נסענו לסמוקיז להתאוורר קצת מכל החורף הזה. הגענו לשמורה מנונמנת עם יופי מיוחד, מעברי ההרים מכוסים בשלג וקרח; העמקים מנוקדים במפלים ונחלים. העצים ערומים לגמרי, אבל כשנכנסים לסמוקיז מרגישים את הטבע בכל כיוון, גם אם הוא פחות ירוק מכרגיל.
הגענו לאזור בפארק שעוד לא ביקרנו בו, Deep Creek, הלכנו קצת בטבע והתחממנו בשמש שבדיוק יצאה מבין העננים. בנסיעה לכיוון גטלינבורג, עברנו בדרך החוצה את הפארק לאורכו וקבלנו הוכחה שרוב הדרכים בפארק פונו לאחרונה באמצעות מפלסות- הכביש לפסגה הגבוהה בסמוקיז, Clingsman Dome, היה מכוסה בכעשרים ס"מ של שלג וקרח.
הפעם בחרנו לישון מחוץ לעיירה הקיטשית, ב- B&B שממוקם בשכונת האמנים ומתצפת על Mount LeConte. המקום לוקח את עצמו ואת ההיסטוריה בת ה-80 שנה שלו מאוד ברצינות, שמים לב לכל פרט, מהעוגיות החמות בפינת הקפה ועד האח המבוערת בחדר האוכל. אכלנו שם גם ארוחת ערב, והיה לנו מאוד נחמד שאחרי יום ארוך בדרכים לא היינו צריכים להגרר ברחובות גטלינבורג ובסוף לאכול ב- TGI Friday's... גם בארוחת הבוקר פינקו אותנו כראוי, עם eggs benedict ופנקייקס אוכמניות. וכדי להוריד את כל הארוחות, הסתובבנו בשכונת האמנים. בצהריים המשכנו חזרה לכיוון הפארק, עצרנו בכמה מפלים ולפני היציאה מהפארק קפצנו לשרידי תחנת קמח ישנה.
נצ: בעיקרון, המילה הכי טרנדית כיום בארה"ב, היא 'Basically'. שומעים אותה מכל הכיוונים - שדרני רדיו, ראיונות בטלויזיה (במיוחד אם מדובר בתוכנית ראליטי) ובשיחות סתם. אז בעיקרון, התחלתי לשים לב לטרנד הזה בישיבות בעבודה, כשחשבתי לעצמי שהצד הישראלי סיגל לעצמו שטות חדשה. מאז, הבנתי שזו לא האנגלית הקלוקלת שלנו, אלא הצד השני פיתח את התופעה ואנחנו רק מחקים. so basically, so basically, כל היום basically.
הנה חבר חדש שפגשנו במרפאה הוטרינרית. הוא סגור כל היום בפינה של הקבלה, עד שהוטרינרית לוקחת אותו הביתה.
לא הספקתי לכתוב הכל בפוסט החזרה מישראל, כי הוא התארך והתעכב יותר מדי.
כבר דיברנו על היחס של ישראלים לתרבות האמריקאית, אבל איכשהו בביקור הזה בישראל פגשתי את הטענות האלה שוב ושוב, והצלחתי לחדד לעצמי את הנקודה הזו.
- "האמריקאים צבועים", "לאמריקאים אין חברים" וגם: "באמריקה הרגשתי ניכור". ומכאן גם המשפט "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו מחוץ להוויה הישראלית".
הרי, כשנוסעים לתקופה ארוכה, נניח לסין, לא מצפים להרגיש "אחד מכולם" כבר בשניה הראשונה. ברור שהבדלי התרבות (בעיקר השפה, אבל גם כל קודי ההתנהגות) יהוו מכשול רציני. לחלק זה לא ממש מפריע או שלקחו את הבידוד בחשבון, ולאחרים, אם לא ינסו לגשר על הפער, מצפה מפח נפש וכנראה שלא יוכלו להשאר שם ליותר משנים בודדות מבלי שהמועקה הנפשית תהיה קשה מנשוא. אלה שמשתקעים בסין, יאלצו קודם ללמוד את השפה המקומית.
לישראלים בסין, הבדלי התרבות תהומיים, אבל בגלל שארה"ב זו הסטייט השניה של ישראל - גם הם מחזיקים דולרים, רואים רק סדרות וסרטים מהוליווד ונועלים נייקי - כולם בטוחים שהתרבות שלהם זהה לשלנו. ככה, אין קשיי קליטה, והאנרגיה היחידה שצריך להשקיע במעבר, היא בתליית מדפים בסלון. אז זהו שלא. אף אחד כאן לא חיכה במיוחד שהישראלים יפציעו בעולמו, ומי שהרגע הגיע הוא זה שאמור להשקיע בהטמעות. חלק מהעניין, זה לימוד התרבות המקומית והבנתה.
כשאמריקאי מחייך לזרים בחנות, זה לא בגלל שהוא צבוע. הוא לא חושב לעצמו: "אוי, הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה לחייך, אבל אני אחייך בכל זאת". זה פשוט חלק מאיך שהוא יודע להתנהג, ואיך שכולם מתנהגים. ככה צריך לעשות, ודווקא מי שלא יודע לחלוק חוויות מהסופ"ש במעלית, הוא המוזר. לאמריקאים יש חברים. סגנון החברות ומעגלי הקרבה שונים ולכן קשה לישראלי להצטרף אליהם. אם נמצאים במקום עם הרבה ישראלים, יותר קל להסתגר ב"גטו הישראלי" מאשר להבין את התפיסה השונה של המקומיים. מכאן בוודאי הרגשת הניכור של חלק מהישראלים. אפשר להבין את ההרגשה הזו, אבל לא את האכזבה שמתלווה אליה.
עוד מישראל - תודעת שירות. או יותר נכון - חוסר תודעה. המלון שבו התאכסנתי, ה"שרון" בהרצליה, סבל מכל תחלואי השירות האפשריים. כל המחלקות הפגינו אדישות לאורחים. בקבלה, עמד עובד נרגן, שרק חיכה כבר להפסקת הסיגריה הבאה שלו. שאר עובדי הקבלה, בכמה הזדמנויות שונות, לא דאגו שאקבל את מבוקשי. השומר בכניסה מעשן, והעשן נשאב ללובי דרך הדלתות המסתובבות. כשהערתי על כך בקבלה, טענו שלא מעשנים במלון. אנשי התחזוקה לא נוגעים באגף הדרומי בכלל. כשהגענו היו כמה ימי סערה ולחדר דלפה רוח פרצים ורעשי חלונות רעועים. המזגן היה על מצב קירור בלבד, ואף אחד לא חשב לשנות זאת. אחר כך שמעתי מעובד אמדוקס אחר ששהה בחדר שפונה לשמש, וכשכבר התחממו הימים חזרה, המזגן עבד רק על מצב חימום בעקבות בקשות האורחים... עברנו לאגף הצפוני. שם ראש הטוש במקלחת לא התאים לוו התליה, אבל הצלחנו איכשהו לתלות אותו על בלימה. עובד תחזוקה שהגיע, החליף את הטוש בכזה שבכלל לא איפשר תליה והלך. החדרניות, שקשקשו במסדרון שעות, לא ניקו את האמבטיה כמו שביקשתי. אחרי תלונות הגיעה חדרנית מלווה באחראית. יחד איתי, ניקו ואפילו החליפו למצעים שבאמת מתאימים למיטה. למחרת כבר קיבלתי שוב ציפה קצרה מדי לשמיכה ושוב השמיכה קופלה מתחת למזרון.
המלצרית בארוחת הבוקר, בחורה חביבה, הצליחה לזכור שאני רוצה להשאיר מקום לחלב בכוס הקפה רק ביום השני לפני שעזבתי (אחרי 4 שבועות). פעם אחת הוספנו למקושקשת קוטג'. בפעם אחרת לטבח כנראה לא התחשק, אז הוא אמר שאי אפשר להוסיף קוטג' וזהו. בשתי פעמים שונות נהנה מארוחת הבוקר גם ג'וק. רק אחרי שהערתי, הטבח כנראה הבריח אותו, אבל את רסק התפוחים שעליו הג'וק טיפס (היו בלינצ'ס) לא החליף. באמת שיש עוד סיפורים כאלה, אבל נשאיר קצת לדמיון.
חוץ מזה התמכרתי בכל בוקר במלון לנוף של הים.
סוף השבוע האחרון הפתיע בטמפרטורות אביביות אחרי תקופת קיפאון ארוכה. יצאנו לדלונגה, עיירה צפונית לנו, וביקרנו כמה מפלים בסביבתה. במרכז העיר, אכלנו במסעדה שאנחנו אוהבים (עוד מהביקור הקודם שם). ליד החניה גילינו מצבור של פקאנים שנשרו מהעצים מסביב. אספנו כמה שיכולנו ועכשיו הם מחכים שנפצח אותם מול הטלויזיה. לכל התמונות מינואר (וסופהשבוע האחרון- בסוף האלבום)
תול הצטנן המסכן וקיבל נזלת. הוא דואג להתעטש על כולם בלי הבדל מין, שפם או זנב. תול, שיהיה לבריאות!
הנה תרומתי לפינת האתנחתא. התחילה עונה חדשה של אמריקן איידול, ובאודישן הזה, נדחסו כל סממני התוכנית. הילדה בת 15, כל-אמריקאית מג'ורג'יה עם סיפור קורע לב. אולם הבחינות הוא הריימן בנשוויל שבו ביקרנו. לסיום היא פצחה בשיר של איירוסמית' יחד עם סטיבן טיילר, השופט החדש.
Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth.
Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim,
Because it was grassy and wanted wear;
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same.
And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back.
I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I--
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.
אחרי שבוע בהסגר, בו היה צריך לשים לב לכל צעד שעושים מחוץ לבית ולכל נהיגה על הכביש המושלג-קפוא, חזרנו לשגרה. בשבת נסענו לאאוטלט וחידשנו קצת מלתחה. ביום ראשון נסענו לבקר את דרור וטלי והתינוקת שלהם, רוני, שנולדה כשהיינו בישראל. צהריים אכלנו באחת המסעדות הוייטנמיות ב- Buford Hwy (יחס האטריות-בשר נטה בהגזמה לכיוון האיטריות, אבל קיבלנו עודף מ-15 דולר).
כנראה שכולם יצאו מההסגר, כי ה- Farmer's Market מעולם לא היה כ"כ עמוס, בקושי שמנו יד על עגלה ובקושי מצאנו מקום חנייה (הלו, זה לא ישראל-בערב-חג פה).
מזמן לא כתבנו פה על סרט שראינו, ולאחרונה דווקא ראינו כמה משובחים (עונת האוסקרים בפתח). Greenberg הוא סרט אינדי לא מזיק, שעיקר ההנאה בו טמונה בבן סטילר, שסופסוף משחק היטב בסרט לא אידיוטי. A serious man מבית היוצר של האחים כהן שוב הוכיח שהם מבינים משהו בעשייה הקולנועית. הסרט נתן תחושה של "אלכס חולה אהבה" מעובד לאמריקאית - סצינות הזויות על יהודים בורגנים באמצע המאה שעברה. המערבון החדש שלהם אצלנו על הכוונת. The Social Network, או "האזרח קיין" של המאה ה-21, היה מעניין וסיפק קצת מאחורי הקלעים לאתר הכי פופולארי ברשת. Rabbit Hole ריגש; למישהו שם מגיע אוסקר. Black Swan הצליח להוציא אותנו משלוות רוחנו. סרט אפל שנובר עמוק בנפש האנושית (מהבמאי של "רקוויאם לחלום" - בהחלט לא לרכי לבב). נטלי פורטמן משחקת מעולה. The Town של בן אפלק היה סרט סביר, כשמתחשבים בזה שאפלק גם ביים ("I'll see you again, this side or the other").
בטלויזיה נפתחה עונת החורף, השבוע אמריקן איידול בפאנל חדש אולי יצליחו להחיות את הפורמט. לפני שנסענו לישראל הסתיימה העונה הראשונה של שתי סדרות טובות בכבלים, Boardwalk Empire של HBO ו- the Walking Dead של AMC. ואם כבר מדברים על מתים-חיים, צפינו גם בריאליטי של שרה פיילין, שעושה אותה אנושית להפליא. אמרנו שאם היא לא היתה כזו חשוכה בדעותיה (אין הרבה קיצוניים ממנה במפלגה הרפובליקנית בנוגע להפלות, אבולוציה, התחממות גלובלית, נשיאת נשק ושאר ירקות) אולי היינו שמחים לראות נשיאה כזו סימפטית. מה שבטוח, היא עושה חשק לנסוע לאלסקה.
הנה התשובה של קולדפליי למי שקורא תיגר על המדע
נצ: בסוף גם אני חזרתי. זה לא כל כך מובן מאליו כמו שעלולים לחשוב. הגעתי לטיסה מצונן וסבלתי בעיקר בנחיתות (אחת בניוארק והשניה באטלנטה). טיסות ארוכות תמיד משפיעות עלי לרעה, אבל הפעם הצלצולים באוזניים נמשכו כל אותו סוף שבוע ובכלל הייתי מושבת לגמרי. כמה רגעים לפני שעזבנו את ניוארק התחיל לרדת שם שלג. המטוס שלי עוכב רק כשעה לשם ניקוי הכנפיים, אבל אני מאמין שאחר כך גם התבטלו טיסות.
לאטלנטה השלג הגיע כעבור יומיים. כזו סופה גם המקומיים לא זוכרים כבר הרבה שנים (אחד מהעבודה טוען שרק לפני 16 שנה היה משהו דומה). השלג לא הפסיק לרדת כל הלילה ונערם אצלנו בשכונה עד בערך 10 ס"מ. אחר כך ירד גשם-שלג, או בכל אופן לא שלג נוצתי ויפה (הנה מילה חדשה שלמדתי - sleet) וגרם לשכבה העליונה לקפוא ולהתקשות. בשני הימים הבאים השלג קצת הפשיר (עוד מילה - thawed) אבל אז קפא חזרה והפך לשכבת קרח חלקה כזכוכית. העיר שותקה לה יחדיו. הדרומיים לא רגילים למשקעים כאלה, וכמו בירושלים, מצוידים רק בכמה מפלסות בודדות ומשאיות מאולתרות לפיזור מלח. כך שהשבוע כולם נשארו בבית, בתי הספר לא נפתחו וגם לא חלק גדול מבתי העסק (שפתוחים כל השנה, כולל חגים). שדה התעופה העמוס ביותר בעולם ביטל אלפי טיסות. לפחות אפשר להתחבר לעבודה מהבית.
ביום האחרון בישראל הופיעה קשת יפה מעל הים. האם זו תזכורת למבול שישטוף את הארץ אם לא תפקח את עיניה ותשנה את פניה?
דברים שקורים ושומעים בארץ ולא יקרו כאן:
עיצומי עובדים, שביתת פרקליטים, איומים בשביתת ענק - אלה מילים שלקוחות מארועי החודש שעבר, בפיזור שווה. לי אף פעם לא היתה פריבילגיה כזו, אבל מעניין לדעת אם כזה דבר היה כדאי? כשמישהו רעב לפת לחם, יכול להיות שזו האפשרות היחידה שלו לקבל תנאים מינימליים כלשהם, וגם אין לו מה להפסיד. אבל מה עם הפרקליטים? או עובדי המדינה/משרד החוץ למיניהם? ככה מצליחים משבוע לשבוע לשתק מדינה.
אין חמאה! - מה?! נדהמתי לשמוע את בני המשפחה מתארים את הקרבות שהיה עליהם לנהל כדי למצוא פיסת חמאה, משל היה זה התור ללחם ברוסיה של המאה שעברה. חלב ושמנת? יש; חמאה במדינות אחרות? יש; חמאה למסעדות ולמגזר העסקי? יש. למי אין? לאזרח הקטן בישראל. ניחא היו מעלים את המחיר, או מייבאים עוד חמאה מחו"ל, אבל להעלים אותה לגמרי מהמדפים?
בתור בשדה התעופה קשקשתי עם אמריקאית שכרגע גרה בניו-יורק ובאה לבקר משפחה (המשפחה מהונגריה, גדלה בקנדה, גרה תקופה אפילו באטלנטה... כן כן, התור לכרטוס ארוך מאוד). בין השאר, הניו-יורקרית התלוננה על הפקקים בארץ. שם עולים על התחתית. בארץ עולים רק על העצבים. כמו שעידית כבר ציינה, כיום הכבישים הראשיים במצב טוב יותר, ויש הרבה מחלפים חדשים להתפאר בהם. אפילו נשקול להעניק צל"ש לשר כץ על ההתקדמות, שעליו נפתח קמפיין של קופירייטר שבאמת "אין לו אלוהים" ("שמע ישראל"). אבל, הנהגים נשארו אותם נהגים (ויש רק יותר מהם עם כל שנה שעוברת). פעם הסכמתי לטענה שהנהגים האמריקאים לא יודעים לנהוג. טעות. כשמבינים שנהיגה טובה נמדדת קודם כל ביכולת ההשתלבות בתנועה ופחות ביכולת הטכנית, רואים למה כל כך כיף על הכבישים באטלנטה ולמה כל נסיעה הכי קצרה בארץ סוחטת רגשית ופיסית. לא רק בגלל הממהרים והממהרות שחותכים מכל כיוון. גם בגלל אלה שדווקא לא נוסעים כשצריך, נוסעים לאט מדי או שלא נמצאים בנתיב הנכון. על מה עוד לא עולים בארץ? על שום רכבת כלשהי. לא על הרכבות העירוניות שהבטיחו בירושלים ובתל אביב ולא על רכבת ישראל. זו, כבר שנים נעה ממחדל אחד למשנהו. הקטר שורק והשיירה עוברת. עמידה בזמנים? אין חובה שכזו.
כל המוצרים התייקרו. דירות, ארוחות (עסקית צהריים כאן תחשב יקרה אם עברה 10$), קניות בסופר. נדמה שכל מוכר "תוקע" מחיר כראות עיניו בידיעה שיבוא הפרייר שיקנה. עגלות לתינוקות באלפי שקלים. הדלק שוב התיקר ללא סיבה ומחירו כמעט פי 3 מהדלק באטלנטה. לשר התקשורת קשרו זרים בחדשות שהוריד את מחיר אחד הרכיבים בחשבון הסלולרי. איך הגיבו בפלאפון? העלו את מחיר הרכיבים האחרים. בדיחה. הנה כתבה מעניינת שהופיעה השבוע שקושרת את שני הנושאים.
ב-2008, טור ב-7 ימים של יאיר לפיד עצבן אותי מאוד. היתה זו התכחשות גורפת למציאות בארץ, שבה אפשר למצוא נקודות של אור, אבל אלה נמצאות על גרף בשיפוע שלילי. במקרה, בדיוק בשבוע שכן קראתי עיתון סופ"ש ישראלי, הוא פרסם טענות דומות לשלי. מעניין איך גלגל מסתובב לו...
יאיר לפיד, ידיעות אחרונות 2008
יאיר לפיד, ידיעות אחרונות 2011
כדי לקרוא את הטור הסרוק, אפשר ללחוץ עליו, ובחלון שיפתח למצוא את סימן זכוכית המגדלת מעל התמונה.
בטיסת אל-על מטורונטו לארץ הגישו לארוחת הבוקר חביתה. אחרי ביס אחד הפסקתי לאכול, כי הטעם של המוצר התעשיתי מאבקת ביצים היה נוראי. בחזור, כבר קיבלנו את החביתה עליה, לפי הפרסומים, עבד השף משה שגב חצי שנה (חצי שנה?!). האמת, שהיה לא רע בכלל, הכל אכיל ודי טעים. על מה אני אתלונן בכל זאת? או, קודם כל, שהחביתה שכבה לה מסכנה עטוית שמן לבדה בתחתית החמגשית. אפשר היה לתת לה איזה ירק מאודה לארח לחברה. ובכלל, לא היה ירק אחד בארוחה הישראלית הזו. לפי הכתוב בפרוספקט המצורף, מדינתנו מבורכת בירקות ובפירות טריים. אבל מתצלומי שבעת המינים שעל הנייר, זכינו לטעום רק כזית זית, לחמניה מחיטה וגרנולה עם שעורה. אגב, סנדביץ' באגט עם עוף חם לארוחת ערב היה הברקה.
מה עוד יש רק בארץ? משפחה. הביקור היה עמוס מפגשים משמחים ומרגשים. נפגשנו עם כולם בכמה הזדמנויות. אפילו יצא לי לאכול שתי "עסקיות" עם בני משפחה שלהפתעתי עובדים גם הם בהוד השרון. אנחנו ידענו על אפשרות לנסיעה שבועיים מראש, והכרטיסים נקנו בשבוע שלפני. ככה היה קל להפתיע כמה מההורים, וכמובן שהכל מתועד:
כל כך התעכבתי עם הפוסט הזה, שאני בטוח שהפוסט הבא עם תמונות שלג וקרח וביקורות סרטים שנראו כאן לרוב יגיע במהירה.
אני טסתי חזרה מישראל ישר אחרי הכריסטמס. מזל שהצלחתי להגיע הביתה בזמן (פחות או יותר), כי באותו יום השתוללו סופות שלגים בכל הדרום-מזרח, ודלתא ביטלה הרבה טיסות לאטלנטה וממנה. הטיסה מטורונטו יצאה באחור של כמעט שעתיים, אבל לפחות יצאה. המזוודה הגיעה שעה אחרי הנחיתה ולמקום אחר מזה המיועד, אבל לפחות הגיעה. כמות האנשים שחזרו מסופ"ש משפחתי של חג וישבו/ישנו בשדה התעופה, חלקם הגדול ללא המזוודות (כי הם כבר שלחו אותן), שנאמר להם שיוכלו לטוס מאטלנטה רק בעוד שלושה ימים (במקרה הטוב), היתה בלתי נתפסת.
כשהגעתי הביתה, בשלג וברוח, מצאתי את התולים והבית במצב סביר.
מאז שחזרתי, אני קמה מוקדם ומספיקה לראות זריחות מהחלון. כנראה שיש קשר לזה שפה עוד לא ישנתי לבד (בארץ תמיד אפשר היה לסמוך על איזה צו מילואים בתיבת הדואר אחת לכמה חודשים).
הנה מדגם קטן עם מצלמת האייפון:
נסיים בפינת האתנחתא חלק 2- עוד שיר מההופעה של פראן הילי, לדעתי הכי טוב באלבום החדש
הודיעו לנו שאושרה לנצ נסיעת עבודה לישראל שבוע לפני שכבר היינו צריכים להיות על המטוס. כרטיסים הוזמנו בחופזה, סופשבוע שלם הוקדש לקניית מתנות (בשנה שעברה הצלחנו להימנע ממרכזי קניות הומים בחודש דצמבר, ועכשיו קיבלנו הוכחה למה זה טוב. כל אמריקאי נתקף שגעון קניות קיצוני לקראת חג המולד, לא משהו שכדאי לראות פנים מול פנים) ושאר הימים לסידורים ואריזה.
ההתראה הקצרה הפכה את הנחיתה הראשונה שלנו בארץ אחרי המעבר לביקור הפתעה עבור שתי אימהות ואבא (עבר בשלום, בלי אמבולנס או התעלפויות, רק תדהמה וקמת דמעות. הקליפים המרשיעים יפורסמו בהמשך). לא ידענו למה לצפות מביקור ראשון, ועוד לא מתוכנן, אבל הזמן הספיק בדיוק להיפגש כמה פעמים עם המשפחות (ולהשלים קצת שעות אחיינים משני הצדדים)
וגם עם חברים (אביהו ואסתי, ייטב ויכין ואילנית).
גם בגזרת האוכל היטבנו לבצע את "הזמן קצר והמלאכה מרובה"- הספקנו לטעום/לנשנש אוכל ישראלי (חומוס, קוטג' טרי, רוגעלך, שניצל, מיץ רימונים, מיץ גזר, מנות ביתיות בשוק מחנה יהודה, ארוחות בוקר במלון וגם אחת די שווה ב"בנדיקט", שהיתה בעצם ארוחת ערב), אוכל של אמא וגם קצת במסעדות (ה"קצת" הוא כי לא רק שהכל היה יקר עוד לפני שנסענו, עכשיו זה רצח. אפילו ארוחה עסקית זה בעצם מנה עיקרית שמתחילה ב-60 שקלים. אין לנו פה מחסור במסעדות, אז אכלנו בכמה שמתיימרות להיות זולות: Goocha החביבה לפירות ים, "לה גאטרי" לקראסון הטוב ביותר, "מינה טומיי" ו"ג'ירף" לאסיאתי (גם פה יש מנצחת ברורה, מינה טומיי), "פיצה עגבניה" ועוד קצת סושי). נדגמו גם גלידות לרוב (של "וניליה" הרבה יותר טובה משל "אייסברג"). רק כנאפה לא הספקתי.
בכבישים ראינו הרבה מחלפים וגשרים חדשים, אבל הבעיה הישראלית הגדולה, הפקקים, רחוקה מלהסתיים. שעה וחצי מהרצליה לרחובות??
המלון היה ככה-ככה, ממש לא מה שהיה ניתן לצפות מחמישה כוכבים בישראל (כוכבים, כך מסתבר, הם משהו שרירותי שלא ברור מי מחלק ובאיזה תקן המלון אמור לעמוד), אבל מה שאי אפשר לקחת ממנו הוא הנוף:
אילולא הסערה הגדולה שהתחוללה בימים הראשונים לשהותנו היה כמעט בלתי אפשרי להאמין שהמדובר בחודש דצמבר.
בערב לפני הטיסה עוד הספקנו ללכת להופעה של הסולן של Travis, פראן הילי, ב-Loft. בשנה שעברה הוא עשה סיבוב הופעות עם חברו ללהקה, אנדי, אבל עכשיו סיבוב ההופעות הוא לכבוד אלבום הסולו הראשון שלו, Wreckorder. בהופעות שלו הוא נהנה לספר סיפורים חביבים, מעין סטנד-אפ (במבטא סקוטי כבד), שמתובלים בשירים בסגנון אקוסטי.
נסענו לסמוקיז להתאוורר קצת מכל החורף הזה. הגענו לשמורה מנונמנת עם יופי מיוחד, מעברי ההרים מכוסים בשלג וקרח; העמקים מנוקדים במפלים ונחלים. העצים ערומים לגמרי, אבל כשנכנסים לסמוקיז מרגישים את הטבע בכל כיוון, גם אם הוא פחות ירוק מכרגיל. 
