הודיעו לנו שאושרה לנצ נסיעת עבודה לישראל שבוע לפני שכבר היינו צריכים להיות על המטוס. כרטיסים הוזמנו בחופזה, סופשבוע שלם הוקדש לקניית מתנות (בשנה שעברה הצלחנו להימנע ממרכזי קניות הומים בחודש דצמבר, ועכשיו קיבלנו הוכחה למה זה טוב. כל אמריקאי נתקף שגעון קניות קיצוני לקראת חג המולד, לא משהו שכדאי לראות פנים מול פנים) ושאר הימים לסידורים ואריזה.
ההתראה הקצרה הפכה את הנחיתה הראשונה שלנו בארץ אחרי המעבר לביקור הפתעה עבור שתי אימהות ואבא (עבר בשלום, בלי אמבולנס או התעלפויות, רק תדהמה וקמת דמעות. הקליפים המרשיעים יפורסמו בהמשך). לא ידענו למה לצפות מביקור ראשון, ועוד לא מתוכנן, אבל הזמן הספיק בדיוק להיפגש כמה פעמים עם המשפחות (ולהשלים קצת שעות אחיינים משני הצדדים)
וגם עם חברים (אביהו ואסתי, ייטב ויכין ואילנית).
גם בגזרת האוכל היטבנו לבצע את "הזמן קצר והמלאכה מרובה"- הספקנו לטעום/לנשנש אוכל ישראלי (חומוס, קוטג' טרי, רוגעלך, שניצל, מיץ רימונים, מיץ גזר, מנות ביתיות בשוק מחנה יהודה, ארוחות בוקר במלון וגם אחת די שווה ב"בנדיקט", שהיתה בעצם ארוחת ערב), אוכל של אמא וגם קצת במסעדות (ה"קצת" הוא כי לא רק שהכל היה יקר עוד לפני שנסענו, עכשיו זה רצח. אפילו ארוחה עסקית זה בעצם מנה עיקרית שמתחילה ב-60 שקלים. אין לנו פה מחסור במסעדות, אז אכלנו בכמה שמתיימרות להיות זולות: Goocha החביבה לפירות ים, "לה גאטרי" לקראסון הטוב ביותר, "מינה טומיי" ו"ג'ירף" לאסיאתי (גם פה יש מנצחת ברורה, מינה טומיי), "פיצה עגבניה" ועוד קצת סושי). נדגמו גם גלידות לרוב (של "וניליה" הרבה יותר טובה משל "אייסברג"). רק כנאפה לא הספקתי.
בכבישים ראינו הרבה מחלפים וגשרים חדשים, אבל הבעיה הישראלית הגדולה, הפקקים, רחוקה מלהסתיים. שעה וחצי מהרצליה לרחובות??
המלון היה ככה-ככה, ממש לא מה שהיה ניתן לצפות מחמישה כוכבים בישראל (כוכבים, כך מסתבר, הם משהו שרירותי שלא ברור מי מחלק ובאיזה תקן המלון אמור לעמוד), אבל מה שאי אפשר לקחת ממנו הוא הנוף:
אילולא הסערה הגדולה שהתחוללה בימים הראשונים לשהותנו היה כמעט בלתי אפשרי להאמין שהמדובר בחודש דצמבר.
בערב לפני הטיסה עוד הספקנו ללכת להופעה של הסולן של Travis, פראן הילי, ב-Loft. בשנה שעברה הוא עשה סיבוב הופעות עם חברו ללהקה, אנדי, אבל עכשיו סיבוב ההופעות הוא לכבוד אלבום הסולו הראשון שלו, Wreckorder. בהופעות שלו הוא נהנה לספר סיפורים חביבים, מעין סטנד-אפ (במבטא סקוטי כבד), שמתובלים בשירים בסגנון אקוסטי.
בחג ההודיה הזה החלטנו לבדוק את הדופק בבירת העולם החופשי/ המערבי/ הצרכני. וושינגטון מרוחקת רק 10 שעות נסיעה מאיתנו, מה שנראה לחלוטין אפשרי (יותר בהלוך מבחזור; מה לעשות שצריך גם לחזור). ה- Road Trip היא מסורת אמריקאית וותיקה שתועדה מכל זווית אפשרית במיטב סרטי הוליווד. לא קרה לנו משהו מרתק מדי בנסיעה דרך הקרוליינות ווירג'יניה, הגיוון היה בעיקר באוכל שלקחנו איתנו (כדברי השיר, "Fully loaded we got snacks and supplies").
הגענו לוושינגטון בצהרי חמישי, חג ההודיה. אנחנו ועוד כמה תיירים אסיאתים הסתובבנו באחד ממוזיאוני הסמית'סוניאן, ה- National Museum of Natural History. כמו כל מוזיאון טבע, אפשר לראות שם אבנים (ממאובנים ועד ה-Hope Diamond) ועצמות (לוויתנים, כרישים קדומים, גולגלות של הענפים השונים של העץ האנושי ואיך אפשר בלי כמה דינוזאורים), אבל הכל מוצג בצורה מודרנית ומעניינת. כמעט כל מוצג הוא הוכחה לאבולוציה וכמעט כל הסבר מזכיר את המילה הכה-שנויה במחלוקת במדינה הזו, מילה שהיא כבר מזמן לא תיאוריה אלא עובדה.
אחרי המוזיאון נסענו למלון שלנו, שנמצא בקצה הצפוני של האיזור האיני, Dupont Circle. המלון לא רק שייך לרשת Omni, הזכורה לטובה מניו אורלינס, הוא מלון עם היסטוריה ושיק (ביל קלינטון ניגן שם בסקסופון בערב ההשבעה שלו) ואנחנו מקבלים קצת פינוקים כחברי מועדון.
בערב התחלנו את המסע הקולינרי שלנו, שכיאה לעיר כל-כך קוסמופוליטית, היה חובק עולם. התחלנו בהודו, of all places. אני לא מחובבי המטבח הזה (ושוב תודה לרינה פושקרנה), אז היה נראה לי הגיוני לעשות חוויה מתקנת במסעדה שמדורגת ראשונה ב-tripadvisor. מסתבר שאפשר לעשות אוכל הודי מעודן, עשיר בטעמים ומקורי.
את הבוקר של אחרי החג רוב האמריקאים מבלים בקניות ("יום שישי השחור"). אנחנו הלכנו לסיור מודרך ב-Capitol Hill. כשיצאנו עם המון פרטי מידע חדשים על הארכיטקטורה של הבניין וההיסטוריה שלו, חיפשנו מסעדה קרובה. הפתוחה היחידה באזור היתה אתיופית, שנצ לא היה מעוניין לנסות. זה אחד המקרים הבודדים שלא הייתי צריכה להתעקש, כי הארוחה הזו הזכירה לי את כל מה שלא אהבתי באוכל הודי (עד יום קודם)- מעין "שליכטות" של אוכל צבעוני (נזידים) שאמורים לנגב עם הלחם האתיופי, האינג'רה (= פנקייק קר ואפור). אויש, לא נורא- תמיד חייבת להיות נפילה אחת בכל טיול. מלאים אך לא-מי-יודע-מה מרוצים הלכנו לסיור בספריית הקונגרס, שהיא לא רק הספריה הגדולה בעולם (למה זה לא מפתיע שמשהו אמריקאי הוא הכי גדול בעולם?) אלא גם ספריה יפהפיה, שנבנתה כדי להוכיח שגם לאמריקאים יש מה להציע בענייני תרבות.
העיר בכלל היא חלון ראווה למגלומניה האמריקאית. הכל גדול, אבל גם עשוי בטוב טעם. וושינגטון הזכירה לי את פריז, בתכנון שלה, בניקיון ובאדריכלות המאוד מרשימה. האנדרטאות, המוזיאונים השונים ובנייני הממשל גורמים לבית הלבן להראות כאחד הבניינים הפחות משמעותיים בוושינגטון. אחרי השקיעה טיילנו על אנדרטת לינקולן והסתכלנו עוד קצת על העיר. נצ: יש מקומות בארה"ב שהם גדולים בלי סיבה, בלון נפוח בלי תוכן אמיתי. כך הרגשתי באופן כללי בניו יורק. את וושינגטון דווקא לא ראיתי כמקום מגלומני. מאחורי כל אנדרטה, באמת ניצב חלק מהמורשת האמריקאית, שהסיפור שלו חשוב לכולם. מאחורי כל מוזיאון וספריה באמת ניצבת כל התרבות של המקום. מה לעשות שיש להם הרבה מה להציע? עוד הבדל בין ניו יורק לוושינגטון -באחת הכל לגובה, ובשניה לרוחב. :צנ
ארוחת הערב של שישי נשארה במזרח. מסעדות תאילנדיות בדר"כ לא מכזיבות, וגם זו בדופונט סירקל היתה טובה מאוד.
בשבת רצנו על הבוקר לתור לכרטיסים לעלות ל- Washington Monument. לפחות לא עמדנו לחינם, ובחרנו לעלות בארבע, בדיוק לדמדומים. משם התחלנו ללכת לאנדרטאות המלחמות השונות (זו של מלחמת העולם השניה ושל מלחמת קוריאה שונות כל-כך זו מזו, ושתיהן מרשימות) ולמוזיאון השואה. מלבד השאלה למה בכלל יש לאמריקאים מוזיאון שואה, המוזיאון עושה היטב את העבודה של הסברת השואה למי שלא גדלו עליה. ראינו גם תערוכה חדשה בנושא תעמולה ויצאנו להתאושש בארוחת צהריים, הפעם בשוק אוכל לטיני באזור Adams Morgan. נצ: מציאות המוזיאון הכה פרו יהודי במרכז איזור המוזיאונים שכולם לתפארת האומה האמריקאית בלבד, דורשת עניין נוסף. אחרי הכל, כבר היינו במוזיאון מלחה"ע ה-II בניו-אורלינס, שבוודאי כל אמריקאי מזדהה איתו ביתר קלות.:צנ חזרנו לאזור המוזיאונים ונכנסנו למוזיאון החלל והתעופה, שיש לו המון פוטנציאל אבל הוא קצת מיושן (לא בתוכן, אלא ברמת התצוגה). יצאנו לרוח הקפואה כדי להגיע בזמן לעלות לוושינגטון מוניומנט, סיור שסיפק לנו עוד כמה עובדות מעניינות על האדם שעל שמו נקראת העיר. בערב רצינו Comfort Food, ומה יותר מחמם מזוג קוריאנים קשיש שמבשל אוכל אותנטי במסעדה קטנטונת ב- Adams Morgan.
חשבנו שזה היה אקורד הסיום הקולינרי להפעם, אבל ביציאה מהמלון בראשון בבוקר נתקלנו בשוק האוכל של דופונט סירקל. המקום היה הפתעה חביבה לסיום, כל מה שקנינו ל-Road Trip חזרה היה טעים מאוד. משהו אחד נראה כל-כך מפתה שלא יכולנו להתאפק ואכלנו במקום. דוכן של מאפים צרפתיים אמיתיים באמריקה זה לא דבר שאפשר להתעלם ממנו. מאפה בצק העלים עם קרם השקדים והשוקולד החזיר אותנו לרובע הלטיני בפריז. היינו חייבים להוריד את הקלוריות איכשהו אז נסענו להסתובב בקתדרלה הלאומית, מבנה שיכול להתחרות בכנסיות העתיקות והמפורסמות של אירופה. המשכנו על נהר הפוטומאק ל- Great Falls לטיולון בטבע והתחלנו את המסע המפרך דרומה, לארצות החום.
בשנה העוברת שכללנו מאוד את אמנות הקניות אונליין. חופשות ברור שמזמינים באינטרנט, אבל גם עוד הרבה דברים לבית ולאוטו שפשוט יותר זולים ב-eBay וחבריו. מעקב יומיומי אחר אתר הקופונים "כלכלת בית" ניפק לנו כל מיני דילים שווים (לוחות השנה שאצל ההורים, למשל). נצ עשה לי הפתעה והכין לי אלבום תמונות מאפריקה, שכולל משלוח עלה לנו... כלום. כן, כאן עינו של אף אחד לא צרה במתנות חינם ואין חְשש-כפל-מבצעים. חווית הקניה והרצון לשמר אותך כלקוח חשוב מאוד, גם אם הפרסום בצורה הזו עולה לא מעט. מחיר חציוני לחדר במלון שהזמנו אתמול באינטרנט עולה ב-50$ יותר מהמחיר אותו שילמנו. אל חשש, מה שחסכנו כאן נדע להוציא במסעדות ומזכרות. נצ:
כדי להגיע לעבודה, אני צריך לסוע 10 מייל על הI-285, ההייוויי (highway) שמקיף את כל האטלנטה-מטרו. הרדיוס של הסיבוב שהכביש עובר בו מחוץ לעיר מספיק גדול כדי שבזמן הנסיעה אני בכלל לא מרגיש בנטיה לכיוון כלשהו. יוצא, שהרבה פעמים כשאני מגיע בבוקר לחניון של העבודה, אני מוצא את עצמי תוהה איך השמש הגיעה לצפון. הכיוונים נמצאים אצלי גם בתת מודע, והבלגן הזה משרה עלי בלבול למשך כל היום. מדי פעם אני בוחן מחלונות הקומה השישית את היערות שמסביב (כן כן, יערות), כדי להתמקם מחדש.
כששאלו אותי בארץ, נניח בתור לארומה, מה שמי, נמאס לי להגיד: "נצר, נ-צ-ר", ואחר כך נמאס לי לקרוא לעצמי : "קולן בקוף", אז קראתי לעצמי "גולן". כאן, האמריקאים ממש לא הסתדרו עם "נצר", אז חשבתי להקל עליהם עם "נצ" - נשמע כמו רשתות באנגלית. גם זה לא הלך, אז עברתי ל-Nate - נו, יותר מזה?! לא יודע למה, אבל גם השם הזה מלווה תמיד בהרמת גבה. לכן, מעכשיו קיראו לי Jake. וכבר שמעתי סיפורים על כאלה שניצלו את חוסר הפורמליות של השאלה בסטרבאקס כדי לקרוא לעצמם "בונד, ג'יימס בונד", דארת' ויידר, או איזה סלב אחר.
פעם אחת שאלתי מישהי בעבודה (כהת עור, אבל זה בקושי קשור) אם היא בחרה את העגילים שלה מסיבה מיוחדת, או סתם כי הצורה מצאה חן בעיניה. העגילים נראים כמו שלוש לשונות אש שיוצאות מנקודה אחת. לא היתה לה סיבה מיוחדת, אז הסברתי לה שלי זה מזכיר את ה-'ש' של 'שדי' מעיצובי מזוזות. היא לא הכירה את המילה מזוזה, ולא מה זה יודאיקה, אבל כן מכירה את המילה 'שדי' וכשהתחלתי להסביר שיהודים שמים את המזוזה בכניסה, היא ידעה לקשר את זה לפסח. שלחתי לה לינקים מוויקיפדיה על 'שדי' ושמות השם (נדמה שיש ערך על כל דבר), והראתי לה אתר של מזוזות שרואים עליהן את ה'שין' שלה. ההתלהבות היתה רבה - היא הבטיחה שתלך עם העגילים כל הזמן, היא תראה אותם לפסטור שלה, ובכלל שסוף-סוף היא לומדת משהו חשוב בעבודה. אחרי כמה ימים עוד שמעתי אותה מספרת על זה למישהי אחרת.
ביום פרויקט אחד נסענו כולם (אנחנו בקושי 20 עובדים במשרד) לראות סרט. בחניון, אחד העובדים (שבינתיים עזב) ראה את הדג שלנו על המכונית, ושאל נדהם (באנגלית) : "מה, אתה מאמין במה שדרווין אמר?!". הוא אגב יהודי שהגיע לארה"ב מרוסיה בלי לעבור באמצע דרך המקפצה הישראלית הסטנדרטית. אז גם הסתבר לי שהוא בריאתן. עכשיו אני מצטער שלא ניצלתי את ההזדמנות להרביץ בו תורה. הנושא כל כך ברור לי ושגור על פי שזה ממש חטא שלא הסברתי את עצמי. הוא תפס אותי לא מוכן, נאלצתי לענות באנגלית, כשאני יודע שעוד 5 דקות כבר צריך להכנס לאולם. אז בחרתי רק לענות למטר השאלות בקצרה, בלי רקע ובלי התקפה נגדית. חשבתי שלכל היותר כבר אמצא הזדמנות אחרת ללבן את הענין. ההזדמנות לא הגיעה כמובן, לא כשעוד היה במשרד ובוודאי לא כשעזב. עד היום אני שרוי בהלם, איך יכול מישהו להיות שרוי בחשכה הזו כשהוא שוחה בענייני הייטק, נמצא בחברת אנשים כמוני, מודרני ובוגר ?! איך נתתי להזדמנות להחזיר אדם אובד למוטב לחמוק בין האצבעות?!
..."כן, מה זאת אומרת?"
"כשאתה רואה את כל המורכבות מסביב, אתה חייב להבין שיש מתכנן, לא?"
- "לא, אני יכול להסבי..."
"האדם יצר תוך כמה מאות בודדות את כל זני הכלבים, הנה דוגמא לזה שצריך מתכנן"
- "מה?! זו הדוגמא שלי! ככה אני נותן דוגמא ליכולת של ברירת המתאימים להתרח..."
"פעם היה מחשב 8086 והיום יש מחשב סופר-על. אתה חושב שכזו התפתחות היתה יכולה לקרות סתם ככה באקראי?"
- "אוי, רק לא השטות הזו. שמע, אם אתה מתחיל עם הטיעונים החבוטים האלה, תדע שאין לי בעיה לענות על כול..."
"אז מה התכלית?"
- "אין תכלית". [שיט, נפלתי. הלכתי רחוק מדי. הייתי צריך להחזיר באותה שאלה אליו. מעניין, אם הייתי אומר שיש לי מטרה בחיים, והיא נענית לצו הגנטי, האם זה היה עדיף? כשמשחקים איתי ב"שלוף" הבסיס הביולוגי שלי יורה ראשון]
והנה חבר אחר לעבודה מספר על התיאוריה החדשה שפיתחו רק לאחרונה אחרי מחקר מעמיק של 10 שנים - האדם הראשון הגיע מאפריקה! כל שאר הצורות שבהן אפשר למצוא את בני האדם (נניח לרגע שאפשר לקרוא לכך גזעים - מלוכסנים, אירופאים, אינדיאנים וכו') מקורן באותו אדם שחור. התפלאתי, "מה היתה התיאוריה עד עכשיו?". הוא התפתל, מנסה להסביר מה שלימדו אותו בבית הספר (גם הוא אגב, במקור מרוסיה) בשילוב עם ההבנה שלא יכול להיות שבכמה הזדמנויות שונות נוצרו יצורים זהים למעט כמה הבדלים מינוריים. חקרתי עוד, והתברר שראה סרט, באמת מעניין מאוד, על מיפוי מדויק של כיבוש העולם ע"י האדם לפי מעקב גנטי. כלומר, עוד אישוש מדעי למה שכבר נדמה היה לי שנחשב טריויאלי.
[ בשיחה אחרת מישהו הזכיר את המאמר הזה - הנקודה היהודית במחקר נדידת הגנים. ]
הוא גם לא יודע מי זה דוקינס. כנראה שהטעות אצלי. חשבתי שהדברים ידועים ומפורסמים, ומסתבר שחלקית הצדק עם דוקינס - עם כל המדע, החידושים וההמצאות שמסביבנו, האמונה הטפלה עדיין שולטת.
כבר יצא לי להזכיר שבמדגם לא מיצג בין חברי לעבודה, חלקם מתמטיקאים בהכשרתם, אף אחד לא שמע על גֹדֶֹל, על משפטי אי השלימות שלו, אֶשֶר ובקושי מי זה באך. על הספר שהשרה עלי את הסקר, ושמסתובב אצל אבא, לא שאלתי.
ואגב סרטים, הזכרנו כבר את ביל מאהר. הנה סרט תיעודי חשוב שלו ומאוד מומלץ - "רליג'ולוס". מאהר מצליח לזרוק את האמת בפרצוף המרואינים, לרוב בלי שירגישו מרומים או מושפלים.
בסוף השבוע האחרון הוזמנו לבראנץ' מושקע אצל שחר ולילך. נכחו כל חברי הצוות ומשפחותיהם. הבאתי עוגה, אבל הפעם היה לי תירוץ - בדיוק הגיע היומולדת.
אחר כך הלכנו לבזבז כסף בקניון. הפרסומת הלא סמויה בכותרת הבלוג נמצאית על ספל שכבר שנה שלמה קורץ לי מהמדפים עם ציור של פידמונט-פארק. (אז פרגנתי לעצמי).
בעצם כולם היו בקניות. מרגע שעבר ההלואין, פרצו מכירות החגים הגדולים - ההודיה, כריסמוכה וראש השנה. מי שרוצה, כבר יכול להצטלם על ברכי סנטה בקניון.
השבוע גם השלכת הגיעה העירה. מעניין לראות את התקדמות ה"קו האדום" מלפני חודש במיניסוטה, דרך השיט בטנסי ועד הדרום.
בלי סיבה ממש מיוחדת, אולי זה הסתיו שהגיע, אולי עוד המנגינה של Bruch ל"כל נדרי" שנתקעה לי בראש בביצוע הנהדר. בכל אופן, הנה מגדולות המבצעים (אולי צ"ל מגדולי? המבצעות?), עם היצירה שנקשרה לשמה. אגב, זו בין היצירות היחידות שאני יכול להמליץ עליהן ונכתבו במאה האחרונה.
בשבוע האחרון עשינו קצת מכל דבר, אבל בעיקר עבדנו קשה וחיכינו לסופשבוע. גילפנו את הדלעת הראשונה שלנו.
כשהיינו בקניות שמנו לב לעגבניות עם "אזרחות כפולה"(Made in Canada) :
ביום שלישי הלכנו להופעה של קריס אלן בטברנקל, מקום שמשדרג את חווית ההופעה בכמה רמות, כשכל הנוכחים רואים ושומעים מעולה.
באותו יום וביום למחרת היתה ברחבי המדינה Tornado Warning. בג'ורג'יה טורנדו זה משהו נדיר, ובסוף הוא עבר את המטרו שלנו בלי לגרום נזקים.
ביום שישי רוני ואיילת הגיעו אלינו ללילה אחד, בדרך לירח דבש במערב היבשת. הדרכנו אותם על קניות ולקחנו אותם לארוחת ערב ב-Sotto Sotto, מסעדה איטלקית טובה שנצ היה בה באחד מביקוריו הראשונים פה, לפני 7-8 שנים (וכמובן שלא שכחנו לקנח במרק השוקולד המפורסם שלהם. כן, זה מעולה בדיוק כמו שזה נשמע). למחרת נסענו לשוט על Carters Lake, אחד האגמים היחידים בג'ורג'יה שאסור לבנות בתים על חופיו. האגם היה קריר, נהננו מצבעי השלכת ומהשמש החמימה הכמעט אחרונה לעונה.
המשכנו לצ'טנוגה, לתצפית מ- Point Park (היכן שנערך "הקרב מעל העננים" במלחמת האזרחים) ולשיט שקיעה וצבעי שלכת על ה- Tennessee River.
בראשון נסענו עם טלי ואסף ל-Helen, לעוד טיול שלכת, הפעם בפסגה הגבוהה של ג'ורג'יה, בנקודת המפגש בין ארבע מדינות- ג'ורג'יה, צפון קרוליינה, דרום קרוליינה וטנסי (אם מוסיפים לזה את התצפית משבת, בה עמדנו במפגש של שלוש מדינות- טנסי, אלאבמה וג'ורגי'ה, היינו בתוך פחות מ-24 שעות בחמש מדינות!! או לפחות תצפתנו עליהן).
בראשון הלכנו לאירוע המרכזי של האזור בהלואין: לרחוב Briers North בדנוודי, רחוב בעל מסורת של קישוטים larger-than-life. כמות בתי הקברות, הזומבים, המומיות ושאר המתים-חיים היתה מרשימה, ובכלל חשבנו לעצמנו ששוב האמריקאים לוקחים את עצמם ברצינות. יש חג, אז עושים הכל כדי להכנס לאווירה שלו. כולם מתחפשים, כולם עושים trick ot treat, כל הבתים מקושטים, כולם קונים דלעות ומגלפים אותן.
נצ: בבסיס מילואים של חיל האויר לידינו אירגנו מופע אוירי. חנו שם מטוסים על הקרקע שלידם הצטלמנו. אפשר היה גם להכנס לגדולים מבינהם. מסתבר שיש שלוחה של חיל האויר שתפקידה הוא שימור והנצחה (CAF) והיא נודדת עם תערוכת המטוסים הישנים האלה, ותיקי מלחמת העולם השנייה וקוריאה, שעדיין טסים, ממופע אחד לשני. בהמשך, נעמדנו יחד עם כולם (פגשנו שם את איריס, אורי והילדים) מול מסלול ההמראה ובהינו בפעלולים בשמים. לא היה שם תרגיל חדש מדי, אבל עדיין היה מרשים. האטרקציות העיקריות היו ה-F18, F16, שמיניית פעלולנים מקנדה בחיזוק אמריקאי אחד, ושישית "המלאכים הכחולים". ל"מלאכים" לא חיכינו - הם הופיעו בסוף היום, כשהבטן כבר קרקרה (באתר היו רק דוכני נישנושים) והשמש כבר חרכה (בערב עוד הדהד לי הראש מחצי מכת החום שחטפתי). שמעתי שהיו מדהימים.
הסרטון שערכתי כאן הוא לסקרנים או ל"אוהבי הז'אנר בלבד". למעשה מה שמושך את תשומת הלב בסרטון, זה החלק הקולי של בירבורי הכרוז - באנגלית זה נשמע יותר טוב, נכון?!
קצת על הארגון של האירוע (שהמשיך גם ביום ראשון). הכל היה בחינם! מעבר לשעות הטיסה של כל המופיעים, היה חניון של לוקהיד-מרטין ליד שדה התעופה ועוד 2 חניונים אי שם בג'ורג'יה למי שבא מרחוק. לכל חניון הגיעו עשרות אוטובוסים שאספו את המוני האנשים עד לרחבת התערוכה. היו סדרנים, חיילים, שוטרים, מכשירי בידוק ותחנות ממוספרות. בין המטוסים על הקרקע הסתובבו מתנדבי חי"א להדרכה ועזרה. ההכנסה היחידה היתה מדוכני האוכל והמזכרות. רק סככות היו חסרות, כי הכובע לא עוזר כשמסתכלים למעלה כל הזמן. בהמשך מצאנו מקום מתחת לכנפי המטוסים החונים.
האם היה צריך להשליט סדר? ממש לא. התור בחניה מהאוטו עד לאוטובוס ארך כשעה והתעקל בין טורי המכוניות. שום בעיה לא נרשמה בזמן הזה, כשההמונים (מכל שכבות האוכלוסיה - זה בחינם, אמרנו?) עומדים בסדר מופתי ומתחילים לקשקש עם הסובבים (אחרי שזיהה עברית, התחיל לדבר איתנו בן של מיסיונרים נוצרים שפעלו בארץ 7 שנים). זה מזכיר לי קטע ידוע של השוואה בין איטלקים (הישראלים כנמשל) והארופאים האחרים בכל מיני תחומי התנהגות. למשל, משמאל הקטע של עמידה בתור.
אנחנו לא ממש ידענו לאן מגיעים, אבל מסתבר שלכל האחרים היה ברור שצריך להגיע עם כסאות מתקפלים. הם כבר מתורגלים היטב לאירועים כאלה.
על סוף השבוע האחרון צריך להגיד תודה למר צוקרברג, מייסד פייסבוק. בפייסבוק מצאתי את ריקי, חברה מהתיכון שעברה למינסוטה בעקבות בעלה, ג'סטין, קצת אחרי שאנחנו הגענו לאטלנטה.
נחתנו ב- Minneapolis ליום שמשי וחמים, אירוע די חריג בסתיו הצפוני. ניצלנו אותו לשיט באגם Minnetonka. חמשתנו, ארבעה הולכים-על-שתיים ואחת שהולכת-על-ארבע (גורת גולדן רטריבר חביבה וסקרנית שעונה לשם רייגן. כן, על שם הנשיא הנערץ על כל רפובליקני מתחיל), רבצנו בסירה ונהננו מהעצים בשלכת מסביב לאגם.
[ מי שכבר שם לב לריבוי ה- Minne, שתי נקודות! המילה הזו משמעותה באחת השפות האינדיאניות "מים". ויש הרבה מים במינסוטה, שספרה את אגמיה ומתגאה ב-10,000 מהם. ]
ביום הנחיתה, ריקי הכינה ארוחת בוקר אמריקאית כהלכתה - ביצי עין ובייקון עם טוסט ועגבניה בצד (עגבניה בארוחת בוקר זו תוספת לגמרי ישראלית). היה טעים, והיינו רעבים מהשעות בדרכים אז טרפנו הכל.
למחרת השלמנו את רפרטואר ארוחות הבוקר האמריקאיות ב-Hell's Kitchen (אין קשר לריאליטי של השף גורדון רמזי) עם huevos rancheros וְ-eggs benedict עם סטייק ביזון.
המסעדה ממוקמת בדאונטאון של מיניאפוליס, עיר קטנה אבל מרשימה יחסית, שבכלל נראה שבורכה בפינות חמד, אגמים ושבילי אופניים. מצד אחד של המיסיסיפי, מרכז אוניברסיטאי עם סטודנטים בליינים (באטלנטה אין אזור בילויים כזה גדול), ומהצד השני, מרכז העיר עם בארים, איצטדיוני ספורט ופארקים. שרפנו את הקלוריות ברכיבת אופניים בין שני אגמים, פארקים ובתי יוקרה והתפעלות מה-lifestyle של העיר הצפונית.
בערב אכלנו בסושיה הטובה בעיר, Origami, וטיילנו קצת על גשרי הנהר.
צילמנו קצת וידאו באגם מינטונקה ואחר-כך גם בטיול הערב במיניאפוליס, שם נתקלנו בשתייני ה-PedalPub.
בראשון טיילנו בפארק ובמפלים של Minnehaha (הא הא, הנה עוד Minne).
כשחושבים על מרכז ארה"ב, עולה בראש תמונה של ארץ ישנונית ושמנה, מרחבים של כלום (או חיטה, או תפוחי אדמה), שלרוב מכונים Great Plains. ברור שבמרחבי מינסוטה אפשר למצוא גם את זה. בעיר הבירה, לעומת זאת, החיים הטובים. השבילים המיוחדים לאופניים ואלה המיועדים לרצים, עוברים דרך העיר אל הפארקים הצמודים אליה ומלאים באנשים (מעניין איך זה עובד בחצי השנה של הקור המקפיא בעיר, אחת הקרות ביותר בארה"ב).
פינת האתנחתא באוירה רומנטית- ריקי וג'סטין הכירו ב-JDate ואחרי שתי "פגישות" (ביקורים הדדים בישראל וארה"ב) החליטו להתחתן. ממש Modern Love. השיר הזה נשמע כאילו יצא היום לרדיו, ולא בשנת 1983 (שבכלל היתה שנה טובה במוסיקה).
לאחרונה שמענו על ה-Georgia Canoe Assosiation והוזמנו למפגש שלהם על ה-Chattahoochee. כבר מזמן רצינו לשוט בנהר, אבל זה לא מתאפשר לנו לבד (בעיית הרכב האחד. חייבים למצוא חברים-לשיט). שמים בהירים, רוח קרירה, נהר שקיבל קצת גשם לאחרונה- כל אלה הפכו את השיט למהנה למדי. מדהים כמה טבע יש כ"כ קרוב לבית (דיסקליימר: הנהר נחשב למזוהם מנהרות ג'ורג'יה, באופן טבעי כי הוא נמצא בתוך מטרופולין ענקי. אבל בעשרים השנה האחרונות מקפידים יותר).
כמובן שכל החברים באגודה הגיעו עם ציוד הולם, מביגוד ועד קיאקים קטנים ומאובזרים למופת. יש עוד לאן לשאוף. בינתיים אנחנו רוצים להספיק עוד כמה שיוטים לפני החורף. לתמונות מהשיט
שיר מקסים ורגיש בפינת האתנחתא
וגם עם חברים (אביהו ואסתי, ייטב ויכין ואילנית).
