יומיום חורפי

אנחנו מפשירים מחודש של קיפאון, בו עמדנו בגבורה בטמפרטורות של -9 (ביום). שנינו היינו חולים, אחד אחרי השנייה (שפעת רגילה או חזירים?). עכשיו רוב הימים נעימים יותר (מתחת לאפס רק בלילה).
בשבת שעברה הלכנו להרצאה של מועדון המדע של אטלנטה (כן, יש דבר כזה. יש קבוצות מפגש לכל דבר ועניין תחת השמש) בנושא: "אבולוציה של המח בפרימאטים בהשוואה לאדם". המקום (פאב סמוך לאוניברסיטת אמורי) היה מפוצץ, ופגשנו כמה אנשים נחמדים. גם ההרצאה היתה (לרוב) מעניינת, קצת ירדה מדי לפרטים לטעמי (ממש הרגשתי בחזרה בפקולטה לביולוגיה בטכניון) אבל עוררה מחשבה.
למחרת הלכנו לסרט 2012. טעות, הן מבחינת השעה (בארבע וחצי כל המשפחות הולכות, ולא לכל הילדים יש סבלנות לסרט של שעתיים וחצי) והן בגלל שזה אחד הסרטים האוויליים ביותר שנראו על המסך. ממש קלישאה של סרטי אסונות. הסרט הקודם שראינו ב-2 דולר היה Brothers, שהרשים לטובה בעיקר בקטגוריית המשחק.

בסוף השבוע האחרון סופסוף הגענו לסניף ה-Kroger הכשר. השמועות על גבינות תנובה שיש רק שם הצריכו בדיקה מעמיקה. מצאנו שם מגוון מוצרים טריים כשרים (חדי העין ישימו לב למשהו מרחיק לכת בתמונה המרכזית). אחרי חמישה חודשים של קוטג' שרק המרקם שלו דומה לגבינה המוכרת מהארץ ושל פטה באריזת ואקום התענגנו על גבינה לבנה וכפרית. קוטג' מהארץ אין (הוא מתקלקל מהר מדי). שוב מצאתי את עצמי מודה שאנחנו גרים בעיר גדולה, שיש בה מספיק יהודים שיוכלו לפרנס סופר כזה. וגם שואלת את עצמי למה תנובה לא יכולה לשווק את המוצרים האלה קצת יותר באגרסיביות.

עוד חוויות ראשונות: אזרתי אומץ להסתפר. נבחר למשימה- הספר בקניון (נצ טוען שהנ"ל נבחר כי הוא הומו; אני טוענת שהוא נראה לי כמו מישהו שיודע מה הוא עושה). אכן יצאתי מרוצה. למרות שחברות המליצו על ספרית ישראלית (מימי), סרבתי בתוקף ללכת להסתפר אצל מישהי רק בגלל שהיא ישראלית (מה גם שלהפקיר את שיערי למי שמספרת בצריף בחצר לא נשמע מבטיח). גם ביקורת שנתית ראשונה של שנינו אצל רופא השיניים (גרגורי. כן, כל הרופאים פה יהודים או רוסים או שניהם) עברה בסדר. אצל הוטרינרית אנחנו כבר בני בית, אחרי שהתוּלים סבלו מכל מיני השפעות של המעבר והיו צריכים לקבל כבר את החיסון השנתי.

יום עבודה בבית קולן (או: התוּלים מחפשים פינת חמימה) נראה כך:

ופינת האתנחתא חוזרת לבריטניה הגדולה, לציון all these things that we've done.

The Killers- All These Things that I've Done

מזל טוב למשפחת קדם !

נצ: רואי וגיא התחתנו בינואר, ואפריל צפויה ללדת בפברואר או אפילו לפני. סמיכות הארועים הזו הזכירה לי את השיר האלמותי לעיל. יש בו גם איזה מסר על כלליות מושג המשפחה (למי שנשאר לצפות עד הסוף). חתול כבר יש, כך שהצרכים הבסיסיים קיימים, וחסרה רק התינוקת החדשה למשפחת קדם כדי שכולם יחזרו הביתה שמחים ומאושרים עד עצם היום הזה. הזוג הטרי מכחיש שזו דווקא בת או בן, אבל כל האחרים כבר החליטו, כי אחרת, איך אפשר לדעת באיזה צבע לקנות את המתנות ?
אנחנו מאחלים להם הרבה אהבה, שמחה ובריאות.

מי שהסתכל על תמונות החתונה בוודאי מבין למה עצרו אותי לא פעם אנשים ברחוב לשאול אם אני אח של רואי. מפחיד!
עכשיו הם באמרילו, טקסס, מחכים ללידה. בינתיים, הם מתארים את המפגש הראשוני והמוכר עם העיירה האמריקאית. על זה נאמר בצבא - שהיינו "צעירים" עד שהגיעו "צעירים" יותר להחליף אותנו. והנה מצאתי הזדמנות לציין את 5 החודשים שעברו עלינו פה. זה הרבה? כל כך הרבה קרה. זה מעט? בסך הכל כמה חודשים, כלום.
אני חושב שהם הבינו את חשיבות "ערך הקופּון" בארה"ב, אחרי הרצאה טלפונית שערכנו להם, וכנראה שכבר יישמו במסעדות ובקניות. כל הכבוד!
בבלוג שלהם מתנהל דיון סוער לגבי האופי האדיש של אפריל והאם הוא מייצג את קהילת הפונדקאיות. לדעתי זה לא לעניין. יכול להיות שהיא יחידה במינה ואולי טיפוסית, אבל אחרי הלידה מי שאותי עוד היתה מעניינת זו דווקא תורמת הביציות. היה יכול להיות נחמד, נייס טו הב, למצוא באפריל חברה חדשה, אך גם הכרטיס שהם מתכוונים לשלוח לה בכריסמס הבא מספיק בהחלט.

מזל טוב!

שנה חדשה

בשבועות האחרונים אטלנטה עוברת גל קור שגם זקני העיר לא זוכרים (ובהשוואה לירושלים, אין ספק שפה יותר קר גם בלי גל קור ארקטי). שבוע שעבר היה הקר ביותר עד כה, הטמפרטורות בקושי גירדו את האפס (מלמטה) ביום. בערב חמישי ירד שלג, שאפילו תפס אבל לא הגיע ליותר מכמה סנטימטרים. בבוקר שישי היה כ"כ קר שהשלג לא נמס ואיפשר לנצ לצלם קצת.

החגים עברו בשקט, היה נחמד להרגיש אווירת חג שלא קשורה אלינו ולהנות מימי חופש סתם ככה. נסענו לאאוטלט החביב עלינו לקצת שופינג בהנחות לא רעות (יש הנחות לפני הכריסטמס ואחרי הכריסטמס, מה שמחזק את הטענה שתמיד יש פה איזשהו סייל). בערב ראש השנה האזרחית הרמנו כוסית שמפניה אצל איריס ואורי עם עוד כמה חברים.
בחג המולד הלכנו לסרט Avatar, ונראה שפגשנו שם את כל אטלנטה. חיפשנו חנייה מעל 2 דקות! ומדובר פה באמריקה, מה שהופך את הסצינה למאוד-מאוד חריגה. הסרט עצמו הוא מרהיב ויזואלית. אבל... שעתיים וחצי של "דמויות חד-ממדיות וקלישאות של פוליטיקלי קורט, ואף לא תפנית עלילתית מפתיעה אחת" (ציטוט של מבקר הקולנוע ג'ון נולטה שמה לעשות, קולע בול). קשה להחזיק סרט שלם על חדשנות טכנולוגית ואפקטים. מה עם קצת עלילה, משחק, דמויות מתפתחות או הומור עצמי? ועדיין כדאי לראות את הסרט בתלת מימד ולנסות לשים בצד את הביקורת לשעתיים ומשהו.

השבוע קישטנו את האוטו בזה. סמל הדג (שמצביע על אמונתו החזקה של הנהג בישו) מופיע פה על הרבה מכוניות, ובאינטרנט מצאנו איזה משהו שהולם אותנו יותר. אחד מהשכנים היהודים שלנו שם על הרכב שלו את הגפיטלטע פיש...

ואם בענייני גי'זס עסקינן, אין שיר יותר מתאים מזה, מה גם שהביצוע מתקשר לרשומה הקודמת על נאשוויל.

Johnny Cash- Personal Jesus

חזרנו...

נצ: כן, אני יודע. עבור הזמן שעבר מאז הפרסום האחרון בתקוה לשיפוצים נרחבים, כמות התוספות לבלוג נראית די עלובה. אז, קודם כל, נא להבין שלא התחשק לי לעמוד בדד-ליינס לתכנות גם בבית. וחוץ מזה, שברגע שהוספנו כפתור אחד לכותרת, התשתית קיימת והדרך לעוד כפתורים רבים סלולה לפנינו. כבר חשבנו על כמה כפתורים חדשים וגם על כמה תיקונים לבאגים בכפתורים הקיימים.
שנה טובה לכולם!

הנה, ככה שרדנו את גל הקור :

musical weekend in Nashville

יום הנישואים השלישי שלנו חל בנר שמיני של חנוכה.

למחרת נסענו לסופשבוע בנאשוויל, טנסי, מולדת הקאונטרי. העיר הקפואה שומרת על להט מוסיקלי תמידי. האתרים התיירותיים בה קשורים למוסיקה, החל מההיכלים המפוארים שנבנו לקהל תוכנית הרדיו הותיקה, Grand Ole Opry (הראשון, ה-Ryman Auditorium, נבנה ב-1892 ככנסיה, הוסב לטובת מוסיקה ונחשב עד היום ל"קרנגי הול של הדרום" בזכות האקוסטיקה המשובחת שלו. השני הוא בנין האופרי החדש, סמוך למלון האופרילנד) ועד אחרוני הבארים ברחוב ברודווי, בהם אפשר לשמוע אמנים מתחילים המבצעים את כל סגנונות הקאונטרי. המלון שלנו בדאונטאון היה ממוקם היטב, קרוב מאוד ל-Ryman. הלכנו לשם לסיור מאחורי הקלעים, ושמענו סיפורים מפי מדריך שחווה את המקום בימי הזוהר של שנות החמישים והשישים, בזמן שאמנים כהאנק וויליאמס, פטסי קליין וג'וני קאש וג'ון קרטר (הסרט "ההולך בדרכי" מומלץ למי שרוצה להיכנס לאווירה) שלהבו את הקהל. האודיטוריום שופץ לפני כעשור, ומארח את ה-Grand Ole Opry במהלך החורף. חזרנו לאודיטוריום בערב להופעה (שהיא בעצם תוכנית הרדיו הנזכרת לעיל)- אמני קאונטרי מפורסמים שארחו זמרים פחות מוכרים. Little Jimmy Dickens חגג יומהולדת 89 (!!), מלא שמחת חיים ואהבה למוסיקה (באיזשהו שלב פיזזה על הבמה עוד זמרת קשישה, שהזכירה במראה הרבה סבתות פולניות/ מזרח-אירופאיות, אבל הדימיון נגמר כאן. אני ממש לא רואה סבתות רטנוניות מהזן המוכר במחוזותינו שרות ורוקדות ככה בעשור השמיני והתשיעי לחייהן). שני מנחים מפורסמים אחרים היו Emmilou Harris ו-Ronnie Mislap, שנראה שנהנו לתת את חסותם לאמנים העולים.

את הבוקר למחרת התחלנו ב-country breakfast. ב-Monell's עומדות משפחות בתור לבראנץ' הדרומי הטיפוסי של יום ראשון אחרי הכנסייה- אחרי שהתיישבנו לשולחן הבנו למה מחכים. לשולחנות הארוכים מסבים ביחד 12 אנשים (אנחנו ישבנו ליד שתי משפחות שונות, לבנה ושחורה), ואוכלים (לטענתם לפחות) אוכל כמו אצל אמא: biscuits and gravy, pancakes, cheese grits, hash browns, ham, fried apples, fried chicken, com pudding, bacon, smokes sausage לצד מיץ תפוזים, קפה וריבות תוצרת בית. comfort food כהלכתו. אהבנו לראות שלכל הדרומיים, לבנים ושחורים, יש את אותה מסורת קולינארית, מסורת שכמו זו המוסיקלית- הם לוקחים מאוד ברצינות.

הארוחה סיפקה לנו את האנרגיה להמשיך למתחם הגדול של מלון ה-Opryland, שנראה כמו אחד המלונות מלאס וגאס בגודל ובהשקעה בפרטים. יש בו מסעדות, ברים, קניון ומתחם הופעות ואטרקציות (כמו פיסול בקרח ומופע רקדניות). קישוטי חג המולד כיסו את החללים באווירה מיוחדת, מלווים במוסיקה חגיגית (מבין מזמורי חג המולד, או ה- carols, זה חביב במיוחד). גם האורחים נכנסו לרוח החג- ילדים ומבוגרים לבושים באדום, עם כובעי מצנפת או סוודרים של סנטה.

כאן אפשר לראות את כל התמונות מנאשוויל.

אתנחתא היה מאוד קשה לבחור, כי כל הסופ"ש היה מוסיקלי. אז הנה אמילי ווסט, אחת מהכוכבות העולות, מופיעה ב-Opry (החדש), בשיר שגם אנחנו שמענו בהופעה. וכמובן שאי אפשר בלי אמילו האריס, שמשלבת בין קול מיוחד, פתיחות מוסיקלית וורסטיליות. היא עבדה עם כל הגדולים (רק כמה דוגמאות: בוב דילן, אלביס קוסטלו, גראם פרסונס, דולי פרטון, מארק קנופלר מה-Dire straits, ריאן אדאמס בשיר שכבר שמתי פה, oh my sweet carolina), זכתה בכל פרס אפשרי וממשיכה להופיע ולהקליט.

Emily West- Blue Sky
Emmyou Harris- Sweet Old World

Chrismukkah

ההשפעה היהודית על אמריקה לא מתחילה ומסתיימת באילי הון. היהודים, למרות שהם מיעוט לא גדול, יצרו פה השפעה תרבותית משמעותית. יש מילים מיידיש ועברית שהפכו למילים מוכרות בשפה האמריקאית, מאוכל (חלה, לטקס, לקס), דרך חגים ומועדים (כולם פה יודעים מה זה "Rosh HaShana" עם הטעמה על ה-Sha או יום כיפור) מילות גנאי ואחרות (מזל טוב, טוכעס, שיקסה, Oye Vey). החגים היהודיים מוכרים מאוד, הרבה יותר מחגים של מהגרים אחרים. בעידן בו יש הרבה זוגות מעורבים, ששניהם רוצים לשמור על המסורת עימה גדלו, כבר לא צריך לבחור. לנוחיות כולם הומצא חג החגים, ה- Chrismukkah, שהוא השילוב האולטימטיבי בין חגי דצמבר, חנוכה וכריסטמס. עץ האשוח לצד החנוכיה, הגרביים על האח ליד הסופגניות, והעיקר- מתנות מכל הכיוונים (eight days of presents followed by one day of many presents, הקטע הרלוונטי מתחיל אחרי 28 שניות. להנאתכם גם הגירסא האוריינטלית). מצחיק במיוחד הפרק בסיינפלד בו פרנק, אבא של ג'ורג', מוחה נגד התרבות הפופולארית וממציא חג אלטרנטיבי משלו, ה- Festivus.
בשבת יצאנו לקניות ועברנו דרך הבית המדהים הזה בשכונת Buckhead. בהתחלה חשבתי שיש שם מכירה של הקישוטים, אבל לא. זה בית "רגיל". לקראת החג נעשה טיול שכונות-של-עשירים-וקישוטי חג.

חגגנו נר שלישי בבית של אורי ונעמה. כפי שאפשר לראות, הילדה שני מכינה בגן עץ אשוח והוא תלוי ליד החנוכיות. ואין שום בעיה עם זה. להיפך, זה רק מגדיל את תחושת החג. החנוכיה המקורית (גם אם לא הכי תקנית) היא מעשה ידיו של נצ.

עוד תמונות מהמסיבה כאן.

הספקנו בסופהשבוע גם לראות את סרט הקאלט, Zombieland. כששמעתי שזו קומדיית אימה, התקשיתי להאמין שהיא באמת מצחיקה. אבל התוצאה מוצלחת. תמיד נחמד לראות סרט שלא לוקח את עצמו ברצינות ומצליח להוציא משהו קצת אחר מז'אנר ידוע ולעוס.

בפינת האתנחתא, שיר כריסטמס עם טוויסט- מהנה מאוד.

John Denver and the Muppets- 12 Days of Christmas

It's coming on Christmas

השבוע, כיאה לחודש דצמבר, הטמפרטורות צנחו. באזור האפס ומתחת כל לילה, מעט למעלה מזה ביום. אולי נזכה לקבל איזה מעטה לבן לקראת הכריסטמס. מיד אחרי חג ההודייה, הכריסטמס תופס כל פינה פנויה: בכל מקום מברכים ב- Happy Holidays (מעין פוליטיקלי קורקט שכולל גם את חנוכה), כל החנויות ומרכזי הקניות מקושטים (עצים, סרטים אדומים, נורות צבעוניות), בתחנות הרדיו יש יותר ויותר שירי חג, כל הפרסומות בטלויזיה עוסקות בקניות לחג וגם התוכניות והסרטים לא מפגרים הרבה מאחור. אין מפלט... החנוכה זוכה לקצת שאריות (בסופר מוכרים חנוכיות וסביבונים בצבעי כחול וכסף, הניגוד הגמור של הכריסטמס באדום-זהב. בחלק מהסניפים אפשר למצוא סופגניות ולביבות).
בניסיון להימלט מהשיעמומון הטלויזיוני, הלכנו לסרט "ג'ולי וג'וליה". חשבנו שמריל סטריפ ככוהנת המטבח ג'וליה ציילד אמורה לנפק סרט מהנה. אבל... הסרט בקושי עורר בי רצון לאכול, ממש לא לבשל. למחרת ראינו אותה ב-HBO ב"מאמא מיה" הקליל, שעורר דיון מהו השיר הטוב ביותר של אבבא (נצ ואני חלוקים. הזוכה בשיר הגרוע ביותר הוא, ברוב קולות, "פרננדו", שבצדק לא נכנס לפסקול). גם את "ההחלפה" הספקנו לראות השבוע, שמבוסס על סיפור אמיתי מרתק אבל יצא סרט מייגע כמו שרק קלינט איסטווד יודע לעשות.
בראשון ביקרנו במוזיאון לאומנויות בדאונטאון, ה-High. כרגע הוא מציג תערוכה של לאונרדו דה וינצ'י, שכוללת בעיקר רישומים שלו. מדהים לראות באיזה דיוק הוא הצליח לתפוס את שריריו של הסוס ואת השריון של החייל, ומעניין לראות כיצד איש הרנסאנס ניסה לפענח את מבנה המוח והעיניים. ליד חלק מהרישומים מוצגים גם הפסלים המוגמרים של תלמידיו, שהתבססו על הרישומים. המוזיאון מכיל עוד אוסף גדול למדי, ועכשיו שאנחנו יודעים שכל סופ"ש ראשון בחודש אנחנו יכולים להיכנס בחינם (כרטיס אשראי של Bank of America), נחזור לביקור נוסף.
פינת האתנחתא לתקופת החגים- ג'וני מיטשל מנסה לברוח מ- songs of joy and peace.

Travis- River