סתם אנקדוטה על החיים כאן: הלכנו לקצת שופינג ב-Bed, bath and beyond- רוב הרכישות שלנו הן במחלקת ה-beyond. ארבעה מוצרים, שלושה קופונים. הקופאי היה זקוק לשני קופאים אחרים לתגבורת. בינתיים הצטבר תור מאחורינו. עברו מעל עשר דקות עד שנמצא פתרון. לא שמענו ציוץ של אי שביעות רצון מכיוון התור. אני כנראה היחידה שהרגישה לא בנוח מהסיטואציה, בעודי זוכרת היטב התנהלות אופיינית של תורים בארץ. כל הזמן מרגישים במצב מלחמה, התקפה ("אני רק שאלה") או התגוננות ("אני רק הולכת להביא במבה/ חלב/ קוטג'/ לחם/ השלם את החסר"). הנה כתבה שממצה את חווית הקנייה הישראלית בסופר. באמריקה לומדים מגיל צעיר את ערך ההמתנה הסבלנית לתורך. זה יוצר מצבים מטופשים לחלוטין (במעלית, כולם מחכים שמישהו אחר יצא קודם. לקח לי המון זמן ללמוד לא לצאת ראשונה). בארץ, כולם חייבים להיות ראשונים, מי שאדיב "נדרס". קשה להשתדל לא לרוץ כל הזמן, להיות אדיבה גם לזרים גמורים (ועוד כשחם כל-כך!), לא להשתמש בצופר בשום אופן...
המזגן בדירה לא עומד בקצב כבר חודשיים. החליפו פילטרים ועוד כל מיני חלקים, אבל עכשיו נדנדנו עוד קצת כדי שיחליפו את ה- a/c unit עצמה, שהיא כנראה קטנה מדי לדירה הגבוהה, העליונה והדרומית שלנו. ביום רביעי הגיעה היחידה הגדולה כמעט פי שתיים מהקודמת. חבל שהיינו סבלניים מדי כנראה, אבל לא תיארנו לעצמנו שיהיה גל חום כזה. עוד בדירה: ניקוי שטיחים שנתי נקבע לחודש הבא.
השבוע התעצבנתי מזוג ישראלים, חברים של אורי ונעמה שפגשנו ביומהולדת של שני (הבת של האחרונים). יומהולדת נוסף בפארק בחום של 34 מעלות (בהפרש של חודש), אבל הפעם היתה קצת בריזה נעימה בצל העצים. הזוג המדובר בדיוק חזרו מטיולון בוושינגטון ופילדלפיה, קצת הפסקה לקראת המעבר שלהם לשנת התלמדות בהודו (!). איחלנו להם בהצלחה במעבר ושנשמור להם על אטלנטה. הם הגיבו ש"לא צריך, תודה" ושהטיולון שלהם הוכיח שוב שאטלנטה היא עיר משעממת, חסרת ייחוד, שאין בה מה לעשות או לראות. הם הישוו את הביקור בערים הצפוניות כמי שמגיע מעפולה לחיפה (!!). אטלנטה כעפולה?? חילול הקודש! גם אם הכוונה היתה שפילדלפיה עולה על אטלנטה כמו שחיפה עולה על עפולה, עצם ההשוואה מגוחכת וחסרת בסיס. כמובן שבעיניהם ה-עיר היא תל-אביב וערים אחרות לא רואות אותה ממטר (יש לי חשד מבוסס שהם לא גרו באף מקום אחר לפני שהגיעו לאטלנטה, ולכן אין להם פרספקטיבה מיטבית בעניין). אף אחת לא משתווה לה, כי שם אפשר להסתובב, לראות אנשים ברחוב, לשבת בים על כוס קפה. לדעתי, אהבתם לעיר הציונית הראשונה עיוורה אותם. לראות את כל הערים בהשוואה לתל-אביב, שאם אין בהם מדרחוב או חוף ים הן פסולות, זו צרות מוחין שבעיני גובלת בבורות (שלא לומר פרובינציאליות). הם לא טרחו להכיר את אטלנטה ולחוות אותה באמת (אם מחוסר עניין, חוסר תקציב או דעות קדומות מושרשות מדי ש"היא ממילא לא תל-אביב"), עיר ענקית שיש בה הכל: בילויים, מסעדות טובות, תיאטרון, מוזיאונים, הופעות, קניות, טיולים באגמים, הנהרות וההרים מסביב. כן, אין בה חיי רחוב שוקקים או ים, אבל אי אפשר להסתכל על כל מה שיש ולא כל הזמן לקטר על מה שאין? להגיד: "אוקיי, זה לא תל-אביב, אבל אני אמצה את המירב ממה שיש פה"? אין ספק שאטלנטה היא ה-עיר של כל אזור הסאוט'-איסט, ולוקחת הרבה ערים ישנוניות במיד-ווסט, אבל לא לקחתי על עצמי את תפקיד יחסי הציבור. הם ממילא חושבים שהם יודעים הכל (ישראלים, בכל זאת).
בראשון הלכנו לאיימקס לראות את Inception, סרט אסתטי ומתוחכם. גם אחרי שיוצאים ממנו ממשיכים לעכל את הרבדים השונים והרעיונות.
שיר קיץ קלאסי הפעם.
המזגן בדירה לא עומד בקצב כבר חודשיים. החליפו פילטרים ועוד כל מיני חלקים, אבל עכשיו נדנדנו עוד קצת כדי שיחליפו את ה- a/c unit עצמה, שהיא כנראה קטנה מדי לדירה הגבוהה, העליונה והדרומית שלנו. ביום רביעי הגיעה היחידה הגדולה כמעט פי שתיים מהקודמת. חבל שהיינו סבלניים מדי כנראה, אבל לא תיארנו לעצמנו שיהיה גל חום כזה. עוד בדירה: ניקוי שטיחים שנתי נקבע לחודש הבא.
השבוע התעצבנתי מזוג ישראלים, חברים של אורי ונעמה שפגשנו ביומהולדת של שני (הבת של האחרונים). יומהולדת נוסף בפארק בחום של 34 מעלות (בהפרש של חודש), אבל הפעם היתה קצת בריזה נעימה בצל העצים. הזוג המדובר בדיוק חזרו מטיולון בוושינגטון ופילדלפיה, קצת הפסקה לקראת המעבר שלהם לשנת התלמדות בהודו (!). איחלנו להם בהצלחה במעבר ושנשמור להם על אטלנטה. הם הגיבו ש"לא צריך, תודה" ושהטיולון שלהם הוכיח שוב שאטלנטה היא עיר משעממת, חסרת ייחוד, שאין בה מה לעשות או לראות. הם הישוו את הביקור בערים הצפוניות כמי שמגיע מעפולה לחיפה (!!). אטלנטה כעפולה?? חילול הקודש! גם אם הכוונה היתה שפילדלפיה עולה על אטלנטה כמו שחיפה עולה על עפולה, עצם ההשוואה מגוחכת וחסרת בסיס. כמובן שבעיניהם ה-עיר היא תל-אביב וערים אחרות לא רואות אותה ממטר (יש לי חשד מבוסס שהם לא גרו באף מקום אחר לפני שהגיעו לאטלנטה, ולכן אין להם פרספקטיבה מיטבית בעניין). אף אחת לא משתווה לה, כי שם אפשר להסתובב, לראות אנשים ברחוב, לשבת בים על כוס קפה. לדעתי, אהבתם לעיר הציונית הראשונה עיוורה אותם. לראות את כל הערים בהשוואה לתל-אביב, שאם אין בהם מדרחוב או חוף ים הן פסולות, זו צרות מוחין שבעיני גובלת בבורות (שלא לומר פרובינציאליות). הם לא טרחו להכיר את אטלנטה ולחוות אותה באמת (אם מחוסר עניין, חוסר תקציב או דעות קדומות מושרשות מדי ש"היא ממילא לא תל-אביב"), עיר ענקית שיש בה הכל: בילויים, מסעדות טובות, תיאטרון, מוזיאונים, הופעות, קניות, טיולים באגמים, הנהרות וההרים מסביב. כן, אין בה חיי רחוב שוקקים או ים, אבל אי אפשר להסתכל על כל מה שיש ולא כל הזמן לקטר על מה שאין? להגיד: "אוקיי, זה לא תל-אביב, אבל אני אמצה את המירב ממה שיש פה"? אין ספק שאטלנטה היא ה-עיר של כל אזור הסאוט'-איסט, ולוקחת הרבה ערים ישנוניות במיד-ווסט, אבל לא לקחתי על עצמי את תפקיד יחסי הציבור. הם ממילא חושבים שהם יודעים הכל (ישראלים, בכל זאת).
בראשון הלכנו לאיימקס לראות את Inception, סרט אסתטי ומתוחכם. גם אחרי שיוצאים ממנו ממשיכים לעכל את הרבדים השונים והרעיונות.
שיר קיץ קלאסי הפעם.
Don Henley- Boys of Summer
