hard rain is gonna fall

השבוע ירד גשם כמעט נון-סטופ (לפחות בשעה של הטסט שלי הוא הפסיק). יש פה כרגע כמה אזורים מוצפים, דבר מאוד חריג, כי בכל זאת רגילים פה לגשם ומערכות הניקוז לא קורסות על כל 10 סנטימטר של מים (הבנתי שגם בארץ הראו את האזורים המוצפים, בעיקר החלק המזרחי של ג'ורג'יה וכמה מחוזות פה באטלנטה). הגשם פשוט מאוד עוצמתי ונמשך בלי הפסקה. עכשיו ראיתי כמה ברקים ממש קרובים מהחלון, והנהר ליד הבית שלנו לא מפסיק לזרום ("נהר" של מים שמתנקזים מכל השכונה ויורדים ליד החלון של החדר שינה- זה כמובן לא נהר קבוע). למי שלא ראה, הנה הסרט שצילמתי מהחלון השבוע.

ארוחת ראש השנה היתה מאוד מוצלחת. שמוליק ואשתו, מעיין, ערכו שולחן עם כל המאכלים הרגילים וניסו ללמד את כל הילדים (גם את הרביעייה של איריס ואורי) על המשמעות של החג (אפילו אחרי השעה הדידקטית הזו, הילדים אמרו שהחגים היהודיים יותר "שווים" מהאמריקאים. אני אשאל אותם את זה שוב בכריסטמס). בשבת חגגנו את ראש השנה והחודש הראשון שלנו באטלנטה במסעדת בשרים טובה, Houston's, ובקניית שולחן לסלון ב-Haverty's. אני מקווה ששאר הציוד שלנו יגיע בקרוב ויצטרף אליו, לארח לו חברה... עוד השבוע- היה נחמד גם לעשות כביסה בבית, ולא לרוץ למכונות של הקומפלקס עם 10 קילו בגדים.
ביום ראשון נסענו שעתיים לצ'טנוגה, טנסי. האזור ההררי הוא גם אחד האזורים המוצלחים יותר לראפטינג- בנהר ה-Ocoee נערכו המשחקים האולימפיים של אטלנטה (1996) בתחום הראפטינג. אנחנו לא יכולנו לעמוד בפיתוי, ואפילו שירד גשם זלעפות, הנהר היה נהדר, וסיפק לנו אקשן לשעתיים וקצת. אני חושבת שזה היה הראפטינג הטוב שעשינו. גם בצ'ילה היה מוצלח, רק שהמים היו קפואים (מי קרחונים), וגם הטמפרטורה החיצונית לא היתה גבוהה בהרבה, כאן במים וגם מחוץ היו בערך 20 מעלות. אפילו לא היינו המשוגעים היחידים שנרטבו מעל ומתחת לפני הנהר. היו עוד כמה מאות אנשים שנהנו מהשבועות האחרונים של העונה ומהעמק המרהיב בו נמצא הנהר. אחרי הראפטינג נסענו ל-Rubi Falls, מפלים נאים של כ-70 מטר שנופלים בתוך מערה בעומק של כקילומטר. אמנם הסיור קצת ממוסחר (למפל יש תצוגת אורות ומוזיקה, ואי אפשר להיות לידו יותר מחמש דקות כי צריך לפנות את הדרך לקבוצה הבאה), אבל היה מיוחד.

פינת האתנחתא חוזרת! הפעם התלבטתי בין שני גדולים, דילן וארבעת גדולי הקאונטרי שחברו ביחד (Willie Nelson, Kris Kristopherson, Wylon Jenings, Johnny Cash- הלהקה נקראה The Highwaymen). דילן כבר היה בפינה הזו, מה גם שהשיר של הכותרת אמנם מאוד מתאים פה אבל הוא יותר מדי מזכיר לי את הגרסא העברית ששר אביב גפן, וזה לא עשה חסד עם השיר... אז הנה שירם של אנשי ה-highway, ואנחנו ביניהם.

The Highwaymen- Highwayman

time of my life

נתחיל בחדשות: יש לי רישיון של ג'ורג'יה. חוץ מזה, אנחנו מתארחים בערב ראש השנה אצל שמוליק, חבר של נצ מהעבודה, ביחד עם איריס ואורי. אנחנו מביאים סלטים, וקנינו גם יין אדום צרפתי. ובהזדמנות זו אנחנו מאחלים לכולם שנה טובה!

היו מעט מאוד סרטים שהשפיעו על דור שלם. ילדי שנות השמונים, בנוסף ל"אני והחבר'ה" ו"הנסיכה הקסומה" (hello, my name is Inigo Montoya, you killed my father, prepare to die), התחברו לתמימות של "ריקוד מושחת", שמתרחש בכלל בשנות השישים (היום, גם שנות השמונים כבר נראות תמימות). הסיפור של הנערה היהודייה הלא-כ"כ-יפה, שהצליחה לזכות בגבר החלומות (גם יפה וגם רקדן משגע) פטריק סוויזי, גרם לכל הבנות לחוש שעוד יש תקווה... השירים, הריקודים וכמובן הריקוד בסצנה האחרונה (שבוצע באינספור חתונות, חלק בהצלחה וחלק- פחות), שמעוררת צמרמורת (לא פחות ולא יותר). כל פעם שיש את הקלאסיקה בטלוויזיה, אני אתיישב לראות קצת רומנטיקה מעודדת.
השיר כאן בוצע על ידי סוויזי בפסקול הסרט, ולדעתי הוא קצת מעבר לשמאלץ הרגיל- זורם יפה וגם מרקיד.

Patrick Swayze- Hungry Eyes

טעמים מישראל ומראות של אמריקה

החל ממחר, נהיה מחוברים לכבלים ואינטרנט בבית. זה יהיה שיפור משמעותי, לפחות בשבילי. ממש קשה לי להאמין איך הייתי מנותקת מהסדרות שלי חודש שלם. אינטרנט היה לי במשרד או בבריכה, והחל מלפני 10 ימים- גם באייפון, אבל העדר טלוויזיה היה מכה קשה... אחרי ביקור מזדמן ופחות חפוז ב"מאפייה של אלון" (Alon’s Bakery), שם אנחנו קונים פעם בשבוע לחם, גילינו שהוא עושה חומוס טוב וגם כבד קצוץ, אחד הטעימים שאכלנו. עוד בקולינריה- סופסוף נסענו ל"פרסי", שאכן מוכר מוצרים מישראל במכולת הקטנה, אבל רובם לא ממש משכו אותנו, כי יש את רוב מה שרוצים בסופר. בכל זאת, בהרת לא קיים פה בשום מקום (וניתן להבין למה), וקנינו גם טחינה של "אחוה" (למרות שכנראה גם הטחינות שיש ב-Walmart לא רעות. עוד נבדוק את זה, כי קשה לי להאמין שניסע הרבה עד למכולת הזו ב-Sandy Springs במיוחד בשביל טחינה). אכלנו צהריים במסעדה שלו, שאמורה להיות פרסית, אבל התגלתה כשילוב של המזרח התיכון (קבבים טורקיים, צזיקי יווני, אורז פרסי ועוף גרוזיני), שילוב לא רע. לידו יש סניף של Whole Foods Market, עולם שלם של אוכל אורגני ובריא, מירקות טריים, דרך קינואה וגרנולה שמכינים במקום ועד בשר טרי ומעבר ענקי של אוכל מוכן. קנינו שם במשורה (גרנולה, גבינת דאנבלו לנצ, עוגיות סקונס), למרות שהכל נראה טוב, כי יחסית יקר שם.

חוץ מקניות, הספקנו גם קצת לשאוף אוויר בטבע. 20 דקות נסיעה מהבית נמצאת האטרקציה החביבה על תושבי אטלנטה, ה-Stone Mountain State Park, פארק שנקרא על שם גוש הגרניט החשוף (הגדול ביותר בעולם, כנראה- מתנשא לגובה של 500 מטרים מעל המישור שסביבו). יש בו הרבה אטרקציות לילדים (באחת מהם, סרט 4D, גם אנחנו היינו- חצי שעה של הסרט "מסע אל בטן האדמה". מעבר לאפקט התלת-מימד, כל שאגת דינוזאור לוותה במשבי רוח מאחורי המושב, כל גל- בממטרים על ראשי הצופים. אני חייבת לציין שהיה קצת מפחיד) והרבה טבע-
אגמים ויערות ומדשאה ענקית מול ההר, שסותתו עליו דמויות מנהיגי הקונפדרציה הנערצים על תושבי הדרום- הנשיא ג'פרסון דיוויס, הגנרל רוברט אי לי והגנרל סטונוול ג'קסון. אחרי שביקרנו ביריד, טיפסנו על ההר

וירדנו למדשאה, להמתין למופע האור קולי (הגדול בעולם... that’s debatable) שמתחיל עם רדת הערב. משפחות שלמות התמקמו על הדשא לבילוי הסופשבוע שלהם. המופע היה קצת קיטשי אמריקאי (הלייזר הותאם לשירים "דרומיים" ובסוף להמנון) אבל גם קיטש יכול להיות נחמד, בייחוד כשיש קצת זיקוקים בסוף...

תמונות מצ'רלסטון וסוואנה

ועכשיו מגיעות התמונות מ - צ'רלסטון וסוואנה

הסרט מהאקווריום

נצ: הנה הסרטון המובטח.
נכון, מאז כבר עבר סופ"ש נוסף (אם לא שמתם לב, התפרסמה כאן גם רשומה קודמת על הטיול לחוף האטלנטי), אבל זה מה יש :

sweet carolina

רק שלושה שבועות אנחנו פה וכבר הגיע חג ראשון, Labor Day, שמשמעותו סופשבוע ארוך (3 ימים). יצאנו קצת לטייל, ואני יצאתי לראשונה מגבולות ג'ורג'יה. היעד היה צ'ארלסטון והחופים של דרום קרוליינה. הגענו לעיר בשבת בצהריים, אחרי מעל 5 שעות נסיעה, חלקן ב-highway וחלקן בכביש כפרי יותר, שזימן לנו מפגש עם כמה מהעיירות הקטנות והחביבות שלאורכו (תמרור המציין "church", אספן מכוניות ישנות, דוכנים שמוכרים אגוזים מטוגנים). צ'ארלסטון היא עיר הנמל המכובדת של הדרום הישן, עדיין תוססת (היום בגלל הסטודנטים הרבים שלומדים בה), משומרת היטב וממוקמת על החוף המפרצי של קרוליינה. ביקרנו בפורט סאמטר, המבצר בו נורתה הירייה הראשונה של מלחמת האזרחים, ובאחוזת מטעים (Boonehall Plantation), שמוכרת אולי מכמה סרטים שצולמו בה (היומן, הצפון והדרום). אמנם היום המקום מסחרי למדי (וגובה מחיר שערורייתי לכניסה), אבל אני וצבא שלם של תיירים ניסינו למצוא שאריות לסקארלט אוהרה ורט באטלר.
את המלון הזמנו מראש באינטרנט, אז לא בזבזנו זמן והגענו לעיר, הסתובבנו בטיילת ואכלנו מטעמים דרומיים (מבוססים על פירות ים, תירס וקוקוס בעיקר, לא כולם כל-כך טעימים אבל מאוד טריים). למחרת הסתובבנו בחלק אחר של העיר, שהרובע ההיסטורי שלה הוא ענק (בוודאי במונחים אמריקאיים, אבל גם בהשוואה לערים אירופאיות). הבתים עם אופי, ה-spanish moss, הצמח הטפילי שנתלה מחלק מהעצים, מוסיף לכל המראה נופך רומנטי, וקשה להפסיק לצלם. נסענו לעוד אחוזת מטעים, שה-highlight שלה הוא ה- swamp garden (צריך לראות כדי להבין- תמונות בקרוב). התחלנו לנסוע לאורך החוף לכיוון סוואנה, בדרך עברנו בשרשרת איי החוף של קרוליינה, שמקושרים ליבשה בשרשרת גשרים וכבישים מרשימה מאוד. העיר סוואנה, הפעם במדינת ג'ורג'יה, גם היא משומרת להפליא, מלאה בחנויות עתיקות ופינות חמד (בין השאר, הספסל מ"פורסט גאמפ"). ביום האחרון הדרמנו עוד קצת על החוף ל-Tybee Island, אי פיראטים לשעבר. נהננו מהחוף וממזג האויר, ראינו דולפינים ממש על קו החוף והשקפנו עליו גם מלמעלה במגדלור עתיק.
2 מסקנות מהטיול (אולי אני אזכר בעוד כמה אחר-כך):
אפשר להסתדר בלי לקנות מים. גיליתי את זה בסטארבאקס, כשנצ הטעין את עצמו בקצת קפה. רציתי לקנות בקבוק קטן והמוכרת אמרה לי שאני אוכל לקחת water to go. וכמובן שכנ"ל גם בכל מסעדה שבה יושבים. מאוד נחמד.
האמריקאים הם המומחים הגדולים בעולם בניהול small talk, והכל בחיוכים ואווירה חברית. אנחנו צריכים להתרגל שכל פעם שמזמינים קפה, המוכרת שואלת how is it going, לא להגיד רק אוקיי, לנסות להגיד לפחות great, אם לא להתחיל לספר לה איך עבר עלינו הסופשבוע. וגם ללמוד לשאול אותה בחזרה... נצ שונא את המעלית בעבודה ביום שני, כי כולם שופכים עליו מידע על מה הם עשו בסופשבוע (נושא חם מאוד כאן).
ובלי קשר: מצאנו קוטג' נורמלי בסופר, מצאנו וטרינרית חביבה לחתולים, מצאנו רופא משפחה (היינו חייבים למצוא, בגלל הביטוח הרפואי שעשינו השבוע, אז רשמנו את הרופא של איריס ואורי) ומצאנו תופרת (לא זולה, אבל עשתה עבודה טובה על הג'ינס החדש שלי. אין ספק שהשירותים האלה, למשל גם מוסך וספר, יותר יקרים מבארץ).
וחזרה לפינת האתנחתא הזנוחה עם שיר הלל לקרוליינה.

Ryan Adams- My Sweet Carolina

טלפונים ושאר נפלאות הטכנולוגיה

נצ:
אוקיי, המחשב חזר מתיקון (הלוך לממפיס/טנסי + תיקון + חזור = ארבעה ימים) ואפשר לחזור לקשר. נתחיל בהשלמת פערי תמונות מהפוסט הקודם. בשבוע האחרון סימנו √ על עוד כמה ממתקני השכונה. הנה אנחנו בבריכה, והפעם רטובים:

חוץ מזה, כיבסנו לראשונה בחדר הכביסה כאן. למעשה, בגלל שלקחנו את כל הבגדים איתנו במזוודות, לא הרגשנו בבעיה כלשהי, עד ששמנו לב שערימת המלוכלכים גדולה מדי אפילו למכונות התעשיתיות שנמצאות כאן. הצטרפתי לעידית בביקור הראשון בחדר הכושר. מאז היא מתמידה ואני "פחות".

הנה סרטון מהביקור באקווריום של אטלנטה. האטרקציות המרכזיות הם ארבעת כרישי הלוויתן האדירים (למרות שהם בעצם עוד גורים), לויתני הבלוגה ששיחקו בטבעות מבועות אויר שיצרו מול עינינו והלוטרות : (הסרט יגיע "בקרוב")

על שופינג כבר קשה לספר, כי לא "תרחב היריעה" לכל המסעות. כבר הספקנו להחזיר לwalmart ציוד כמה פעמים (מדיניות "לא שואלים כלום" – פשוט מחליפים את הסחורה ואומרים שלום).
גם בתחום הביורוקרטי נרשמו הצלחות – לי הגיע כרטיס האשראי החדש (והמאוד מוגבל במכסת האשראי) וגם נכנסה משכורת ראשונה. לעידית הגיע בזריזות מפתיעה ה-SSN, מספר הביטוח הלאומי. עם המספר הזה היא תוכל לגשת למבחן הנהיגה, ועם הרשיון נוכל לקבל הטבות בביטוח הרכב, וגם לסיים את רישום הרכב, כך שעדיין יש עוד מלא סידורים לשבוע הקרוב.

ולחדשות האמיתיות – את המשכורת הראשונה חגגנו בשלל קניות (וגם בשלל תשלומי דירה וכדומה), והראשונה היא קווי טלפון ומכשירים תואמים, כשגולת הכותרת היא ה- iPhone 3Gs !! עם 16Giga, אבזורים, חבילת גלישה והמון אפליקציות נלוות. המכשיר השני הרבה יותר צנוע לעת עתה, למרות שגם הוא מגיע עם מסך מגע, מצלמה וכו'.
אז הנה מספרי הסלולר שלנו:

עידית: 404-580-4741
נצ: 404-580-4852

מהארץ צריך לחייג גם 1 בין הקידומת לחיוג בינלאומי והמספר עצמו. אפשר לשים לב ששני המספרים נבדלים רק בשלוש הספרות האחרונות ושאלה נמצאות בקו אחד על מקשי הטלפון. אני מאמין שאת השיחות לארץ נבצע דרך הסקייפ שיגיע, אי"ה, שבוע הבא. כי המנוי לחברת הסלולר מאוד מוצלח כל עוד נשארים בתחום המקומי.
קנינו טלויזיה לחדר השינה. LCD 32 אינטש של LG. עדיין מוזר לי שבארץ שכבה לנו מפלצת בסלון עם מסך קטן יותר. כדי לראות בה משהו נלך ביום-יומיים הקרובים לחתום על אינטרנט ועל מנוי לכבלים. כך שכאמור, יחד עם המחשב המתוקן והאינטרנט, נוכל לפתוח גם סקייפ סוף-כל-סוף.
אנחנו מקווים לנצל את הסופ"ש הקרוב לטיול מסיבי יותר, וכמובן נעדכן אחר-כך (עם הiPhone אפשר לשלוח סרטונים במייל בזמן-אמת...). מה שמוזר כאן הוא מזג האויר – מאז שהגענו היו בקושי שני ימים לוהטים, וכל השאר היו חורפיים למדי (הלו, זה אוגוסט, או מה?!). היו פה כמה סופות גשמים שיכלו למלא את המכסה השנתית בישראל בקלות. אפשר רק לקוות שבסופ"ש יגיע האביב.

התחביב שלי לאחרונה הוא משחק במכונית ההיברידית. למי שלא ממש בעניינים, למכונית שלנו יש מנוע דלק רגיל וגם מערכת חשמלית. המע' החשמלית אחראית על התנועה במהירויות נמוכות, ותומכת במנוע הדלק (החזק יותר) במהירויות גבוהות. חוץ מהנעת הגלגלים, המנוע החשמלי מסיר את הנטל מהמנוע הרגיל בכל הנוגע למערכות צדדיות אחרות, כמו לחץ הבלמים, הגה כוח, אורות, רדיו וכו'. אין צורך לטעון את המנוע החשמלי : כשמנוע הדלק עובד, הוא טוען את הבטריה, ויותר יפה מזה – כשעוזבים את דוושת הגז ועדיין בתנועה, אז תנועת הגלגלים טוענת את הבטריה (כמו דינמו באופניים). כשלא לוחצים על הגז ובזמן עצירה, כל המנועים כבים, כך שבעצם כשנמצאים בפקק, המכוניות הרגילות מסביב שורפות דלק ומתחמם להם המנוע, בזמן שאנחנו נהנים מחסכון מוחלט. יש גם מסך בקרה לנהג שמראה איזו מערכת בפעילות בכל רגע. גיליתי שבירידות בכביש המהיר אפשר ללחוץ ממש בקלות על הגז, ואז רק המנוע החשמלי עובד ושומר שלא נאיט, או שברחוב ליד הבית אפשר לגלוש את כולו מה highway ועד החניה בלי לשרוף טיפת דלק. זה כמובן בתלות של התנועה הסבלנית פחות או יותר מסביב. מזכיר לי קצת משחקים באופניים של "עד כמה רחוק אפשר להמשיך בלי לדווש" או בטוסטוס שיודעים שרמזור הולך להתחלף לירוק ולא רוצים להוריד רגליים לכביש... חוץ מזה שהמנוע משתלב לעזרה בבלימות ואורך חיי הבלמים כמעט ומוכפל.

והנה עוד כמה תמונות מהשבוע:
http://picasaweb.google.com/iditandnetz/GeorgiaAquarium2009