד, לפני שהוא מקבל את המזוודות. ואז חייבו את נצ לעבור עם התולים בגלאי מתכות ואת התיק שלהם בשיקוף. היה ממש מפחיד לראות אותם, התולים מפוחדים מהרעש ועוד מטושטשים מהכדור, רק רצו לחזור כבר לתיק המוכר והקטן שלהם. גם זה עבר בסדר, ואז חיכיתי, על 4 המזוודות, שני תיקי הגב ושני החתולים, זמן שנראה כמו נצח לנצ שיחזור מ-Avis עם הרכב (שברולט קובלט אדומה חמודה). הלכנו לעשות לרכב ביטוח (יקר מאוד!) ונסענו לכיוון Dunwoody , כשחצינו את כל העיר לכיוון צפון-מזרח. לפני ההגעה לקומפלקס, עצרנו ב-Walmart ממול וקנינו חול ואוכל לחתולים וגם עשינו את ה-money order. בקומפלקס, גילינו שהדירה ששמרו לנו היא לא בדיוק מה שנצ התכוון, אז ראינו עוד 3 דירות ואז התבייתנו על אחת, שאפילו התבררה כיותר זולה מהמקורית ב-150(!) דולר לחודש. עשינו בדיקה שהכל עובד (יש כמה דברים שדורשים טיפול, ומסתבר שאנחנו צריכים לשים מנורות בדירה כולה, כי הקומפלקס מספק רק תאורה במסדרון ובמטבח), עשינו ביטוח לדירה ובשעה 2 בצהריים, אחרי יממה שלמה מחוץ לבית, נכנסנו לדירתו החדשה. אחרי מקלחת התרעננות, קפצנו מעבר לכביש ל-Chilis (באוטו, כמובן) וטרפנו ארוחה לא רעה של המבורגר (6$) וסטייק בסגנון מקסיקני עם ירקות (12$). בתמימותי שאלתי אם יש מיץ סחוט טבעי- כנראה שעל החיה הזו לא שמעו פה. לפחות עוד לא מספיקים לסיים את כל כוס השתייה וכבר המלצר מתעופף להביא refill. בארץ זה כמובן לא היה עובד- משפחה היתה מזמינה כוס שתייה אחת וכולם היו שותים ממנה. התכנון שלי הוא לאכול כל יום בשבוע הקרוב באחת מהמסעדות הבאות: סינית ויפנית (יש מולנו), מקסיקנית, Cheesecake Factory (ולא, אין שם רק עוגות גבינה) ובטח עוד כמה ששכחתי.
אח"כ עשינו קניות ב-Walmart וב- Target. הכל חסר לנו, צריך לקנות מסכום וכוסות ועד נוזל לכביסה, סירים וקומקום. נצטרך גם להתחיל להשוות מחירים למכשירי חשמל (טלוויזיה, מיקרוגל, שואב אבק- האחרון בדחיפות הכי גדולה בשל השטיחים מקיר לקיר בכל הדירה) ולאוטו- עם העלות של שכירת רכב, עדיף שנמצא מהר מאוד אוטו משלנו. הקניות היו חוויה מוזרה, אפילו שאני יודעת מה זה סופר בארה"ב (הכל ובגדול). לבחור אבקת כביסה ומרכך לקח לי כמעט חצי שעה, לכל מרכך היה ריח מתוק מדי. אבקת כביסה לקחתי Tide כמו בארץ, אבל בבית גיליתי שגם לה יש ריח אחר ממה שאני מכירה, מתוק. נראה לי שאני אצטרך להגיע לסופר הישראלי כדי להשיג את מה שאני רגילה (אני בספק שאפשר להתרגל לריח כזה מתקתק מהבגדים, אלא אם כן המרכך "ינטרל" את האבקה)- חשבתי שהסופר הישראלי יהיה רק למקרי "חירום" אבל אולי יש יותר בעיות כאן ממה שחשבתי... האוכל, ב-Walmart לפחות, היה בעיקר מוכן. קנינו שמנת חמוצה רזה כגבינה לבנה, יוגורט plain של יופלה וחלב 2% בגודל 4 ליטר. למצוא קורנפלקס מחיטה מלאה היה משימה לא פשוטה (מוזר דווקא). לא התחשק לי על שום דבר אחר בינתיים, ולא שיש לי איך לבשל כרגע. מחר ב-Farmer's market אני אולי אמצע דברים יותר חביבים. מה שכן, המאפייה הישראלית של Alon (Alon's Bakery), שהיא יותר כמו מעדנייה, נמצאת גם היא די קרוב אלינו. קנינו בה עוגת דניש אחת וחתיכת עוגת אפרסקים, כשנקנה קצת ירקות נקנה שם גם לחם טוב.
לשם המחשה, בואו נדבר במספרים:
1 טיסה ישירה עם Delta- היתה בסדר בסך-הכל, ראינו כמה סרטים במסך מגע האישי (או איך שאפרת מנסחת את זה: "אין לי משהו רע להגיד"); 2 חתולים שטושטשו פעמיים ורטנו מעט בהתפוגגות של הטשטוש הראשון ועברו סיוט לא קטן (בהתחשב בכל זה, התנהגו למופת. אחרי כמה שעות באמבטיה עם החול, האוכל והמשטח גירוד שקנינו להם, שחררנו אותם בדירה והם חקרו וחקרו עד שהתעייפו והלכו לישון לידינו על השטיח); 3 שעות של "בילוי" בשדה התעופה הארטספילד (בהגירה, במכס וב-Avis) ו-3 מרכזי קניות שהיינו בהם עד כה, כולם ממש ליד הבית וכולם נקראים "Perimeter משהו" (מחר נותר לנו לבקר בקניון הגדול, ה- Perimeter Mall); 4 דירות שראינו עד החלטנו על הדירה החדשה שלנו- 1427, שהיא בקומה העליונה ביותר, ולכן גם עם תקרה מוגבהת ותוספת של חלונות, מוארת, מחולקת לא רע בכלל ועם הרבה מקומות אכסון (כשהבית ריק... כמובן שאין מקום להשוואה עם דירתנו הקודמת)
הכל בה נקי ומצוחצח, השטיח בן פחות משנה ועבר ניקוי יסודי לפני שנכנסנו. הנוף הוא אכן של עצים וירוק, המקום שקט מאוד ומטופח- יש איזור עם חדר כושר, בריכה (עם wi-fi, אני משתמשת בו כרגע כדי לפרסם את הפוסט), חדר תקשורת עם כמה מחשבים וחדר כביסה בתשלום נוסף. בפוסט קודם, פרסמתי את הכתובת שלנו, אבל מסתבר שטעיתי. אז הנה הכתובת הנכונה:
Idit and Netzer Kolan
1427 Ashford Parkway
Atlanta, GA, 30338
USA
אחרי היום העמוס הזה, הלכנו לישון מותשים בשמונה בערב. לפני שנרדמתי שמעתי גשם. התעוררתי כל כמה שעות והתפלאתי למה עוד לא בוקר, ב-5 בבוקר הקצתי לחלוטין ועדיין חושך מוחלט. אני מניחה שהג'ט לג יסתדר עד מחר, כי בסך-הכל ישנו שנת לילה. עכשיו אני רואה בחוץ את ההתחלה של הזריחה (השעה 6 וחמש דקות). המזגן בדירה בינתיים דולק כל הזמן על 77 מעלות. לא היה ממש חם אתמול, בטח לא יותר מבארץ- אני מניחה שיש ימים יותר גרועים. הלחות פה מעל 60 אחוז, אבל הטמפרטורות לא נותרות כל הזמן על 30 מעלות (צלזיוס), כמו בקיץ התל-אביבי.
הכל מוזר לי, אפילו שיש תחושה מוכרת. בעיקר מה שהולך בכביש דורש תִרְגולת, אבל אני אתרגל אחרי שנקנה אוטו משלנו. אתמול נצ תמרן ברחבי אטלנטה כשועל מנוסה, וקיפץ מקניון לקניון במיומנות מעוררת התפעלות. אני כל הזמן מנסה להבין מתי אפשר לפנות שמאלה ומתי צריך לחכות, מתי מתקדמים בצומת שבה לכולם יש עצור (לפי מי שהגיע ראשון- שוב, בארץ זה בחיים לא היה עובד) ושימינה פונים בלי רמזור, כל עוד נותנים זכות קדימה. והתנועה זורמת להפליא. עוד דבר שמקשה, בעיני, על הנהיגה, הוא שכל, אבל כל, הכבישים הם דו-סטריים. היום אני אשתדל להפנים את הכללים שלמדתי ולהיות פחות ב"הלם".
הפעם בפינת האתנחתא- שיר הלל למטוס הסילון ודרך צלחה במסענו החדש!

John Denver- Leaving on a Jet Plane

יום לפני

הבית ארוז במכולה. המזוודות מוכנות בסלון הריק. אנחנו בלי כבלים ומהשעות הקרובות- גם בלי קו טלפון. בעצם רק מחכים כבר לנסוע. אוכלים בחוץ, ישנים על מזרון בחדר שינה, עושים סידורים אחרונים (החזרנו ממירים ל-yes, ניתקנו בזק ובזק בינלאומי, צריך לסגור חשבונות חשמל וגז, השארנו הודעה במשיבון הקולי בפלאפון- לא הצלחנו לנתק אותו כרגע, כי זה היה עולה 1000 שקל קנס לכל מכשיר, אז אם כבר הוא הולך להיות שלנו עד נובמבר, לפחות שמי שמחפש אותנו יופנה למייל). השבוע היו פרידות אחרונות בהחלט, כל הורה בא (בנפרד כמובן) וקיבל המון דברים שהחלטנו לא לקחת איתנו (מ"חדר המציאות" או סתם כל מיני חומרי ניקוי ומוצרי מזון), ובשני הערבים האחרונים נפגשנו גם עם יכין ואילנית ואביהו ואסתי.
ניסינו כבר כמעט את כל בתי הקפה והמסעדות ב-G, הקניון החדש והנוצץ שפתחו בכפר-סבא. כל הזמן טלפונים ושיחות פרידה. צריך להזכיר לכולם להתעדכן בבלוג ולפתוח חשבון ב-skype.
מחר בערב נוסעים במונית לשדה התעופה. לפחות בשישי בלילה לא אמור להיות עמוס בשדה, אין הרבה טיסות. נראה לי שאני אעצור פה, ואמשיך בפעם הבאה מאטלנטה. באטלנטה מחכה לנו רכב שכור. כמובן שיצורפו תמונות של הקומפלקס שלנו והדירה. בשבוע הראשון יכול להיות שלא יהיה לנו סקייפ עדיין (עד שנתחבר לאינטרנט בבית ונסדר את המיקרופון של הלפטופ), אבל נשתדל לעדכן משהו פה בבלוג.
נשיקות וחיבוקים, ובינתיים אתנחתא בצורת כדור הרגעה...

Mika- Relax, Take it Easy

שירים ומסרים

נצ:


אמא החליטה להעביר את המסר כשהיא "יורה בתותחים הכבדים" => אהוד מנור :

אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי בגוף כואב, בלב רעב כאן הוא ביתי לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה לא אוותר להזכיר לה, ואשיר גם באוזניה עד שתפקח את עיניה

... או או או אוו... אין לי ארץ אחרת עד שתחדש ימיה עד שתפקח את עיניה

ואם כבר באהוד מנור/נוסטלגיה/הארץ עסקינן, אני מוסיף שיר ששייך לקבוצת השירים שתמיד מלחלחים לי את זוית העין:

מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים שספר כל נמש חרש ובחול נרדם - מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם? אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי הימים היחפים של בנימינה - כן, אני זוכר, הכל זרם לאט, השמש לא מיהר אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר. "היורה ירד מחר הבט בלבנה" "איך היה יבול הענבים השנה?" "היכנסו הערב יש ריבה מתות גינה", "ובלילה תתכסו כי תהיה צינה."

אני רוצה לחזור... ועכשיו אם יום או ליל, אם רע לי ואם טוב אין לי רגע זמן לשבת ולחשוב. לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא כל ימי אני הולך לשם ולא מוצא. אני רוצה לחזור... מה קרה לילד שנרדם בחול החם שיום אחד, לפתע, קם ונעלם?

פרידות, part 2

בימים האחרונים היו כמה פרידות משפחתיות ועוד כמה פרידות מחברים. תחושת המחנק בגרון עדיין קיימת. אנחנו, ביחד עם כל השאר, מתחילים לעכל את השינוי. המשפחה והחברים כבר לא יהיו כל-כך זמינים, ואנחנו לא נהיה זמינים בשבילם. כל האחיינים בטח יגדלו המון עד הפעם הבאה שנראה אותם, ואחיין חדש ירצה לפגוש אותנו עוד כמה חודשים. נכון שיש אלבומי פיקסה וסקייפ, אבל עדיין... החיים שלנו הולכים בכיוון קצת אחר עכשיו.

עלינו לירושלים פעם אחרונה - לקנות תאנים וסברס בשוק מחנה-יהודה ולהסתפר אצל מיקי.

אנחנו מסדרים דברים בבית לקראת המובילים (יום רביעי), נתנו כל מיני דברים להורים וארזנו כלי עבודה ומזכרות שבירות. את כל השאר אנחנו משאירים (בכיף גדול) למובילים, שבטח יעשו את האריזה יותר טוב ויותר מהר מאיתנו. קיבלנו עוד שתי מזוודות, שכנראה יהיה להן שימוש- המטען שבא איתנו יהיה בעיקר בגדים, אבל יש לי הרגשה שהוא ימלא כמה מזוודות בלי בעייה. החל מיום רביעי נהיה ללא מיטות או סלון (נישן על השקש"ים). אביהו בא לקחת את השולחן של הסלון השבוע. המקרר נמכר (200 שקל) וילקח ביום חמישי, בהנחה שאפשר לחיות יום אחד בלי מקרר אפילו בקיץ הכפר-סבאי. אני מנסה "לנקות" את המקרר- השבוע הכנתי אורז בכמות שהיתה מספיקה להאכיל 20 תאילנדים, אבל לפחות לא נשארו כמעט דברי מזון במקרר. העברנו כסף לחשבון ב-Bank of America, שיהיה לנו להתחלה עד שנצ יקבל משכורת. במהלך השבוע גם למדנו מושג חדש (יהיו עוד הרבה כאלה בתקופה הקרובה): money order. חשבנו שאפשר לשלם לדירה בצ'קים וכבר התלבטנו איך נזמין אותם, אבל נאמר לנו שנעשה money order ב-walmart. בסוף הבנו שזה נועד להקל על התשלומים- ככה לא צריכים להתעסק עם הכסף המזומן או הצ'קים, שאולי אין להם כיסוי, של הדיירים. הרשימה של הסידורים שלנו הולכת ומאפירה (כל מה שנעשה נצבע באפור), יש רק עוד מספר מצומצם של דברים לעשות (וטוב שכך, הרי אין כבר זמן).

בפינת האתנחתא, עוד שיר britpop, והפעם: באווירה זורמת, בתקוה שהכל יזרום בצורה חלקה במעבר.

Suede- Everuthing Will Flow

לקראת המפגש עם פקיד ההגירה

נצ: מאיר שלו מתאר, כרגיל, את המפגש נהדר. אני נוהג להשוות אותם לsoup-nazi :

ארץ קשוחה

ארה"ב היא גדולה ומגוונת, מחולקת לאזורים, שלכל אחד מהם יש תרבות והיסטוריה ייחודיים. יש הרבה שיגידו שניו-אינגלנדי, קליפורני, טקסני ו-Mid-western אפילו לא חולקים את אותה שפה. ובין כל התופעות האזוריות האמריקאיות, הייחודיות, הדרום הוא ייחודי יותר מכולן. יש בו זהות ייחודית ועושר תרבותי שנובעים מחברה טעונה בקונפליקטים.
ג'ורג'יה שייכת ל-Old South, למדינות הדרום שהתנגדו לביטול העבדות ונלחמו תחת הקונפדרציה במלחמת האזרחים. הדרומיים לא חלמו לוותר על רווחי הענק ממטעי הכותנה שכיסו את האדמות הפוריות מאופק לאופק. הצפון ראה את העבדות כמבזה את האדמה ואת ערך ה-free labor (השחורים עשו את העבודה עבור הלבנים הדרומיים, בעוד הלבנים עשו את העבודה הזו בעצמם בשדות בצפון). הצפון, שאוכלוסייתו גדלה בעקבות גלי ההגירה והתיעוש העשיר את תושביו, התחרה בעושר ובהשפעה מול הדרום, במעין מערכת חברתית מקבילה. שני הצדדים הבינו שהפערים ביניהם עצומים- בעוד הדרום גיבש את כל צורת החיים שלו סביב העבדות, הרי שהצפון ראה בדרום a society that has gone to sleep (ציטוט של דה-טוקוויל) ורצה למנוע בכל מחיר התפשטות של העבדות בטריטוריות הספר במערב, התפשטות שתגדיל את השסע הקיים. הדרומיים, אנשי כבוד שעצמאותם והיכולת להגן עליה עולה בחשיבותה על כל שאר הדברים (מלבד הרכוש), לא יכלו להרשות התערבות של הממשלה הפדרלית בנושא העבדות, מה גם שהם התקשו להסתגל למעמדו החדש של הדרום כ-other, בתור מי שהקימו את האומה וניהלו אותה באופן כמעט מוחלט עד כה (רוב הנשיאים היו דרומיים ורוב ההון האמריקאי עד אז היה מהדרום). אמריקה של לפני מלחמת האזרחים היתה כמו מדינה של שני עמים- הנשיא לינקולן אסר על התפשטות העבדות והדרומיים פרשו מהברית. עבור מדינות הדרום זה היה להיות או לחדול, להיות מיעוט מוקצה בארה"ב או לשלוט על מדינה נפרדת. מלחמת האזרחים הוכרזה כי לינקולן טען שאי אפשר לפרוש מהברית (פרישה היא מעשה אנטי-דמוקרטי, שהורס את המדינה מבפנים). הדרום טען שהמדינות חזקות מהאיחוד, אך לינקולן גרס אחרת ותפיסתו היא שניצחה- היום ארצות הברית היא United States ולא States United.
גם לאחר המלחמה ההיא וביטולה של העבדות, Separate but equal (הסיסמא של המדינות הדרומיות לאחר ביטול העבדות) לא השווה את מעמדם של השחורים לזה של הלבנים. יחסי הגזע קבעו את הייחודיות של הדרום. נדרשו עוד מאה שנים עד ה- Human Rights Movement כדי להמשיך את התהליך שהתחילה מלחמת האזרחים, אבל גם היום ניתן לראות השפעות ארוכות-טווח של העבדות, אפילו שעברו כמעט 150 שנה מאז מלחמת האזרחים. השחורים עדיין בעמדת קיפוח, ולא רק בהרגשה. בערים הצפוניות הם חיים בעיקר בגטאות מוזנחים עם שיעורי פשיעה גבוהים- רק 13% מהאוכלוסיה, שחורים מהווים את הרוב בבתי הכלא האמריקניים. דווקא בדרום, בעיקר באטלנטה, יש הרבה יותר הזדמנויות לשחורים וחלק ניכר נחשבים כמעמד בינוני (שבאמריקה זה לא רע בכלל).
זה היה שיעור (לא) קצר בהיסטוריה אמריקאית, באדיבות ד"ר יעל שטרנהל (דווקא המומחית לדרום האמריקאי, כששמעה על אטלנטה, הגיבה בהתנשאות מסוימת: "טוב, אם אתם רוצים לגור בדרום"...). הדרום הוא שם עצם פשוט שמגלם בתוכו המון. זה מקום עם הרבה מסורת, מקום מיסטי, רומנטי ומסתורי. חלק מהמסורת קשורה למוסיקה. הפעם בחרתי לפינה את בוב דילן, היוצר הכה-אמריקאי, שבעצם עשה הרבה מוסיקת קאונטרי, הושפע ממנה והשפיע עליה. עוד קאונטרי (פולק, קאונטרי אלטרנטיבי, קאונטרי-רוק ועוד) בטוח יופיע בפוסטים הבאים. Enjoy!

Bob Dylan- Don't Think Twice, It's Alright

קצין ושקשוקה

נצ:
השבוע שודרו שתי תוכניות שהתקשרו לי לרשומה קודמת כאן. הראשונה, של מיקי רוזנטל על "שיטת השקשוקה", באופן מוזר שמחה אותי כי הרגשתי שמישהו שוטח את טענותיי בצורה מדויקת. התנחמתי בתוכנית ששכנעה אותי שזו צרת רבים. מיקי ביסס בדיוק את ההאשמות שיש לי כנגד המדינה. חבל רק שהמגננה שנקטו האחים עופר הסיטה את תשומת לב הצופים והמבקרים מהמסר האמיתי. פקידי המדינה תוארו בתוכנית כחסרי עמוד שדרה, ללא כל ערכים אתיים. עולה בדעתי כרגע שאולי היה טוב לחבר קוד אתי גם לאנשי הממשל כמו לחיילי צה"ל. הלוואי ופקידי האוצר היו רואים לנגד עיניהם מטרה מוגדרת בבירור של שירות הציבור, והיו נבחנים לפיה. הם היו מגלים מקצועיות, אחריות ואמינות, תכונות שכרגע חסרות להם.

מיקי תיאר איך נכסי המדינה נמסרים בלי הבחנה (כדאיות כלכלית, מי הקונה היחיד, מה האינטרס שלו), איך הצהרות פופוליסטיות (השר רפי איתן, למשל) מכסות על נורמות ירודות (זיהום הסביבה מהמפעלים) ואיך הנציגים שלנו דואגים רק לקידום הקריירה של עצמם ובשום אופן לא לקידום האינטרסים של בוחריהם. והכל חוקי, כלומר, שאפשר להצדיק, לחזק ולהתבסס על הנורמות האלה. אז נגד מה נפגין? הרי לכאורה הכל בסדר – אין שחיתות ואין מעשה פלילי, לכל היותר מדובר בפקיד לא ממש מצטיין. אותו פקיד ממונה מתוך המשרד ולא ע"י הציבור וכך גם הוא וגם השר מוגנים מביקורת, והשקשוקה ממשיכה להתבשל.

התוכנית השניה היא של רוני דניאל על בה"ד 1. ראיתי רק פרק אחד מתוך סדרה שלמה, אבל אני נוטה להאמין שהתוכן לא ישתנה בהמשך בצורה משמעותית. מצד אחד, זה נהדר – לראות את בחורינו הטובים, חדורי המוטיבציה והרעל בעיניים. צריך לשדר מדי פעם תוכנית להעלאת המורל על צה"ל החזק, הטוב והמוסרי, צבא העם. הפרק באמת לא היה צריך להיות משודר אחרת, ורוני הדגיש גם שהוא מסתפק בתיעוד המתרחש בלי התערבות מצידו.

מצד שני, הנקודות שחסרות בפרק הן אילו שמפריעות לי. הרי בה"ד 1 זו בועה, מקום שבו הזמן והמציאות עוצרים לכמה חודשים, והעניין משרת את אילו שטוענים שהמצב לא כל כך גרוע – הנה, תראה כמה הקצינים שלנו מוצלחים. הבעיה עם הטענה הזו, שתמיד היא מצביעה על המצב בנקודת זמן ספציפית ומתעלמת מן המגמה. באמת, המציאות כרגע בארץ לא כזו נוראית, אבל התהליכים בכיוון ירידה. חוץ מזה, שבתוכנית דוקומנטרית מעניינת חייבים לעמת את המרואיינים עם קונפליקטים – איך מתייחסת המשפחה לבחירה של החייל? איך הצוערים מוחדרי הערכים מגיבים למקרה בו קצין מוערך חיפה על בנו הפושע על הטרקטורון ואז עוד התלונן על חומרת העונש? האם בגיל 20 הצוערים בכלל מבינים את משמעות הערכים האלה? מה חושב צוער שהודח? מה ההבדלים בין הצוערים? שום שאלה כזו או אחרת לא הופיעה ולכן אין לי שום כוונה לרצות ולראות עוד פרקים מהסדרה הזו.

ולענייננו, גם הטלויזיה נמכרה. עכשיו נותרנו עם ה14 אינטש מחדר השינה. למזגן בסלון קשה לקרר את כל החלל המרכזי, אז אנחנו מסתגרים כל היום בחדר המחשבים הקפוא, מול מסך פצפון ומחכים שהזמן כבר יעבור.

הוטרינר נתן לנו כדורי הרגעה לתת לחתולים לפני הטיסה. רבע כדור לכל תול. אצל תול קל מאוד להבליע כל כדור שהוא. אבל אני מאוד מודאג מתולה – בבלגן שבטח ישרור פה לפני היציאה היא כבר תהיה בטירוף ואז עוד נצטרך לתפוס אותה. זה יהיה מבצע לתפיסת עורף האויב - כולם יצוידו בכפפות! אסור לעזוב שום זוג טלפיים ויהי מה! במקום להרגיע אותה, היא רק יותר תתעצבן.