נצ: בסוף גם אני חזרתי. זה לא כל כך מובן מאליו כמו שעלולים לחשוב. הגעתי לטיסה מצונן וסבלתי בעיקר בנחיתות (אחת בניוארק והשניה באטלנטה). טיסות ארוכות תמיד משפיעות עלי לרעה, אבל הפעם הצלצולים באוזניים נמשכו כל אותו סוף שבוע ובכלל הייתי מושבת לגמרי. כמה רגעים לפני שעזבנו את ניוארק התחיל לרדת שם שלג. המטוס שלי עוכב רק כשעה לשם ניקוי הכנפיים, אבל אני מאמין שאחר כך גם התבטלו טיסות.
ביום האחרון בישראל הופיעה קשת יפה מעל הים. האם זו תזכורת למבול שישטוף את הארץ אם לא תפקח את עיניה ותשנה את פניה?
דברים שקורים ושומעים בארץ ולא יקרו כאן:
עיצומי עובדים, שביתת פרקליטים, איומים בשביתת ענק - אלה מילים שלקוחות מארועי החודש שעבר, בפיזור שווה. לי אף פעם לא היתה פריבילגיה כזו, אבל מעניין לדעת אם כזה דבר היה כדאי? כשמישהו רעב לפת לחם, יכול להיות שזו האפשרות היחידה שלו לקבל תנאים מינימליים כלשהם, וגם אין לו מה להפסיד. אבל מה עם הפרקליטים? או עובדי המדינה/משרד החוץ למיניהם? ככה מצליחים משבוע לשבוע לשתק מדינה.
אין חמאה! - מה?! נדהמתי לשמוע את בני המשפחה מתארים את הקרבות שהיה עליהם לנהל כדי למצוא פיסת חמאה, משל היה זה התור ללחם ברוסיה של המאה שעברה. חלב ושמנת? יש; חמאה במדינות אחרות? יש; חמאה למסעדות ולמגזר העסקי? יש. למי אין? לאזרח הקטן בישראל. ניחא היו מעלים את המחיר, או מייבאים עוד חמאה מחו"ל, אבל להעלים אותה לגמרי מהמדפים?
בתור בשדה התעופה קשקשתי עם אמריקאית שכרגע גרה בניו-יורק ובאה לבקר משפחה (המשפחה מהונגריה, גדלה בקנדה, גרה תקופה אפילו באטלנטה... כן כן, התור לכרטוס ארוך מאוד). בין השאר, הניו-יורקרית התלוננה על הפקקים בארץ. שם עולים על התחתית. בארץ עולים רק על העצבים. כמו שעידית כבר ציינה, כיום הכבישים הראשיים במצב טוב יותר, ויש הרבה מחלפים חדשים להתפאר בהם. אפילו נשקול להעניק צל"ש לשר כץ על ההתקדמות, שעליו נפתח קמפיין של קופירייטר שבאמת "אין לו אלוהים" ("שמע ישראל"). אבל, הנהגים נשארו אותם נהגים (ויש רק יותר מהם עם כל שנה שעוברת). פעם הסכמתי לטענה שהנהגים האמריקאים לא יודעים לנהוג. טעות. כשמבינים שנהיגה טובה נמדדת קודם כל ביכולת ההשתלבות בתנועה ופחות ביכולת הטכנית, רואים למה כל כך כיף על הכבישים באטלנטה ולמה כל נסיעה הכי קצרה בארץ סוחטת רגשית ופיסית. לא רק בגלל הממהרים והממהרות שחותכים מכל כיוון. גם בגלל אלה שדווקא לא נוסעים כשצריך, נוסעים לאט מדי או שלא נמצאים בנתיב הנכון. על מה עוד לא עולים בארץ? על שום רכבת כלשהי. לא על הרכבות העירוניות שהבטיחו בירושלים ובתל אביב ולא על רכבת ישראל. זו, כבר שנים נעה ממחדל אחד למשנהו. הקטר שורק והשיירה עוברת. עמידה בזמנים? אין חובה שכזו.
כל המוצרים התייקרו. דירות, ארוחות (עסקית צהריים כאן תחשב יקרה אם עברה 10$), קניות בסופר. נדמה שכל מוכר "תוקע" מחיר כראות עיניו בידיעה שיבוא הפרייר שיקנה. עגלות לתינוקות באלפי שקלים. הדלק שוב התיקר ללא סיבה ומחירו כמעט פי 3 מהדלק באטלנטה. לשר התקשורת קשרו זרים בחדשות שהוריד את מחיר אחד הרכיבים בחשבון הסלולרי. איך הגיבו בפלאפון? העלו את מחיר הרכיבים האחרים. בדיחה.
הנה כתבה מעניינת שהופיעה השבוע שקושרת את שני הנושאים.
ב-2008, טור ב-7 ימים של יאיר לפיד עצבן אותי מאוד. היתה זו התכחשות גורפת למציאות בארץ, שבה אפשר למצוא נקודות של אור, אבל אלה נמצאות על גרף בשיפוע שלילי. במקרה, בדיוק בשבוע שכן קראתי עיתון סופ"ש ישראלי, הוא פרסם טענות דומות לשלי. מעניין איך גלגל מסתובב לו...
כדי לקרוא את הטור הסרוק, אפשר ללחוץ עליו, ובחלון שיפתח למצוא את סימן זכוכית המגדלת מעל התמונה.
בטיסת אל-על מטורונטו לארץ הגישו לארוחת הבוקר חביתה. אחרי ביס אחד הפסקתי לאכול, כי הטעם של המוצר התעשיתי מאבקת ביצים היה נוראי. בחזור, כבר קיבלנו את החביתה עליה, לפי הפרסומים, עבד השף משה שגב חצי שנה (חצי שנה?!). האמת, שהיה לא רע בכלל, הכל אכיל ודי טעים. על מה אני אתלונן בכל זאת? או, קודם כל, שהחביתה שכבה לה מסכנה עטוית שמן לבדה בתחתית החמגשית. אפשר היה לתת לה איזה ירק מאודה לארח לחברה. ובכלל, לא היה ירק אחד בארוחה הישראלית הזו. לפי הכתוב בפרוספקט המצורף, מדינתנו מבורכת בירקות ובפירות טריים. אבל מתצלומי שבעת המינים שעל הנייר, זכינו לטעום רק כזית זית, לחמניה מחיטה וגרנולה עם שעורה. אגב, סנדביץ' באגט עם עוף חם לארוחת ערב היה הברקה.
מה עוד יש רק בארץ? משפחה. הביקור היה עמוס מפגשים משמחים ומרגשים. נפגשנו עם כולם בכמה הזדמנויות. אפילו יצא לי לאכול שתי "עסקיות" עם בני משפחה שלהפתעתי עובדים גם הם בהוד השרון. אנחנו ידענו על אפשרות לנסיעה שבועיים מראש, והכרטיסים נקנו בשבוע שלפני. ככה היה קל להפתיע כמה מההורים, וכמובן שהכל מתועד:
כל כך התעכבתי עם הפוסט הזה, שאני בטוח שהפוסט הבא עם תמונות שלג וקרח וביקורות סרטים שנראו כאן לרוב יגיע במהירה.
לאטלנטה השלג הגיע כעבור יומיים. כזו סופה גם המקומיים לא זוכרים כבר הרבה שנים (אחד מהעבודה טוען שרק לפני 16 שנה היה משהו דומה). השלג לא הפסיק לרדת כל הלילה ונערם אצלנו בשכונה עד בערך 10 ס"מ. אחר כך ירד גשם-שלג, או בכל אופן לא שלג נוצתי ויפה (הנה מילה חדשה שלמדתי - sleet) וגרם לשכבה העליונה לקפוא ולהתקשות. בשני הימים הבאים השלג קצת הפשיר (עוד מילה - thawed) אבל אז קפא חזרה והפך לשכבת קרח חלקה כזכוכית. העיר שותקה לה יחדיו. הדרומיים לא רגילים למשקעים כאלה, וכמו בירושלים, מצוידים רק בכמה מפלסות בודדות ומשאיות מאולתרות לפיזור מלח. כך שהשבוע כולם נשארו בבית, בתי הספר לא נפתחו וגם לא חלק גדול מבתי העסק (שפתוחים כל השנה, כולל חגים). שדה התעופה העמוס ביותר בעולם ביטל אלפי טיסות. לפחות אפשר להתחבר לעבודה מהבית.
דברים שקורים ושומעים בארץ ולא יקרו כאן:
עיצומי עובדים, שביתת פרקליטים, איומים בשביתת ענק - אלה מילים שלקוחות מארועי החודש שעבר, בפיזור שווה. לי אף פעם לא היתה פריבילגיה כזו, אבל מעניין לדעת אם כזה דבר היה כדאי? כשמישהו רעב לפת לחם, יכול להיות שזו האפשרות היחידה שלו לקבל תנאים מינימליים כלשהם, וגם אין לו מה להפסיד. אבל מה עם הפרקליטים? או עובדי המדינה/משרד החוץ למיניהם? ככה מצליחים משבוע לשבוע לשתק מדינה.
אין חמאה! - מה?! נדהמתי לשמוע את בני המשפחה מתארים את הקרבות שהיה עליהם לנהל כדי למצוא פיסת חמאה, משל היה זה התור ללחם ברוסיה של המאה שעברה. חלב ושמנת? יש; חמאה במדינות אחרות? יש; חמאה למסעדות ולמגזר העסקי? יש. למי אין? לאזרח הקטן בישראל. ניחא היו מעלים את המחיר, או מייבאים עוד חמאה מחו"ל, אבל להעלים אותה לגמרי מהמדפים?
בתור בשדה התעופה קשקשתי עם אמריקאית שכרגע גרה בניו-יורק ובאה לבקר משפחה (המשפחה מהונגריה, גדלה בקנדה, גרה תקופה אפילו באטלנטה... כן כן, התור לכרטוס ארוך מאוד). בין השאר, הניו-יורקרית התלוננה על הפקקים בארץ. שם עולים על התחתית. בארץ עולים רק על העצבים. כמו שעידית כבר ציינה, כיום הכבישים הראשיים במצב טוב יותר, ויש הרבה מחלפים חדשים להתפאר בהם. אפילו נשקול להעניק צל"ש לשר כץ על ההתקדמות, שעליו נפתח קמפיין של קופירייטר שבאמת "אין לו אלוהים" ("שמע ישראל"). אבל, הנהגים נשארו אותם נהגים (ויש רק יותר מהם עם כל שנה שעוברת). פעם הסכמתי לטענה שהנהגים האמריקאים לא יודעים לנהוג. טעות. כשמבינים שנהיגה טובה נמדדת קודם כל ביכולת ההשתלבות בתנועה ופחות ביכולת הטכנית, רואים למה כל כך כיף על הכבישים באטלנטה ולמה כל נסיעה הכי קצרה בארץ סוחטת רגשית ופיסית. לא רק בגלל הממהרים והממהרות שחותכים מכל כיוון. גם בגלל אלה שדווקא לא נוסעים כשצריך, נוסעים לאט מדי או שלא נמצאים בנתיב הנכון. על מה עוד לא עולים בארץ? על שום רכבת כלשהי. לא על הרכבות העירוניות שהבטיחו בירושלים ובתל אביב ולא על רכבת ישראל. זו, כבר שנים נעה ממחדל אחד למשנהו. הקטר שורק והשיירה עוברת. עמידה בזמנים? אין חובה שכזו.
הנה כתבה מעניינת שהופיעה השבוע שקושרת את שני הנושאים.
ב-2008, טור ב-7 ימים של יאיר לפיד עצבן אותי מאוד. היתה זו התכחשות גורפת למציאות בארץ, שבה אפשר למצוא נקודות של אור, אבל אלה נמצאות על גרף בשיפוע שלילי. במקרה, בדיוק בשבוע שכן קראתי עיתון סופ"ש ישראלי, הוא פרסם טענות דומות לשלי. מעניין איך גלגל מסתובב לו...
| יאיר לפיד, ידיעות אחרונות 2008 | יאיר לפיד, ידיעות אחרונות 2011 |
 |  |
בטיסת אל-על מטורונטו לארץ הגישו לארוחת הבוקר חביתה. אחרי ביס אחד הפסקתי לאכול, כי הטעם של המוצר התעשיתי מאבקת ביצים היה נוראי. בחזור, כבר קיבלנו את החביתה עליה, לפי הפרסומים, עבד השף משה שגב חצי שנה (חצי שנה?!). האמת, שהיה לא רע בכלל, הכל אכיל ודי טעים. על מה אני אתלונן בכל זאת? או, קודם כל, שהחביתה שכבה לה מסכנה עטוית שמן לבדה בתחתית החמגשית. אפשר היה לתת לה איזה ירק מאודה לארח לחברה. ובכלל, לא היה ירק אחד בארוחה הישראלית הזו. לפי הכתוב בפרוספקט המצורף, מדינתנו מבורכת בירקות ובפירות טריים. אבל מתצלומי שבעת המינים שעל הנייר, זכינו לטעום רק כזית זית, לחמניה מחיטה וגרנולה עם שעורה. אגב, סנדביץ' באגט עם עוף חם לארוחת ערב היה הברקה.מה עוד יש רק בארץ? משפחה. הביקור היה עמוס מפגשים משמחים ומרגשים. נפגשנו עם כולם בכמה הזדמנויות. אפילו יצא לי לאכול שתי "עסקיות" עם בני משפחה שלהפתעתי עובדים גם הם בהוד השרון. אנחנו ידענו על אפשרות לנסיעה שבועיים מראש, והכרטיסים נקנו בשבוע שלפני. ככה היה קל להפתיע כמה מההורים, וכמובן שהכל מתועד:
כל כך התעכבתי עם הפוסט הזה, שאני בטוח שהפוסט הבא עם תמונות שלג וקרח וביקורות סרטים שנראו כאן לרוב יגיע במהירה.
