רוח מוסיקלית

הפעם זה פוסט מוסיקלי נטו, או פינת האתנחתא מורחבת. אז מי שזה לא בשבילו, לדלג. אני לא אעלב (וגם לא אדע).
היינו בהופעה של Travis. בכלל לא האמנתי שאני אראה אותם אי פעם בהופעה, ובטח לא כזו אינטימית (עם עוד כמה מאות איש בלבד) ב-Loft באטלנטה. אחרי המתנה קצת מיותרת בקור אמיתי (שלא ברור מאיפה נחת על אטלנטה באמצע אוקטובר- 7 מעלות כשנכנסו להופעה, ו-6 כשיצאנו), התיישבנו והתענגנו עם הסולן, Fran Healy והגיטריסט (קלידן), Andy Dunlop (השניים האחרים נשארו בבית ב-tour הזה), שנתנו שעתיים פלוס של שירים מלווים בהרבה סיפורים אישיים ואנקדוטות הומוריסטיות. להגדרתם, זה היה "Chronological Acoustical Journey Through the Travis Back Catalogue". ערב של "laugh out loud stories, scottish accents, and handsome scottish men".
ככה גיליתי, למשל, שהשיר Why does it always rain on me נכתב כשפראן היה בישראל ב-1995, מחכה לתפוס כמה ימי שמש, מנוחה מגלאזגו הגשומה (שיש בה, לדבריו, יומיים של שמש, במהלכם כולם יוצאים לפארק ומורחים חמאה או שמן כלשהו על עצמם ומסיימים עם כוויות דרגה שלוש), אבל דווקא תפסו אותו כמה ימי גשם. בישראל! מסתבר שהסיפור הזה מאוד מוכר בארץ, לא ברור איך הוא חמק ממני. חלק מהשיר נכתב בספרד, ואי לכך, בהופעה קישטו את המסך חצי דגל ישראל וחצי דגל ספרד (פראן העיר שתצא מזה קבוצת כדורגל לא רעה בכלל, אבל כמובן שהאמריקאים לא ממש מבינים ב-soccer, ולא יודעים שישראל ממש לא טובה, בטח לא יותר מהמדינה הגשומה באירופה ממנה הסולן הגיע). זה היה הסינגל השלישי מהאלבום השני, והוא היה השיר ש"עשה את זה", נוגן ללא הפסקה ברדיו 1 הבריטי. עזר גם שבפסטיבל אחד, הלהקה נגנה אותו ובדיוק התחיל לרדת גשם. בזמן השיר Last laugh היה דגל ישראל שלם על המסך (איזה גאווה!)- פראן קיבל השראה לשיר אחרי שיט עם כמה צרפתים על הים האדום, וחשב שזה ממש קול לשיר גם כמה מילים בצרפתית.

השיר my eyes הוא אחד היפים, מאוד מרגש. תיארתי לעצמי שהוא נכתב לילד, ואכן פראן כתב אותו כשגילה שזוגתו בהריון עם הבן שלהם. לאורך השיר הופיעו תמונות של הבן, והוא ביקש שלא יצלמו (בכל זאת, משהו פרטי). המשאלה התגשמה כי אכן יש דימיון בעיניים. הוא גם סיפר איך Writing to reach you נכתב בעקבות אהבה נכזבת, אחרי שהוא שמע את wonderwall של אואזיס, קרא קבצי מכתבים של קפקא והקשיב ללהקה The Connells (מעניין איך הבחורה נשארה אדישה לשיר הזה...). אולי זה TMI עבור רוב האנשים, אבל פרטי הטריוויה האלה חביבים מאוד למי שאוהב את השירים והלהקה, כמוני. מסתבר שהשיר Side היה אמור להיות ראפ, אבל הנסיון בראפ עבור ליצן סקוטי הסתכם במשהו כזה:eastside, westside, upside, downside, outside, inside...ונגמר ב- you decide! הוא ניסה לומר שאין ממש צדדים, בעצם כולנו עומדים באותו הצד (עמוק). Flowers in the window נכתב בתוך 10 דקות אחרי ליל הוללות, ו-Indefinitely השקט והמלודי דווקא תוך כדי נסיעה באוטובוס רועש, באמצע מסע הופעות (הנה פראן מסביר איך הוא הלחין את writing to reach you ו-indefinitely).
התברר לחברי הלהקה שהם חייבים להקליט uplifting single לאלבום The man who (האלבום שהביא להם הכרה בינלאומית), אחרי שהנציגים מהלייבל המוסיקלי טענו שהוא נוגה מדי. למרות שהוא העיד שקשה לו לכתוב שיר "בהזמנה", פראן קיבל השראה מהסדרה cheers, ניסה לרוץ להקליט משפט עם מנגינה שהסתובבה לו בראש והסתבך עם המכשור. בסוף כן יצא שיר עליז, Driftwood, פראן טוען שעד היום הוא אחד מאלה עם המילים האהובות עליו (it's all downhill from here...).
השירים קיבלו משמעות נוספת, הסבר מפי המשורר עצמו, שלא מחשיב את עצמו מדי. השניים מופיעים ככה, נקיים מכל פוזה, ב-venue קטן, ברחבי ארה"ב עם שני טכנאים שאחראים גם על מכירת ה-merchendise ועל תיפעול המצגת של התמונות ועוד ועוד... להקה שמכרה מיליוני תקליטים ברחבי העולם. מי היה מאמין. הופעה ממש נוגעת ללב, צחקנו הרבה, התחברנו לשירים. והיו הרבה שירים טובים....song to self, love will come through, luv, Before you were young, happy. הם גם שרו שני שירים לפי בקשת הקהל (Encores/Requests), ושמתי אותם כאן.
_
פראן ואנדי כאילו ישבו בבית, עם חברים והגיטרה, והעבירו דאחקות. כל שיר וסיפור המחישו כמה מוזיקליים הם, מנגנים בכל מה שאפשר למי שרק אפשר (כשהם עוד גרו עם ההורים, היו משמיעים שירים לאימהות, שלעיתים קרובות היו מגיבות ב"nice" פושר, כיאה לסקוטיות מאופקות, אפילו אם זה היה שיר אהבה קורע לב. השיר הראשון שפראן כתב בגיל 20 והשמיע לאמו בשלוש לפנות בוקר היה 20, מעין מחווה לשנות העשרה ובהלה מגיל 20 והחלפת הקידומת המשמעותית הראשונה). רואים שהם אוהבים את מה שהם עושים, מתלהבים כאילו אתמול שחררו סינגל ראשון לרדיו, רוצים את המגע הישיר עם הקהל והמעריצים, עדיין חוששים שאנשים לא יבואו בכלל להופעות.... בשבילי הרגע הכי מוצלח היה שהם נשארו שם, ישר אחרי הופעה רצופה של שעתיים פלוס, ובסבלנות חתמו לכל המעריצים על ה-merchendise והקדישו זמן לכל אחד, תמונה וקצת קשקשת. יחס אישי, מה שבשבילי היה עונג צרוף. הם באמת העריכו את העובדה שאמריקאים בכלל באים להופעות שלהם, בהתחשב בזה שהם לא שחררו אף סינגל בארה"ב. כשאנחנו הגענו אליהם, הם היו סופר-חביבים ונגישים, אמרתי להם שאנחנו מישראל, שחבל שהוא היה בישראל (אילת, ליתר דיוק) דווקא כשירד גשם, הרי מה הסיכוי לזה בכלל?... פראן התלהב מבנות ישראל המשרתות בצה"ל (כמה שזה סקסי בנות ורובים, בלה, בלה בלה), והצטלמנו למזכרת, כולל חתימה על החולצות. קשה לי להאמין שממש דיברתי איתם, להקה שאני אוהבת כבר מעל עשר שנים, מאז שבצבא שמעתי את Why does it always rain on me... כמה פעמים בחיים יוצא לפגוש פנים מול פנים להקה שאוהבים כ"כ הרבה זמן.
באתר הלהקה המעריצים כתבו ופרסמו תמונות. כנראה שלא רק אני יצאתי בהרגשה שזו אחת ההופעות היותר טובות.