Riviera Maya winter retreat

בשבוע שעבר ברחנו קצת מאטלנטה הקפואה לטובת פלאיה דל כרמן בחוף הקריבי של מקסיקו. תכננו לבקר במקומות שלא הספקנו בפעם הקודמת, לשנרקל יותר וגם לרבוץ יותר על החוף. היום הראשון היה בהיר ודי מושלם לשנרקל, אז עלינו על מעבורת לאי קוזומל. בין השאר, ראינו מעין דג-צלופח ומיני ברקודות. לקינוח אכלנו דגים על החוף בליווי מרגריטה. למחרת נסענו לטולום, עיר החוף העתיקה של המאיה. (יש שיאמרו, או ייללו: ״תולום״, נ.ק.) ביום השלישי יצאנו לעוד שנירקול, הפעם באקומל. התמזל מזלנו לראות צבי ים גדולים וגם דגים צבעוניים ואנפה במרדף אחריהם בלגונה הסמוכה, Yal-ku. בסוף היום תפס אותנו גשם טרופי חזק, שלפחות יצא ממנו טרמפ עם זוג חביב כמעט עד למלון בפלאיה. 

ביום האחרון נסענו ל- Jungle Place, חוות קופים באמצע הג'ונגל. גולת הכותרת שם היא ביקור בתוך מגורי הקופים ומגע ישיר איתם. הקופים חביבים מאוד ונהנים מתשומת הלב האנושית והחטיפים ש"הקופים חסרי השיער" מגישים להם.

רצינו לציין לטובה כמה מסעדות בפלאיה- זכרנו איך נהננו ממסעדות נהדרות על השדרה המרכזית, אך המקום התייקר מאז. מצאנו כמה מסעדות לא יקרות שמגישות אוכל מקסיקני טעים מאוד (כלומר: טורטיות בכל מיני אופנים ועם כל מיני תוספות. למשל, נאצ׳וס, טוסטדה, בוריטו, אנצ׳ילדה, קסדייה, ווראצ׳ה ופהיטה. להפתעתי, מנת הטאקו דגים היא מעולה), מפירות ים ועד סטייקים בליווי עוד טורטיות חמות ומאפים.
לתמונות מהטיול

howdy y'alls

בסופהשבוע האחרון ביקרנו בחצר האחורית של אמריקה, איפה שהדיבור איטי יותר, המכוניות גדולות יותר וה-rednecks שמנים יותר. כן, חברים, היינו בטקסס. זה נכון מה שאומרים- הכל גדול יותר בטקסס. רק מדאלאס טסנו שעה וחצי כדי להגיע לפינה הצפונית, ל-Amarillo, היכן שאפריל ילדה את התינוקת המקסימה של גיא ורואי, דנה. הטיסה, המלון והרכב הוזמנו ברגע האחרון (שישי בלילה), כשידענו שדנה משתחררת מבית החולים. לא נותרו טיסות מוקדמות לאמרילו בשבת בגלל השלג שירד שם באותו שבוע והשבית את שדה התעופה הקטן למספר ימים, ונאלצנו לקחת טיסה של אחר-צהריים מאטלנטה. הדיילת של אמריקן איירליינס הופתעה שאנחנו נוסעים עד אמרילו ליום אחד (כנראה שאפילו במושגים של אמריקה זה חריג, אבל לא בכל יום נולדת לנו אחיינית). בשדה התעופה דאלאס-פורת וורת' הזהירו אותנו לפני העלייה למטוס שנהיה מוכנים לשלג, אבל לא דמיינתי את השדות של טקסס מכוסים ב-30 ס"מ של לבן. לקח לנו 10 דקות רק להפשיר את השלג והקרח על הרכב שלנו. נסענו ישירות למלון (הולידיי אין, 39$, אין מילה רעה להגיד) כדי שיהיה לנו יום מלא עם המשפחה למחרת.

בראשון קמנו והזדרזנו לצאת, שוב הפשרת קרח של 10 דקות והתרעננות בסטארבקס. ריח הפרות היה כבר ממש חזק (במרכז העיר!). רק אז הבנו כמה קשה לנהוג בשלג (כנראה שבחושך נסיעת השלג היתה פחות מאיימת כי ראינו פחות טוב מה קורה). הכבישים הראשיים אמנם פונו, אך נסיעה בתוך הרחובות הקטנים יותר לדירה של גיא ורואי היתה מאתגרת (יונדאי אקסנט לא בנויה לדברים האלה). נתקענו סמוך למדרכה והצלחנו לצאת מהשלג רק בסיועם של רואי והשטיחים של המכונית. כשהגענו דנה ישנה, אחרי שעשתה קצת "צרות" לגיא בלילה. כמובן שזה לא הפריע לנו להוציא אותה מהמיטה ולהחזיק. דנה היתה עטופה היטב (שתי שכבות בגדים ושתי שמיכות), רגועה ומתוקה, הראש שלה כבר התאזן לצורתו הרגילה. ממש יפהפיה!

היה נחמד לראות שרואי וגיא אמנם עייפים, אבל מאושרים ומשתלטים על העניינים. אנחנו (המבוגרים) כאילו המשכנו שיחה מלפני שבועיים, בצורה הכי טבעית, למרות שבעצם לא התראנו חצי שנה. בדירה הקטנה יש להם חמ"ל, וכל הזמן משהו אחר מצלצל- סקייפ, פלאפון, מסנג'ר, פייסבוק... בצהריים הזמנו סטייק טייק אווי ממסעדת Logan's Roadhouse, שכמותה מפוזרות רבות על ההיי-ויי. יצאנו מהדירה רק שעה לפני הטיסה חזרה, מה שהתברר כמספיק לחלוטין עבור טיסת פנים.

הביקור הזה המחיש שג'ורג'יה לא דומה לטקסס, שעיר גדולה כמו אטלנטה לא דומה לעיירונת של פחות ממאתיים אלף תושבים, ושאמריקה מגוונת ומורכבת, ענקית וקשה לעיכול. יש עוד הרבה מה לראות וללמוד.
לאלבום המלא מטקסס ללחוץ כאן.

פינת האתנחתא מוקדשת לדנה קדם.

Elton John- Blessed

יומיום חורפי

אנחנו מפשירים מחודש של קיפאון, בו עמדנו בגבורה בטמפרטורות של -9 (ביום). שנינו היינו חולים, אחד אחרי השנייה (שפעת רגילה או חזירים?). עכשיו רוב הימים נעימים יותר (מתחת לאפס רק בלילה).
בשבת שעברה הלכנו להרצאה של מועדון המדע של אטלנטה (כן, יש דבר כזה. יש קבוצות מפגש לכל דבר ועניין תחת השמש) בנושא: "אבולוציה של המח בפרימאטים בהשוואה לאדם". המקום (פאב סמוך לאוניברסיטת אמורי) היה מפוצץ, ופגשנו כמה אנשים נחמדים. גם ההרצאה היתה (לרוב) מעניינת, קצת ירדה מדי לפרטים לטעמי (ממש הרגשתי בחזרה בפקולטה לביולוגיה בטכניון) אבל עוררה מחשבה.
למחרת הלכנו לסרט 2012. טעות, הן מבחינת השעה (בארבע וחצי כל המשפחות הולכות, ולא לכל הילדים יש סבלנות לסרט של שעתיים וחצי) והן בגלל שזה אחד הסרטים האוויליים ביותר שנראו על המסך. ממש קלישאה של סרטי אסונות. הסרט הקודם שראינו ב-2 דולר היה Brothers, שהרשים לטובה בעיקר בקטגוריית המשחק.

בסוף השבוע האחרון סופסוף הגענו לסניף ה-Kroger הכשר. השמועות על גבינות תנובה שיש רק שם הצריכו בדיקה מעמיקה. מצאנו שם מגוון מוצרים טריים כשרים (חדי העין ישימו לב למשהו מרחיק לכת בתמונה המרכזית). אחרי חמישה חודשים של קוטג' שרק המרקם שלו דומה לגבינה המוכרת מהארץ ושל פטה באריזת ואקום התענגנו על גבינה לבנה וכפרית. קוטג' מהארץ אין (הוא מתקלקל מהר מדי). שוב מצאתי את עצמי מודה שאנחנו גרים בעיר גדולה, שיש בה מספיק יהודים שיוכלו לפרנס סופר כזה. וגם שואלת את עצמי למה תנובה לא יכולה לשווק את המוצרים האלה קצת יותר באגרסיביות.

עוד חוויות ראשונות: אזרתי אומץ להסתפר. נבחר למשימה- הספר בקניון (נצ טוען שהנ"ל נבחר כי הוא הומו; אני טוענת שהוא נראה לי כמו מישהו שיודע מה הוא עושה). אכן יצאתי מרוצה. למרות שחברות המליצו על ספרית ישראלית (מימי), סרבתי בתוקף ללכת להסתפר אצל מישהי רק בגלל שהיא ישראלית (מה גם שלהפקיר את שיערי למי שמספרת בצריף בחצר לא נשמע מבטיח). גם ביקורת שנתית ראשונה של שנינו אצל רופא השיניים (גרגורי. כן, כל הרופאים פה יהודים או רוסים או שניהם) עברה בסדר. אצל הוטרינרית אנחנו כבר בני בית, אחרי שהתוּלים סבלו מכל מיני השפעות של המעבר והיו צריכים לקבל כבר את החיסון השנתי.

יום עבודה בבית קולן (או: התוּלים מחפשים פינת חמימה) נראה כך:

ופינת האתנחתא חוזרת לבריטניה הגדולה, לציון all these things that we've done.

The Killers- All These Things that I've Done

מזל טוב למשפחת קדם !

נצ: רואי וגיא התחתנו בינואר, ואפריל צפויה ללדת בפברואר או אפילו לפני. סמיכות הארועים הזו הזכירה לי את השיר האלמותי לעיל. יש בו גם איזה מסר על כלליות מושג המשפחה (למי שנשאר לצפות עד הסוף). חתול כבר יש, כך שהצרכים הבסיסיים קיימים, וחסרה רק התינוקת החדשה למשפחת קדם כדי שכולם יחזרו הביתה שמחים ומאושרים עד עצם היום הזה. הזוג הטרי מכחיש שזו דווקא בת או בן, אבל כל האחרים כבר החליטו, כי אחרת, איך אפשר לדעת באיזה צבע לקנות את המתנות ?
אנחנו מאחלים להם הרבה אהבה, שמחה ובריאות.

מי שהסתכל על תמונות החתונה בוודאי מבין למה עצרו אותי לא פעם אנשים ברחוב לשאול אם אני אח של רואי. מפחיד!
עכשיו הם באמרילו, טקסס, מחכים ללידה. בינתיים, הם מתארים את המפגש הראשוני והמוכר עם העיירה האמריקאית. על זה נאמר בצבא - שהיינו "צעירים" עד שהגיעו "צעירים" יותר להחליף אותנו. והנה מצאתי הזדמנות לציין את 5 החודשים שעברו עלינו פה. זה הרבה? כל כך הרבה קרה. זה מעט? בסך הכל כמה חודשים, כלום.
אני חושב שהם הבינו את חשיבות "ערך הקופּון" בארה"ב, אחרי הרצאה טלפונית שערכנו להם, וכנראה שכבר יישמו במסעדות ובקניות. כל הכבוד!
בבלוג שלהם מתנהל דיון סוער לגבי האופי האדיש של אפריל והאם הוא מייצג את קהילת הפונדקאיות. לדעתי זה לא לעניין. יכול להיות שהיא יחידה במינה ואולי טיפוסית, אבל אחרי הלידה מי שאותי עוד היתה מעניינת זו דווקא תורמת הביציות. היה יכול להיות נחמד, נייס טו הב, למצוא באפריל חברה חדשה, אך גם הכרטיס שהם מתכוונים לשלוח לה בכריסמס הבא מספיק בהחלט.

מזל טוב!

שנה חדשה

בשבועות האחרונים אטלנטה עוברת גל קור שגם זקני העיר לא זוכרים (ובהשוואה לירושלים, אין ספק שפה יותר קר גם בלי גל קור ארקטי). שבוע שעבר היה הקר ביותר עד כה, הטמפרטורות בקושי גירדו את האפס (מלמטה) ביום. בערב חמישי ירד שלג, שאפילו תפס אבל לא הגיע ליותר מכמה סנטימטרים. בבוקר שישי היה כ"כ קר שהשלג לא נמס ואיפשר לנצ לצלם קצת.

החגים עברו בשקט, היה נחמד להרגיש אווירת חג שלא קשורה אלינו ולהנות מימי חופש סתם ככה. נסענו לאאוטלט החביב עלינו לקצת שופינג בהנחות לא רעות (יש הנחות לפני הכריסטמס ואחרי הכריסטמס, מה שמחזק את הטענה שתמיד יש פה איזשהו סייל). בערב ראש השנה האזרחית הרמנו כוסית שמפניה אצל איריס ואורי עם עוד כמה חברים.
בחג המולד הלכנו לסרט Avatar, ונראה שפגשנו שם את כל אטלנטה. חיפשנו חנייה מעל 2 דקות! ומדובר פה באמריקה, מה שהופך את הסצינה למאוד-מאוד חריגה. הסרט עצמו הוא מרהיב ויזואלית. אבל... שעתיים וחצי של "דמויות חד-ממדיות וקלישאות של פוליטיקלי קורט, ואף לא תפנית עלילתית מפתיעה אחת" (ציטוט של מבקר הקולנוע ג'ון נולטה שמה לעשות, קולע בול). קשה להחזיק סרט שלם על חדשנות טכנולוגית ואפקטים. מה עם קצת עלילה, משחק, דמויות מתפתחות או הומור עצמי? ועדיין כדאי לראות את הסרט בתלת מימד ולנסות לשים בצד את הביקורת לשעתיים ומשהו.

השבוע קישטנו את האוטו בזה. סמל הדג (שמצביע על אמונתו החזקה של הנהג בישו) מופיע פה על הרבה מכוניות, ובאינטרנט מצאנו איזה משהו שהולם אותנו יותר. אחד מהשכנים היהודים שלנו שם על הרכב שלו את הגפיטלטע פיש...

ואם בענייני גי'זס עסקינן, אין שיר יותר מתאים מזה, מה גם שהביצוע מתקשר לרשומה הקודמת על נאשוויל.

Johnny Cash- Personal Jesus

חזרנו...

נצ: כן, אני יודע. עבור הזמן שעבר מאז הפרסום האחרון בתקוה לשיפוצים נרחבים, כמות התוספות לבלוג נראית די עלובה. אז, קודם כל, נא להבין שלא התחשק לי לעמוד בדד-ליינס לתכנות גם בבית. וחוץ מזה, שברגע שהוספנו כפתור אחד לכותרת, התשתית קיימת והדרך לעוד כפתורים רבים סלולה לפנינו. כבר חשבנו על כמה כפתורים חדשים וגם על כמה תיקונים לבאגים בכפתורים הקיימים.
שנה טובה לכולם!

הנה, ככה שרדנו את גל הקור :

musical weekend in Nashville

יום הנישואים השלישי שלנו חל בנר שמיני של חנוכה.

למחרת נסענו לסופשבוע בנאשוויל, טנסי, מולדת הקאונטרי. העיר הקפואה שומרת על להט מוסיקלי תמידי. האתרים התיירותיים בה קשורים למוסיקה, החל מההיכלים המפוארים שנבנו לקהל תוכנית הרדיו הותיקה, Grand Ole Opry (הראשון, ה-Ryman Auditorium, נבנה ב-1892 ככנסיה, הוסב לטובת מוסיקה ונחשב עד היום ל"קרנגי הול של הדרום" בזכות האקוסטיקה המשובחת שלו. השני הוא בנין האופרי החדש, סמוך למלון האופרילנד) ועד אחרוני הבארים ברחוב ברודווי, בהם אפשר לשמוע אמנים מתחילים המבצעים את כל סגנונות הקאונטרי. המלון שלנו בדאונטאון היה ממוקם היטב, קרוב מאוד ל-Ryman. הלכנו לשם לסיור מאחורי הקלעים, ושמענו סיפורים מפי מדריך שחווה את המקום בימי הזוהר של שנות החמישים והשישים, בזמן שאמנים כהאנק וויליאמס, פטסי קליין וג'וני קאש וג'ון קרטר (הסרט "ההולך בדרכי" מומלץ למי שרוצה להיכנס לאווירה) שלהבו את הקהל. האודיטוריום שופץ לפני כעשור, ומארח את ה-Grand Ole Opry במהלך החורף. חזרנו לאודיטוריום בערב להופעה (שהיא בעצם תוכנית הרדיו הנזכרת לעיל)- אמני קאונטרי מפורסמים שארחו זמרים פחות מוכרים. Little Jimmy Dickens חגג יומהולדת 89 (!!), מלא שמחת חיים ואהבה למוסיקה (באיזשהו שלב פיזזה על הבמה עוד זמרת קשישה, שהזכירה במראה הרבה סבתות פולניות/ מזרח-אירופאיות, אבל הדימיון נגמר כאן. אני ממש לא רואה סבתות רטנוניות מהזן המוכר במחוזותינו שרות ורוקדות ככה בעשור השמיני והתשיעי לחייהן). שני מנחים מפורסמים אחרים היו Emmilou Harris ו-Ronnie Mislap, שנראה שנהנו לתת את חסותם לאמנים העולים.

את הבוקר למחרת התחלנו ב-country breakfast. ב-Monell's עומדות משפחות בתור לבראנץ' הדרומי הטיפוסי של יום ראשון אחרי הכנסייה- אחרי שהתיישבנו לשולחן הבנו למה מחכים. לשולחנות הארוכים מסבים ביחד 12 אנשים (אנחנו ישבנו ליד שתי משפחות שונות, לבנה ושחורה), ואוכלים (לטענתם לפחות) אוכל כמו אצל אמא: biscuits and gravy, pancakes, cheese grits, hash browns, ham, fried apples, fried chicken, com pudding, bacon, smokes sausage לצד מיץ תפוזים, קפה וריבות תוצרת בית. comfort food כהלכתו. אהבנו לראות שלכל הדרומיים, לבנים ושחורים, יש את אותה מסורת קולינארית, מסורת שכמו זו המוסיקלית- הם לוקחים מאוד ברצינות.

הארוחה סיפקה לנו את האנרגיה להמשיך למתחם הגדול של מלון ה-Opryland, שנראה כמו אחד המלונות מלאס וגאס בגודל ובהשקעה בפרטים. יש בו מסעדות, ברים, קניון ומתחם הופעות ואטרקציות (כמו פיסול בקרח ומופע רקדניות). קישוטי חג המולד כיסו את החללים באווירה מיוחדת, מלווים במוסיקה חגיגית (מבין מזמורי חג המולד, או ה- carols, זה חביב במיוחד). גם האורחים נכנסו לרוח החג- ילדים ומבוגרים לבושים באדום, עם כובעי מצנפת או סוודרים של סנטה.

כאן אפשר לראות את כל התמונות מנאשוויל.

אתנחתא היה מאוד קשה לבחור, כי כל הסופ"ש היה מוסיקלי. אז הנה אמילי ווסט, אחת מהכוכבות העולות, מופיעה ב-Opry (החדש), בשיר שגם אנחנו שמענו בהופעה. וכמובן שאי אפשר בלי אמילו האריס, שמשלבת בין קול מיוחד, פתיחות מוסיקלית וורסטיליות. היא עבדה עם כל הגדולים (רק כמה דוגמאות: בוב דילן, אלביס קוסטלו, גראם פרסונס, דולי פרטון, מארק קנופלר מה-Dire straits, ריאן אדאמס בשיר שכבר שמתי פה, oh my sweet carolina), זכתה בכל פרס אפשרי וממשיכה להופיע ולהקליט.

Emily West- Blue Sky
Emmyou Harris- Sweet Old World