אוטוטו נוסעים

הספירה לאחור ממשיכה- פחות משלושה שבועות למעבר. כל-כך הרבה זמן אנחנו מתכננים אותו ומתכוננים לקראתו, וההמתנה עומדת להסתיים. עשינו יום כיף השבוע עם אפרת ואמא, היינו בנמל וישבנו ב"רפאל" (פעמיים באותו שבוע זה שיא אפילו בשבילנו, אוהבי הגורמה). אמא הלכה לעשות ויזה לארצות-הברית, גם היא בעצם מכינה את עצמה לנסיעה. כשנהיה שם, היא תהיה חייבת לבוא, לחצות את האוקיינוס, מה שהיא נמנעה ממנו כל השנים בגלל אורך הטיסה. אני מקווה שהיא תתגבר על כל המכשולים הקטנים האלה (בשביל מה המציאו ואליום?) ולא תעשה מזה סיפור- מה זה כבר 12 שעות במטוס לעומת פגישה עם הילדים בניכר וטיול בחוף המזרחי שמתוכנן כבר שנים?...
ביום חמישי מכרנו את האוטו. אין לנו עוד הרבה לאן לנסוע, ולא רצינו להשאיר את זה לאבא (עוד היינו שומעים מזה שנים אחר-כך, איך נתנו לו למכור אוטו במצב לא משהו). זה הלך ממש בקלות, בלי בדיקה, אפילו בלי נסיעת מבחן.
עכשיו נותרו רק הסידורים הקטנים, בעיקר להתקשר לכל מיני ספקי שירותים (פלאפון, יס, חברת חשמל, בזק, ...) ולהסדיר את החשבון. אמא כבר תשנה את הכתובת שלנו אליה, ובביטוח לאומי אבא יטפל.
הפינה המוסיקלית הפעם בסימן בריטי. אולי Keane לא נחשבים ללהקה מתוחכמת במיוחד, אבל אני דווקא מחבבת אותם, בייחוד את השיר הזה. מי שקורא להם החקיינים של Coldplay כסימן לטראשיות שלהם דווקא טועה- האלבום האחרון של Coldplay הוא ממש בושה ל- reputation של הבריטפופ ובכלל. כמה מסחריים אפשר להיות? השיר הנפלא של Keane מזכיר מאוד שירים של הקיור (close to me ו-in between days) אבל הוא בעיקר גירסא חדשנית ל- Ashes to ashes של בואי. הידד לממלכה המאוחדת!

Keane- Better than this