בשבועות האחרונים קצת הפשרנו מהחורף. גם העצים מסביב התעוררו ופורחים בשלל צבעים.
בראשון שעבר יצאנו לטייל ב- Sweetwater Creek State Park בסיור מודרך עם ריינג'ר. הפארק קרוב מאוד לאטלנטה ודורש ביקור נוסף, עם אגם שבדיוק מתאים בגודל לשיט ועם כמה שאריות ממלחמת האזרחים (בית חרושת לבדים שנשרף ע"י הגנרל שרמן) ומההצפות של קיץ 2009 (גשר עתיק שחיבר בין חלקי הפארק ונהרס כליל).
בשבת הקודמת ארחנו את נעה ודורון, זוג שעשה רילוקיישן מרמת גן לדנוודי ויצר איתנו קשר כאן בבלוג. אנחנו כבר יכולים לתת עצות ומרגישים הרבה פחות חדשים. בשבת הזו כבר עשינו איתם כרטיס קוסטקו ויצאנו מהקנייה הראשונה עם השלל הנאה הזה. החנות לא בהכרח זולה, אבל יש בה מבחר אוכל שמאוד קשה לעמוד בפניו וכל מיני מוצרים שלא ראיתי במקומות אחרים, מה גם שהבשר מאוד איכותי.
ואם כבר מדברים על קניות של אוכל, הפרסי התחיל להביא קוטג'! איזה ארוחת שחיתות הכנו באותו ערב.
מה עוד עשינו בשבועות האחרונים? נצ קיבל כרטיסים לקולנוע אז הלכנו סופסוף ל"נאום המלך". משחק מעולה, סרט נחמד. ב- HBO ראינו את Crazy Heart, הסרט שזיכה את ג'ף ברידג'ס המעולה באוסקר בשנה שעברה. היינו גם במסעדה איטלקית טובה (מסתבר שיש הרבה כאלה באטלנטה, מסעדות שהאוכל בהן שולח אותנו בחזרה לאיטליה), Valenza.
בשנה העוברת שכללנו מאוד את אמנות הקניות אונליין. חופשות ברור שמזמינים באינטרנט, אבל גם עוד הרבה דברים לבית ולאוטו שפשוט יותר זולים ב-eBay וחבריו. מעקב יומיומי אחר אתר הקופונים "כלכלת בית" ניפק לנו כל מיני דילים שווים (לוחות השנה שאצל ההורים, למשל). נצ עשה לי הפתעה והכין לי אלבום תמונות מאפריקה, שכולל משלוח עלה לנו... כלום. כן, כאן עינו של אף אחד לא צרה במתנות חינם ואין חְשש-כפל-מבצעים. חווית הקניה והרצון לשמר אותך כלקוח חשוב מאוד, גם אם הפרסום בצורה הזו עולה לא מעט. מחיר חציוני לחדר במלון שהזמנו אתמול באינטרנט עולה ב-50$ יותר מהמחיר אותו שילמנו. אל חשש, מה שחסכנו כאן נדע להוציא במסעדות ומזכרות. נצ:
כדי להגיע לעבודה, אני צריך לסוע 10 מייל על הI-285, ההייוויי (highway) שמקיף את כל האטלנטה-מטרו. הרדיוס של הסיבוב שהכביש עובר בו מחוץ לעיר מספיק גדול כדי שבזמן הנסיעה אני בכלל לא מרגיש בנטיה לכיוון כלשהו. יוצא, שהרבה פעמים כשאני מגיע בבוקר לחניון של העבודה, אני מוצא את עצמי תוהה איך השמש הגיעה לצפון. הכיוונים נמצאים אצלי גם בתת מודע, והבלגן הזה משרה עלי בלבול למשך כל היום. מדי פעם אני בוחן מחלונות הקומה השישית את היערות שמסביב (כן כן, יערות), כדי להתמקם מחדש.
כששאלו אותי בארץ, נניח בתור לארומה, מה שמי, נמאס לי להגיד: "נצר, נ-צ-ר", ואחר כך נמאס לי לקרוא לעצמי : "קולן בקוף", אז קראתי לעצמי "גולן". כאן, האמריקאים ממש לא הסתדרו עם "נצר", אז חשבתי להקל עליהם עם "נצ" - נשמע כמו רשתות באנגלית. גם זה לא הלך, אז עברתי ל-Nate - נו, יותר מזה?! לא יודע למה, אבל גם השם הזה מלווה תמיד בהרמת גבה. לכן, מעכשיו קיראו לי Jake. וכבר שמעתי סיפורים על כאלה שניצלו את חוסר הפורמליות של השאלה בסטרבאקס כדי לקרוא לעצמם "בונד, ג'יימס בונד", דארת' ויידר, או איזה סלב אחר.
פעם אחת שאלתי מישהי בעבודה (כהת עור, אבל זה בקושי קשור) אם היא בחרה את העגילים שלה מסיבה מיוחדת, או סתם כי הצורה מצאה חן בעיניה. העגילים נראים כמו שלוש לשונות אש שיוצאות מנקודה אחת. לא היתה לה סיבה מיוחדת, אז הסברתי לה שלי זה מזכיר את ה-'ש' של 'שדי' מעיצובי מזוזות. היא לא הכירה את המילה מזוזה, ולא מה זה יודאיקה, אבל כן מכירה את המילה 'שדי' וכשהתחלתי להסביר שיהודים שמים את המזוזה בכניסה, היא ידעה לקשר את זה לפסח. שלחתי לה לינקים מוויקיפדיה על 'שדי' ושמות השם (נדמה שיש ערך על כל דבר), והראתי לה אתר של מזוזות שרואים עליהן את ה'שין' שלה. ההתלהבות היתה רבה - היא הבטיחה שתלך עם העגילים כל הזמן, היא תראה אותם לפסטור שלה, ובכלל שסוף-סוף היא לומדת משהו חשוב בעבודה. אחרי כמה ימים עוד שמעתי אותה מספרת על זה למישהי אחרת.
ביום פרויקט אחד נסענו כולם (אנחנו בקושי 20 עובדים במשרד) לראות סרט. בחניון, אחד העובדים (שבינתיים עזב) ראה את הדג שלנו על המכונית, ושאל נדהם (באנגלית) : "מה, אתה מאמין במה שדרווין אמר?!". הוא אגב יהודי שהגיע לארה"ב מרוסיה בלי לעבור באמצע דרך המקפצה הישראלית הסטנדרטית. אז גם הסתבר לי שהוא בריאתן. עכשיו אני מצטער שלא ניצלתי את ההזדמנות להרביץ בו תורה. הנושא כל כך ברור לי ושגור על פי שזה ממש חטא שלא הסברתי את עצמי. הוא תפס אותי לא מוכן, נאלצתי לענות באנגלית, כשאני יודע שעוד 5 דקות כבר צריך להכנס לאולם. אז בחרתי רק לענות למטר השאלות בקצרה, בלי רקע ובלי התקפה נגדית. חשבתי שלכל היותר כבר אמצא הזדמנות אחרת ללבן את הענין. ההזדמנות לא הגיעה כמובן, לא כשעוד היה במשרד ובוודאי לא כשעזב. עד היום אני שרוי בהלם, איך יכול מישהו להיות שרוי בחשכה הזו כשהוא שוחה בענייני הייטק, נמצא בחברת אנשים כמוני, מודרני ובוגר ?! איך נתתי להזדמנות להחזיר אדם אובד למוטב לחמוק בין האצבעות?!
..."כן, מה זאת אומרת?"
"כשאתה רואה את כל המורכבות מסביב, אתה חייב להבין שיש מתכנן, לא?"
- "לא, אני יכול להסבי..."
"האדם יצר תוך כמה מאות בודדות את כל זני הכלבים, הנה דוגמא לזה שצריך מתכנן"
- "מה?! זו הדוגמא שלי! ככה אני נותן דוגמא ליכולת של ברירת המתאימים להתרח..."
"פעם היה מחשב 8086 והיום יש מחשב סופר-על. אתה חושב שכזו התפתחות היתה יכולה לקרות סתם ככה באקראי?"
- "אוי, רק לא השטות הזו. שמע, אם אתה מתחיל עם הטיעונים החבוטים האלה, תדע שאין לי בעיה לענות על כול..."
"אז מה התכלית?"
- "אין תכלית". [שיט, נפלתי. הלכתי רחוק מדי. הייתי צריך להחזיר באותה שאלה אליו. מעניין, אם הייתי אומר שיש לי מטרה בחיים, והיא נענית לצו הגנטי, האם זה היה עדיף? כשמשחקים איתי ב"שלוף" הבסיס הביולוגי שלי יורה ראשון]
והנה חבר אחר לעבודה מספר על התיאוריה החדשה שפיתחו רק לאחרונה אחרי מחקר מעמיק של 10 שנים - האדם הראשון הגיע מאפריקה! כל שאר הצורות שבהן אפשר למצוא את בני האדם (נניח לרגע שאפשר לקרוא לכך גזעים - מלוכסנים, אירופאים, אינדיאנים וכו') מקורן באותו אדם שחור. התפלאתי, "מה היתה התיאוריה עד עכשיו?". הוא התפתל, מנסה להסביר מה שלימדו אותו בבית הספר (גם הוא אגב, במקור מרוסיה) בשילוב עם ההבנה שלא יכול להיות שבכמה הזדמנויות שונות נוצרו יצורים זהים למעט כמה הבדלים מינוריים. חקרתי עוד, והתברר שראה סרט, באמת מעניין מאוד, על מיפוי מדויק של כיבוש העולם ע"י האדם לפי מעקב גנטי. כלומר, עוד אישוש מדעי למה שכבר נדמה היה לי שנחשב טריויאלי.
[ בשיחה אחרת מישהו הזכיר את המאמר הזה - הנקודה היהודית במחקר נדידת הגנים. ]
הוא גם לא יודע מי זה דוקינס. כנראה שהטעות אצלי. חשבתי שהדברים ידועים ומפורסמים, ומסתבר שחלקית הצדק עם דוקינס - עם כל המדע, החידושים וההמצאות שמסביבנו, האמונה הטפלה עדיין שולטת.
כבר יצא לי להזכיר שבמדגם לא מיצג בין חברי לעבודה, חלקם מתמטיקאים בהכשרתם, אף אחד לא שמע על גֹדֶֹל, על משפטי אי השלימות שלו, אֶשֶר ובקושי מי זה באך. על הספר שהשרה עלי את הסקר, ושמסתובב אצל אבא, לא שאלתי.
ואגב סרטים, הזכרנו כבר את ביל מאהר. הנה סרט תיעודי חשוב שלו ומאוד מומלץ - "רליג'ולוס". מאהר מצליח לזרוק את האמת בפרצוף המרואינים, לרוב בלי שירגישו מרומים או מושפלים.
בסוף השבוע האחרון הוזמנו לבראנץ' מושקע אצל שחר ולילך. נכחו כל חברי הצוות ומשפחותיהם. הבאתי עוגה, אבל הפעם היה לי תירוץ - בדיוק הגיע היומולדת.
אחר כך הלכנו לבזבז כסף בקניון. הפרסומת הלא סמויה בכותרת הבלוג נמצאית על ספל שכבר שנה שלמה קורץ לי מהמדפים עם ציור של פידמונט-פארק. (אז פרגנתי לעצמי).
בעצם כולם היו בקניות. מרגע שעבר ההלואין, פרצו מכירות החגים הגדולים - ההודיה, כריסמוכה וראש השנה. מי שרוצה, כבר יכול להצטלם על ברכי סנטה בקניון.
השבוע גם השלכת הגיעה העירה. מעניין לראות את התקדמות ה"קו האדום" מלפני חודש במיניסוטה, דרך השיט בטנסי ועד הדרום.
בלי סיבה ממש מיוחדת, אולי זה הסתיו שהגיע, אולי עוד המנגינה של Bruch ל"כל נדרי" שנתקעה לי בראש בביצוע הנהדר. בכל אופן, הנה מגדולות המבצעים (אולי צ"ל מגדולי? המבצעות?), עם היצירה שנקשרה לשמה. אגב, זו בין היצירות היחידות שאני יכול להמליץ עליהן ונכתבו במאה האחרונה.
בשבוע האחרון עשינו קצת מכל דבר, אבל בעיקר עבדנו קשה וחיכינו לסופשבוע. גילפנו את הדלעת הראשונה שלנו.
כשהיינו בקניות שמנו לב לעגבניות עם "אזרחות כפולה"(Made in Canada) :
ביום שלישי הלכנו להופעה של קריס אלן בטברנקל, מקום שמשדרג את חווית ההופעה בכמה רמות, כשכל הנוכחים רואים ושומעים מעולה.
באותו יום וביום למחרת היתה ברחבי המדינה Tornado Warning. בג'ורג'יה טורנדו זה משהו נדיר, ובסוף הוא עבר את המטרו שלנו בלי לגרום נזקים.
ביום שישי רוני ואיילת הגיעו אלינו ללילה אחד, בדרך לירח דבש במערב היבשת. הדרכנו אותם על קניות ולקחנו אותם לארוחת ערב ב-Sotto Sotto, מסעדה איטלקית טובה שנצ היה בה באחד מביקוריו הראשונים פה, לפני 7-8 שנים (וכמובן שלא שכחנו לקנח במרק השוקולד המפורסם שלהם. כן, זה מעולה בדיוק כמו שזה נשמע). למחרת נסענו לשוט על Carters Lake, אחד האגמים היחידים בג'ורג'יה שאסור לבנות בתים על חופיו. האגם היה קריר, נהננו מצבעי השלכת ומהשמש החמימה הכמעט אחרונה לעונה.
המשכנו לצ'טנוגה, לתצפית מ- Point Park (היכן שנערך "הקרב מעל העננים" במלחמת האזרחים) ולשיט שקיעה וצבעי שלכת על ה- Tennessee River.
בראשון נסענו עם טלי ואסף ל-Helen, לעוד טיול שלכת, הפעם בפסגה הגבוהה של ג'ורג'יה, בנקודת המפגש בין ארבע מדינות- ג'ורג'יה, צפון קרוליינה, דרום קרוליינה וטנסי (אם מוסיפים לזה את התצפית משבת, בה עמדנו במפגש של שלוש מדינות- טנסי, אלאבמה וג'ורגי'ה, היינו בתוך פחות מ-24 שעות בחמש מדינות!! או לפחות תצפתנו עליהן).
בראשון הלכנו לאירוע המרכזי של האזור בהלואין: לרחוב Briers North בדנוודי, רחוב בעל מסורת של קישוטים larger-than-life. כמות בתי הקברות, הזומבים, המומיות ושאר המתים-חיים היתה מרשימה, ובכלל חשבנו לעצמנו ששוב האמריקאים לוקחים את עצמם ברצינות. יש חג, אז עושים הכל כדי להכנס לאווירה שלו. כולם מתחפשים, כולם עושים trick ot treat, כל הבתים מקושטים, כולם קונים דלעות ומגלפים אותן.
החלטנו שחופשת הקיץ הראשונה שלנו כאן תהיה גם הגיחה הראשונה אל מדינות הצפון וחגיגת יום ההולדת העגול. איידהו, וייאומינג ומונטנה- הרי הרוקיס, here we come. נחתנו בעיירה המנומנמת איידהו פולז והתקדמנו לאורך ה-Snake River המפורסם עד ל-Alpine, Wyoming, התחנה הראשונה שלנו לפני הפארקים.
בבוקר הראשון התחלנו לנסוע צפונה לכיוון ה-Grand Tetone, אחת מפסגות ההרים המפורסמות ביותר בעולם. אי אפשר להפסיק להסתכל על הפלא הזה, ואי אפשר להפסיק לצלם. עם האגם, בלי האגם, מהתצפית, מגובה הכביש, עם הנהר... ולחשוב שהיה דרוש מאבק רב שנים כדי להכריז על השטח הזה פארק לאומי (אחד מחלוצי המאבק היה רוקפלר ג'וניור שקנה את רוב השטח עד שהממשל האמריקאי יאות לקבלו). לכל התמונות מהגראנד טיטון
בילוסטון פגשנו את יותם, שהגיע אחרי נהיגה של יותר מ-12 שעות מדנוור. ידעתי שילוסטון הוא פארק עצום ופופולארי, אבל רק כשבילינו שם יומיים הבנתי שיש בו הרבה יותר מה-Old faithful וכמה בריכות צבעוניות. כמות המים העצומה שזורמת הקיץ במפלי הפארק, מישורי הדשא עליהן רובצות חיות ממש לצד הכביש, לוע הר הגעש העצום שמשחרר קיטור באמצעות הבריכות החמות והגייזרים. ראוי לציון שהפארקים הלאומיים נוחים לגישה ועדיין משמרים טבע ייחודי מופלא. ביקור בהם הוא חובה לכל חובב טבע באשר הוא, בין אם הם (בדומה לגראנד טיטון) גורמים למתבונן לשחרר "ואוו" ובין אם הם מרחבים אינסופיים ומגוונים כמו הילוסטון.
פינת הטריוויה: היכן נמצא הסופר-וולקנו הכי גדול באמריקה? בפארק הלאומי ילוסטון התמוטט הר געש שלם לפני 600,000 שנים בהתפרצות עצומה שהותירה אחריה שקע (בלועזית: caldera). בסרט האסונות 2012, מילוסטון נפתחת הרעה. ואם נמשיך את ה"הכי" של ילוסטון, הוא גם הפארק האמריקאי הראשון שנוסד (1872), אתר מורשת עולמי וכנראה המפורסם מבין הפארקים הלאומיים כולם. לכל התמונות מילוסטון
פארק מפורסם פחות הוא Glacier, שמיקומו בפינה הצפונית של מונטנה הופך אותו לקצת פחות נגיש, מה שרק מוסיף לחוויה של להגיע לאחת הפינות המרוחקות ב-lower 48 states. אומרים על מונטנה שהשמיים בה גדולים. יש בזה משהו- ההרים והנוף הקיצוני, המיקום הצפוני ומזג האוויר המשתנה-תדיר יוצרים שמיים מעניינים, צבעוניים ואינסופיים. אפילו הנסיעה מילוסטון לגליישר (כולה במונטנה) היתה מרתקת, בין הרים, חוות בקר, נהרות מנוקדים בדייגים, סופת ברקים מאיימת, אגמים ועוד אגמים.
בגליישר עוברת ה-Going-to-the-sun, הדרך שחוצה את הפארק ומנציחה הישג הנדסי יוצא דופן. נסיעה בה היא חוויה בפני עצמה, פלאי גליישר ניבטים מכל הכיוונים ותוקפים את כל החושים. ב-Logan Pass, שם עובר ה-continental divide, עדיין היה חצי מטר שלג שלא הפשיר (וכנראה לא יפשיר למשך שבועות, כי ירד שלג שם גם במהלך הביקור שלנו). את המסלולים הרגליים שלנו עשינו באזורים אחרים של הפארק. ההליכות זימנו לנו מפגש קרוב עם האביב, הפריחה העצומה ובעלי-החיים שיצאו להנות ממנה. תמונות מגליישר
פינת השאלה המכשילה: what kind of bear is best? האם זה עובד כמו בחתולים וכולם טובים? אני חייבת להודות שלראות את שני דובי הגריזלי (כנראה אחים) אוכלים שורשים באחו ואז עוברים לצל ונשכבים על הגב היה אחד הדברים החמודים ביותר (ואז די היה לי ברור למה החיה הזו הפכה לדובי פרוותי וחמוד). ומצד שני, הדוב השחור גדל הגוף, שבצעם התברר כאתלט שמסוגל ללכת במהירות מפתיעה (ולטפס על עצים) מספק תחרות די צמודה- that's debatable...
פינת השאלה המכשילה, the sequal: מה יותר מפתיע- לפגוש ישראלים באחד ממסלולי הפארק הלאומי הכי נידח (או לפחות, הכי מרוחק ממקום יישוב רציני) בארה"ב, Glacier, או לפגוש שכנים שלנו מדנוודי (לא מוכרים), שגרים ממש לידינו ואפילו אכלו כבר ב"קפה סבבה"? אני הולכת על השכנים. אמריקאים לא ידועים בתור תיירים דגולים, אם מחוסר עניין ואם מחוסר תקציב וזמן (שבועיים חופש בשנה לא יצליחו לכסות את כל מה ש"שווה" לראות). ראינו מכוניות של מטיילים מכל האזור המערבי של ארה"ב, אבל מהפינה הדרום-מזרחית שלנו בקושי זיהינו רכב או שניים.
קצת מספרים: ב-11 חודשים בארה"ב ביקרתי (יצאתי משדה התעופה) ב-11 מדינות (כולל ג'ורג'יה). נצ, כמובן, ביקר במעל 20 (בטיולים קודמים). בטיול הזה עשינו כ-1500 ק"מ, ביקרנו בשלושה פארקים לאומיים, אכלנו המבורגרים וטונה בכמות שמספיקה לחודשיים לפחות, צילמנו מעל 1000 תמונות, ראינו כמות חיות שמשתווה כמעט לזו שראינו בספארי, חווינו את כל סוגי מזג האויר הקיצי, מחום של כמעט 30 מעלות ושמש לוהטת ועד קור של 7 מעלות, גשם (ושלג בהרים) ורוח שחודרת לעצמות.
נצ: יצאנו לחופשה פנים-אמריקאית ומצאנו חוץ לארץ. הנופים שונים לגמרי ממה שהתרגלנו אליו - ההרים ענקיים ומכוסים בעיקר בסוגי אורנים או שלג וקרח בפסגות. חיות הבר מצויות בשפע, כמו בספארי כמעט. יצאנו לחופשה בשיאו של גל חום, והגענו למקום מושלג ורוחני. אפשר לראות בזה מין שילוב של פטגוניה - קצה העולם, והסרנגטי - מעגל החיים. עדיין לא השתחררתי מהפליאה איך לכל המרחב הזה יש מקום בתוך ארצות הברית, הארץ המאוכלסת והצרכנית הזו. בפטגוניה, זה היה מובן, ממילא כל נקודת ציויליזציה מרוחקת שעות נסיעה. הגודל והגיוון כנראה לא נתפסים. וייאומינג למשל, מדינת הילוסטון, היא אחת המדינות הגדולות בארה"ב, אבל מאוכלסת בכחצי מיליון תושבים בלבד. אפשר לעבור כאן בין כמה סרטונים - ע"י החצים בדפנות, או לחיצה על ציור הקסטה בתחתית:
אצל האמריקאים אין חוכמות. טבע זה טבע. הילוסטון וגליישר הם פארקים ענקיים, אבל הגישה לתיירים מוגבלת לכמה דרכים בודדות. בילוסטון כמעט אין מקומות להסתובבות רגלית, ולמעשה יש מרחבים ענקיים לא נגישים שאי אפשר בכלל לצפות בהם. הכל גם מסודר כך שלא יהיו טעויות - כאן צריך לעצור, הולכים רק על המסלול הזה, ובסוף ישנה עמדת תצפית יחידה שמבטיחה זוית צילום אופטימלית על המפל. זה קצת הפריע, אני לא אוהב שאומרים לי מה לצלם ואיך.
אם יש דובים ליד הדרך, מזהים אותם לפי אורך הפקק שנוצר - כל אחד רוצה לעצור מהר לפני שיעלמו ולצלם. גם לשם מגיע פקח להמריץ את האנשים להמשיך לסוע. שאר החיות מקבלות פקקים קטנים יותר לפי קונצנזוס כלשהו על סדר העדיפויות.
בגליישר, ישנה כאמור דרך אחת שחוצה את הפארק. כל השאר הם מסלולי הליכה ארוכים, שבהם בילינו 5 ימים. נראה לי שמאז חוגי הסיור לא הלכתי כל כך הרבה, ואני מאמין שגם לא עידית. עד כדי 10 מייל של טיפוס וירידה חזרה (לא פחות מתישה) ביום אחד. כמעט ושכחתי להזכיר את מגוון הפרחים העצום. כל ההרים היו מכוסים בפרחים מכל הצבעים והסוגים. כל כמה דקות "נתקלנו" במין פרח נוסף. גם כאן היו לי בעיות עם הצילום - השמיים הגדולים של מונטנה הבהיקו לי בתמונות (תמונה אחת שמשלבת שתי חשיפות זה הדבר שאני הכי שונא לצלם), והנוף הפתוח והמרוחק לא נתן הרבה אופציות לחידוש ומקוריות. בכל זאת חזרנו עם יותר מ-1000 תמונות וסרטונים.
לפני יום העמצאות האמריקאי העיירות והכבישים מחוץ לפארק התכסו בדוכני מכירה של זיקוקים, בכולם עמדו קונים (אומה צרכנית כבר אמרנו?). במונטנה מותר להדליק אותם מחוץ לערים. הזיקוקים עולים מדולרים בודדים ועד לערכות של עשרות דולרים. בערב ירדנו לאגם הקרוב למקום מגורינו וצפינו במשך יותר משעה במופע שנעשה ע"י אנשים פרטיים, ובלי תיאום, מסביב לאגם. בסוף הסרטון של הזיקוקים אפשר לראות באופק את אלה הרשמיים שהפיקה עיירה מרוחקת.
לסיום שיר על הרי הרוקי של קולורדו, אבל בעצם מתאים לכל השרשרת העצומה הזו.
את הסופשבוע הכי ארוך בשנה העברנו בלי אירועים מיוחדים, מעבר לציון יומהולדת 30.
הלכנו לסידורים, למסעדה יפנית ולישראלי בדנוודי (עכשיו יש שניים, אבל כשאנחנו אומרים "הישראלי" מתכוונים למקורי, ולא ל"קפה סבבה" החדש שנפתח. היתרון של השני- הוא לא כשר ושעות הפתיחה שלו לא משוגעות, ככה שאפשר לבוא לארוחת ערב או בסופשבוע. גם כאן הבעלים ישראלי, וניכרות בו השנים הרבות באמריקה- "השניצל בפיתה אל"ף-אל"ף").
בשנה שעברה בזמן הזה סבלנו מהחום בנפרד, כשנצ היה באטלנטה ואני בכפר סבא. זה באמת נראה כל-כך מזמן.
אתמול חגגנו שש שנים במסעדה שכבר מזמן שמנו עליה עין, McKendrick's, ברחוב הראשי של דנוודי. עברנו שם הרבה פעמים (זו מסעדה שכנה של Alon's) והיתה לי הרגשה שזה מקום up scale (המקבילה העברית החדשה היא "מפונפן", לטעמי מילה שיש להסיר לאלתר מהלקסיקון), אז התלבשנו בהתאם (שמלה, חולצה מכופתרת). בין ים החליפות והשיער הלבן, אנחנו מובלים לשולחן הכבוד במסעדה הענקית (כשהזמנתי שולחן ציינתי שזה ה-anniversary שלנו). הסטייקים מאוד איכותיים (הפילה שלי היה מדיום-רייר וכ"כ רך שבכלל לא היה צריך ללעוס אותו). גם מנות הים שטעמנו (soft-shell crab ותוספת של פירה לובסטרים) היו מעולות. לסיום קיבלנו קינוח על חשבון הבית.
עוד בזירת האוכל: החמצתי השבוע אבטיח. למי שלא בקיא, זהו מנהג רומני עתיק-יומין (למרות שעד עכשיו לא ברור לי איך ולמה היו אבטיחים ברומניה. בויקיפדיה טוענים שזה מאכל רוסי. משהו שקשור לגבולות משתנים כנראה) שמנפק את החמוצים המוצלחים ביותר. אז למהר למסעדת "יונק" הקרובה למקום מגוריך ולנסות. הלינק הזה (Local eclectic dishes include cow tongue, sheep brain (Easter), caviar, chicken and pork liver, pickled green tomatoes and pickled watermelon) עורר בי תאבון בלתי נשלט לקצת עוגיות ממולאות דובדבנים חמוצים.
היו פה סערות ברקים מרשימות השבוע, אבל שום דבר לא מרשים כמו זה. אליהו עולה באש השמימה ממש. אנחנו מחכים בקוצר רוח לתחיה ורושמים לפנינו לבקר בדחיפות במדינה במערב-התיכון שהמוטו שלה הוא "With God all things are possible".
תוכנית האקטואליה היחידה שאנחנו רואים היא ב-HBO, תוכנית שמגיש הסטנדאפיסט ביל מאהר. הוא משחיז לשון על הרפובליקנים והנוצרים, אבל לא חוסך ביקורת גם מאובמה - מתייחס אליו כ"רפובליקני מתון" (נצ: כנראה, שלולא היה מרשה לעצמו לחשוף בטלויזיה דיעות אתיאיסטיות שמענינות אותנו, לא הייתי סובל את שמאלנות היתר שלו).
צרפתי קטע בו הוא "מתעלל" במוסלמים (אתיאיזם ושלילה מוחלטת של הדת הם אצלו א"ב)- מעניין בעיקר החל מדקה 2:
נצ: הנה אוסף הרצאות מענינות של ריצ'ארד דוקינס (אפשר לעבור להרצאות הבאות ע"י לחיצה על המספר בפינה העליונה של חלון הוידאו):
בשבת שעברה נסענו לשחר ולילך, לבית החדש שהם קנו באלפרטה (משופץ קומפלט, ממש נחמד. נצ היה מחליף איתם מטבחים בלי להסס).
בשבת הזו נסענו ל-Callaway Gardens (שעה וחצי דרומית מכאן, קרוב לגבול עם אלאבמה), ולמרות שהקיץ כבר פה, הגנים פורחים בשלל צבעים והירוק של העצים מסנוור. המקום מאוד מטופח, עם כמה אגמים קטנים וביתן פרפרים נאה. נצ התלהב במיוחד מהרודדנדרון (שפורח לתקופה מאוד קצרה והספקנו בדיוק בזמן להגיע) וה-Azelea, שכבר סיימה פחות או יותר וראינו רק שאריות שלה. את ארוחת צהריים אכלנו ב- Antico, פיצריה נחשבת ב-Midtown, שמתגאה בפיצה איטלקית אמיתית, שכל מרכיביה מגיעים מאיטליה (כולל תנור הלבנים הגדול בו היא נאפית והאופים- כל אלה גרמו לנו לחשוב שנקלענו בחזרה לאיטליה במעין עיוות של מימד החלל-זמן). הפיצה באמת משובחת, והקינוח במילוי ריקוטה וצנוברים שווה נסיעה לשם במיוחד.
היום, אחרי סיבוב Farmer's Market, עברנו ברחוב הראשי ב-Dunwoody וגילינו במקרה את יריד האמנות הגדול שהיה שם. היו הרבה דברים מיוחדים (ודי יקרים). יצאנו עם מגנט למקרר.
פינת האתנחתא בעוד להיט מצעדים נוכחי, הפעם בגוון קאונטרי.
אנחנו רשמית בעלי רכב, וכיאה לאמריקאים- קנינו אוטו יפני. Toyota Prius שנת 2006 בצבע כסף. היא דחקה את התקציב שלנו עד תום, אבל מה לא עושים כדי לחסוך דלק ולשמור על הסביבה בעת ובעונה אחת. זו המכונית הראשונה שראינו, לקחנו אותה לבדיקה עם אייל, שלימד את נצ כמה טריקים לזהות רכב שעבר תאונה והחלפה של חלקים. בנוסף, יש פה את ה-Carfax, שירות בתשלום שמכניסים אליו את ה-VIN # של הרכב והוא מספק דיווח על הביקורים במוסך שהיו לרכב (ולכן גם על פגיעות ותאונות) ומי הבעלים שלו. רכב פְּריוּס שני שראינו, הפעם בלי אייל, כבר נראה קצת חבוט ובמצב פחות טוב. נצ ידע לזהות שהחליפו לו חלקים ואחרי בדיקה ב-Carfax, גילינו שצדקנו. החלטנו לא לקחת אותו למרות שהמחיר היה זול משמעותית ושהרכב היה עם תוספות שונות, כמו מושבים מעור (לי זה נראה לא משהו), built-in navigator, חיבור ל-bluetooth ועוד כל מיני דברים שאייל טוען שהם סופר-חשובים, אבל כרגע אנחנו יכולים להסתדר בלעדיהם, מה גם שאפשר לקנות GPS ולחבר אותו. אחרי הרכישה והחלפת המסמכים הדרושים, שצריך יהיה להראות ב-DMV (משרד הרישוי) כדי לקבל לוחית רישוי משלנו, הבאנו את האוטו למגרש חניה של אמדוקס, ממש ליד הבנק, ויצרנו קשר עם חברת הביטוח. שעתיים אחר-כך, הצלחנו לקבל אישור על הביטוח (שוב יש בעיה למי שאין רישיון נהיגה אמריקאי, שלא לדבר על המחיר הגבוה יותר של הפוליסה. כל זה אמור להשתנות כשנלך לעשות טסט בשבוע הבא. האישורים שהוצאנו מחברת הביטוח הישראלית ומהמשטרה עזרו רק בתיאוריה, לא שלחנו אותם עדיין לחברת הביטוח, למרות שנשאלנו לגבי היסטורית התביעות והעבירות. את האישור מהמשטרה קיבלנו בקונסוליה הישראלית ב-downtown Atlanta. בקושי הצלחנו למצוא את הבניין, שהדבר היחיד שהיה רשום עליו היה שם של איזה קולג'. הקונסוליה ישבה באיזה חור חבוי היטב בקומה החמישית. ברגע שהתקרבנו לדלת, השומר קרא אלינו באינטרקום להזדהות ולהסביר את מטרת בואנו. הוא יצא אלינו אחרי דקות ארוכות והוציא אלינו את המסמכים. חס וחלילה שניכנס פנימה ונראה את הזוּלה שבטח הולכת שם, עם מבקר תועה (וגם טועה) פעם בכמה ימים) ונסענו הביתה. הביטוח נכנס לתוקף רק ב- 12:01am, כך שנאלצנו לחזור לקחת את הרכב בלילה, בגשם שוטף. חשבנו לנסוע לשדה התעופה, להחזיר את השברולט השכורה, אבל שנינו לא הרגשנו בטוחים מספיק לנסיעה ארוכה כזו בתנאים האלה, ונסענו הביתה. בשש בבוקר (יום שבת) כבר היינו על הרגליים, בדרך לנסיעה של שעה לשדה התעופה. המסקנה משכירת הרכב היא שהחלק של הביטוח מאוד יקר (לפחות ב-Avis), ושכרגיל כאן- כל המחירים הם לפני ה-tax, אז גם מה שנראה זול בהתחלה, מתברר כדי יקר.
בינתיים, התחלנו להתרגל לעניינים כאן. מצאנו תחנת רדיו בסגנון גלגל"צ משופר, עם מעט מאוד פרסומות והרבה שירי "soft rock" (ככה הם מגדירים את עצמם)- בקיצור: גלגל"צ עם יותר מבחר ובלי כל המוסיקה השחורה המעצבנת או אייל גולן ודומיו, אז יש מה לשמוע באוטו. מבחינת אוכל, נצ הלך לארוחת פרויקט במסעדה כשרה ב-Dunwoody, ליד הבית. מסתבר שזו מסעדה ישראלית (צמחונית), עם פלאפל, חומוס, שקשוקה והשוֹס הגדול- רוגלעך! ואפילו טעים. אני צריכה לנסות את זה, פלאפל נשמע לא רע עכשיו, למרות שנחמד גם לנסות את ה-local cuisine. מוזר שעוד לא ממש חסר לי קוטג'- בבית הייתי מחסלת גביעים בלי הכרה. תחליף גבינה לבנה כבר יש- שמנת חמוצה 4% שומן. בימים הקרובים אני אתחיל לבשל, קניתי כבר 4 פאונד עוף ופסטה. לזה שלא צריך לשטוף רצפה התרגלתי די מהר- עם השואב אבק אני עושה סיבוב של 20 דקות בדירה וזהו. לנהיגה פה אני עוד צריכה להסתגל, בעיקר בגלל שהטויטה מלאה בשכלולים שיש ללמוד. גם בכביש לא הכל כזה ברור. פנייה ימינה מותרת תמיד (אלא אם יש רמזור אדום מפורש לפנייה ימינה האוסר זאת), לאחר מתן זכות קדימה). פנייה שמאלה היא עסק מסובך. אם אין רמזור מפורש שמאלה (עם חץ), ירוק "ישר" הוא גם ירוק "שמאלה". אבל, גם לכיוון הנגדי יש ירוק, וצריך לתת להם זכות קדימה לפני שפונים. אם אי אפשר להידחק ככה, מחכים עד שיש אדום, ופונים שמאלה באדום (זה מותר רק לשתי המכוניות הראשונות שרוצות לפנות שמאלה). קצת מסובך. הגיון הנהיגה האמריקאי הוא שהתנועה תזרום כל הזמן ככה ששיקול הדעת מאוד קריטי (להשאיר לנהג הישראלי שיקול דעת כמובן היה נגמר בכי רע). באותו אופן, אם לכל כיווני הצומת יש תמרור עצור, מי שבא לצומת קודם הוא בעל זכות קדימה (ולא מי שבא מימין).
מזמן לא פרסמתי פוסט מוסיקלי, אז הנה אחד, שיר שכל הזמן מתנגן ב-98.5FM. אולי פה לא הבית, אבל אנחנו מסתגלים.
נצ: אני מחכה לראות את הפנים של עידית כשנגיע לאטלנטה ואיך היא תשתלב שם. מה מצפה לנו באטלנטה? כבר שיוצאים משדה התעופה מרגישים באויר אחר, יותר רענן (אחר כך מבינים עד כמה אחוזי הלחות גבוהים - לפעמים קוראים למקום: Hotlanta). כבר נמאס לה לשמוע את התיאור שלי על ההגעה לעיר משדה התעופה - פתאום, אחרי אחד העיקולים, נגלית ה-downtown בשיא תפארתה. אין בעיר עצמה אטרקציות מיוחדות, אבל עדיין יש לה חן מסוים. בלילות היא מזכירה קצת את גוטהאם-סיטי של "באטמן".
באיזורים שבהם נסתובב הכל ירוק. ממש מדהים איך שכונות ואפילו ערים שלמות בנויות בתוך היער, כשהעצים מכוסים לגמרי במטפסים משני צידי הכביש. כשחיפשתי דירות ביקשתי לראות כאלה אחוריות עם נוף ליער. למעט כמה קומפלקסים בודדים שבאמת נמצאים בלב המרכזים המסחריים של Dunwoody (ובהם מדגישים כמובן את סגנון הבניה האורבני העאלק אליטיסטי), תמיד אפשר למצוא דירות עם נוף פראי. גם בקיץ יורד גשם. יכול להיות מבול אחרי הצהריים, ושעתיים אחר-כך רואים את האדים עולים מהכביש והכל חוזר לקדמותו. כך שבכל פינה רואים אגמונים ונחלים. אני מקווה שהיתושים שמגיעים יחד עם השלוליות לא יהוו בעיה רצינית מדי.
כאמור, קרוב לודאי שנגור ב-Dunwoody, זו עיר שמהווה חלק מה"אטלנטה מטרו". יש בה יותר לבנים, יותר ישראלים, יותר מרכזי קניות שוים ובתי ספר איכותיים. כל אספקט אחד גורר למעשה את השני (שלא לאמר - הא בהא תליא). כמובן, שגם מחיר השכירות עולה בהתאם. ניסיתי לראות מקומות יותר זולים, אבל איריס ואורי נורא נבהלו שאני מבקר במקסיקו-לנד וטענו שידברו עם עידית על הסכנות שאני עלול לעולל לה. מקומות לבנים יותר זולים קיימים, אבל אז הם גם רחוקים מדי מהעבודה.
יש גם קהילה יהודית גדולה באטלנטה, ומאורגנת תחת ה-JCC. אולי נוכל למצוא שם עניין או תעסוקה לעידית. איריס טוענת שבתי ספר של יום ראשון לילדים היהודים שם מאוד יקרים ודורשים זמני פעילות לא נוחים. ובכלל, דמי החבר שם מוגזמים. ממתי צריך לשלם כדי להגיע לביה"כ ביום כיפור? איזור שכונת Briarcliff, שם הרבה יהודים גרים, הוא גם אופציה טובה למגורים. חוץ מזה שיש להם סופרמרקט כשר וחנויות מתמחות.
מסביב לאטלנטה נמצאות בעיקר אטרקציות טבע, וזה נהדר. ה-Stone mountain נמצא בס"ה במרחק 20 דקות נסיעה. ה- Great Smokey Mountains National Park במרחק 4.5 שעות נסיעה ובאותו מרחק גם Savanna על חוף האוקינוס, חופי הרחצה של South Carolina והפארקים ב-Chattanooga, Tennessee. חוץ מפארקים לאומיים יותר קטנים ברחבי ג'ורג'יה צריך להרחיק 7 שעות נסיעה לאטרקציות הבאות - ניו-אורלינס ופלורידה (9 שעות לאורלנדו). פעם נסענו 10 שעות לאתר סקי שווה ב-West Virginia.
אני אמשיך את המסורת המוסיקלית של עידית עם ההמנון המקומי הנהדר:
בשבת הקודמת ארחנו את נעה ודורון, זוג שעשה רילוקיישן מרמת גן לדנוודי ויצר איתנו קשר כאן בבלוג. אנחנו כבר יכולים לתת עצות ומרגישים הרבה פחות חדשים. בשבת הזו כבר עשינו איתם כרטיס קוסטקו ויצאנו מהקנייה הראשונה עם השלל הנאה הזה. החנות לא בהכרח זולה, אבל יש בה מבחר אוכל שמאוד קשה לעמוד בפניו וכל מיני מוצרים שלא ראיתי במקומות אחרים, מה גם שהבשר מאוד איכותי. 
