כשהוא ישן, הוא חולם שלא ינום ולא יישן תול ישראל. אבל האמת, שתול שובר שמירה.
השבוע קיבלתי סוף-סוף את המחשב בעבודה. כמעט כל התוכנות מותקנות עליו, ויש גם עוד כמה קונפיגורציות לקנפג. עברתי לשבת בקיוביקל שלי ואני מקווה שמעכשיו אני אצליח להכנס לשגרת עבודה.
אנחנו מקווים שיגיע עוד היום הציוד שלנו לדירה, ונוכל להכנס גם לשגרת חיים. נמאס כבר לשבת לאכול על השטיח, והמזרון המתנפח נוקב פעמים רבות מדי ע"י תולה. השבוע כבר לא טרחנו לסדר את הבעיה, אלא ניפחנו אותו בלילה והתעוררנו בבוקר מרגישים את הרצפה.
השבוע ירד גשם כמעט נון-סטופ (לפחות בשעה של הטסט שלי הוא הפסיק). יש פה כרגע כמה אזורים מוצפים, דבר מאוד חריג, כי בכל זאת רגילים פה לגשם ומערכות הניקוז לא קורסות על כל 10 סנטימטר של מים (הבנתי שגם בארץ הראו את האזורים המוצפים, בעיקר החלק המזרחי של ג'ורג'יה וכמה מחוזות פה באטלנטה). הגשם פשוט מאוד עוצמתי ונמשך בלי הפסקה. עכשיו ראיתי כמה ברקים ממש קרובים מהחלון, והנהר ליד הבית שלנו לא מפסיק לזרום ("נהר" של מים שמתנקזים מכל השכונה ויורדים ליד החלון של החדר שינה- זה כמובן לא נהר קבוע). למי שלא ראה, הנה הסרט שצילמתי מהחלון השבוע.
ארוחת ראש השנה היתה מאוד מוצלחת. שמוליק ואשתו, מעיין, ערכו שולחן עם כל המאכלים הרגילים וניסו ללמד את כל הילדים (גם את הרביעייה של איריס ואורי) על המשמעות של החג (אפילו אחרי השעה הדידקטית הזו, הילדים אמרו שהחגים היהודיים יותר "שווים" מהאמריקאים. אני אשאל אותם את זה שוב בכריסטמס). בשבת חגגנו את ראש השנה והחודש הראשון שלנו באטלנטה במסעדת בשרים טובה, Houston's, ובקניית שולחן לסלון ב-Haverty's. אני מקווה ששאר הציוד שלנו יגיע בקרוב ויצטרף אליו, לארח לו חברה... עוד השבוע- היה נחמד גם לעשות כביסה בבית, ולא לרוץ למכונות של הקומפלקס עם 10 קילו בגדים.
ביום ראשון נסענו שעתיים לצ'טנוגה, טנסי. האזור ההררי הוא גם אחד האזורים המוצלחים יותר לראפטינג- בנהר ה-Ocoee נערכו המשחקים האולימפיים של אטלנטה (1996) בתחום הראפטינג. אנחנו לא יכולנו לעמוד בפיתוי, ואפילו שירד גשם זלעפות, הנהר היה נהדר, וסיפק לנו אקשן לשעתיים וקצת. אני חושבת שזה היה הראפטינג הטוב שעשינו. גם בצ'ילה היה מוצלח, רק שהמים היו קפואים (מי קרחונים), וגם הטמפרטורה החיצונית לא היתה גבוהה בהרבה, כאן במים וגם מחוץ היו בערך 20 מעלות. אפילו לא היינו המשוגעים היחידים שנרטבו מעל ומתחת לפני הנהר. היו עוד כמה מאות אנשים שנהנו מהשבועות האחרונים של העונה ומהעמק המרהיב בו נמצא הנהר. אחרי הראפטינג נסענו ל-Rubi Falls, מפלים נאים של כ-70 מטר שנופלים בתוך מערה בעומק של כקילומטר. אמנם הסיור קצת ממוסחר (למפל יש תצוגת אורות ומוזיקה, ואי אפשר להיות לידו יותר מחמש דקות כי צריך לפנות את הדרך לקבוצה הבאה), אבל היה מיוחד.
פינת האתנחתא חוזרת! הפעם התלבטתי בין שני גדולים, דילן וארבעת גדולי הקאונטרי שחברו ביחד (Willie Nelson, Kris Kristopherson, Wylon Jenings, Johnny Cash- הלהקה נקראה The Highwaymen). דילן כבר היה בפינה הזו, מה גם שהשיר של הכותרת אמנם מאוד מתאים פה אבל הוא יותר מדי מזכיר לי את הגרסא העברית ששר אביב גפן, וזה לא עשה חסד עם השיר... אז הנה שירם של אנשי ה-highway, ואנחנו ביניהם.
נתחיל בחדשות: יש לי רישיון של ג'ורג'יה. חוץ מזה, אנחנו מתארחים בערב ראש השנה אצל שמוליק, חבר של נצ מהעבודה, ביחד עם איריס ואורי. אנחנו מביאים סלטים, וקנינו גם יין אדום צרפתי. ובהזדמנות זו אנחנו מאחלים לכולם שנה טובה!
היו מעט מאוד סרטים שהשפיעו על דור שלם. ילדי שנות השמונים, בנוסף ל"אני והחבר'ה" ו"הנסיכה הקסומה" (hello, my name is Inigo Montoya, you killed my father, prepare to die), התחברו לתמימות של "ריקוד מושחת", שמתרחש בכלל בשנות השישים (היום, גם שנות השמונים כבר נראות תמימות). הסיפור של הנערה היהודייה הלא-כ"כ-יפה, שהצליחה לזכות בגבר החלומות (גם יפה וגם רקדן משגע) פטריק סוויזי, גרם לכל הבנות לחוש שעוד יש תקווה... השירים, הריקודים וכמובן הריקוד בסצנה האחרונה (שבוצע באינספור חתונות, חלק בהצלחה וחלק- פחות), שמעוררת צמרמורת (לא פחות ולא יותר). כל פעם שיש את הקלאסיקה בטלוויזיה, אני אתיישב לראות קצת רומנטיקה מעודדת.
השיר כאן בוצע על ידי סוויזי בפסקול הסרט, ולדעתי הוא קצת מעבר לשמאלץ הרגיל- זורם יפה וגם מרקיד.
החל ממחר, נהיה מחוברים לכבלים ואינטרנט בבית. זה יהיה שיפור משמעותי, לפחות בשבילי. ממש קשה לי להאמין איך הייתי מנותקת מהסדרות שלי חודש שלם. אינטרנט היה לי במשרד או בבריכה, והחל מלפני 10 ימים- גם באייפון, אבל העדר טלוויזיה היה מכה קשה... אחרי ביקור מזדמן ופחות חפוז ב"מאפייה של אלון" (Alon’s Bakery), שם אנחנו קונים פעם בשבוע לחם, גילינו שהוא עושה חומוס טוב וגם כבד קצוץ, אחד הטעימים שאכלנו. עוד בקולינריה- סופסוף נסענו ל"פרסי", שאכן מוכר מוצרים מישראל במכולת הקטנה, אבל רובם לא ממש משכו אותנו, כי יש את רוב מה שרוצים בסופר. בכל זאת, בהרת לא קיים פה בשום מקום (וניתן להבין למה), וקנינו גם טחינה של "אחוה" (למרות שכנראה גם הטחינות שיש ב-Walmart לא רעות. עוד נבדוק את זה, כי קשה לי להאמין שניסע הרבה עד למכולת הזו ב-Sandy Springs במיוחד בשביל טחינה). אכלנו צהריים במסעדה שלו, שאמורה להיות פרסית, אבל התגלתה כשילוב של המזרח התיכון (קבבים טורקיים, צזיקי יווני, אורז פרסי ועוף גרוזיני), שילוב לא רע. לידו יש סניף של Whole Foods Market, עולם שלם של אוכל אורגני ובריא, מירקות טריים, דרך קינואה וגרנולה שמכינים במקום ועד בשר טרי ומעבר ענקי של אוכל מוכן. קנינו שם במשורה (גרנולה, גבינת דאנבלו לנצ, עוגיות סקונס), למרות שהכל נראה טוב, כי יחסית יקר שם.
חוץ מקניות, הספקנו גם קצת לשאוף אוויר בטבע. 20 דקות נסיעה מהבית נמצאת האטרקציה החביבה על תושבי אטלנטה, ה-Stone Mountain State Park, פארק שנקרא על שם גוש הגרניט החשוף (הגדול ביותר בעולם, כנראה- מתנשא לגובה של 500 מטרים מעל המישור שסביבו). יש בו הרבה אטרקציות לילדים (באחת מהם, סרט 4D, גם אנחנו היינו- חצי שעה של הסרט "מסע אל בטן האדמה". מעבר לאפקט התלת-מימד, כל שאגת דינוזאור לוותה במשבי רוח מאחורי המושב, כל גל- בממטרים על ראשי הצופים. אני חייבת לציין שהיה קצת מפחיד) והרבה טבע-
אגמים ויערות ומדשאה ענקית מול ההר, שסותתו עליו דמויות מנהיגי הקונפדרציה הנערצים על תושבי הדרום- הנשיא ג'פרסון דיוויס, הגנרל רוברט אי לי והגנרל סטונוול ג'קסון. אחרי שביקרנו ביריד, טיפסנו על ההר
וירדנו למדשאה, להמתין למופע האור קולי (הגדול בעולם... that’s debatable) שמתחיל עם רדת הערב. משפחות שלמות התמקמו על הדשא לבילוי הסופשבוע שלהם.המופע היה קצת קיטשי אמריקאי (הלייזר הותאם לשירים "דרומיים" ובסוף להמנון) אבל גם קיטש יכול להיות נחמד, בייחוד כשיש קצת זיקוקים בסוף...
רק שלושה שבועות אנחנו פה וכבר הגיע חג ראשון, Labor Day, שמשמעותו סופשבוע ארוך (3 ימים). יצאנו קצת לטייל, ואני יצאתי לראשונה מגבולות ג'ורג'יה. היעד היה צ'ארלסטון והחופים של דרום קרוליינה. הגענו לעיר בשבת בצהריים, אחרי מעל 5 שעות נסיעה, חלקן ב-highway וחלקן בכביש כפרי יותר, שזימן לנו מפגש עם כמה מהעיירות הקטנות והחביבות שלאורכו (תמרור המציין "church", אספן מכוניות ישנות, דוכנים שמוכרים אגוזים מטוגנים). צ'ארלסטון היא עיר הנמל המכובדת של הדרום הישן, עדיין תוססת (היום בגלל הסטודנטים הרבים שלומדים בה), משומרת היטב וממוקמת על החוף המפרצי של קרוליינה. ביקרנו בפורט סאמטר, המבצר בו נורתה הירייה הראשונה של מלחמת האזרחים, ובאחוזת מטעים (Boonehall Plantation), שמוכרת אולי מכמה סרטים שצולמו בה (היומן, הצפון והדרום). אמנם היום המקום מסחרי למדי (וגובה מחיר שערורייתי לכניסה), אבל אני וצבא שלם של תיירים ניסינו למצוא שאריות לסקארלט אוהרה ורט באטלר.
את המלון הזמנו מראש באינטרנט, אז לא בזבזנו זמן והגענו לעיר, הסתובבנו בטיילת ואכלנו מטעמים דרומיים (מבוססים על פירות ים, תירס וקוקוס בעיקר, לא כולם כל-כך טעימים אבל מאוד טריים). למחרת הסתובבנו בחלק אחר של העיר, שהרובע ההיסטורי שלה הוא ענק (בוודאי במונחים אמריקאיים, אבל גם בהשוואה לערים אירופאיות). הבתים עם אופי, ה-spanish moss, הצמח הטפילי שנתלה מחלק מהעצים, מוסיף לכל המראה נופך רומנטי, וקשה להפסיק לצלם. נסענו לעוד אחוזת מטעים, שה-highlight שלה הוא ה- swamp garden (צריך לראות כדי להבין- תמונות בקרוב). התחלנו לנסוע לאורך החוף לכיוון סוואנה, בדרך עברנו בשרשרת איי החוף של קרוליינה, שמקושרים ליבשה בשרשרת גשרים וכבישים מרשימה מאוד. העיר סוואנה, הפעם במדינת ג'ורג'יה, גם היא משומרת להפליא, מלאה בחנויות עתיקות ופינות חמד (בין השאר, הספסל מ"פורסט גאמפ"). ביום האחרון הדרמנו עוד קצת על החוף ל-Tybee Island, אי פיראטים לשעבר. נהננו מהחוף וממזג האויר, ראינו דולפינים ממש על קו החוף והשקפנו עליו גם מלמעלה במגדלור עתיק.
2 מסקנות מהטיול (אולי אני אזכר בעוד כמה אחר-כך):
אפשר להסתדר בלי לקנות מים. גיליתי את זה בסטארבאקס, כשנצ הטעין את עצמו בקצת קפה. רציתי לקנות בקבוק קטן והמוכרת אמרה לי שאני אוכל לקחת water to go. וכמובן שכנ"ל גם בכל מסעדה שבה יושבים. מאוד נחמד.
האמריקאים הם המומחים הגדולים בעולם בניהול small talk, והכל בחיוכים ואווירה חברית. אנחנו צריכים להתרגל שכל פעם שמזמינים קפה, המוכרת שואלת how is it going, לא להגיד רק אוקיי, לנסות להגיד לפחות great, אם לא להתחיל לספר לה איך עבר עלינו הסופשבוע. וגם ללמוד לשאול אותה בחזרה... נצ שונא את המעלית בעבודה ביום שני, כי כולם שופכים עליו מידע על מה הם עשו בסופשבוע (נושא חם מאוד כאן).
ובלי קשר: מצאנו קוטג' נורמלי בסופר, מצאנו וטרינרית חביבה לחתולים, מצאנו רופא משפחה (היינו חייבים למצוא, בגלל הביטוח הרפואי שעשינו השבוע, אז רשמנו את הרופא של איריס ואורי) ומצאנו תופרת (לא זולה, אבל עשתה עבודה טובה על הג'ינס החדש שלי. אין ספק שהשירותים האלה, למשל גם מוסך וספר, יותר יקרים מבארץ).
וחזרה לפינת האתנחתא הזנוחה עם שיר הלל לקרוליינה.
