סיור שלג

לפני שבועיים התחלנו לסדר את הדירה. בשלב זה, רוב הדברים כבר פורקו, נצ סידר לא רע את המטבח (למרות שדווקא הוא לא משופע במקומות איכסון) וגם התקין עוד מדפים בארונות הקיימים. בסופשבוע שעבר (לפני 10 ימים) נצ גילה שהוא יצטרך לעבוד, אבל כמה שעות ביום שבת בערב נאלצו להסתדר שם בלעדיו. אנחנו כבר הזמנו כרטיסים להופעה של Snow Patrol (השירים שלהם שמכירים, בארץ לפחות, הם chasing cars ו- chocolate. בארה"ב הלהקה יותר מוכרת) ב-Tubernacle. האולם בדאונטאון אטלנטה הוא קטן יחסית, וממש מוצלח להופעות. יכולנו לראות את הלהקה מקרוב, לראות כל הבעת פנים וממש לחוש את האנרגיות שלהם. הסולן היה פטפטן וכריזמטי, פשוט ידע לתת שואו ויצר חיבור טוב עם הקהל. נצ מאוד נהנה למרות שלא הכיר כמעט אף שיר. גם להקת החימום, ה- Plain Whity's, היו טובים (יש להם שיר מוכר, Hey there Delilah, אבל דווקא השירים האחרים ששמענו טובים יותר, למשל Hate, Let me take you there ו- 1,2,3,4 מההופעה בטברנקל. כמה מפתיע שבגלגל"צ שמים רק דברים שכבר גובלים במאוסים). התלבטתי איזה שיר מההופעה לשים פה, אז שמתי שניים.
_
Snow Patrol- Run                                 Snow Patrol- Open Your Eyes
גם השבוע האחרון חלף מהר בסידורים. לפחות נצ הספיק לאפות עוגה (מלכת שבא, כמובן).
ביום שישי הלכנו לסרט בקולנוע ב-2 דולר. הסרטים שם לא הכי חדשים, אבל די נחמד לשלם סכום זעום כזה לכרטיס (אפילו הגלידה במקדולנדס שליוותה אותנו בסרט עלתה יותר) ולראות סרטים שעוד לא יצאו ב-DVD. ראינו את הקומדיה הבאמת-מצחיקה The hangover ("בדרך לחתונה עוצרים בוגאס". הפעם אני מבינה לגמרי למה לא תרגמו את השם המקורי כהלכתו. "החמרמורת" זה ממש לא שם שיביא קהל לבתי הקולנוע). לשם שינוי, צחקנו כל הסרט, ולא רק ב-20 דקות הראשונות (רוב הקומדיות ממצות את הרעיון המצחיק בהתחלה ואח"כ הסרט נמתח ללא מטרה).
בשבת, נסענו לאגם Allatoona כדי לראות את תחרות הסירות של המועדון שבו חבר גם גיל.
נצ: אבא הצטרף למועדון הזה כבר מזמן. החברים במועדון הזה שותפים לבניית סירה לפי אותו הדגם (Puddle Duck Racer, להלן ה"ברווזון") וגם אבא בנה ושט בכזו. לחברים האמריקאים יש אגמים שלווים בכל פינה, ולעומתם אבא צריך לנווט את קליפת האגוז שלו בין משברי הים התיכון. צריך לראות איך הלייפ-סטייל, חיי החברה והיציאה לטבע מוטמעים כאן כחלק מהשגרה. אפשר למצוא קבוצה לכל עניין, מקום לכל פעילות ותמיכת הסובבים לכל דרישה. כך למשל מועדון הברווזון הכריז על "תחרות" שנתית באגם ליד אטלנטה - רשויות האגם התגיסו לספק משגיחים ועוזרים צעירים, המזח (הטבוע עוד מהשטפונות) נותר חופשי ממפריעים ובערב ארגנו להם בופה חופשי בבר קרוב. חברי הברווזון שפגשנו שם טענו שלא ממש ארגנו כלום, הדברים פשוט קורים מבלי שהיה צריך להכריח מישהו לעשותם. הם שהו שם 3 ימים, מבלים בסדנאות, אוכל ובטלה וגם כמובן שיט. אחרי שרואים את שולחן הפרסים מבינים למה המילה "תחרות" במרכאות, כל אחד תרם גביע מְבּוּרוָז כשהכוונה שיהיה חסר ערך ככל האפשר. רוב חברי הברווזון נראו כפנסיונרים, ולמעשה הזכירו את אבא בהרבה מובנים, בלבוש, מראה והתנהגות. מעניין אותי לדעת אם היה זה רק צירוף מקרים שהצטרף למועדון שאלה חבריו? מסתבר ששמו הולך לפניו במועדון הזה, וכולם מאוד שמחו לראות את הנציגים שלו והחליפו איתנו חוויות. הם גם צירפו אותנו לסירת מנוע שעשתה סיבובים ליד הסירות בזמן התחרות, אז קיבלנו מבט מקרוב על הסירות ועל האגם היפהפה שהם בחרו בשביל התחרות הזו.

אפשר לראות כאן את אלבום התמונות המלא מהביקור באגם
וכאן סרטון קצר מהתחרות :סוף נצ

בראשון נסענו לעיר הציורית, Alpine Helen, שנמצאת בהרי האפאלצ'ים (בצפון ג'ורג'יה, קרוב ל"גבול" עם צפון קרוליינה). העיירה מפורסמת בגלל סגנון הבנייה הגרמני (אלפיני), ובאוקטובר היא גם מארחת את ה-Oktoberfest, שזה שם מפוצץ להיכל בירה עם שירים בגרמנית, לצלילהם רוקדים כמה זוגות זקנים שנראים כמו בוגרי מלחמת העולם השנייה. שתינו בירה, אכלנו פרצל טבול בשוקולד (שילוב מאוד מוצלח), חקרנו את חנויות הקיטש הרבות, נכנסנו למוזיאון טרנטולות (כן, זה מה שזה נשמע בדיוק) וטיילנו באזור למפלי Anna Ruby ולאגם השלו שיצר אחד הסכרים על נהר ה-Chattahoochee (שזורם, בין השאר, גם דרך אטלנטה). ראינו שם זוג שבחרו את העלים המתחלפים של הסתיו והאגם כתפאורה המושלמת לחתונה (צודקים לגמרי), ובביתן מול האגם ערכו את החופה והמשתה שאחריה.
אפשר לראות כאן את האלבום המלא מהיום בהלן והמפלים

Catching up

נצ:
הנה כמה לינקים לנושאים שנראה לי שחשוב לזכור:
1. נתניהו מראה שאפשר גם אחרת:
מימין לשמאל, מלמעלה למטה


2.אהוד קינן - "שהנובל לא יבלבל אתכם", ynet, אוקטובר 09
כרגיל, גם בטוקבקים אפשר למצוא עניין...

3.וגם זה מאוד חשוב - איך לפרק עוף?!?
אי אפשר להפטר מהפרסומת בהתחלה ובאמצע

וגם השלמה קטנה מהטיול ל-Stone Mountain - מחכים למופע הלייזר שיתחיל:

חוּאָן הובלות

הציוד שלנו הגיע בשבת, לא אחרי כמה חששות (מוצדקים מאוד) שהסיפור הולך לקחת עוד זמן ולעלות עוד כסף. ככה זה כשגם המוביל כאן הוא ישראלי, והחליט שהנהג שלו, חוּאָן, יסתדר גם בלי שהוא יהיה זמין בשבת. והנהג הגיע עם 18 wheeler, עמד פה בשער וטען שהוא לא יכול להיכנס. בסוף הוא נכנס, וזה אחרי שדיברנו עם הארץ (אחרי 12 בלילה)- הם טענו שבחוזה יש סעיף שבמידה והכניסה לבית לא נוחה, אנחנו צריכים לשאת בהוצאות. אבל כמובן שכאן זה לא המקרה, כי הכניסה שלנו סטנדרטית, רק המשאית הענקית הזו לגמרי לא סטנדרטית! הנהג נכנס על דעת עצמו, אחרי שייבשנו אותו בחוץ בזמן שניהלנו דיונים מה לעשות, אולי כשהבין שאנחנו לא הולכים לוותר כ"כ בקלות (והוא היה מת לסיים את היום, היו לו 4 הובלות לפנינו). ועוד היה צריך לשכנע אותו לעבוד בגשם השוטף, כאילו הובלות זה משהו שעושים רק במזג אויר נאה! אבל אחרי שעתיים נגמר הסיוט, ואפילו נראה שהכל הגיע בסדר. אנחנו עוד בתהליכי פירוק וסידור.
ביום ראשון הלכנו למפגש אתיאיסטים, קבוצה שמצאתי באינטרנט. היו שם בערך 20 איש. ניהלנו שיחה ערה עם בריטי חביב, יהודי, חדור אידיאלים סוציאליסטיים (התנדב בקיבוץ משמרות בשנות השבעים ומאז מבכה את ירידתה של ישראל האתיאיסטית לטובת ישראל הדתית). נרשמנו גם לקבוצת טיולים, אבל עוד לא הספקנו ללכת לפעילויות שהם מציעים.
היינו במסעדה הלבנונית ליד העבודה של נצ. כל האוכל המזרחי המוכר, וגם הרבה שאפשר לקנות הביתה- פיתות, לבנה, גבינת פטה (עטופה בואקום הישר ממצרים- ממש כמו שנצ קנה כשהוא היה בסיני), תבלינים, קפה שחור... ועוד משהו מהארץ- ב-farmer's market מצאנו סברס! הרימונים פה קטנים ולא מפתה לקנות אותם, אבל אני אנסה אותם. מה שלא מצאתי פה זה גויאבות, ולמען האמת, קשה לי להרגיש את החגים בלי שמריחים ברחוב את ניחוח הזה (שנצ והרבה אחרים לא סובלים).
לפני יומיים כשנכנסתי הביתה, תולה יצאה (בטעות) ולא הצליחה לחזור מרוב היסטריה. מזל שנשארה קרוב לדירה. אבל לא הצלחתי להחזיר אותה, היא ירדה כמה מדרגות וכשהתקרבתי אליה, היא רצה למדרגות של הצד השני. היללות הוציאו את אחד השכנים, והוא עזר לי להבריח אותה הביתה. ממש נחמד מצידו לבזבז על העניין חצי שעה. בכלל, השכנים פה מאוד נחמדים, לדעתי זה לא מצביעות (כמו שבארץ נוהגים להגיד על האמריקאים). השכן הזה ממש לא היה חייב לעזור לי עם החתולה. בארץ, כשהיא היתה בורחת בירושלים, השכנים רק היו צועקים עלינו שנסגור את הדלת התחתונה של הבניין כי נכנסת רוח. אולי יש לי רק מקרים ספציפיים, אבל כמה שכנים פה הציעו לנו עזרה כשהם לא היו חייבים וגילו בנו התעניינות, מה שבארץ בדר"כ לא קורה (לדבר עם זרים או להיות נחמדים אליהם סתם ככה זה לא תחביב ישראלי, וחבל. גם לנו יש מה ללמוד עוד בתחום הזה כדי לא לבלוט פה לרעה...). והנה כתבה שגיא מרוז פרסם במעריב של יום שישי, שקשורה לעניין.
הפעם בפינת האתנחתא, שיר של כוכבת הנוער מיילי סיירוס. לטעמי, הקול שלה טעון שיפור (והוכחה לזה קיבלו כולם באחד מטקסי הפרסים האחרונים, כשהיא שרה עם שריל קרואו את "if it make you happy"), אבל השיר הזה לא רע (כדאי שמישהו יוציא לו גירסת כיסוי ומהר). הוא גם מתקשר לחודש וחצי האחרונים שלנו פה, שמרגישים כמו טיפוס, לפעמים קשה ולפעמים מהנה.
There's always gonna be another mountain
...
Always gonna be a uphill battle
...
Ain't about how fast I get there
Ain't about what's waiting on the other side
It's the climb

Miley Cyrus- The Climb

שנה טובה לתול גיבור אשר על המשמרת

נצ:

כשהוא ישן, הוא חולם שלא ינום ולא יישן תול ישראל. אבל האמת, שתול שובר שמירה.
השבוע קיבלתי סוף-סוף את המחשב בעבודה. כמעט כל התוכנות מותקנות עליו, ויש גם עוד כמה קונפיגורציות לקנפג. עברתי לשבת בקיוביקל שלי ואני מקווה שמעכשיו אני אצליח להכנס לשגרת עבודה.
אנחנו מקווים שיגיע עוד היום הציוד שלנו לדירה, ונוכל להכנס גם לשגרת חיים. נמאס כבר לשבת לאכול על השטיח, והמזרון המתנפח נוקב פעמים רבות מדי ע"י תולה. השבוע כבר לא טרחנו לסדר את הבעיה, אלא ניפחנו אותו בלילה והתעוררנו בבוקר מרגישים את הרצפה.

hard rain is gonna fall

השבוע ירד גשם כמעט נון-סטופ (לפחות בשעה של הטסט שלי הוא הפסיק). יש פה כרגע כמה אזורים מוצפים, דבר מאוד חריג, כי בכל זאת רגילים פה לגשם ומערכות הניקוז לא קורסות על כל 10 סנטימטר של מים (הבנתי שגם בארץ הראו את האזורים המוצפים, בעיקר החלק המזרחי של ג'ורג'יה וכמה מחוזות פה באטלנטה). הגשם פשוט מאוד עוצמתי ונמשך בלי הפסקה. עכשיו ראיתי כמה ברקים ממש קרובים מהחלון, והנהר ליד הבית שלנו לא מפסיק לזרום ("נהר" של מים שמתנקזים מכל השכונה ויורדים ליד החלון של החדר שינה- זה כמובן לא נהר קבוע). למי שלא ראה, הנה הסרט שצילמתי מהחלון השבוע.

ארוחת ראש השנה היתה מאוד מוצלחת. שמוליק ואשתו, מעיין, ערכו שולחן עם כל המאכלים הרגילים וניסו ללמד את כל הילדים (גם את הרביעייה של איריס ואורי) על המשמעות של החג (אפילו אחרי השעה הדידקטית הזו, הילדים אמרו שהחגים היהודיים יותר "שווים" מהאמריקאים. אני אשאל אותם את זה שוב בכריסטמס). בשבת חגגנו את ראש השנה והחודש הראשון שלנו באטלנטה במסעדת בשרים טובה, Houston's, ובקניית שולחן לסלון ב-Haverty's. אני מקווה ששאר הציוד שלנו יגיע בקרוב ויצטרף אליו, לארח לו חברה... עוד השבוע- היה נחמד גם לעשות כביסה בבית, ולא לרוץ למכונות של הקומפלקס עם 10 קילו בגדים.
ביום ראשון נסענו שעתיים לצ'טנוגה, טנסי. האזור ההררי הוא גם אחד האזורים המוצלחים יותר לראפטינג- בנהר ה-Ocoee נערכו המשחקים האולימפיים של אטלנטה (1996) בתחום הראפטינג. אנחנו לא יכולנו לעמוד בפיתוי, ואפילו שירד גשם זלעפות, הנהר היה נהדר, וסיפק לנו אקשן לשעתיים וקצת. אני חושבת שזה היה הראפטינג הטוב שעשינו. גם בצ'ילה היה מוצלח, רק שהמים היו קפואים (מי קרחונים), וגם הטמפרטורה החיצונית לא היתה גבוהה בהרבה, כאן במים וגם מחוץ היו בערך 20 מעלות. אפילו לא היינו המשוגעים היחידים שנרטבו מעל ומתחת לפני הנהר. היו עוד כמה מאות אנשים שנהנו מהשבועות האחרונים של העונה ומהעמק המרהיב בו נמצא הנהר. אחרי הראפטינג נסענו ל-Rubi Falls, מפלים נאים של כ-70 מטר שנופלים בתוך מערה בעומק של כקילומטר. אמנם הסיור קצת ממוסחר (למפל יש תצוגת אורות ומוזיקה, ואי אפשר להיות לידו יותר מחמש דקות כי צריך לפנות את הדרך לקבוצה הבאה), אבל היה מיוחד.

פינת האתנחתא חוזרת! הפעם התלבטתי בין שני גדולים, דילן וארבעת גדולי הקאונטרי שחברו ביחד (Willie Nelson, Kris Kristopherson, Wylon Jenings, Johnny Cash- הלהקה נקראה The Highwaymen). דילן כבר היה בפינה הזו, מה גם שהשיר של הכותרת אמנם מאוד מתאים פה אבל הוא יותר מדי מזכיר לי את הגרסא העברית ששר אביב גפן, וזה לא עשה חסד עם השיר... אז הנה שירם של אנשי ה-highway, ואנחנו ביניהם.

The Highwaymen- Highwayman

time of my life

נתחיל בחדשות: יש לי רישיון של ג'ורג'יה. חוץ מזה, אנחנו מתארחים בערב ראש השנה אצל שמוליק, חבר של נצ מהעבודה, ביחד עם איריס ואורי. אנחנו מביאים סלטים, וקנינו גם יין אדום צרפתי. ובהזדמנות זו אנחנו מאחלים לכולם שנה טובה!

היו מעט מאוד סרטים שהשפיעו על דור שלם. ילדי שנות השמונים, בנוסף ל"אני והחבר'ה" ו"הנסיכה הקסומה" (hello, my name is Inigo Montoya, you killed my father, prepare to die), התחברו לתמימות של "ריקוד מושחת", שמתרחש בכלל בשנות השישים (היום, גם שנות השמונים כבר נראות תמימות). הסיפור של הנערה היהודייה הלא-כ"כ-יפה, שהצליחה לזכות בגבר החלומות (גם יפה וגם רקדן משגע) פטריק סוויזי, גרם לכל הבנות לחוש שעוד יש תקווה... השירים, הריקודים וכמובן הריקוד בסצנה האחרונה (שבוצע באינספור חתונות, חלק בהצלחה וחלק- פחות), שמעוררת צמרמורת (לא פחות ולא יותר). כל פעם שיש את הקלאסיקה בטלוויזיה, אני אתיישב לראות קצת רומנטיקה מעודדת.
השיר כאן בוצע על ידי סוויזי בפסקול הסרט, ולדעתי הוא קצת מעבר לשמאלץ הרגיל- זורם יפה וגם מרקיד.

Patrick Swayze- Hungry Eyes

טעמים מישראל ומראות של אמריקה

החל ממחר, נהיה מחוברים לכבלים ואינטרנט בבית. זה יהיה שיפור משמעותי, לפחות בשבילי. ממש קשה לי להאמין איך הייתי מנותקת מהסדרות שלי חודש שלם. אינטרנט היה לי במשרד או בבריכה, והחל מלפני 10 ימים- גם באייפון, אבל העדר טלוויזיה היה מכה קשה... אחרי ביקור מזדמן ופחות חפוז ב"מאפייה של אלון" (Alon’s Bakery), שם אנחנו קונים פעם בשבוע לחם, גילינו שהוא עושה חומוס טוב וגם כבד קצוץ, אחד הטעימים שאכלנו. עוד בקולינריה- סופסוף נסענו ל"פרסי", שאכן מוכר מוצרים מישראל במכולת הקטנה, אבל רובם לא ממש משכו אותנו, כי יש את רוב מה שרוצים בסופר. בכל זאת, בהרת לא קיים פה בשום מקום (וניתן להבין למה), וקנינו גם טחינה של "אחוה" (למרות שכנראה גם הטחינות שיש ב-Walmart לא רעות. עוד נבדוק את זה, כי קשה לי להאמין שניסע הרבה עד למכולת הזו ב-Sandy Springs במיוחד בשביל טחינה). אכלנו צהריים במסעדה שלו, שאמורה להיות פרסית, אבל התגלתה כשילוב של המזרח התיכון (קבבים טורקיים, צזיקי יווני, אורז פרסי ועוף גרוזיני), שילוב לא רע. לידו יש סניף של Whole Foods Market, עולם שלם של אוכל אורגני ובריא, מירקות טריים, דרך קינואה וגרנולה שמכינים במקום ועד בשר טרי ומעבר ענקי של אוכל מוכן. קנינו שם במשורה (גרנולה, גבינת דאנבלו לנצ, עוגיות סקונס), למרות שהכל נראה טוב, כי יחסית יקר שם.

חוץ מקניות, הספקנו גם קצת לשאוף אוויר בטבע. 20 דקות נסיעה מהבית נמצאת האטרקציה החביבה על תושבי אטלנטה, ה-Stone Mountain State Park, פארק שנקרא על שם גוש הגרניט החשוף (הגדול ביותר בעולם, כנראה- מתנשא לגובה של 500 מטרים מעל המישור שסביבו). יש בו הרבה אטרקציות לילדים (באחת מהם, סרט 4D, גם אנחנו היינו- חצי שעה של הסרט "מסע אל בטן האדמה". מעבר לאפקט התלת-מימד, כל שאגת דינוזאור לוותה במשבי רוח מאחורי המושב, כל גל- בממטרים על ראשי הצופים. אני חייבת לציין שהיה קצת מפחיד) והרבה טבע-
אגמים ויערות ומדשאה ענקית מול ההר, שסותתו עליו דמויות מנהיגי הקונפדרציה הנערצים על תושבי הדרום- הנשיא ג'פרסון דיוויס, הגנרל רוברט אי לי והגנרל סטונוול ג'קסון. אחרי שביקרנו ביריד, טיפסנו על ההר

וירדנו למדשאה, להמתין למופע האור קולי (הגדול בעולם... that’s debatable) שמתחיל עם רדת הערב. משפחות שלמות התמקמו על הדשא לבילוי הסופשבוע שלהם. המופע היה קצת קיטשי אמריקאי (הלייזר הותאם לשירים "דרומיים" ובסוף להמנון) אבל גם קיטש יכול להיות נחמד, בייחוד כשיש קצת זיקוקים בסוף...