Georgia on my Mind

נצ: אני מחכה לראות את הפנים של עידית כשנגיע לאטלנטה ואיך היא תשתלב שם. מה מצפה לנו באטלנטה? כבר שיוצאים משדה התעופה מרגישים באויר אחר, יותר רענן (אחר כך מבינים עד כמה אחוזי הלחות גבוהים - לפעמים קוראים למקום: Hotlanta). כבר נמאס לה לשמוע את התיאור שלי על ההגעה לעיר משדה התעופה - פתאום, אחרי אחד העיקולים, נגלית ה-downtown בשיא תפארתה. אין בעיר עצמה אטרקציות מיוחדות, אבל עדיין יש לה חן מסוים. בלילות היא מזכירה קצת את גוטהאם-סיטי של "באטמן".
באיזורים שבהם נסתובב הכל ירוק. ממש מדהים איך שכונות ואפילו ערים שלמות בנויות בתוך היער, כשהעצים מכוסים לגמרי במטפסים משני צידי הכביש. כשחיפשתי דירות ביקשתי לראות כאלה אחוריות עם נוף ליער. למעט כמה קומפלקסים בודדים שבאמת נמצאים בלב המרכזים המסחריים של Dunwoody (ובהם מדגישים כמובן את סגנון הבניה האורבני העאלק אליטיסטי), תמיד אפשר למצוא דירות עם נוף פראי.
גם בקיץ יורד גשם. יכול להיות מבול אחרי הצהריים, ושעתיים אחר-כך רואים את האדים עולים מהכביש והכל חוזר לקדמותו. כך שבכל פינה רואים אגמונים ונחלים. אני מקווה שהיתושים שמגיעים יחד עם השלוליות לא יהוו בעיה רצינית מדי.
כאמור, קרוב לודאי שנגור ב-Dunwoody, זו עיר שמהווה חלק מה"אטלנטה מטרו". יש בה יותר לבנים, יותר ישראלים, יותר מרכזי קניות שוים ובתי ספר איכותיים. כל אספקט אחד גורר למעשה את השני (שלא לאמר - הא בהא תליא). כמובן, שגם מחיר השכירות עולה בהתאם. ניסיתי לראות מקומות יותר זולים, אבל איריס ואורי נורא נבהלו שאני מבקר במקסיקו-לנד וטענו שידברו עם עידית על הסכנות שאני עלול לעולל לה. מקומות לבנים יותר זולים קיימים, אבל אז הם גם רחוקים מדי מהעבודה.
יש גם קהילה יהודית גדולה באטלנטה, ומאורגנת תחת ה-JCC. אולי נוכל למצוא שם עניין או תעסוקה לעידית. איריס טוענת שבתי ספר של יום ראשון לילדים היהודים שם מאוד יקרים ודורשים זמני פעילות לא נוחים. ובכלל, דמי החבר שם מוגזמים. ממתי צריך לשלם כדי להגיע לביה"כ ביום כיפור? איזור שכונת Briarcliff, שם הרבה יהודים גרים, הוא גם אופציה טובה למגורים. חוץ מזה שיש להם סופרמרקט כשר וחנויות מתמחות.
מסביב לאטלנטה נמצאות בעיקר אטרקציות טבע, וזה נהדר. ה-Stone mountain נמצא בס"ה במרחק 20 דקות נסיעה. ה- Great Smokey Mountains National Park במרחק 4.5 שעות נסיעה ובאותו מרחק גם Savanna על חוף האוקינוס, חופי הרחצה של South Carolina והפארקים ב-Chattanooga, Tennessee. חוץ מפארקים לאומיים יותר קטנים ברחבי ג'ורג'יה צריך להרחיק 7 שעות נסיעה לאטרקציות הבאות - ניו-אורלינס ופלורידה (9 שעות לאורלנדו). פעם נסענו 10 שעות לאתר סקי שווה ב-West Virginia.
אני אמשיך את המסורת המוסיקלית של עידית עם ההמנון המקומי הנהדר:

Ray Charles- Georgia on my Mind

שלום לך ארץ נהדרת

נצ: יצא לנו לדבר ביננו על המעברים האלה, מירושלים לכ"ס ומישראל לארה"ב, הרבה פעמים. זה בכלל לא נעשה כלאחר יד ולא רק מתוך הכרח תעסוקתי.
על ירושלים כבר הספקתי לספר. כל כך אהבתי את העיר והאיזור, לטייל בשכונות הותיקות ובחצרות הבתים, כמו החצר שהיתה לנו ב"בוב הבנאי" בשכונת בית הכרם, עם עץ השזיפים האדומים-חמוצים, הרימון, גפן ומישמיש, שאכלנו בה על הדשא ארוחות רגועות של שישי בצהריים, או החצר של הכהנים באבן-עזרא ברחביה וגם בעצם ה"חצר" עם עץ התות הענקי במרכז ביה"ס התיכון. קניות בשוק מחנה יהודה ואז מרק קובה אצל רחמו (אי אפשר בסדר הפוך, בגלל שהבטן לא סוחבת בעליה). רגעים נוסטלגים כאלה יש בלי סוף, אבל מצד שני, היו גם יותר מדי בעיות. מחירי הדירות המטורפים יחד עם מקומות עבודה בודדים ומתמעטים, חפירות בכבישים שלא נגמרות לעולם יחד עם שום השקעה תרבותית, חרדים שמתחילים להסתובב גם ב"בוב הבנאי" יחד עם השכונות החדשות שמגדלות ארסים ופרחות בלבד. גשר המיתרים - הגוש המיותר הזה שנראה מעניין רק מזוית מאוד ספציפית, אבל חוץ ממנה שוכב כאבן שאין לה הופכין באמצע סלאמ'ס של שחורים בלי שום רכבת נראית באופק שתעבור עליו ועלה מליונים - הבהיר גם לי שלא בירושלים נרצה להקים משפחה.
מה ששבר מבחינתי את גב הגמל לטובת הנסיעה לארה"ב, היתה מלחמת לבנון II וסיפור גלעד שליט. תמיד התחשק לי לחוות את החיים שם, אבל עכשיו הבנתי שאני חייב את זה לעצמי ולעידית - פסק זמן, הערכה מחדש, חופש. בזמן המלחמה שירתתי במילואים בג'נין, והרגשתי איך כל התנאים קיימים כדי שאני אהיה שליט/גולדווסר/רגב הבא. אין שום שינוי בתרגולות הצבא לעומת המצב החדש. עדיין אותם תרגילי פרט-חוליה לעבר פיתה סורית, ועדיין תרגולת פריקה והסתערות מבט"שית. ההזדהות שלי עם גלעד שליט היא מוחלטת. גם אני הייתי בשריון ולפי איך שהבחור הנבך נראה, גם הוא לא בדיוק היה שייך לשם. זו הבעייתיות בגיוס חובה, לא תמיד מי שיש לו פרופיל 97 יכול באמת להיות חייל. עמדתי באותם מילואים במחסום בודד ומבודד, הרים סביב לי, מקורקע למקום בגלל משקל השכפ"ץ ללא תועלת או תכלית. לפחות למען המילואים הבאים הצלחתי לשכנע שאותי לא מעלים יותר על סיורי ג'יפים. אחרי המלחמה קבעה ועדת וינוגרד שנחלנו כשלון, ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג, ולא עזרו המחאות שבהם לראשונה גם אני ניסיתי להשתתף. 3 שנים עברו ועדיין לא נמצא פתרון לבעית שליט. אני חושב שרואי ושהם באמת מאמינים שביכולתם לשנות את המציאות, שאי אפשר מצד אחד להתלונן ומצד שני לברוח ולא לפעול לשינוי. אבל גם זה לא פשוט בשבילי, גם כאן אני לא מתאים ללחימה. מעולם לא הצלחתי להבין את ה"מערכת", הביורוקרטיה והפוליטיקות. אני לא משוכנע, לאור הפרשות האחרונות שיש בכוחי לשנות.
אולמרט כשל ונשאר על כסאו (עד להצטברות "מספיק" פרשיות שחיתות), אחרי כל מבדק מתגלה מערכת החינוך הכושלת ומורים מוכים ע"י התלמידים ועדיין הכל ממשיך כרגיל, כל קבלן בונה מה שבא לו, איפה ואיך שמתחשק לו ועדיין הכל כרגיל, כל הארץ הפכה לרשת כבישים ובניינים אחת גדולה. אל מעט שמורות הטבע כבר אי אפשר ללכת, כי כולם שם, יחד עם הזבל שלהם. אני חייב לפחות לתקופה כלשהי להתרחק מכל הלחץ והצפיפות שחונקים אותי, ולשקול איך אוכל להשתלב בהם בצורה יותר מוצלחת.
אז נכון, אם כל אחד ילך לשאוף אויר באטלנטה, אז לא יהיה סיכוי לתיקון בארץ, אבל נדמה לי שלא משנה מה אנשים עושים, עדיין המדינה במסלול התדרדרות מתמיד. אותם רגשות נוסטלגים שעלו בקטע על ירושלים נכונים לגבי הארץ כולה - אני מרגיש מחובר לתרבות, להווי (בחברה המצומצמת שבה אני מסתובב) ולנופים, אבל דוחקים אותי יותר ויותר הצידה והחוצה - כולם צופרים לי, אבל אני לא מרשה לעצמי לצפור מחשש שאקבל סכין בבטן.

כבר 3 שנים שאני פותח ynet כל בוקר בתקווה שאראה את הידיעה על גלעד שליט שחזר הביתה. זה יהיה בשבילי רגע כל כך שמח. השבי שלו מסמל בשבילי הכל, איך האדם הפשוט תורם למדינה, אבל בשורת מחדלים ואי אכפתיות נותר מאחור.

לסיכום, אני מביא כאן קטע, שאותי לפחות הפתיע, עם ניחוחות נהדרים של הדרום האמריקאי, אבל קונוטציות ברורות לארץ ישראל הישנה והטובה:

חזרה לשגרה

נצ חזר הביתה לפני יומיים. אנחנו עדיין מתלבטים לגבי הדירה שהוא ראה ב-post crossing. יש לנו עד סוף החודש להחליט (מבחינת המחיר). כנראה שה-SSN יגיע בקרוב, אבל העבודה תתחיל רק כשנגיע. מה אפשר לעשות?...

אנחנו משתדלים לעשות סדר בציוד, להחליט איזה ביגוד כבר לא יגרר גם לאטלנטה ומה אפשר למכור ומה בכלל לא. למיטל ולירון נתנו היום את מפות סימון השבילים הישנות של נצ. לפחות אולי יעשו בזה שימוש כשהם יחזרו מהירח דבש בקוסטה ריקה.

ומה עוד? אולי זה לא קשור ישירות לבלוג הזה, אבל יש לי כמה מחשבות לגבי המוות של מייקל ג'קסון. אמנם אני לא מעריצה, אבל זה עדיין הלם. באיזשהו מקום, כמה שזה ישמע מוזר, אני קצת שמחה שהוא מת צעיר, ושבמותו הוא זוכה שוב לכמה דקות של תהילה. תמיד זוכרים את הכוכבים שמתו צעירים, או לפחות את אלה שלא הגיעו לשיבה טובה. ג'יימס דין, מרילין מונרו, ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין, .... הוא מזכיר את אלביס פרסלי, המלך, שמת אחרי שיא התהילה, מכור לכדורים וחולה (בטח גם אצל מייקל יגלו איזה כדורים שתרמו לדום לב בגיל 50). אבל אלביס הוא אגדה, וחלק מזה קשור למות הכוכבים שלו. אז עכשיו גם מייקל הוא רשמית אגדת רוק/פופ, והשירים יתפסו חלק נכבד מהעניין, כמו שבעצם היה אמור להיות.RIP.
אז איזה שירים לשים פה? ההתלבטות קשה.

Man in the mirror הוא משיא ההצלחה של שנות השמונים, מהאלבום הכי טוב שלו, BAD. ועוד שיר מהאלבום הזה- Dirty Diana. ככה אני רוצה לזכור אותו. כמובן שיש עוד שירים טובים, Billie Jean שלא נמאס, I'll be there המתוק, Who is it המלנכולי, Human nature הכה-מוכר... אבל אני אסתפק באלה. וקליפים- כדאי להזכיר את Thriller, Leave me alone ו-Remeber the time. לפחות.

-

טוב לבב

תמיד אמרנו שתוּל הוא טוב לבב, אך ישנם אלו, ובינהם אף תוּלה, שהטילו בכך ספק.
עכשיו הגיעה ההוכחה:

ובינתיים בכפר סבא

שבוע בלי נצ עבר, יש רק עוד כמה ימים והוא חוזר. הוא עושה שם הרבה סידורים והולך לראות הרבה דירות. בשונה מכאן, דירות להשכרה בקומפלקסים נראות די דומות. ההבדלים הם בעיקר בעתיקוּת (יש קומפקלסים בני 10 ויש בני 40), בקרבה לכביש הראשי, לעבודה של נצ ולמרכזי קניות ובשכנים, שהם תלות של שני הגורמים הראשונים. מה לעשות שיקר יותר משמעו ממוקם טוב יותר ועם שכנים "לבנים" יותר? טוב, בינתיים יש כמה אופציות, מקווה שנצליח לסגור משהו בימים האחרונים של נצ באטלנטה.
ובינתיים בכפר סבא... החתול עלה הרבה מאוד כסף השבוע והוסיף לי (ולאביו בניכר) הרבה קמטי דאגה. קמתי בבוקר של יום רביעי בשלולית פיפי (לא שלי). צ'רצ'יל יילל כמו משוגע ואז נשכב מעולף בסלון, וגם חירבן על עצמו. צלצלתי למספר החירום של הוטרינר, והיא אמרה לקחת אותו מייד לבית ברל, למרכז החירום לחיות. הכנסתי את החתול לארגז נסיעות (עוד היה לו כוח להתנגד אליי!) ונסענו מרחק 7 דקות לבית ברל. מזל שזה קרוב... הוטרינרית ליוותה אותי בטלפון בינתיים ועזרה בהרגעה ובהכוונה. שם, הוטרינרית אמרה שכרגע הוא נראה מאושש, ושכדאי להשאיר אותו להשגחה ולבדיקות נוספות. השארתי אותו שם בלב כבד- הוא ועוד כמה כלבים פי 4 ממנו בגודל- ונסעתי לנסות ללמוד קצת למבחן האחרון בספרדית. הוטרינר של אחה"צ עדכן אותי שבהתייעצות עם הוטרינרית הקבועה שלנו, כדאי לעשות לתוּל אקו-לב, בנוסף לבדיקות דם, כדי שיוכלו לתת לו כדורי הרגעה לטיסה ללא חשש שהלב שלו לא יעמוד בזה. אז אישרתי את כל הנ"ל וקבענו שאני אקח אותו למחרת. לי ולתוּלה היה לילה קשה בלעדיו, מאוד דאגתי והיא לא הבינה איפה הוא ורחרחה אותו בכל מיני מקומות "שלו" בבית. בבוקר, הוטרינר עדכן שהבדיקה תערך ב-14:00 ולבוא אחר-כך לאסוף אותו. כשהגעתי, הוא נראה עצבני, היה מת לעוף משם כבר. גם אני... האקו יצא בסדר, גם בדיקות האשלגן, שיצאו אתמול לא טובות. כשהגענו הביתה, הוא כל רבע שעה היה באוכל- כנראה שהוא לא ממש אכל את האוכל שהציעו לו שם באשפוז, אפשר להבין אותו- והתאושש במהירות. ועדיין לא יודעים בדיוק ממה נגרם כל האירוע, שהיה כנראה נוירולוגי (לא מטבולי ולא קרדיולוגי, בכל אופן), אבל יכול להיות חד-פעמי, יכול להית מגורם חיצוני (עכביש, דבורה) או פנימי, ויכול להיות שעוד מצפים לנו אירועים כאלה בעתיד. רק שיהיה בריא...

לפחות הוא לא עשה את זה בבוקר של היומהולדת שלי- תודה, תלתול, אתה משהו!

פינת המוכרים: נפטרנו מהמנורת יתושים האולטרא-סגולה (30 שקל).

אתנחתא בסימן בריאותי:
it's a new dawn, it's a new day, it's a new life for me, and I'm feeling good!
הקליפ של מיוז זה למתקדמים, הקליפ השני קצת cheesy...
-
Muse- Feeling Good
Michael Buble- Feeling Good

ביקור מקדים

השבועות שלנו כ"כ עמוסים שכל אחד מהם מרגיש כמו חודש. השבוע הזה היה בסימן נסיעה של נצ לאטלנטה, כדי להכין את ה-paper work ואולי למצוא לנו בית.
הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה שלו עם דלתא עברה בסדר, רק שהוא לא עצם עין בגלל שהמושב לא ירד אחורה... באסה. הוא מתארח אצל איריס ואורי, שאחרי 9 שנים שם גרים בבית ענקי ב-Dunwoody, אחד האזורים היותר טובים באטלנטה-מטרו (זו כבר עיר בפני עצמה, למעשה). אנחנו מחפשים דירה בצפון-מזרח, קרוב מספיק לעבודה של נצ ב-Tucker. בהתחלה לפחות, קומפלקסים זה הדבר הכי טוב בשבילנו. לכל קומפלקס יש הנהלה, שאחראית על הבניין והתחזוקה שלו, ככה שלא נצטרך להתעסק עם בעלי מקצוע בכוחות עצמנו. לפעמים, המחיר כבר כולל את כל התשלומים הנלווים, כמו כבלים, חימום וחשמל. בכל קומפקלס כזה יש בריכת שחיה ומכון כושר.
נצ כתב שהוא היה אתמול (יום ראשון) בשני קומפלקסים כאלה, אחד מרכזי יותר, ישן יותר ומאוכלס בשחורים (סליחה על האינפוליטיקלי-קורקט. אני עוד בישראל אז זה לא ממש טאבו לכתוב את המילה הזו). ולא שיש לי משהו נגד שחורים אפרו-אמריקאים. גם אם היה, כדאי מאוד שהייתי "עובדת" על זה, כי אטלנטה היא עיר ש-50% מהאוכלוסיה שלה שחורה (בקורס על הדרום האמריקאי נטען שהרבה מהם הם מהמעמד הבינוני, כי בדרום השחורים מקבלים הזדמנויות שאין להם בערי התעשייה הצפוניות). ובכל אופן, הייתי מעדיפה לגור ליד יהודים עשירים... או לפחות בכפר-סבא של אטלנטה (לא ממש עשירים, אבל עם האף למעלה; כאלה ששולחים את הילדים לבתי-ספר טובים).
ונחזור לקומפלקסים. איריס ואורי לקחו את נצ לקומפלקס שהם גרו בו בהתחלה, שהוא חדש יותר וצמוד ליער, רק יקר יותר. החלטה קשה, אבל יש עוד המון קומפלקסים, ברובם יש דירות זמינות כבר עכשיו. בכל קומפקלס יש כל מיני סוגי דירות, אז אני מניחה שזה אפשרי לחתום על משהו. מה שמעניין שחתולים זה extra תשלום. החתולים האלה מתחילים לעלות הרבה כסף...

פינת מוכרים/נותנים: הלך המייבש כביסה (150 שקל).

ובפ(נ)ינת האתנחתא: האם אפשר להתנגד לשינוי? כמובן שלא, פשוט פותחים אוזניים...

Fiona Apple- Across the Universe

עדכונים מהשטח

היו כ"כ הרבה התפתחויות בעשרה ימים האחרונים מאז שכתבתי... הסידורים עדיין בעיצומם, כל היום טלפונים (יזומים שלנו או של מי שאנחנו מנסים להשיג חזרה אלינו, וגם של כל מיני שוכרים פוטנציאלים לדירה או קונים פוטנציאלים של הציוד המיותר). אנחנו ממיינים ציוד (4 האפשרויות הן: נתינה, זריקה, מכירה או העברה במכולה), מתעסקים עם נותני שירותים וביורוקרטיה (השגרירות האמריקאית, משרד הפנים- פעם להוציא דרכון חדש לי ופעם בשביל תעודות לידה באנגלית, בנקים, מס הכנסה, ביטוח לאומי, אוניברסיטה- גם הטכניון, גם ת"א וגם הפתוחה) ועדיין נדמה ששום דבר לא סגור. או מעט מדי. כל טלפון צריך לעשות כמה פעמים, כי כשזה נוגע לקבלת כסף שמגיע לך ממי שלא כ"כ רוצה לוותר על אחזקתו (קרן השתלמות, ביטוח מנהלים, קופת גמל ועוד שמות שכולם בעצם מבשרי רעות בתחום הניירת והסחבת, שתי מחלות ממאירות של המקומות האלה), צריך להיות נודניק עם קבלות.
בינתיים הבנו שזהmust שנצ יטוס לאטלנטה לסגור עניינים ביורוקרטים שם- להוציא SSN- Social Security Number, לפתוח חשבון בנק, לחתום על כל הניירת הנלוות באמדוקס ואולי גם להספיק לחפש לנו דירה. מה זה כבר עוד כרטיס טיסה?? ההוצאות פה זורמות כמו מים (לא בארץ- בארץ חוסכים!).
מחר אני בכנס של פולברייט בקשר ללימודים בארה"ב. ובין לבין גם עוד יש לימודים, כמה מבחנים בספרדית ועבודה לכתוב, רצוי מאוד לפני הנסיעה.
ובין לבין, נצ ממשיך להוסיף מידע לאתר המשפחתי. היינו בבת מצווה של הבת של אודי, שדמה, ואז גם ראיינו קרובי משפחה מהצד של אנגלרד-אלדר. כשנצ חוזר, יש מפגש עם הצד של קליין בחצר של רחל במוצא. נחמד שכל זה לפני הנסיעה.
כולם שואלים אם אנחנו לוקחים את החתולים. ברור שכן, לא? איך אפשר להשאיר אותם? קנינו להם תיקי נסיעה (כמעט) בגודל שביקשו בדלתא. המידות המדויקות הנדרשות הן 20*30*43 (20 אמור להיות הגובה...). קנינו 23*26*40- אלה התיקים הכי קטנים שיש (גמישים עם פתחי איוורור, נראים כמו תיק טניס קטן) והם יצטרכו להצטופף בהם שעות, ובנחיתה וההמראה- הם יהיו מתחת למושב שלנו. אנחנו מקווים שכדורי השינה/הרגעה יעבדו ויעזרו לכל הצדדים המעורבים לצלוח את הטיסה הארוכה (יחסית) בשלום (יחסי). וכל מי שחושב שזה צער בעלי-חיים (היה גם בעל חנות חיות שהעיז לומר זאת!), ברור שיותר גרוע זה להשאיר אותם בארץ. זה באמת צער בעלי-חיים.

ובפינת האתנחתא המוסיקלית- המנון למי שעובדים קשה

Kris Allen- She Works Hard for the Money