הרכב החדש שלנו

אנחנו רשמית בעלי רכב, וכיאה לאמריקאים- קנינו אוטו יפני. Toyota Prius שנת 2006 בצבע כסף. היא דחקה את התקציב שלנו עד תום, אבל מה לא עושים כדי לחסוך דלק ולשמור על הסביבה בעת ובעונה אחת. זו המכונית הראשונה שראינו, לקחנו אותה לבדיקה עם אייל, שלימד את נצ כמה טריקים לזהות רכב שעבר תאונה והחלפה של חלקים. בנוסף, יש פה את ה-Carfax, שירות בתשלום שמכניסים אליו את ה-VIN # של הרכב והוא מספק דיווח על הביקורים במוסך שהיו לרכב (ולכן גם על פגיעות ותאונות) ומי הבעלים שלו. רכב פְּריוּס שני שראינו, הפעם בלי אייל, כבר נראה קצת חבוט ובמצב פחות טוב. נצ ידע לזהות שהחליפו לו חלקים ואחרי בדיקה ב-Carfax, גילינו שצדקנו. החלטנו לא לקחת אותו למרות שהמחיר היה זול משמעותית ושהרכב היה עם תוספות שונות, כמו מושבים מעור (לי זה נראה לא משהו), built-in navigator, חיבור ל-bluetooth ועוד כל מיני דברים שאייל טוען שהם סופר-חשובים, אבל כרגע אנחנו יכולים להסתדר בלעדיהם, מה גם שאפשר לקנות GPS ולחבר אותו. אחרי הרכישה והחלפת המסמכים הדרושים, שצריך יהיה להראות ב-DMV (משרד הרישוי) כדי לקבל לוחית רישוי משלנו, הבאנו את האוטו למגרש חניה של אמדוקס, ממש ליד הבנק, ויצרנו קשר עם חברת הביטוח. שעתיים אחר-כך, הצלחנו לקבל אישור על הביטוח (שוב יש בעיה למי שאין רישיון נהיגה אמריקאי, שלא לדבר על המחיר הגבוה יותר של הפוליסה. כל זה אמור להשתנות כשנלך לעשות טסט בשבוע הבא. האישורים שהוצאנו מחברת הביטוח הישראלית ומהמשטרה עזרו רק בתיאוריה, לא שלחנו אותם עדיין לחברת הביטוח, למרות שנשאלנו לגבי היסטורית התביעות והעבירות. את האישור מהמשטרה קיבלנו בקונסוליה הישראלית ב-downtown Atlanta. בקושי הצלחנו למצוא את הבניין, שהדבר היחיד שהיה רשום עליו היה שם של איזה קולג'. הקונסוליה ישבה באיזה חור חבוי היטב בקומה החמישית. ברגע שהתקרבנו לדלת, השומר קרא אלינו באינטרקום להזדהות ולהסביר את מטרת בואנו. הוא יצא אלינו אחרי דקות ארוכות והוציא אלינו את המסמכים. חס וחלילה שניכנס פנימה ונראה את הזוּלה שבטח הולכת שם, עם מבקר תועה (וגם טועה) פעם בכמה ימים) ונסענו הביתה. הביטוח נכנס לתוקף רק ב- 12:01am, כך שנאלצנו לחזור לקחת את הרכב בלילה, בגשם שוטף. חשבנו לנסוע לשדה התעופה, להחזיר את השברולט השכורה, אבל שנינו לא הרגשנו בטוחים מספיק לנסיעה ארוכה כזו בתנאים האלה, ונסענו הביתה. בשש בבוקר (יום שבת) כבר היינו על הרגליים, בדרך לנסיעה של שעה לשדה התעופה. המסקנה משכירת הרכב היא שהחלק של הביטוח מאוד יקר (לפחות ב-Avis), ושכרגיל כאן- כל המחירים הם לפני ה-tax, אז גם מה שנראה זול בהתחלה, מתברר כדי יקר.
בינתיים, התחלנו להתרגל לעניינים כאן. מצאנו תחנת רדיו בסגנון גלגל"צ משופר, עם מעט מאוד פרסומות והרבה שירי "soft rock" (ככה הם מגדירים את עצמם)- בקיצור: גלגל"צ עם יותר מבחר ובלי כל המוסיקה השחורה המעצבנת או אייל גולן ודומיו, אז יש מה לשמוע באוטו. מבחינת אוכל, נצ הלך לארוחת פרויקט במסעדה כשרה ב-Dunwoody, ליד הבית. מסתבר שזו מסעדה ישראלית (צמחונית), עם פלאפל, חומוס, שקשוקה והשוֹס הגדול- רוגלעך! ואפילו טעים. אני צריכה לנסות את זה, פלאפל נשמע לא רע עכשיו, למרות שנחמד גם לנסות את ה-local cuisine. מוזר שעוד לא ממש חסר לי קוטג'- בבית הייתי מחסלת גביעים בלי הכרה. תחליף גבינה לבנה כבר יש- שמנת חמוצה 4% שומן. בימים הקרובים אני אתחיל לבשל, קניתי כבר 4 פאונד עוף ופסטה. לזה שלא צריך לשטוף רצפה התרגלתי די מהר- עם השואב אבק אני עושה סיבוב של 20 דקות בדירה וזהו. לנהיגה פה אני עוד צריכה להסתגל, בעיקר בגלל שהטויטה מלאה בשכלולים שיש ללמוד. גם בכביש לא הכל כזה ברור. פנייה ימינה מותרת תמיד (אלא אם יש רמזור אדום מפורש לפנייה ימינה האוסר זאת), לאחר מתן זכות קדימה). פנייה שמאלה היא עסק מסובך. אם אין רמזור מפורש שמאלה (עם חץ), ירוק "ישר" הוא גם ירוק "שמאלה". אבל, גם לכיוון הנגדי יש ירוק, וצריך לתת להם זכות קדימה לפני שפונים. אם אי אפשר להידחק ככה, מחכים עד שיש אדום, ופונים שמאלה באדום (זה מותר רק לשתי המכוניות הראשונות שרוצות לפנות שמאלה). קצת מסובך. הגיון הנהיגה האמריקאי הוא שהתנועה תזרום כל הזמן ככה ששיקול הדעת מאוד קריטי (להשאיר לנהג הישראלי שיקול דעת כמובן היה נגמר בכי רע). באותו אופן, אם לכל כיווני הצומת יש תמרור עצור, מי שבא לצומת קודם הוא בעל זכות קדימה (ולא מי שבא מימין).
מזמן לא פרסמתי פוסט מוסיקלי, אז הנה אחד, שיר שכל הזמן מתנגן ב-98.5FM. אולי פה לא הבית, אבל אנחנו מסתגלים.

Chris Daughtry- Home