ענייני קיץ

סתם אנקדוטה על החיים כאן: הלכנו לקצת שופינג ב-Bed, bath and beyond- רוב הרכישות שלנו הן במחלקת ה-beyond. ארבעה מוצרים, שלושה קופונים. הקופאי היה זקוק לשני קופאים אחרים לתגבורת. בינתיים הצטבר תור מאחורינו. עברו מעל עשר דקות עד שנמצא פתרון. לא שמענו ציוץ של אי שביעות רצון מכיוון התור. אני כנראה היחידה שהרגישה לא בנוח מהסיטואציה, בעודי זוכרת היטב התנהלות אופיינית של תורים בארץ. כל הזמן מרגישים במצב מלחמה, התקפה ("אני רק שאלה") או התגוננות ("אני רק הולכת להביא במבה/ חלב/ קוטג'/ לחם/ השלם את החסר"). הנה כתבה שממצה את חווית הקנייה הישראלית בסופר. באמריקה לומדים מגיל צעיר את ערך ההמתנה הסבלנית לתורך. זה יוצר מצבים מטופשים לחלוטין (במעלית, כולם מחכים שמישהו אחר יצא קודם. לקח לי המון זמן ללמוד לא לצאת ראשונה). בארץ, כולם חייבים להיות ראשונים, מי שאדיב "נדרס". קשה להשתדל לא לרוץ כל הזמן, להיות אדיבה גם לזרים גמורים (ועוד כשחם כל-כך!), לא להשתמש בצופר בשום אופן...
המזגן בדירה לא עומד בקצב כבר חודשיים. החליפו פילטרים ועוד כל מיני חלקים, אבל עכשיו נדנדנו עוד קצת כדי שיחליפו את ה- a/c unit עצמה, שהיא כנראה קטנה מדי לדירה הגבוהה, העליונה והדרומית שלנו. ביום רביעי הגיעה היחידה הגדולה כמעט פי שתיים מהקודמת. חבל שהיינו סבלניים מדי כנראה, אבל לא תיארנו לעצמנו שיהיה גל חום כזה. עוד בדירה: ניקוי שטיחים שנתי נקבע לחודש הבא.
השבוע התעצבנתי מזוג ישראלים, חברים של אורי ונעמה שפגשנו ביומהולדת של שני (הבת של האחרונים). יומהולדת נוסף בפארק בחום של 34 מעלות (בהפרש של חודש), אבל הפעם היתה קצת בריזה נעימה בצל העצים. הזוג המדובר בדיוק חזרו מטיולון בוושינגטון ופילדלפיה, קצת הפסקה לקראת המעבר שלהם לשנת התלמדות בהודו (!). איחלנו להם בהצלחה במעבר ושנשמור להם על אטלנטה. הם הגיבו ש"לא צריך, תודה" ושהטיולון שלהם הוכיח שוב שאטלנטה היא עיר משעממת, חסרת ייחוד, שאין בה מה לעשות או לראות. הם הישוו את הביקור בערים הצפוניות כמי שמגיע מעפולה לחיפה (!!). אטלנטה כעפולה?? חילול הקודש! גם אם הכוונה היתה שפילדלפיה עולה על אטלנטה כמו שחיפה עולה על עפולה, עצם ההשוואה מגוחכת וחסרת בסיס. כמובן שבעיניהם ה-עיר היא תל-אביב וערים אחרות לא רואות אותה ממטר (יש לי חשד מבוסס שהם לא גרו באף מקום אחר לפני שהגיעו לאטלנטה, ולכן אין להם פרספקטיבה מיטבית בעניין). אף אחת לא משתווה לה, כי שם אפשר להסתובב, לראות אנשים ברחוב, לשבת בים על כוס קפה. לדעתי, אהבתם לעיר הציונית הראשונה עיוורה אותם. לראות את כל הערים בהשוואה לתל-אביב, שאם אין בהם מדרחוב או חוף ים הן פסולות, זו צרות מוחין שבעיני גובלת בבורות (שלא לומר פרובינציאליות). הם לא טרחו להכיר את אטלנטה ולחוות אותה באמת (אם מחוסר עניין, חוסר תקציב או דעות קדומות מושרשות מדי ש"היא ממילא לא תל-אביב"), עיר ענקית שיש בה הכל: בילויים, מסעדות טובות, תיאטרון, מוזיאונים, הופעות, קניות, טיולים באגמים, הנהרות וההרים מסביב. כן, אין בה חיי רחוב שוקקים או ים, אבל אי אפשר להסתכל על כל מה שיש ולא כל הזמן לקטר על מה שאין? להגיד: "אוקיי, זה לא תל-אביב, אבל אני אמצה את המירב ממה שיש פה"? אין ספק שאטלנטה היא ה-עיר של כל אזור הסאוט'-איסט, ולוקחת הרבה ערים ישנוניות במיד-ווסט, אבל לא לקחתי על עצמי את תפקיד יחסי הציבור. הם ממילא חושבים שהם יודעים הכל (ישראלים, בכל זאת).
בראשון הלכנו לאיימקס לראות את Inception, סרט אסתטי ומתוחכם. גם אחרי שיוצאים ממנו ממשיכים לעכל את הרבדים השונים והרעיונות.
שיר קיץ קלאסי הפעם.

Don Henley- Boys of Summer

עוגה לשבת

קיבלנו תלוש למסעדה מאוד "אינית" בוירג'יניה היילנד, האיזור הכי נחשב לבילויים. אז לא נלך? La Tavola היתה מוגדרת בארץ כאיטלקית-שף. אבל כאן כמעט הרגשנו ברומא, כל הטעמים היו מדויקים, המנות פשוטות ועשויות כהלכה.
נצ: סדר הפעולות שלפני המסעדה הרגיש לנו (גם אם עידית לא תבטא את זה כך) כמו 40 השניות הראשונות של הקטע הקלאסי משובח האפקטים הזה מ"מטריקס" - נרשמנו בעבר לאתר ששולח בכל יום קופון אחר לאימייל. בד"כ, אילו קופונים מיותרים לגמרי. כשהגיע הקופון למסעדה, פצחנו בשורת בירורים דרך האייפון - בדקנו המלצות על המסעדה באפליקציה אחת, בדקנו אם התפריט שלה מתאים לנו, הזמנו מקומות דרך אפליקציה שנותנת נקודות על הזמנה דרכה (ובסוף מקבלים עוד סוג של הנחה), ובדקנו לאן צריך ללכת (למרות שאפשר להסתדר עם האייפון, העברתי את הכתובת לGPS הנפרד). דקה לפני שיצאנו, נזכרנו לבדוק איך משתמשים בקופון - אפשר להדפיס על נייר (מה זה?), או להציג את הקופון על גבי מסך האייפון ע"י האפליקציה המתאימה. אבל עדיין אין לנו אותה מותקנת, מה עושים? מורידים, sign in, ובואי נצא...  :צנ
השבוע, אחרי הפסקה ארוכה, יצא לנו לראות כמה סרטים. ב-HBO ראינו את הסרט המשובח Public Enemies- ג'וני דפ משחק את הפושע רב-המעללים ג'ון דילינג'ר וכריסטיאן בייל את סוכן ה-FBI שתפס אותו. באמת ששום דבר רע לא יכול לצאת מהשילוב הזה. סרט שונה לגמרי הוא The Single Man, אומנותי, שקט ומהורהר, נוגע ללב ופשוט נהדר. ראינו גם את The Invention of Lying, קומדיה שהרעיון שלה מעניין אבל מתרשלת בשלב הביצוע. זו הסצינה הכי מעניינת, בה מומצא ה-man in the sky, ששולט על ה-כ-ל, תוך כדי הקראת עשרת הדיברות מעל 2 לוחות מגשי הפיצה. ההקשרים לארועים ממקורות דתיים מופיעים לאורך הסרט, ומראים סיטואציות מבדחות בהן המקור עלול היה להתרחש.

השבת אפינו (כן, כן- אפינו) עוגה מ"ביסים", בלוג אוכל שכבר הוזכר כאן לטובה. עוגת השיש היתה ממש הצלחה.

בראשון חיפשנו להתרענן באיזה נהר. נסענו ל-Amicalola Falls, ועצרנו להשתכשך ב-Amicalola River, נהר מושלם לשיט אבובים. גם "Pooles Mill "swimming hole התגלתה כנקודת חמד, ממש ליד האאוטלט של ה-400.

לכל התמונות מאמיקלולה

נמצאו תמונות אבודות מהטיול! בין כל הג'יגות של התמונות אני דילגתי על אלה. לעידית היה חסר משהו. בדקה בכרטיסי הזכרון ומצאה - אלה 20 התמונות שכרגע ממוקמות אחרונות באלבום הילוסטון.

מכיוון שאי אפשר להתעלם מהקיץ יותר, הנה חלק ראשון של פינת האתנחתא הקיצית (הקליפ הוא כ"כ אייטיז. אחלה סולו גיטרה).

Bryan Adams- Summer of '69

big sky, big everything

החלטנו שחופשת הקיץ הראשונה שלנו כאן תהיה גם הגיחה הראשונה אל מדינות הצפון וחגיגת יום ההולדת העגול. איידהו, וייאומינג ומונטנה- הרי הרוקיס, here we come. נחתנו בעיירה המנומנמת איידהו פולז והתקדמנו לאורך ה-Snake River המפורסם עד ל-Alpine, Wyoming, התחנה הראשונה שלנו לפני הפארקים.

קצת תמונות מאיידהו

בבוקר הראשון התחלנו לנסוע צפונה לכיוון ה-Grand Tetone, אחת מפסגות ההרים המפורסמות ביותר בעולם. אי אפשר להפסיק להסתכל על הפלא הזה, ואי אפשר להפסיק לצלם. עם האגם, בלי האגם, מהתצפית, מגובה הכביש, עם הנהר... ולחשוב שהיה דרוש מאבק רב שנים כדי להכריז על השטח הזה פארק לאומי (אחד מחלוצי המאבק היה רוקפלר ג'וניור שקנה את רוב השטח עד שהממשל האמריקאי יאות לקבלו).
לכל התמונות מהגראנד טיטון

בילוסטון פגשנו את יותם, שהגיע אחרי נהיגה של יותר מ-12 שעות מדנוור. ידעתי שילוסטון הוא פארק עצום ופופולארי, אבל רק כשבילינו שם יומיים הבנתי שיש בו הרבה יותר מה-Old faithful וכמה בריכות צבעוניות. כמות המים העצומה שזורמת הקיץ במפלי הפארק, מישורי הדשא עליהן רובצות חיות ממש לצד הכביש, לוע הר הגעש העצום שמשחרר קיטור באמצעות הבריכות החמות והגייזרים. ראוי לציון שהפארקים הלאומיים נוחים לגישה ועדיין משמרים טבע ייחודי מופלא. ביקור בהם הוא חובה לכל חובב טבע באשר הוא, בין אם הם (בדומה לגראנד טיטון) גורמים למתבונן לשחרר "ואוו" ובין אם הם מרחבים אינסופיים ומגוונים כמו הילוסטון.

פינת הטריוויה: היכן נמצא הסופר-וולקנו הכי גדול באמריקה? בפארק הלאומי ילוסטון התמוטט הר געש שלם לפני 600,000 שנים בהתפרצות עצומה שהותירה אחריה שקע (בלועזית: caldera). בסרט האסונות 2012, מילוסטון נפתחת הרעה. ואם נמשיך את ה"הכי" של ילוסטון, הוא גם הפארק האמריקאי הראשון שנוסד (1872), אתר מורשת עולמי וכנראה המפורסם מבין הפארקים הלאומיים כולם.
לכל התמונות מילוסטון

פארק מפורסם פחות הוא Glacier, שמיקומו בפינה הצפונית של מונטנה הופך אותו לקצת פחות נגיש, מה שרק מוסיף לחוויה של להגיע לאחת הפינות המרוחקות ב-lower 48 states. אומרים על מונטנה שהשמיים בה גדולים. יש בזה משהו- ההרים והנוף הקיצוני, המיקום הצפוני ומזג האוויר המשתנה-תדיר יוצרים שמיים מעניינים, צבעוניים ואינסופיים. אפילו הנסיעה מילוסטון לגליישר (כולה במונטנה) היתה מרתקת, בין הרים, חוות בקר, נהרות מנוקדים בדייגים, סופת ברקים מאיימת, אגמים ועוד אגמים.

קצת מנופי מונטנה

בגליישר עוברת ה-Going-to-the-sun, הדרך שחוצה את הפארק ומנציחה הישג הנדסי יוצא דופן. נסיעה בה היא חוויה בפני עצמה, פלאי גליישר ניבטים מכל הכיוונים ותוקפים את כל החושים. ב-Logan Pass, שם עובר ה-continental divide, עדיין היה חצי מטר שלג שלא הפשיר (וכנראה לא יפשיר למשך שבועות, כי ירד שלג שם גם במהלך הביקור שלנו). את המסלולים הרגליים שלנו עשינו באזורים אחרים של הפארק. ההליכות זימנו לנו מפגש קרוב עם האביב, הפריחה העצומה ובעלי-החיים שיצאו להנות ממנה.
תמונות מגליישר

פינת השאלה המכשילה: what kind of bear is best? האם זה עובד כמו בחתולים וכולם טובים? אני חייבת להודות שלראות את שני דובי הגריזלי (כנראה אחים) אוכלים שורשים באחו ואז עוברים לצל ונשכבים על הגב היה אחד הדברים החמודים ביותר (ואז די היה לי ברור למה החיה הזו הפכה לדובי פרוותי וחמוד). ומצד שני, הדוב השחור גדל הגוף, שבצעם התברר כאתלט שמסוגל ללכת במהירות מפתיעה (ולטפס על עצים) מספק תחרות די צמודה- that's debatable...

פינת השאלה המכשילה, the sequal: מה יותר מפתיע- לפגוש ישראלים באחד ממסלולי הפארק הלאומי הכי נידח (או לפחות, הכי מרוחק ממקום יישוב רציני) בארה"ב, Glacier, או לפגוש שכנים שלנו מדנוודי (לא מוכרים), שגרים ממש לידינו ואפילו אכלו כבר ב"קפה סבבה"? אני הולכת על השכנים. אמריקאים לא ידועים בתור תיירים דגולים, אם מחוסר עניין ואם מחוסר תקציב וזמן (שבועיים חופש בשנה לא יצליחו לכסות את כל מה ש"שווה" לראות). ראינו מכוניות של מטיילים מכל האזור המערבי של ארה"ב, אבל מהפינה הדרום-מזרחית שלנו בקושי זיהינו רכב או שניים.

קצת מספרים: ב-11 חודשים בארה"ב ביקרתי (יצאתי משדה התעופה) ב-11 מדינות (כולל ג'ורג'יה). נצ, כמובן, ביקר במעל 20 (בטיולים קודמים). בטיול הזה עשינו כ-1500 ק"מ, ביקרנו בשלושה פארקים לאומיים, אכלנו המבורגרים וטונה בכמות שמספיקה לחודשיים לפחות, צילמנו מעל 1000 תמונות, ראינו כמות חיות שמשתווה כמעט לזו שראינו בספארי, חווינו את כל סוגי מזג האויר הקיצי, מחום של כמעט 30 מעלות ושמש לוהטת ועד קור של 7 מעלות, גשם (ושלג בהרים) ורוח שחודרת לעצמות.

נצ: יצאנו לחופשה פנים-אמריקאית ומצאנו חוץ לארץ. הנופים שונים לגמרי ממה שהתרגלנו אליו - ההרים ענקיים ומכוסים בעיקר בסוגי אורנים או שלג וקרח בפסגות. חיות הבר מצויות בשפע, כמו בספארי כמעט. יצאנו לחופשה בשיאו של גל חום, והגענו למקום מושלג ורוחני. אפשר לראות בזה מין שילוב של פטגוניה - קצה העולם, והסרנגטי - מעגל החיים. עדיין לא השתחררתי מהפליאה איך לכל המרחב הזה יש מקום בתוך ארצות הברית, הארץ המאוכלסת והצרכנית הזו. בפטגוניה, זה היה מובן, ממילא כל נקודת ציויליזציה מרוחקת שעות נסיעה. הגודל והגיוון כנראה לא נתפסים. וייאומינג למשל, מדינת הילוסטון, היא אחת המדינות הגדולות בארה"ב, אבל מאוכלסת בכחצי מיליון תושבים בלבד.
אפשר לעבור כאן בין כמה סרטונים - ע"י החצים בדפנות, או לחיצה על ציור הקסטה בתחתית:

אצל האמריקאים אין חוכמות. טבע זה טבע. הילוסטון וגליישר הם פארקים ענקיים, אבל הגישה לתיירים מוגבלת לכמה דרכים בודדות. בילוסטון כמעט אין מקומות להסתובבות רגלית, ולמעשה יש מרחבים ענקיים לא נגישים שאי אפשר בכלל לצפות בהם. הכל גם מסודר כך שלא יהיו טעויות - כאן צריך לעצור, הולכים רק על המסלול הזה, ובסוף ישנה עמדת תצפית יחידה שמבטיחה זוית צילום אופטימלית על המפל. זה קצת הפריע, אני לא אוהב שאומרים לי מה לצלם ואיך.
אם יש דובים ליד הדרך, מזהים אותם לפי אורך הפקק שנוצר - כל אחד רוצה לעצור מהר לפני שיעלמו ולצלם. גם לשם מגיע פקח להמריץ את האנשים להמשיך לסוע. שאר החיות מקבלות פקקים קטנים יותר לפי קונצנזוס כלשהו על סדר העדיפויות.
בגליישר, ישנה כאמור דרך אחת שחוצה את הפארק. כל השאר הם מסלולי הליכה ארוכים, שבהם בילינו 5 ימים. נראה לי שמאז חוגי הסיור לא הלכתי כל כך הרבה, ואני מאמין שגם לא עידית. עד כדי 10 מייל של טיפוס וירידה חזרה (לא פחות מתישה) ביום אחד. כמעט ושכחתי להזכיר את מגוון הפרחים העצום. כל ההרים היו מכוסים בפרחים מכל הצבעים והסוגים. כל כמה דקות "נתקלנו" במין פרח נוסף. גם כאן היו לי בעיות עם הצילום - השמיים הגדולים של מונטנה הבהיקו לי בתמונות (תמונה אחת שמשלבת שתי חשיפות זה הדבר שאני הכי שונא לצלם), והנוף הפתוח והמרוחק לא נתן הרבה אופציות לחידוש ומקוריות. בכל זאת חזרנו עם יותר מ-1000 תמונות וסרטונים.
לפני יום העמצאות האמריקאי העיירות והכבישים מחוץ לפארק התכסו בדוכני מכירה של זיקוקים, בכולם עמדו קונים (אומה צרכנית כבר אמרנו?). במונטנה מותר להדליק אותם מחוץ לערים. הזיקוקים עולים מדולרים בודדים ועד לערכות של עשרות דולרים. בערב ירדנו לאגם הקרוב למקום מגורינו וצפינו במשך יותר משעה במופע שנעשה ע"י אנשים פרטיים, ובלי תיאום, מסביב לאגם. בסוף הסרטון של הזיקוקים אפשר לראות באופק את אלה הרשמיים שהפיקה עיירה מרוחקת.

לסיום שיר על הרי הרוקי של קולורדו, אבל בעצם מתאים לכל השרשרת העצומה הזו.

John Denver- Rocky Mountain High

עשור רביעי

את הסופשבוע הכי ארוך בשנה העברנו בלי אירועים מיוחדים, מעבר לציון יומהולדת 30.
הלכנו לסידורים, למסעדה יפנית ולישראלי בדנוודי (עכשיו יש שניים, אבל כשאנחנו אומרים "הישראלי" מתכוונים למקורי, ולא ל"קפה סבבה" החדש שנפתח. היתרון של השני- הוא לא כשר ושעות הפתיחה שלו לא משוגעות, ככה שאפשר לבוא לארוחת ערב או בסופשבוע. גם כאן הבעלים ישראלי, וניכרות בו השנים הרבות באמריקה- "השניצל בפיתה אל"ף-אל"ף").

 בשנה שעברה בזמן הזה סבלנו מהחום בנפרד, כשנצ היה באטלנטה ואני בכפר סבא. זה באמת נראה כל-כך מזמן.

אז הנה שיר לציון השנה שעברה.

Aerosmith- Dream On

קיץ- ההמשך

אתמול חגגנו שש שנים במסעדה שכבר מזמן שמנו עליה עין, McKendrick's, ברחוב הראשי של דנוודי. עברנו שם הרבה פעמים (זו מסעדה שכנה של Alon's) והיתה לי הרגשה שזה מקום up scale (המקבילה העברית החדשה היא "מפונפן", לטעמי מילה שיש להסיר לאלתר מהלקסיקון), אז התלבשנו בהתאם (שמלה, חולצה מכופתרת). בין ים החליפות והשיער הלבן, אנחנו מובלים לשולחן הכבוד במסעדה הענקית (כשהזמנתי שולחן ציינתי שזה ה-anniversary שלנו). הסטייקים מאוד איכותיים (הפילה שלי היה מדיום-רייר וכ"כ רך שבכלל לא היה צריך ללעוס אותו). גם מנות הים שטעמנו (soft-shell crab ותוספת של פירה לובסטרים) היו מעולות. לסיום קיבלנו קינוח על חשבון הבית.

עוד בזירת האוכל: החמצתי השבוע אבטיח. למי שלא בקיא, זהו מנהג רומני עתיק-יומין (למרות שעד עכשיו לא ברור לי איך ולמה היו אבטיחים ברומניה. בויקיפדיה טוענים שזה מאכל רוסי. משהו שקשור לגבולות משתנים כנראה) שמנפק את החמוצים המוצלחים ביותר. אז למהר למסעדת "יונק" הקרובה למקום מגוריך ולנסות. הלינק הזה (Local eclectic dishes include cow tongue, sheep brain (Easter), caviar, chicken and pork liver, pickled green tomatoes and pickled watermelon) עורר בי תאבון בלתי נשלט לקצת עוגיות ממולאות דובדבנים חמוצים.










היו פה סערות ברקים מרשימות השבוע, אבל שום דבר לא מרשים כמו זה. אליהו עולה באש השמימה ממש. אנחנו מחכים בקוצר רוח לתחיה ורושמים לפנינו לבקר בדחיפות במדינה במערב-התיכון שהמוטו שלה הוא "With God all things are possible".

פינת האתנחתא מתקשה לנקות את האוקיינוס.

Jenny Lewis- Rise Up with Fists

קיץ לא ישראלי

השבוע בישלתי שני מתכונים מ"ביסים", בלוג אוכל של בשלנית מוכשרת וצלמת לא פחות טובה, שכל מתכון שהכנתי ממנו עד עכשיו יצא טוב. הקציפלאפל האלה מעולים עם פיתה וקצת טחינה.

בשבת היינו במסיבת יומהולדת של עודד, הבן של אורי ונעמה. המסיבה נערכה בפארק קרוב ל- Kroger הכשר, שבזמנים רגילים לא יוצא לנו להגיע אליו. שמחנו למצוא שם גבינה לבנה של תנובה, אחרי מספר חודשים שלא הביאו אותה, וגם את בירת המשיח:

בראשון אירחנו את דרור וטלי ושחר ולילך והילדים בבריכה שלנו. בימים האחרונים כל-כך חם ולח, שבריכה היא סיבה לגיטימית לצאת מהבית החוצה למקום בלי מזגן. מסיבת יומהולדת לפעוט בן שנתיים בפארק בארבע אחרי-הצהריים- אממ, פחות...

קצת מספרים: אנחנו פה 10 חודשים. אוטוטו יומהולדת 30.

ביחד 6 שנים.
נראה לי שיר מתאים.

Elton John and Ronan Keating- Your Song

the Big Easy

השבוע הקיץ התחיל רשמית, עם Memorial Day Weekend, אחד מסופי השבוע הארוכים בלוח השנה האמריקאי. ניצלנו אותו לנסוע לניו אורלינס (יותר מ-400 מייל זה רחוק מדי עבור סופשבוע רגיל). העיר היתה חמה ומהבילה אפילו יותר מאטלנטה, אז השתדלנו להסתובב בבוקר ובערב, ואת הצהריים לבלות ב-hot tub של המלון או באיזה מקום ממוזג. על  המיסיסיפי עדיין שטות ספינות הקיטור העתיקות. על שפת הנהר אפשר למצוא הרבה מסעדות ותיקות שמגישות אוכל בסגנון Cajun (קצת חריף) ושוק פשפשים. ב-French Quarter הלכנו לאיבוד בחנויות העתיקות ולא יכולנו להפסיק לצלם מרפסות מעניינות. החלק הקיטשי של הביקור (אין מה לעשות, גם זה חלק מהעניין) היה ב- Mardi Gras World, היכן שמכינים ומאכסנים את רוב התצוגות של הפסטיבל.

ברחובות של ניו אורלינס תמיד יש איזה הפתעה- תזמורות רחוב, תהלוכות חתונה, מטיפים דתיים או סתם משוגעים. כולם באים להשתחרר ב- Big Easy, בלילה במיוחד. צעירים עם כוסות משקה, שרשראות חרוזים צבעוניים נזרקות לכל עבר ומוסיקת ג'אז חיה, הסמל של העיר, בוקעת מכל מיני ברים חשוכים.

הרחקנו עד ה-Garden District, רובע מטופח במיוחד, כדי לאכול במסעדה פופולארית בראנץ' טיפוסי של יום ראשון. האוכל היה כל מה שאוכל צריך להיות: steak and eggs עם hash brown ו- shrimp and grits. התענוג המשיך גם בקינוח המעלף brioche french toast.
ומה יותר מתאים לעשות בממוריאל דיי עצמו אם לא לבקר במוזיאון ה-D-Day? נדמה שכל שאר התיירים בעיר חשבו אותו הדבר. אפילו היו שם כמה veterans שנראה ששמחו מכל ההמולה סביבם. המוזיאון מרשים מאוד והתצוגות השונות עמוסות באמצעי המחשה. ראינו גם סרט 4D שהפיק טום הנקס, שקיבל על עצמו משימה בלתי אפשרית כמעט, לתמצת ב-45 דקות את אירועי (רקע, מהלכים עיקריים ותוצאות) מלחמת העולם השניה (החל מהסבר מיהם "הרעים", מיהם "הטובים", מפה תלת-מימדית עם הקרבות העיקריים ועד הדגמה של כלי הנשק. הסרט מיועד גם לאנשים שלא יודעים שום דבר על האירוע החשוב ביותר במאה ה-20). המוזיאון והסרט מאוד אמריקנוצנטריים, מה שלא מפתיע בהתחשב בקהל היעד. מזל שהאמריקאים התגייסו להציל את העולם. אנגליה? ברית המועצות? מערב אירופה? כל אלה ניגנו כינור שני.

לכל התמונות מניו אורלינס
לבחור שיר על ניו אורלינס זו משימה לא פשוטה (ביקור קצר פה להמחשה). אמנם זה לא הביצוע המקורי, אבל מוצלח לא פחות.
וזה פשוט עושה חשק לחזור ל- fifties (או ל-eighties).  סרט גדול ושיר ענק. בהזדמנות זו אנחנו מאחלים מזל טוב לבלוג לרגל שנה להיווסדו.

Siobhan Magnus- House of the Rising Sun