קצת תמונות מאיידהו
בבוקר הראשון התחלנו לנסוע צפונה לכיוון ה-Grand Tetone, אחת מפסגות ההרים המפורסמות ביותר בעולם. אי אפשר להפסיק להסתכל על הפלא הזה, ואי אפשר להפסיק לצלם. עם האגם, בלי האגם, מהתצפית, מגובה הכביש, עם הנהר... ולחשוב שהיה דרוש מאבק רב שנים כדי להכריז על השטח הזה פארק לאומי (אחד מחלוצי המאבק היה רוקפלר ג'וניור שקנה את רוב השטח עד שהממשל האמריקאי יאות לקבלו).
לכל התמונות מהגראנד טיטון
בילוסטון פגשנו את יותם, שהגיע אחרי נהיגה של יותר מ-12 שעות מדנוור. ידעתי שילוסטון הוא פארק עצום ופופולארי, אבל רק כשבילינו שם יומיים הבנתי שיש בו הרבה יותר מה-Old faithful וכמה בריכות צבעוניות. כמות המים העצומה שזורמת הקיץ במפלי הפארק, מישורי הדשא עליהן רובצות חיות ממש לצד הכביש, לוע הר הגעש העצום שמשחרר קיטור באמצעות הבריכות החמות והגייזרים. ראוי לציון שהפארקים הלאומיים נוחים לגישה ועדיין משמרים טבע ייחודי מופלא. ביקור בהם הוא חובה לכל חובב טבע באשר הוא, בין אם הם (בדומה לגראנד טיטון) גורמים למתבונן לשחרר "ואוו" ובין אם הם מרחבים אינסופיים ומגוונים כמו הילוסטון.
פינת הטריוויה: היכן נמצא הסופר-וולקנו הכי גדול באמריקה? בפארק הלאומי ילוסטון התמוטט הר געש שלם לפני 600,000 שנים בהתפרצות עצומה שהותירה אחריה שקע (בלועזית: caldera). בסרט האסונות 2012, מילוסטון נפתחת הרעה. ואם נמשיך את ה"הכי" של ילוסטון, הוא גם הפארק האמריקאי הראשון שנוסד (1872), אתר מורשת עולמי וכנראה המפורסם מבין הפארקים הלאומיים כולם.
לכל התמונות מילוסטון
בגליישר עוברת ה-Going-to-the-sun, הדרך שחוצה את הפארק ומנציחה הישג הנדסי יוצא דופן. נסיעה בה היא חוויה בפני עצמה, פלאי גליישר ניבטים מכל הכיוונים ותוקפים את כל החושים. ב-Logan Pass, שם עובר ה-continental divide, עדיין היה חצי מטר שלג שלא הפשיר (וכנראה לא יפשיר למשך שבועות, כי ירד שלג שם גם במהלך הביקור שלנו). את המסלולים הרגליים שלנו עשינו באזורים אחרים של הפארק. ההליכות זימנו לנו מפגש קרוב עם האביב, הפריחה העצומה ובעלי-החיים שיצאו להנות ממנה.
תמונות מגליישר
פינת השאלה המכשילה: what kind of bear is best? האם זה עובד כמו בחתולים וכולם טובים? אני חייבת להודות שלראות את שני דובי הגריזלי (כנראה אחים) אוכלים שורשים באחו ואז עוברים לצל ונשכבים על הגב היה אחד הדברים החמודים ביותר (ואז די היה לי ברור למה החיה הזו הפכה לדובי פרוותי וחמוד). ומצד שני, הדוב השחור גדל הגוף, שבצעם התברר כאתלט שמסוגל ללכת במהירות מפתיעה (ולטפס על עצים) מספק תחרות די צמודה- that's debatable...
פינת השאלה המכשילה, the sequal: מה יותר מפתיע- לפגוש ישראלים באחד ממסלולי הפארק הלאומי הכי נידח (או לפחות, הכי מרוחק ממקום יישוב רציני) בארה"ב, Glacier, או לפגוש שכנים שלנו מדנוודי (לא מוכרים), שגרים ממש לידינו ואפילו אכלו כבר ב"קפה סבבה"? אני הולכת על השכנים. אמריקאים לא ידועים בתור תיירים דגולים, אם מחוסר עניין ואם מחוסר תקציב וזמן (שבועיים חופש בשנה לא יצליחו לכסות את כל מה ש"שווה" לראות). ראינו מכוניות של מטיילים מכל האזור המערבי של ארה"ב, אבל מהפינה הדרום-מזרחית שלנו בקושי זיהינו רכב או שניים.
קצת מספרים: ב-11 חודשים בארה"ב ביקרתי (יצאתי משדה התעופה) ב-11 מדינות (כולל ג'ורג'יה). נצ, כמובן, ביקר במעל 20 (בטיולים קודמים). בטיול הזה עשינו כ-1500 ק"מ, ביקרנו בשלושה פארקים לאומיים, אכלנו המבורגרים וטונה בכמות שמספיקה לחודשיים לפחות, צילמנו מעל 1000 תמונות, ראינו כמות חיות שמשתווה כמעט לזו שראינו בספארי, חווינו את כל סוגי מזג האויר הקיצי, מחום של כמעט 30 מעלות ושמש לוהטת ועד קור של 7 מעלות, גשם (ושלג בהרים) ורוח שחודרת לעצמות.
נצ: יצאנו לחופשה פנים-אמריקאית ומצאנו חוץ לארץ. הנופים שונים לגמרי ממה שהתרגלנו אליו - ההרים ענקיים ומכוסים בעיקר בסוגי אורנים או שלג וקרח בפסגות. חיות הבר מצויות בשפע, כמו בספארי כמעט. יצאנו לחופשה בשיאו של גל חום, והגענו למקום מושלג ורוחני. אפשר לראות בזה מין שילוב של פטגוניה - קצה העולם, והסרנגטי - מעגל החיים. עדיין לא השתחררתי מהפליאה איך לכל המרחב הזה יש מקום בתוך ארצות הברית, הארץ המאוכלסת והצרכנית הזו. בפטגוניה, זה היה מובן, ממילא כל נקודת ציויליזציה מרוחקת שעות נסיעה. הגודל והגיוון כנראה לא נתפסים. וייאומינג למשל, מדינת הילוסטון, היא אחת המדינות הגדולות בארה"ב, אבל מאוכלסת בכחצי מיליון תושבים בלבד.
אפשר לעבור כאן בין כמה סרטונים - ע"י החצים בדפנות, או לחיצה על ציור הקסטה בתחתית:
אצל האמריקאים אין חוכמות. טבע זה טבע. הילוסטון וגליישר הם פארקים ענקיים, אבל הגישה לתיירים מוגבלת לכמה דרכים בודדות. בילוסטון כמעט אין מקומות להסתובבות רגלית, ולמעשה יש מרחבים ענקיים לא נגישים שאי אפשר בכלל לצפות בהם. הכל גם מסודר כך שלא יהיו טעויות - כאן צריך לעצור, הולכים רק על המסלול הזה, ובסוף ישנה עמדת תצפית יחידה שמבטיחה זוית צילום אופטימלית על המפל. זה קצת הפריע, אני לא אוהב שאומרים לי מה לצלם ואיך.
אם יש דובים ליד הדרך, מזהים אותם לפי אורך הפקק שנוצר - כל אחד רוצה לעצור מהר לפני שיעלמו ולצלם. גם לשם מגיע פקח להמריץ את האנשים להמשיך לסוע. שאר החיות מקבלות פקקים קטנים יותר לפי קונצנזוס כלשהו על סדר העדיפויות.
בגליישר, ישנה כאמור דרך אחת שחוצה את הפארק. כל השאר הם מסלולי הליכה ארוכים, שבהם בילינו 5 ימים. נראה לי שמאז חוגי הסיור לא הלכתי כל כך הרבה, ואני מאמין שגם לא עידית. עד כדי 10 מייל של טיפוס וירידה חזרה (לא פחות מתישה) ביום אחד. כמעט ושכחתי להזכיר את מגוון הפרחים העצום. כל ההרים היו מכוסים בפרחים מכל הצבעים והסוגים. כל כמה דקות "נתקלנו" במין פרח נוסף. גם כאן היו לי בעיות עם הצילום - השמיים הגדולים של מונטנה הבהיקו לי בתמונות (תמונה אחת שמשלבת שתי חשיפות זה הדבר שאני הכי שונא לצלם), והנוף הפתוח והמרוחק לא נתן הרבה אופציות לחידוש ומקוריות. בכל זאת חזרנו עם יותר מ-1000 תמונות וסרטונים.
לפני יום העמצאות האמריקאי העיירות והכבישים מחוץ לפארק התכסו בדוכני מכירה של זיקוקים, בכולם עמדו קונים (אומה צרכנית כבר אמרנו?). במונטנה מותר להדליק אותם מחוץ לערים. הזיקוקים עולים מדולרים בודדים ועד לערכות של עשרות דולרים. בערב ירדנו לאגם הקרוב למקום מגורינו וצפינו במשך יותר משעה במופע שנעשה ע"י אנשים פרטיים, ובלי תיאום, מסביב לאגם. בסוף הסרטון של הזיקוקים אפשר לראות באופק את אלה הרשמיים שהפיקה עיירה מרוחקת.
לסיום שיר על הרי הרוקי של קולורדו, אבל בעצם מתאים לכל השרשרת העצומה הזו.
בבוקר הראשון התחלנו לנסוע צפונה לכיוון ה-Grand Tetone, אחת מפסגות ההרים המפורסמות ביותר בעולם. אי אפשר להפסיק להסתכל על הפלא הזה, ואי אפשר להפסיק לצלם. עם האגם, בלי האגם, מהתצפית, מגובה הכביש, עם הנהר... ולחשוב שהיה דרוש מאבק רב שנים כדי להכריז על השטח הזה פארק לאומי (אחד מחלוצי המאבק היה רוקפלר ג'וניור שקנה את רוב השטח עד שהממשל האמריקאי יאות לקבלו).
לכל התמונות מהגראנד טיטון
פינת הטריוויה: היכן נמצא הסופר-וולקנו הכי גדול באמריקה? בפארק הלאומי ילוסטון התמוטט הר געש שלם לפני 600,000 שנים בהתפרצות עצומה שהותירה אחריה שקע (בלועזית: caldera). בסרט האסונות 2012, מילוסטון נפתחת הרעה. ואם נמשיך את ה"הכי" של ילוסטון, הוא גם הפארק האמריקאי הראשון שנוסד (1872), אתר מורשת עולמי וכנראה המפורסם מבין הפארקים הלאומיים כולם.
לכל התמונות מילוסטון
פארק מפורסם פחות הוא Glacier, שמיקומו בפינה הצפונית של מונטנה הופך אותו לקצת פחות נגיש, מה שרק מוסיף לחוויה של להגיע לאחת הפינות המרוחקות ב-lower 48 states. אומרים על מונטנה שהשמיים בה גדולים. יש בזה משהו- ההרים והנוף הקיצוני, המיקום הצפוני ומזג האוויר המשתנה-תדיר יוצרים שמיים מעניינים, צבעוניים ואינסופיים. אפילו הנסיעה מילוסטון לגליישר (כולה במונטנה) היתה מרתקת, בין הרים, חוות בקר, נהרות מנוקדים בדייגים, סופת ברקים מאיימת, אגמים ועוד אגמים.
תמונות מגליישר
פינת השאלה המכשילה: what kind of bear is best? האם זה עובד כמו בחתולים וכולם טובים? אני חייבת להודות שלראות את שני דובי הגריזלי (כנראה אחים) אוכלים שורשים באחו ואז עוברים לצל ונשכבים על הגב היה אחד הדברים החמודים ביותר (ואז די היה לי ברור למה החיה הזו הפכה לדובי פרוותי וחמוד). ומצד שני, הדוב השחור גדל הגוף, שבצעם התברר כאתלט שמסוגל ללכת במהירות מפתיעה (ולטפס על עצים) מספק תחרות די צמודה- that's debatable...
פינת השאלה המכשילה, the sequal: מה יותר מפתיע- לפגוש ישראלים באחד ממסלולי הפארק הלאומי הכי נידח (או לפחות, הכי מרוחק ממקום יישוב רציני) בארה"ב, Glacier, או לפגוש שכנים שלנו מדנוודי (לא מוכרים), שגרים ממש לידינו ואפילו אכלו כבר ב"קפה סבבה"? אני הולכת על השכנים. אמריקאים לא ידועים בתור תיירים דגולים, אם מחוסר עניין ואם מחוסר תקציב וזמן (שבועיים חופש בשנה לא יצליחו לכסות את כל מה ש"שווה" לראות). ראינו מכוניות של מטיילים מכל האזור המערבי של ארה"ב, אבל מהפינה הדרום-מזרחית שלנו בקושי זיהינו רכב או שניים.
קצת מספרים: ב-11 חודשים בארה"ב ביקרתי (יצאתי משדה התעופה) ב-11 מדינות (כולל ג'ורג'יה). נצ, כמובן, ביקר במעל 20 (בטיולים קודמים). בטיול הזה עשינו כ-1500 ק"מ, ביקרנו בשלושה פארקים לאומיים, אכלנו המבורגרים וטונה בכמות שמספיקה לחודשיים לפחות, צילמנו מעל 1000 תמונות, ראינו כמות חיות שמשתווה כמעט לזו שראינו בספארי, חווינו את כל סוגי מזג האויר הקיצי, מחום של כמעט 30 מעלות ושמש לוהטת ועד קור של 7 מעלות, גשם (ושלג בהרים) ורוח שחודרת לעצמות.
נצ: יצאנו לחופשה פנים-אמריקאית ומצאנו חוץ לארץ. הנופים שונים לגמרי ממה שהתרגלנו אליו - ההרים ענקיים ומכוסים בעיקר בסוגי אורנים או שלג וקרח בפסגות. חיות הבר מצויות בשפע, כמו בספארי כמעט. יצאנו לחופשה בשיאו של גל חום, והגענו למקום מושלג ורוחני. אפשר לראות בזה מין שילוב של פטגוניה - קצה העולם, והסרנגטי - מעגל החיים. עדיין לא השתחררתי מהפליאה איך לכל המרחב הזה יש מקום בתוך ארצות הברית, הארץ המאוכלסת והצרכנית הזו. בפטגוניה, זה היה מובן, ממילא כל נקודת ציויליזציה מרוחקת שעות נסיעה. הגודל והגיוון כנראה לא נתפסים. וייאומינג למשל, מדינת הילוסטון, היא אחת המדינות הגדולות בארה"ב, אבל מאוכלסת בכחצי מיליון תושבים בלבד.
אפשר לעבור כאן בין כמה סרטונים - ע"י החצים בדפנות, או לחיצה על ציור הקסטה בתחתית:
אצל האמריקאים אין חוכמות. טבע זה טבע. הילוסטון וגליישר הם פארקים ענקיים, אבל הגישה לתיירים מוגבלת לכמה דרכים בודדות. בילוסטון כמעט אין מקומות להסתובבות רגלית, ולמעשה יש מרחבים ענקיים לא נגישים שאי אפשר בכלל לצפות בהם. הכל גם מסודר כך שלא יהיו טעויות - כאן צריך לעצור, הולכים רק על המסלול הזה, ובסוף ישנה עמדת תצפית יחידה שמבטיחה זוית צילום אופטימלית על המפל. זה קצת הפריע, אני לא אוהב שאומרים לי מה לצלם ואיך.
אם יש דובים ליד הדרך, מזהים אותם לפי אורך הפקק שנוצר - כל אחד רוצה לעצור מהר לפני שיעלמו ולצלם. גם לשם מגיע פקח להמריץ את האנשים להמשיך לסוע. שאר החיות מקבלות פקקים קטנים יותר לפי קונצנזוס כלשהו על סדר העדיפויות.
בגליישר, ישנה כאמור דרך אחת שחוצה את הפארק. כל השאר הם מסלולי הליכה ארוכים, שבהם בילינו 5 ימים. נראה לי שמאז חוגי הסיור לא הלכתי כל כך הרבה, ואני מאמין שגם לא עידית. עד כדי 10 מייל של טיפוס וירידה חזרה (לא פחות מתישה) ביום אחד. כמעט ושכחתי להזכיר את מגוון הפרחים העצום. כל ההרים היו מכוסים בפרחים מכל הצבעים והסוגים. כל כמה דקות "נתקלנו" במין פרח נוסף. גם כאן היו לי בעיות עם הצילום - השמיים הגדולים של מונטנה הבהיקו לי בתמונות (תמונה אחת שמשלבת שתי חשיפות זה הדבר שאני הכי שונא לצלם), והנוף הפתוח והמרוחק לא נתן הרבה אופציות לחידוש ומקוריות. בכל זאת חזרנו עם יותר מ-1000 תמונות וסרטונים.
לפני יום העמצאות האמריקאי העיירות והכבישים מחוץ לפארק התכסו בדוכני מכירה של זיקוקים, בכולם עמדו קונים (אומה צרכנית כבר אמרנו?). במונטנה מותר להדליק אותם מחוץ לערים. הזיקוקים עולים מדולרים בודדים ועד לערכות של עשרות דולרים. בערב ירדנו לאגם הקרוב למקום מגורינו וצפינו במשך יותר משעה במופע שנעשה ע"י אנשים פרטיים, ובלי תיאום, מסביב לאגם. בסוף הסרטון של הזיקוקים אפשר לראות באופק את אלה הרשמיים שהפיקה עיירה מרוחקת.
לסיום שיר על הרי הרוקי של קולורדו, אבל בעצם מתאים לכל השרשרת העצומה הזו.
John Denver- Rocky Mountain High
4 תגובות:
איזה תמונות! הפכתי את הראשונה לדסקטופ שלי
איזה נופים...תמונות מדהימות!ועריכת הסרטונים ...ממש מגניב!
הי ילדים.
כבר משעמם לדבר על רמת התמונות, ולכן אתייחס למשהו אחר.
זכורה לי היטב הרגשתי בשנת 1955 כשהייתי בארה"ב עם גדנ"ע אוויר. טסנו ממקום אחד למשנהו והטיסה ארכה 4 שעות! לא יכולתי לתפוס את העובדה שאפשר לטוס 4 שעות בקו ישר ולא לצאת מתחום הארץ, וזאת אפילו לא מקצה עד קצה. מושגי הגודל באמריקה עוברים מהפך אצל ישראלים.
כל העוצמות האלה, הצבעים, ההוד, הטבע-הלא-מקולקל, מקום, ועוד מקום...
ונראה מן התמונות שכמו כל העולפ הזה היה לרשותכם בלבד. בקושי רואים אדם!
ודאי שיש יותר הולכי על ארבע מהולכי על שתיים. גם אם לוקחים בחשבון שכוונתם אל האבו-ארבע.
המשיכו לעשות חיים.
א ב א
שלומית, הנה עזרנו לך בעיצוב הבית - דסקטופ, זה שולחן, לא?
אבא, כן, כבר העירו לנו על חוסר האנשים בתמונות. הדבר מתאפשר תודות לסבלנות שלנו, שעבור תמונה חופשית ממציקנים אנחנו מוכנים להשאר באותה עמדה גם כמה דקות. ובעיקר, בגלל (שוב) גודל הפארק, גם המטיילים הרבים נבלעים בו ואפשר למצוא את המרווחים לצילום. בדרך העולה לשמש, אגב, היו עבודות שחסמו נתיב אחד, והפקקים בשעות מסוימות היו נוראיים.
בסרטוני הוידאו אפשר לשמוע איך בני משפחה אמריקאית שעמדו לידי התלהבו מהמוס (החיה, לא השוקולד), למרות שהם לא מופיעים בפריים
הוסף רשומת תגובה