Smoky Mountains High

בזמן האחרון, אני קוראת (וגם כותבת לפעמים) בקומונה של אתר תפוז "ישראלים בארצות הברית". אתמול כתב שם מישהו דברים שכאילו יצאו לנו מהפה. למשל שהמעבר לארה"ב נראה לו "מאוד מעניין ומאתגר... למרות הקשיים הרגילים של הפרידה מהמשפחה והחברים". במיוחד היה מעניין שהוא כתב: "היו לי דעות קדומות על אמריקאים, תמיד חשבתי שהם צבועים ולא אמיתיים וכל הנימוסים שלהם זה רק על פני השטח כדי למנוע גישה אמיתית וישירה בין שני בני אדם. בביקורי הראשון בארה"ב... גיליתי שטעיתי והנימוסים שלהם הרבה יותר טובים מאיתנו בכל קנה מידה... האדם לפניך מחכה שניה, מחזיק לך את הדלת כשאתה נכנס, שלום להתראות סליחה ותודה על כל ציוץ ובכלל... הייתי מכנה את זה כישוריים חברתיים מפותחים...". ואני חייבת להסכים. נורא קל לנו כישראלים להתנשא על האמריקאים הטיפשים האלה, שמבזבזים זמנם בלהיות נחמדים, ולקרוא לזה "צביעות". הרי אין כל קשר בין צביעות לנחמדות. ישראלים יכולים להיות צבועים ולא נחמדים, ובהחלט ראיתי לא מעט כאלה. ואני מרגישה, אחרי חודשיים פה, שהאמריקאים לא טיפשים כל-כך כמו שניסינו לצייר אותם. יש כל מיני, יש כאלה מנומסים וחברותיים (כמו השכנים שלנו, צ'אד ואליסון, שכבר היו אצלנו לכוס קפה עם הילד המתוק שלהם, פרסטון. הוא במקור מאוקלהומה והיא יהודייה מניו-יורק, הם נפגשו באוניברסיטה. שניהם מאוד ליברליים, משכילים ומודעים למה שקורה סביבם, גם מחוץ לארה"ב), ויש כאלה מנומסים וקרירים, או צבועים. גם אחת התשובות שקיבל הכותב (ממנהל הקומונה) קלעה בול, לדעתי. "אמריקאים הם אנשים כמוני וכמוך. רוצים חיוך, הבנה וקשר אנושי. אבל מה? יש להם קודים של התנהגות שונים מישראלים. ישראלים רבים, הם מטבעם (יהודים, לא?), מרוכזים בעצמם. וחושבים שיש להם את המונופול על החוכמה והאמת בעולם (העם הנבחר, כבר אמרנו?). לכן, כשחלק מהישראלים מגיעים מארץ ה"דוגרי" לארץ הנימוסים, החזקת הדלת והעמידה בתור - הם נבהלים ממה שהם רואים במראה. התגובה המיידית (והטבעית לישראלים הצודקים תמיד) היא "זו ארץ מפלסטיק, מעושה, מלאכותית". שלילה מוחלטת. כי עבור ישראלי שחושב שמה שהוא רגיל אליו הוא האמת המוחלטת - אסור לקבל שינוי. עדיף לקטר ולשלול אחרים. אבל אם אתה הישראלי הנאור, שמוכן לקבל שיש דרכים שונות להביע רגש ולהתנהג... ואתה מוכן להבין שאתה הוא האורח, בארץ ענקית ומוצלחה, שאתה הוא המנסה להתערות בה ולא היא שאמורה להשתנות בהתאם אליך - תגלה שנעים לחיות פה... קבל את התרבות כאחרת ושונה, ולא כרעה, ויהיה לך טוב בה...". מה שקצת יותר כואב, שדורון, מנהל הפורום גם הוסיף: "ההרגשה שלי היא שכיום ישראל עברה את השיא, והיא נמשכת למטה במישורים ונושאים רבים. הדבר המיידי עבורי הוא מה שהגדרת "קושי בניהול החיים בישראל". אני קורא לאותו דבר "ישראל אינה מסוגלת להחזיק רבים מהאנשים הטובים שהיא מייצרת". חבל, אבל זה מה שיש. המקום קטן, הקיבולת מוגבלת, וכאשר רוב המשאבים מופנים להישרדות (אנחנו במצב מלחמה מתמיד בארץ - מלחמה מול גורמים חיצוניים על הישרדות פיסית), היכולת לדברים אחרים מוגבלת...".
בהקשר הזה בדיוק, הנה כתבה שהתפרסמה היום ב-ynet- מי שלומד באוניברסיטה יודע בדיוק על מה מדובר. דורון הוסיף: "כמובן שאין אפס - כמהגרים, אנחנו משלמים בתחושת זרות במקרים רבים (אני קוראת לזה: אין שום דבר מושלם, ע.ק)... אבל אתה לומד שזה לא רע הכרחי, אלא פשוט עוד נתון במשוואה. מה גם שאת הכל ממתיקה הטכנולוגיה... לפני 20-30 שנה מי שעזב פשוט נעלם למעבר להרי החושך. היום הוא פשוט בצד השני של קו הטלפון, הסקייפ או תיבת ה- inbox...".
אז יש פה מהכל, טוב ורע. כמו שיש בכל מקום. וחשוב לחוות גם חיים במקום אחר, כדי לשים בפרספקטיבה את החיים בישראל, שגם בהם יש מן הטוב ומן הרע. במקום להתעסק כל הזמן במה שחסר לי, שהיה לי בארץ ואין פה (מישהו אמר רימונים?), אני משתדלת לחוות את כל מה שיש לאמריקה להציע. אוקיי, אז הקוטג' פה בטעם קצת שונה, אין ממש גבינה לבנה ואין את הפלאפל עם החמוצים ב-10 שקלים, אי אפשר לקפוץ לראות את החברים או המשפחה ואין חופש בחגים, אבל יש פה דברים אחרים והחוויה הלימודית היא מרתקת.משהו שאין בארץ, בטח לא בעוצמה שיש כאן, זה חילופי העונות. בסוף השבוע האחרון נסענו לראות את השלכת בהרי האפאלצ'ים. רוב הישראלים חושבים בטעות שסביבת ניו-יורק היא המקום המוצלח ביותר לעשות את טיול צבעי הסתיו, אבל יש עוד כמה מקומות לא פחות טובים (יש הרבה רשימות של Top 10, אז הנה רק שתי דוגמאות). ה-Great Smoky Mountains National Park, הפארק הלאומי הראשון שאני מבקרת בו, נמצא בין טנסי לצפון קרוליינה. הוא בהחלט מצדיק את שמו כ-Great, גם כי הוא השטח המוגן הגדול ביותר במזרח היבשת וגם כי מבקרים בו הכי הרבה מטיילים מבכל הפארקים הלאומיים (כן, יותר מהיוסמיטי והגרנד קניון). הסתיו הוא עונה מושלמת להרגיש את העוצמה של הטבע שמתכונן לחורף. העצים המכוסים בספקטרום רחב של צבעים מלכותיים נותנים הרגשה של חיוניות, שהכל מסביב חי ונושם והאדם הוא רק המבקר לרגע. ואכן, בכל המסלולים שטיילנו בהם, היינו עוצרים לרגע ושומעים את הנחל מרשרש, את הסנאי אוסף בלוטים ורואים את העלים הנושרים, מתווספים למאות העלים שכבר נשרו. נסענו בכמה scenic roads מפורסמות בהרים, Foothills Parkway ו-Roaring Fork Motor Nature trail, התפעלנו מכמות המים (בכל מקום היה איזה נחל או מפל) ונשמנו אוויר הרים נקי. ישנו בעיירה התיירותית-להחריד גטלינבורג, שהייתה עמוסה במבקרי השלכת ובחנויות קיטש, במלון שהיתרון המשמעותי שלו היה נוף לנחל (בלילה נרדמנו לצלילי המפל הקטן). בפארק יש מסלולים מותאמים לכל גיל וכושר. הפעם הלכנו במסלול אחד לכל המשפחה (מפלי Laurell), מסלול מקסים אחר שדורש קצת יותר הליכה (מפלי Grotto) ומסלול תצפית, שתפסנו באחד הימים הבהירים ביותר- Clingsman Dome. זוהי הפסגה הגבוהה בפארק, 2025 מטרים, והתצפית היתה מרהיבה, שווה את הטיפוס התלול למעלה (בתמונה, ההרים אולי נראים כתומים-חומים, אבל הם מכוסים בעצים בשלכת בשלל צבעים). במגרש החנייה של ה- Clingsman Dome ראינו לוחיות רישוי של כל מדינות המזרח, ואפילו של ארקנסו וטקסס. אמריקה יצאה לטייל-
ראינו עשרות אופנוענים שנסעו בקבוצות, וגם קבוצות יותר הזויות, כמו בעלי מכוניות Cooper או מכוניות ספורט. הפארק מסודר היטב לתנועת מכוניות כיאה לאמריקה, אפילו שנתקלנו בכמה "פקקים", בעיקר סביב גטלינבורג. כל כמה מטרים יש נקודת תצפית מוסדרת עם חנייה והכבישים מתוחזקים למופת.

כאן אפשר לראות את כל התמונות מהסמוקי'ס

בפינת האתנחתא, שיר לסתיו מאת ה-Manic Street Preachers.

Manic Street Preachers- Autumn Song