חוּאָן הובלות

הציוד שלנו הגיע בשבת, לא אחרי כמה חששות (מוצדקים מאוד) שהסיפור הולך לקחת עוד זמן ולעלות עוד כסף. ככה זה כשגם המוביל כאן הוא ישראלי, והחליט שהנהג שלו, חוּאָן, יסתדר גם בלי שהוא יהיה זמין בשבת. והנהג הגיע עם 18 wheeler, עמד פה בשער וטען שהוא לא יכול להיכנס. בסוף הוא נכנס, וזה אחרי שדיברנו עם הארץ (אחרי 12 בלילה)- הם טענו שבחוזה יש סעיף שבמידה והכניסה לבית לא נוחה, אנחנו צריכים לשאת בהוצאות. אבל כמובן שכאן זה לא המקרה, כי הכניסה שלנו סטנדרטית, רק המשאית הענקית הזו לגמרי לא סטנדרטית! הנהג נכנס על דעת עצמו, אחרי שייבשנו אותו בחוץ בזמן שניהלנו דיונים מה לעשות, אולי כשהבין שאנחנו לא הולכים לוותר כ"כ בקלות (והוא היה מת לסיים את היום, היו לו 4 הובלות לפנינו). ועוד היה צריך לשכנע אותו לעבוד בגשם השוטף, כאילו הובלות זה משהו שעושים רק במזג אויר נאה! אבל אחרי שעתיים נגמר הסיוט, ואפילו נראה שהכל הגיע בסדר. אנחנו עוד בתהליכי פירוק וסידור.
ביום ראשון הלכנו למפגש אתיאיסטים, קבוצה שמצאתי באינטרנט. היו שם בערך 20 איש. ניהלנו שיחה ערה עם בריטי חביב, יהודי, חדור אידיאלים סוציאליסטיים (התנדב בקיבוץ משמרות בשנות השבעים ומאז מבכה את ירידתה של ישראל האתיאיסטית לטובת ישראל הדתית). נרשמנו גם לקבוצת טיולים, אבל עוד לא הספקנו ללכת לפעילויות שהם מציעים.
היינו במסעדה הלבנונית ליד העבודה של נצ. כל האוכל המזרחי המוכר, וגם הרבה שאפשר לקנות הביתה- פיתות, לבנה, גבינת פטה (עטופה בואקום הישר ממצרים- ממש כמו שנצ קנה כשהוא היה בסיני), תבלינים, קפה שחור... ועוד משהו מהארץ- ב-farmer's market מצאנו סברס! הרימונים פה קטנים ולא מפתה לקנות אותם, אבל אני אנסה אותם. מה שלא מצאתי פה זה גויאבות, ולמען האמת, קשה לי להרגיש את החגים בלי שמריחים ברחוב את ניחוח הזה (שנצ והרבה אחרים לא סובלים).
לפני יומיים כשנכנסתי הביתה, תולה יצאה (בטעות) ולא הצליחה לחזור מרוב היסטריה. מזל שנשארה קרוב לדירה. אבל לא הצלחתי להחזיר אותה, היא ירדה כמה מדרגות וכשהתקרבתי אליה, היא רצה למדרגות של הצד השני. היללות הוציאו את אחד השכנים, והוא עזר לי להבריח אותה הביתה. ממש נחמד מצידו לבזבז על העניין חצי שעה. בכלל, השכנים פה מאוד נחמדים, לדעתי זה לא מצביעות (כמו שבארץ נוהגים להגיד על האמריקאים). השכן הזה ממש לא היה חייב לעזור לי עם החתולה. בארץ, כשהיא היתה בורחת בירושלים, השכנים רק היו צועקים עלינו שנסגור את הדלת התחתונה של הבניין כי נכנסת רוח. אולי יש לי רק מקרים ספציפיים, אבל כמה שכנים פה הציעו לנו עזרה כשהם לא היו חייבים וגילו בנו התעניינות, מה שבארץ בדר"כ לא קורה (לדבר עם זרים או להיות נחמדים אליהם סתם ככה זה לא תחביב ישראלי, וחבל. גם לנו יש מה ללמוד עוד בתחום הזה כדי לא לבלוט פה לרעה...). והנה כתבה שגיא מרוז פרסם במעריב של יום שישי, שקשורה לעניין.
הפעם בפינת האתנחתא, שיר של כוכבת הנוער מיילי סיירוס. לטעמי, הקול שלה טעון שיפור (והוכחה לזה קיבלו כולם באחד מטקסי הפרסים האחרונים, כשהיא שרה עם שריל קרואו את "if it make you happy"), אבל השיר הזה לא רע (כדאי שמישהו יוציא לו גירסת כיסוי ומהר). הוא גם מתקשר לחודש וחצי האחרונים שלנו פה, שמרגישים כמו טיפוס, לפעמים קשה ולפעמים מהנה.
There's always gonna be another mountain
...
Always gonna be a uphill battle
...
Ain't about how fast I get there
Ain't about what's waiting on the other side
It's the climb

Miley Cyrus- The Climb