נצ: אוקיי, עם קצת מילים... של אחרים.
כמה לינקים שמדברים בעד עצמם: המובארקים.
" ... אומרים לנו שאנחנו שוק חופשי, כמו באמריקה, כמו באירופה, אבל האמת מבצבצת. אנחנו רק סוללות קטנות שעובדות קשה מאוד ומדמיינות חופש כלכלי שאיננו... "
ובן כספית מחרה מחזיק אחריו
עם פרוץ האביב, החלו לבצבץ בדרכים כל אותן מכוניות שנמנמו בגראז'. למשל השבוע, עברנו ליד למבורגיני. מסביב, אפשר לראות את השיער המתבדר של נוסעי הקבריולה למינהן. מסכנים, בלחות והחום האטלנטאים, אפשר להנות מהגג המקופל בקושי שבוע בשנה.
מעניין שבין המכוניות האירופאיות כאן, חסרות לגמרי הצרפתיות. אין רנו ולא סיטרואן. האיטלקים מופיעים רק עם רכבי היוקרה/ספורט, כמו הלמבורגינים הבודדים והפרארי. אתמול ראיתי רולס-רויס. יש וולוו, בנטלי והרבה מאוד גרמניות. BMW, אאודי ומרצדס.
מצידי, לא היה לי אכפת לנסוע לעבודה עם כזה אוטו:
אגב, אומרים שבארה"ב אין חתולים שמסתובבים ברחובות. אני דווקא רואה הרבה, ושוקל לאמץ חתול נוסף למשפחה:
בשבועות האחרונים קצת הפשרנו מהחורף. גם העצים מסביב התעוררו ופורחים בשלל צבעים.
בראשון שעבר יצאנו לטייל ב- Sweetwater Creek State Park בסיור מודרך עם ריינג'ר. הפארק קרוב מאוד לאטלנטה ודורש ביקור נוסף, עם אגם שבדיוק מתאים בגודל לשיט ועם כמה שאריות ממלחמת האזרחים (בית חרושת לבדים שנשרף ע"י הגנרל שרמן) ומההצפות של קיץ 2009 (גשר עתיק שחיבר בין חלקי הפארק ונהרס כליל).
בשבת הקודמת ארחנו את נעה ודורון, זוג שעשה רילוקיישן מרמת גן לדנוודי ויצר איתנו קשר כאן בבלוג. אנחנו כבר יכולים לתת עצות ומרגישים הרבה פחות חדשים. בשבת הזו כבר עשינו איתם כרטיס קוסטקו ויצאנו מהקנייה הראשונה עם השלל הנאה הזה. החנות לא בהכרח זולה, אבל יש בה מבחר אוכל שמאוד קשה לעמוד בפניו וכל מיני מוצרים שלא ראיתי במקומות אחרים, מה גם שהבשר מאוד איכותי.
ואם כבר מדברים על קניות של אוכל, הפרסי התחיל להביא קוטג'! איזה ארוחת שחיתות הכנו באותו ערב.
מה עוד עשינו בשבועות האחרונים? נצ קיבל כרטיסים לקולנוע אז הלכנו סופסוף ל"נאום המלך". משחק מעולה, סרט נחמד. ב- HBO ראינו את Crazy Heart, הסרט שזיכה את ג'ף ברידג'ס המעולה באוסקר בשנה שעברה. היינו גם במסעדה איטלקית טובה (מסתבר שיש הרבה כאלה באטלנטה, מסעדות שהאוכל בהן שולח אותנו בחזרה לאיטליה), Valenza.
הגיע הזמן בשנה ל- Valentine's Day, חג קיטשי במהלכו "עושים קופה" כל מוכרי הפרחים, שוקולד וכרטיסי ברכה. חג שהוא עוד תירוץ לשכע אנשים להוציא את ה- hard earned cash שלהם (ביטוי ששומעים פה הרבה, בין השאר בהופעות שאנחנו הולכים אליהם, בו האמן מודה לקהל על שבזמנים הקשים האלה, הנוכחים החליטו להוציא את ה- hec שלהם דווקא שם. כמובן שגם בהופעה של בראד פייזלי, אחד מאמני הקאונטרי הכי פופולאריים, הוא הודה לקהל על המאמץ ושהוא מאוד מעריך את זה. התגובה: מחיאות כפיים נלהבות.) על כל מה שלא הספיקו לקנות בכריסטמס. כמובן שתכשיטים הם אמצעי מושלם להביע אהבה, every kiss begins with Kay וכל ה-crap הזה.
אז כבר די ברור שאנחנו לא חוגגים מתי שאומרים לנו, ואין שום סיבה ללכת למסעדה דווקא באחד הימים העמוסים בשנה. יצאנו למסעדה בשישי בערב; Haven התגלתה כקומפורט פוד-גורמה טובה מאוד. בשבת לפני ה- Valentine's Day הלכנו לקניון. מסתבר שזה סופשבוע שמאפיל עליו בעומס קונים רק הסופשבוע שלפני הכריסטמס. טעות של מתחילים.
מה שכן, פינת ההאתנחתא הושפעה מהאוירה הרומנטית- הנה אחד השירים היפים מההופעה.
נסענו לסמוקיז להתאוורר קצת מכל החורף הזה. הגענו לשמורה מנונמנת עם יופי מיוחד, מעברי ההרים מכוסים בשלג וקרח; העמקים מנוקדים במפלים ונחלים. העצים ערומים לגמרי, אבל כשנכנסים לסמוקיז מרגישים את הטבע בכל כיוון, גם אם הוא פחות ירוק מכרגיל.
הגענו לאזור בפארק שעוד לא ביקרנו בו, Deep Creek, הלכנו קצת בטבע והתחממנו בשמש שבדיוק יצאה מבין העננים. בנסיעה לכיוון גטלינבורג, עברנו בדרך החוצה את הפארק לאורכו וקבלנו הוכחה שרוב הדרכים בפארק פונו לאחרונה באמצעות מפלסות- הכביש לפסגה הגבוהה בסמוקיז, Clingsman Dome, היה מכוסה בכעשרים ס"מ של שלג וקרח.
הפעם בחרנו לישון מחוץ לעיירה הקיטשית, ב- B&B שממוקם בשכונת האמנים ומתצפת על Mount LeConte. המקום לוקח את עצמו ואת ההיסטוריה בת ה-80 שנה שלו מאוד ברצינות, שמים לב לכל פרט, מהעוגיות החמות בפינת הקפה ועד האח המבוערת בחדר האוכל. אכלנו שם גם ארוחת ערב, והיה לנו מאוד נחמד שאחרי יום ארוך בדרכים לא היינו צריכים להגרר ברחובות גטלינבורג ובסוף לאכול ב- TGI Friday's... גם בארוחת הבוקר פינקו אותנו כראוי, עם eggs benedict ופנקייקס אוכמניות. וכדי להוריד את כל הארוחות, הסתובבנו בשכונת האמנים. בצהריים המשכנו חזרה לכיוון הפארק, עצרנו בכמה מפלים ולפני היציאה מהפארק קפצנו לשרידי תחנת קמח ישנה.
נצ: בעיקרון, המילה הכי טרנדית כיום בארה"ב, היא 'Basically'. שומעים אותה מכל הכיוונים - שדרני רדיו, ראיונות בטלויזיה (במיוחד אם מדובר בתוכנית ראליטי) ובשיחות סתם. אז בעיקרון, התחלתי לשים לב לטרנד הזה בישיבות בעבודה, כשחשבתי לעצמי שהצד הישראלי סיגל לעצמו שטות חדשה. מאז, הבנתי שזו לא האנגלית הקלוקלת שלנו, אלא הצד השני פיתח את התופעה ואנחנו רק מחקים. so basically, so basically, כל היום basically.
הנה חבר חדש שפגשנו במרפאה הוטרינרית. הוא סגור כל היום בפינה של הקבלה, עד שהוטרינרית לוקחת אותו הביתה.
לא הספקתי לכתוב הכל בפוסט החזרה מישראל, כי הוא התארך והתעכב יותר מדי.
כבר דיברנו על היחס של ישראלים לתרבות האמריקאית, אבל איכשהו בביקור הזה בישראל פגשתי את הטענות האלה שוב ושוב, והצלחתי לחדד לעצמי את הנקודה הזו.
- "האמריקאים צבועים", "לאמריקאים אין חברים" וגם: "באמריקה הרגשתי ניכור". ומכאן גם המשפט "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו מחוץ להוויה הישראלית".
הרי, כשנוסעים לתקופה ארוכה, נניח לסין, לא מצפים להרגיש "אחד מכולם" כבר בשניה הראשונה. ברור שהבדלי התרבות (בעיקר השפה, אבל גם כל קודי ההתנהגות) יהוו מכשול רציני. לחלק זה לא ממש מפריע או שלקחו את הבידוד בחשבון, ולאחרים, אם לא ינסו לגשר על הפער, מצפה מפח נפש וכנראה שלא יוכלו להשאר שם ליותר משנים בודדות מבלי שהמועקה הנפשית תהיה קשה מנשוא. אלה שמשתקעים בסין, יאלצו קודם ללמוד את השפה המקומית.
לישראלים בסין, הבדלי התרבות תהומיים, אבל בגלל שארה"ב זו הסטייט השניה של ישראל - גם הם מחזיקים דולרים, רואים רק סדרות וסרטים מהוליווד ונועלים נייקי - כולם בטוחים שהתרבות שלהם זהה לשלנו. ככה, אין קשיי קליטה, והאנרגיה היחידה שצריך להשקיע במעבר, היא בתליית מדפים בסלון. אז זהו שלא. אף אחד כאן לא חיכה במיוחד שהישראלים יפציעו בעולמו, ומי שהרגע הגיע הוא זה שאמור להשקיע בהטמעות. חלק מהעניין, זה לימוד התרבות המקומית והבנתה.
כשאמריקאי מחייך לזרים בחנות, זה לא בגלל שהוא צבוע. הוא לא חושב לעצמו: "אוי, הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה לחייך, אבל אני אחייך בכל זאת". זה פשוט חלק מאיך שהוא יודע להתנהג, ואיך שכולם מתנהגים. ככה צריך לעשות, ודווקא מי שלא יודע לחלוק חוויות מהסופ"ש במעלית, הוא המוזר. לאמריקאים יש חברים. סגנון החברות ומעגלי הקרבה שונים ולכן קשה לישראלי להצטרף אליהם. אם נמצאים במקום עם הרבה ישראלים, יותר קל להסתגר ב"גטו הישראלי" מאשר להבין את התפיסה השונה של המקומיים. מכאן בוודאי הרגשת הניכור של חלק מהישראלים. אפשר להבין את ההרגשה הזו, אבל לא את האכזבה שמתלווה אליה.
עוד מישראל - תודעת שירות. או יותר נכון - חוסר תודעה. המלון שבו התאכסנתי, ה"שרון" בהרצליה, סבל מכל תחלואי השירות האפשריים. כל המחלקות הפגינו אדישות לאורחים. בקבלה, עמד עובד נרגן, שרק חיכה כבר להפסקת הסיגריה הבאה שלו. שאר עובדי הקבלה, בכמה הזדמנויות שונות, לא דאגו שאקבל את מבוקשי. השומר בכניסה מעשן, והעשן נשאב ללובי דרך הדלתות המסתובבות. כשהערתי על כך בקבלה, טענו שלא מעשנים במלון. אנשי התחזוקה לא נוגעים באגף הדרומי בכלל. כשהגענו היו כמה ימי סערה ולחדר דלפה רוח פרצים ורעשי חלונות רעועים. המזגן היה על מצב קירור בלבד, ואף אחד לא חשב לשנות זאת. אחר כך שמעתי מעובד אמדוקס אחר ששהה בחדר שפונה לשמש, וכשכבר התחממו הימים חזרה, המזגן עבד רק על מצב חימום בעקבות בקשות האורחים... עברנו לאגף הצפוני. שם ראש הטוש במקלחת לא התאים לוו התליה, אבל הצלחנו איכשהו לתלות אותו על בלימה. עובד תחזוקה שהגיע, החליף את הטוש בכזה שבכלל לא איפשר תליה והלך. החדרניות, שקשקשו במסדרון שעות, לא ניקו את האמבטיה כמו שביקשתי. אחרי תלונות הגיעה חדרנית מלווה באחראית. יחד איתי, ניקו ואפילו החליפו למצעים שבאמת מתאימים למיטה. למחרת כבר קיבלתי שוב ציפה קצרה מדי לשמיכה ושוב השמיכה קופלה מתחת למזרון.
המלצרית בארוחת הבוקר, בחורה חביבה, הצליחה לזכור שאני רוצה להשאיר מקום לחלב בכוס הקפה רק ביום השני לפני שעזבתי (אחרי 4 שבועות). פעם אחת הוספנו למקושקשת קוטג'. בפעם אחרת לטבח כנראה לא התחשק, אז הוא אמר שאי אפשר להוסיף קוטג' וזהו. בשתי פעמים שונות נהנה מארוחת הבוקר גם ג'וק. רק אחרי שהערתי, הטבח כנראה הבריח אותו, אבל את רסק התפוחים שעליו הג'וק טיפס (היו בלינצ'ס) לא החליף. באמת שיש עוד סיפורים כאלה, אבל נשאיר קצת לדמיון.
חוץ מזה התמכרתי בכל בוקר במלון לנוף של הים.
סוף השבוע האחרון הפתיע בטמפרטורות אביביות אחרי תקופת קיפאון ארוכה. יצאנו לדלונגה, עיירה צפונית לנו, וביקרנו כמה מפלים בסביבתה. במרכז העיר, אכלנו במסעדה שאנחנו אוהבים (עוד מהביקור הקודם שם). ליד החניה גילינו מצבור של פקאנים שנשרו מהעצים מסביב. אספנו כמה שיכולנו ועכשיו הם מחכים שנפצח אותם מול הטלויזיה. לכל התמונות מינואר (וסופהשבוע האחרון- בסוף האלבום)
תול הצטנן המסכן וקיבל נזלת. הוא דואג להתעטש על כולם בלי הבדל מין, שפם או זנב. תול, שיהיה לבריאות!
הנה תרומתי לפינת האתנחתא. התחילה עונה חדשה של אמריקן איידול, ובאודישן הזה, נדחסו כל סממני התוכנית. הילדה בת 15, כל-אמריקאית מג'ורג'יה עם סיפור קורע לב. אולם הבחינות הוא הריימן בנשוויל שבו ביקרנו. לסיום היא פצחה בשיר של איירוסמית' יחד עם סטיבן טיילר, השופט החדש.
Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth.
Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim,
Because it was grassy and wanted wear;
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same.
And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back.
I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I--
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.
אגב, אומרים שבארה"ב אין חתולים שמסתובבים ברחובות. אני דווקא רואה הרבה, ושוקל לאמץ חתול נוסף למשפחה:
