musical weekend in Nashville

יום הנישואים השלישי שלנו חל בנר שמיני של חנוכה.

למחרת נסענו לסופשבוע בנאשוויל, טנסי, מולדת הקאונטרי. העיר הקפואה שומרת על להט מוסיקלי תמידי. האתרים התיירותיים בה קשורים למוסיקה, החל מההיכלים המפוארים שנבנו לקהל תוכנית הרדיו הותיקה, Grand Ole Opry (הראשון, ה-Ryman Auditorium, נבנה ב-1892 ככנסיה, הוסב לטובת מוסיקה ונחשב עד היום ל"קרנגי הול של הדרום" בזכות האקוסטיקה המשובחת שלו. השני הוא בנין האופרי החדש, סמוך למלון האופרילנד) ועד אחרוני הבארים ברחוב ברודווי, בהם אפשר לשמוע אמנים מתחילים המבצעים את כל סגנונות הקאונטרי. המלון שלנו בדאונטאון היה ממוקם היטב, קרוב מאוד ל-Ryman. הלכנו לשם לסיור מאחורי הקלעים, ושמענו סיפורים מפי מדריך שחווה את המקום בימי הזוהר של שנות החמישים והשישים, בזמן שאמנים כהאנק וויליאמס, פטסי קליין וג'וני קאש וג'ון קרטר (הסרט "ההולך בדרכי" מומלץ למי שרוצה להיכנס לאווירה) שלהבו את הקהל. האודיטוריום שופץ לפני כעשור, ומארח את ה-Grand Ole Opry במהלך החורף. חזרנו לאודיטוריום בערב להופעה (שהיא בעצם תוכנית הרדיו הנזכרת לעיל)- אמני קאונטרי מפורסמים שארחו זמרים פחות מוכרים. Little Jimmy Dickens חגג יומהולדת 89 (!!), מלא שמחת חיים ואהבה למוסיקה (באיזשהו שלב פיזזה על הבמה עוד זמרת קשישה, שהזכירה במראה הרבה סבתות פולניות/ מזרח-אירופאיות, אבל הדימיון נגמר כאן. אני ממש לא רואה סבתות רטנוניות מהזן המוכר במחוזותינו שרות ורוקדות ככה בעשור השמיני והתשיעי לחייהן). שני מנחים מפורסמים אחרים היו Emmilou Harris ו-Ronnie Mislap, שנראה שנהנו לתת את חסותם לאמנים העולים.

את הבוקר למחרת התחלנו ב-country breakfast. ב-Monell's עומדות משפחות בתור לבראנץ' הדרומי הטיפוסי של יום ראשון אחרי הכנסייה- אחרי שהתיישבנו לשולחן הבנו למה מחכים. לשולחנות הארוכים מסבים ביחד 12 אנשים (אנחנו ישבנו ליד שתי משפחות שונות, לבנה ושחורה), ואוכלים (לטענתם לפחות) אוכל כמו אצל אמא: biscuits and gravy, pancakes, cheese grits, hash browns, ham, fried apples, fried chicken, com pudding, bacon, smokes sausage לצד מיץ תפוזים, קפה וריבות תוצרת בית. comfort food כהלכתו. אהבנו לראות שלכל הדרומיים, לבנים ושחורים, יש את אותה מסורת קולינארית, מסורת שכמו זו המוסיקלית- הם לוקחים מאוד ברצינות.

הארוחה סיפקה לנו את האנרגיה להמשיך למתחם הגדול של מלון ה-Opryland, שנראה כמו אחד המלונות מלאס וגאס בגודל ובהשקעה בפרטים. יש בו מסעדות, ברים, קניון ומתחם הופעות ואטרקציות (כמו פיסול בקרח ומופע רקדניות). קישוטי חג המולד כיסו את החללים באווירה מיוחדת, מלווים במוסיקה חגיגית (מבין מזמורי חג המולד, או ה- carols, זה חביב במיוחד). גם האורחים נכנסו לרוח החג- ילדים ומבוגרים לבושים באדום, עם כובעי מצנפת או סוודרים של סנטה.

כאן אפשר לראות את כל התמונות מנאשוויל.

אתנחתא היה מאוד קשה לבחור, כי כל הסופ"ש היה מוסיקלי. אז הנה אמילי ווסט, אחת מהכוכבות העולות, מופיעה ב-Opry (החדש), בשיר שגם אנחנו שמענו בהופעה. וכמובן שאי אפשר בלי אמילו האריס, שמשלבת בין קול מיוחד, פתיחות מוסיקלית וורסטיליות. היא עבדה עם כל הגדולים (רק כמה דוגמאות: בוב דילן, אלביס קוסטלו, גראם פרסונס, דולי פרטון, מארק קנופלר מה-Dire straits, ריאן אדאמס בשיר שכבר שמתי פה, oh my sweet carolina), זכתה בכל פרס אפשרי וממשיכה להופיע ולהקליט.

Emily West- Blue Sky
Emmyou Harris- Sweet Old World

Chrismukkah

ההשפעה היהודית על אמריקה לא מתחילה ומסתיימת באילי הון. היהודים, למרות שהם מיעוט לא גדול, יצרו פה השפעה תרבותית משמעותית. יש מילים מיידיש ועברית שהפכו למילים מוכרות בשפה האמריקאית, מאוכל (חלה, לטקס, לקס), דרך חגים ומועדים (כולם פה יודעים מה זה "Rosh HaShana" עם הטעמה על ה-Sha או יום כיפור) מילות גנאי ואחרות (מזל טוב, טוכעס, שיקסה, Oye Vey). החגים היהודיים מוכרים מאוד, הרבה יותר מחגים של מהגרים אחרים. בעידן בו יש הרבה זוגות מעורבים, ששניהם רוצים לשמור על המסורת עימה גדלו, כבר לא צריך לבחור. לנוחיות כולם הומצא חג החגים, ה- Chrismukkah, שהוא השילוב האולטימטיבי בין חגי דצמבר, חנוכה וכריסטמס. עץ האשוח לצד החנוכיה, הגרביים על האח ליד הסופגניות, והעיקר- מתנות מכל הכיוונים (eight days of presents followed by one day of many presents, הקטע הרלוונטי מתחיל אחרי 28 שניות. להנאתכם גם הגירסא האוריינטלית). מצחיק במיוחד הפרק בסיינפלד בו פרנק, אבא של ג'ורג', מוחה נגד התרבות הפופולארית וממציא חג אלטרנטיבי משלו, ה- Festivus.
בשבת יצאנו לקניות ועברנו דרך הבית המדהים הזה בשכונת Buckhead. בהתחלה חשבתי שיש שם מכירה של הקישוטים, אבל לא. זה בית "רגיל". לקראת החג נעשה טיול שכונות-של-עשירים-וקישוטי חג.

חגגנו נר שלישי בבית של אורי ונעמה. כפי שאפשר לראות, הילדה שני מכינה בגן עץ אשוח והוא תלוי ליד החנוכיות. ואין שום בעיה עם זה. להיפך, זה רק מגדיל את תחושת החג. החנוכיה המקורית (גם אם לא הכי תקנית) היא מעשה ידיו של נצ.

עוד תמונות מהמסיבה כאן.

הספקנו בסופהשבוע גם לראות את סרט הקאלט, Zombieland. כששמעתי שזו קומדיית אימה, התקשיתי להאמין שהיא באמת מצחיקה. אבל התוצאה מוצלחת. תמיד נחמד לראות סרט שלא לוקח את עצמו ברצינות ומצליח להוציא משהו קצת אחר מז'אנר ידוע ולעוס.

בפינת האתנחתא, שיר כריסטמס עם טוויסט- מהנה מאוד.

John Denver and the Muppets- 12 Days of Christmas

It's coming on Christmas

השבוע, כיאה לחודש דצמבר, הטמפרטורות צנחו. באזור האפס ומתחת כל לילה, מעט למעלה מזה ביום. אולי נזכה לקבל איזה מעטה לבן לקראת הכריסטמס. מיד אחרי חג ההודייה, הכריסטמס תופס כל פינה פנויה: בכל מקום מברכים ב- Happy Holidays (מעין פוליטיקלי קורקט שכולל גם את חנוכה), כל החנויות ומרכזי הקניות מקושטים (עצים, סרטים אדומים, נורות צבעוניות), בתחנות הרדיו יש יותר ויותר שירי חג, כל הפרסומות בטלויזיה עוסקות בקניות לחג וגם התוכניות והסרטים לא מפגרים הרבה מאחור. אין מפלט... החנוכה זוכה לקצת שאריות (בסופר מוכרים חנוכיות וסביבונים בצבעי כחול וכסף, הניגוד הגמור של הכריסטמס באדום-זהב. בחלק מהסניפים אפשר למצוא סופגניות ולביבות).
בניסיון להימלט מהשיעמומון הטלויזיוני, הלכנו לסרט "ג'ולי וג'וליה". חשבנו שמריל סטריפ ככוהנת המטבח ג'וליה ציילד אמורה לנפק סרט מהנה. אבל... הסרט בקושי עורר בי רצון לאכול, ממש לא לבשל. למחרת ראינו אותה ב-HBO ב"מאמא מיה" הקליל, שעורר דיון מהו השיר הטוב ביותר של אבבא (נצ ואני חלוקים. הזוכה בשיר הגרוע ביותר הוא, ברוב קולות, "פרננדו", שבצדק לא נכנס לפסקול). גם את "ההחלפה" הספקנו לראות השבוע, שמבוסס על סיפור אמיתי מרתק אבל יצא סרט מייגע כמו שרק קלינט איסטווד יודע לעשות.
בראשון ביקרנו במוזיאון לאומנויות בדאונטאון, ה-High. כרגע הוא מציג תערוכה של לאונרדו דה וינצ'י, שכוללת בעיקר רישומים שלו. מדהים לראות באיזה דיוק הוא הצליח לתפוס את שריריו של הסוס ואת השריון של החייל, ומעניין לראות כיצד איש הרנסאנס ניסה לפענח את מבנה המוח והעיניים. ליד חלק מהרישומים מוצגים גם הפסלים המוגמרים של תלמידיו, שהתבססו על הרישומים. המוזיאון מכיל עוד אוסף גדול למדי, ועכשיו שאנחנו יודעים שכל סופ"ש ראשון בחודש אנחנו יכולים להיכנס בחינם (כרטיס אשראי של Bank of America), נחזור לביקור נוסף.
פינת האתנחתא לתקופת החגים- ג'וני מיטשל מנסה לברוח מ- songs of joy and peace.

Travis- River

ממזרי התהילה

כבר נהיה אצלנו מעין מנהג לצאת לסרט ביום שישי. הפעם ראינו את Inglourious basterds, הסרט המדובר של טרנטינו. אני לא מעריצה של הבמאי (לא הבנתי את ההתלהבות מ"ספרות זולה". אולי אני צריכה לראות אותו שוב) ועדיין, מאוד נהניתי מהסרט. אפשר להגדיר אותו כחוויה קולנועית, כזו שלא זכורה לי מאז "האביר האפל". גם מי שלא מתחבר לסגנון הטרנטינואי יזהה את ניצוצות הגאונות שלו, בערך כמו שלא צריך להיות מבקר אמנות כדי לזהות את הגאונות של דה-וינצ'י, כי יש שם משהו לכולם. הדיאלוגים שנונים והעלילה מותחת, עד כדי כך שבשעה וחצי הראשונות לא זזתי מהכסא, אפילו לא להציץ על השעון... כן, לשונות צקצקו על "איזה מן סרט שואה זה, יהודים רוצחים נאצים...". אבל זה ממש לא סרט שואה (הוא על תקופת המלחמה ולא מתמקד בשואה, וזה בסדר- היהודים לא חייבים להיות מרכז העולם), לכן אין בו משום הכחשת שואה- זו פנטזיה מרתקת, שלא לוקחת את עצמה ברצינות ומציגה מציאות אלטנרטיבית בהחלט ולא פרשנות להיסטוריה. טרנטינו מניח, ובצדק, שאנשים מכירים את ההיסטוריה בקווים כללים ויודעים שסופם של מנהיגי הרייך לא היה בקולנוע בפאריס הכבושה. אם ההתנשאות היתה עדיין שולטת ("הצופה לא מבין, וצריך להאכיל אותו בכפית"), היינו נשארים עם הטלויזיה ה"חינוכית" של שנות השמונים, עם סדרות כמו "משפחת קוסבי". הרדידות הזו כבר לא מתקבלת. היום יש סדרות מתוחכמות על רוצח סדרתי עם מצפון ("דקסטר") או על משפחת מאפיונרים שקל להזדהות איתה ("הסופרנוס"). אין יותר חד-מימדיות. נותנים לצופה את הקרדיט והאתגר, במקום להגיש לו מרק דידקטי לעוס. דמויות הגרמנים נעים בין אכזריות, גאונות וחוש הומור (קולונל בנדה), להיסטריה מנותקת מהמציאות (היטלר). הם יכולים להיות פטריוטים גדולים כמו קצין הס.ס. שמסרב לבגוד, ופחדנים משתפי פעולה כמו החייל שלו. היהודים יכולים להיות קורבנות חסרי אונים וגם בריונים אלימים שמסוגלים לפצפץ גולגולות של נאצים ולצחוק על כך. המציאות מורכבת, ופארודיה עליה ממחישה זאת יותר מכל.

אתמול היה חג ההודיה, שחל תמיד ביום חמישי האחרון של נובמבר. זהו חג אמריקאי, וככזה מסופח אליו Black Friday, היום למחרת החג המוקדש למבצעי ענק בכל החנויות. אלה המכבדות את עצמן פותחות את שעריהן לפנות בוקר, לאחר שהשתרך שם תור ענק של אנשים. הראשונים זוכים להנות ממספר מוגבל של מוצרים בהוזלה משמעותית, השאר בדר"כ לא יוצאים בידיים ריקות, למרות שהם יודעים שהם קנו מוצר מדגם קצת פחות מתקדם, לפעמים ללא הנחה משמעותית. הם פשוט מתוכנתים לקנות ביום שישי הזה, גם כי הם צריכים להתחיל לאגור מתנות לכל העולם ואשתו ל- Christmas. או כמו שאביהו קורא לזה, האמריקאים שייכים לזן ה-homos consumptious.

בחג הוזמנו לשמוליק ומעין, יחד עם איריס ואורי ועוד שני זוגות שלא הכרנו (ענת ורפי ומיטל ו...- לא זוכרת את השם). היה ההודו המסורתי, וכל הנספחים: gravy, stuffing, פירה תפוחי אדמה, לצד כמה דברים פחות מסורתיים (סלטים ישראלים ובורקס, הישר מהפרסי). נצ עשה טוויסט על פאי והכין שטרודל (אחד תפוחים ואחד פרג) עם רוטב פירות יער וגלידה. אגרנו כוחות ליום שישי, למרות שהבנו שאנחנו לא הולכים לעמוד בתור בשום חנות (במקום לעמוד כל הלילה בקור מקפיא של מעלה אחת מעל האפס, נצ ניסה את כוחו באינטרנט. מחשב לא יצא בינתיים, אבל מדפסת-סורק בחצי מחיר כן). קמנו בבוקר וקפצנו לוולמארט, לטארגט ולברנדס מארט, יצאנו עם עוד כמה דברים קטנים (כמו ג'יגסאו) וסיכמנו את הנושא.

פינת האתנחתא באווירת הודיה.

Dido- Thank You

שבוע יומהולדת

כמו שנצ כתב ברשומה הקודמת- קנינו כרטיסים לבון ג'ובי- 15 באפריל ב-Philips Arena (מעל 20,000 מקומות).

המכירה המוקדמת היתה קצת בלאגן, לפחות לפי אורי, כי היא קודם נפתחה לקהל הרחב, מה שקצת משבש את ההגדרה של מכירה מוקדמת (שאמורה להיות מוגבלת. לדעתי היא כן היתה מוגבלת, פשוט במספר הכרטיסים- הם נגמרו כבר בשעות הראשונות). הצלחנו להשיג את הכרטיסים במכירה המוקדמת השנייה, מכירה לבעלי אמריקן אקספרס (תודה, אורי). עם הכרטיסים שיש לנו אני אמורה לראות גם את אגלי הזיעה שלו... (אזור 117).

לכבוד חודש ההולדת של נצ (יומהולדת מורחב), הלכנו למסעדת בשרים בריזלאית, Fogo De Chao. המסעדה מאוד אהובה על האטלנטאים, ומדורגת במקום הראשון מבין מעל 1200 מסעדות ב- Tripadvisor (ובעוד דירוגי מסעדות שונים). נצ היה בה בביקורים קודמים באטלנטה, פעם אפילו ביום פרויקט (למה לא...). אני הסתייגתי קצת, כי מסעדות בשרים אכול כפי יכולתך בדר"כ לא מצאו חן בעיני (לא בארץ, לא במקסיקו, ואפילו לא בבירת הבשר, בואנוס איירס- Sega la Vaca). אני מעדיפה איכות על כמות, להתמקד בנתח טוב אחד ולא לקבל כל מיני נתחים בינוניים. אבל פוגו דה צ'או מגישה בשר איכותי, ואפילו עם כל נתח שמוגש שואלים את הסועד איזה דרגת עשייה הוא מעדיף. זה עושה את ההבדל, ואפשר לאכול בשר משובח, בתוספת בר סלטים גדול וקינוח (Birthday flan), במחירים סבירים.

בשבת קפצנו לקניון היוקרתי באזור Buckhead (השכונה הסמוכה לדאונטאון, עם המסעדות ומקומות הבילוי השווים), Lenox Square. הקניון הוא "לראותך בלבד", מה גם שאין לנו מה לקנות דווקא עכשיו (אבל מתכוננים ל"יום שישי השחור", היום לאחר ה-thanksgiving, יום הסיילים הגדול של מוצרי החשמל. אנחנו חייבים מחשב). בראשון, מזג האויר המשיך להיות בהיר וחמים אז טיילנו בגנים הבוטניים של פארק Piedmont במרכז העיר.

לאלבום המלא של הגן הבוטני ו- Piedmont Park

יש לי השגות לגבי כמה דברים שנצ כתב בפוסט הקודם, למשל ש- Snow Patrol הופיעו "בארשת "סופיסטיקייטד" א-לה עברי לידר..." עברי לידר היה מת... והם לא היו מאופקים, ולא ממש בכיינים. ומה זאת אומרת "שהיום כבר לא טרנדי לשמוע גם מלודיה בשירים..."??? אני ממש לא מסכימה!!! והייתי מוסיפה עוד כמה סימני קריאה אבל נוותר (שבוע/חודש יומהולדת וכו'). זה בסדר שהנצנוצ אוהב את הלהקה ואני לא, אבל יש מספיק מלודיות לכולם.

הפעם בפינת האתנחתא, the much anticipated for part II.... הפארודיה התקדמה עשור לשנות ה-90'. הסדרה Family Guy היא פארודיה אחת גדולה, ביקורת חברתית שנונה וחסרת מעצורים- מומלצת ביותר. כחלק מההתייחסויות הרבות שלה לתרבות הפופולארית, סטואי עשה את הקליפ הזה, שמשלב מערך שלם של קליפים מהניינטיז- Bryan Adams, הזמר המקורי של השיר, Aerosmith, Bon Jovi, Billy Idol, Guns and Roses (ואולי גם Muse ו- White Stripes) ועוד רבים וטובים (יותר או פחות). מי שקצת מכיר, הנאה מובטחת!
“Alright Brian. get ready to feel”

Stewie Griffin- Everything I do

Long long way from home

נצ:

(כדי להנמיך/להפסיק את הרעש הזה-לחיצה על ציור הרמקול וחץ למעלה/למטה. עם פרסום הרשומה הבאה, זה יופסק לגמרי)
.
ההופעה האחרונה שראינו, של להקת "Foreigner", היתה לבקשתי. למעלה רואים קטעים מצולמים ע"י נוכחים אחרים באולם - הקטע הראשון מצולם באיכות די טובה, ואת השני הוספתי כי הוא מדגים קטעי אלתור ששולבו בהופעה בהמוניהם. כאן מתחת, סרטון שאני צילמתי. חייבים להודות שמבין כל המתקפות על האייפון, הביקורת המוצדקת ביותר היא על איכות הצילום וההקלטה שלו. בקטעים הראשונים האודיו כל כך מזעזע שסינכרנתי (בערך) את השירים ממקורות אחרים.

אלה אמנם לא חברי הלהקה המקוריים, למעט נגן הגיטרה המזדקן, אבל אין על מה להצטער, ומקטעים שראיתי ביו-טיוב השתכנעתי שהסולן הנוכחי אפילו עדיף, לדעתי. ההופעה היתה מדהימה. מזמן לא הייתי בהופעה של נגנים מוכשרים כל כך, בטח לא בהופעות רוק/פופ. נהנתי מההופעה של Snow Patrol מכל הסיבות שעידית כבר ציינה, אבל הפרפורמריות שלהם התבטאה בארשת "סופיסטיקייטד" א-לה עברי לידר. הפעם, לא היה מקום לבכיינות בריטית מאופקת, והכל השתחרר על הבמה. כולם בקדמת הבמה (ולא רק הסולן), נגנו ואלתרו סולואים מרשימים. גם המתופף והקלידן קיבלו את הדקות המכובדות שלהם.
חבל שהיום כבר לא טרנדי לשמוע גם מלודיה בשירים. הלהקה הזו נוצרה בשנות ה-70, ואפשר לשמוע צלילי סינטסייזר מיושנים ברקע, (וגם סקסופון ואפילו ר"ל - חליל). אבל זה משתלם בשירים כאלה שאפשר להשתתף עם הלהקה בשירה, וגם לזמזם אותם שבוע אחרי הקונצרט.
המופע היה רצוף כל הלהיטים שלהם. כמעט ושכחו את השיר שלשמו התכנסנו עד הלום (שאמור להשמע עכשיו ברקע). רגע לפני הסוף גם זה הגיע, ונרגעתי. בשביל אחד שהשכלת גלגל"ץ שלו התחילה בצבא, ולא ראה איך הכוכבים עולים ובונים את הרפרטואר והמוניטין שלהם, רשימת הלהיטים המוגמרת של פוריינר לא נראית שנופלת ברמתה מזו של בון ג'ובי. אך alas, הפוריינר הסתפקו במעין ספק פאב-ספק אולם ארועים, ואילו בון-ג'ובי הולך באפריל למלא אצטדיון כדורסל והכרטיסים שקנינו עלו הון. באותו סופ"ש הופיע באטלנטה גם עידן רייכל, וגם נקב בלי בושה במחיר כרטיס כפול ממה שעלה כרטיס לפוריינר. כמובן שכל הישראלים מהעבודה הלכו לראות אותו. מספרים שהיתה שם ישראליאדה שלמה על כל הבטיה...
בון-ג'ובי טרח להפוך לאליל הבנות, ועדיין עובד קשה ומחדש גם היום. מה גם שהוא אותו בון ג'ובי מפעם, ואילו הפוריינר - סופם שלא ידעו להתאים את השירים המוכרים למבצעיהם. כמו שני השירים האחרונים כאן Double vision וIt feels like the first time, שמופיעים בשלמותם, או טעימות מכל הלהיטים שאפשר למצוא באתר הרשמי. כמובן שביו-טיוב מוצאים את הכל.
אגב,בדיוק זה התפרסם בקשר לבון ג'ובי (עידית: אני מסכימה עם הכותב לגמרי. זו להקת להיטי פופ, בהחלט לא הלהקה האהובה עליי, אבל זה בסדר מבחינתי ואני מקווה שהם יתנו שואו בפיליפס ארנה באפריל).

בהקשר לכותרת הבלוג, אם חסר לי משהו מישראל, אלה ימי שישי :
השוק (שבשנה האחרונה נאלצתי בעיקר להתנחם בדוכנים הבודדים והעלובים של כפ"ס) - וזה לא שחסרים פה שווקים.
מיקי - הספר (סליחה, מעצב השיער) שלי כבר יותר מ-10 שנים. אחרי 3 חודשים שלא העזתי לתת למישהו אחר לספר אותי, נכנעתי הסופ"ש, ויצא בסדר. לא כמו אצל מיקי, אצלו הייתי יוצא כמו לצילומי אופנה, אבל עדיין בסדר.
התשבץ - לפני הנסיעה נפטר נדיב אבידן שפתרתי את התשבצים שלו בהתמדה, אבל מאותו כח אני עדיין מרגיש צורך לשבת על התשבץ השבועי. אמא התגייסה למשימה ושלחה לי את ההגדרות. הנה מה שהצלחתי השבוע. חסר רק 14 מאוזן, למישהו יש עיצה?: ("עושה צחוק בחג של בוקרים")

ארוחת ערב משפחתית - המפגש עם המשפחה (משני הצדדים) תמיד מרגיע ומשמח. אהבתי לראות איך האחיינים גדלים מפעם לפעם, ובנושא האחיינים יגיע עוד ברשומה הבאה.

סתיו בשעון חורף

הכתבה המעניינת הזו מציגה פנים קצת אחרות של מדינת ישראל- לא ממש חופש דת, לפחות לא מעיניים אמריקאיות. לשם האיזון, הנה גם מקור לגאווה שהתפרסם פה השבוע. ועוד כתבה אחרונה להיום, על איך אמריקאי טוב צריך להיות צרכן טוב.
כאן עדיין סתיו במלוא מובן המילה- כל יום יש מזג אויר אחר, קצת גשם, קצת קור, אח"כ שוב חום וחוזר חלילה.
בשבוע שעבר הייתי מרותקת למיטה, פחות או יותר, עם כאב גרון וקצת חום. לא עזרה התחמושת הכבדה- מרק עוף, מיץ תפוזים, תה עם דבש, פירות עם ויטמין C (קיוי) או אנטי-אוקסידנטים (רימון- כן, בסוף מצאנו פה רימונים טובים). אחרי חמישה ימים הלכתי לרופא (פעם ראשונה שלנו אצל ד"ר ריכטר, יהודי ממוצא רוסי, חביב למדי) והתחלתי אנטיביוטיקה, מה שחיסל את העניין די מהר.
ביום שישי הלכנו להופעה של Foreigner. נצ כבר יכתוב על זה בהמשך (הלהקה הזו היא לא בדיוק my cup of tea).
בשבת סופסוף מצאנו טיול חביב של קבוצת המטיילים שגם התאים לנו בלו"ז. הקבוצה, רובם עם כלבים, נפגשו באגם קטן צפונית לכאן. המקום מסודר מאוד, עם מסלול סלול שמקיף את האגם ועוד כל מיני מסלולים ביער. עדיין יש צבעי שלכת, ותמיד נחמד לטייל עם כלבים, אפילו שהם לא שלנו. בראשון עשינו השוואה בין שתי חנויות מזון בריא, Whole foods ו-Trader Joe's. הראשונה ענקית, יש בה הכל ומאוד מפתה לקנות (בעיקר החלק עם האוכל שהם מכינים), השניה כמו מכולת, זולה משמעותית עם פחות מבחר, אבל מצאנו נקניקיות, נקניק, שניצל ובורקס בלי חומרים מזיקים ואפילו די טעימים. היינו גם בחנות חיות ליד הבית, שיש בה מאיגואנות, דגים טרופיים ותוכים ועד כלבים, חתולים וחמוסים (חמודים). את כל החיות אפשר ללטף, הפעם התמזל מזלה של הטרנטולה. הפעם אין שיר בפינת האתנחתא, אלא קטע קלאסי של החמישייה הקאמרית (ועדיין רלוונטי, בעיקר בבלוג הזה).

עוד תמונות מן הזמן האחרון
ומהטיול הקבוצתי