כולסטרול ושאר ירקות

לפני כמה ימים התפרסמה ב-ynet כתבה אחת (מרבות) על הכולסטרול. הפסקה הראשונה היתה מרגיזה באופן מיוחד, כי שוב הורידו את ערכי הכולסטרול התקינים, ככה ש"ההערכה היא כי בעקבות ההנחיות החדשות, כמחצית מאוכלוסיית ישראל מעל גיל 40 תזדקק לטיפול בסטטינים להורדת כולסטרול". למה נראה למישהו הגיוני שחצי מהאוכלוסיה תצרוך תרופות כאלה, ועוד מעל גיל 40?? למה לא לתת אותן כבר מגיל גן וזהו... הערכים הרצויים במגמת ירידה מתמדת, משהו שמצטייר כצעד להגדיל את רווחי חברות התרופות, שמממנות את רוב המחקרים האלה. נתקלתי כבר במספר מחקרים שטוענים שזה בכלל לא הכולסטרול שאחראי על נזק ללב (לחלק ניכר מחולי הלב והסוכרת רמות כולסטרול תקינות לגמרי- ראיתי את זה כשעבדתי במרפאה). האם רופאים נותנים תרופה להורדת כולסטרול לחולי לב כי זו התרופה היחידה שקיימת, וגם היא לא ממש משפיעה על כולם (ואז מעלים את המינון, אבל לא מפסיקים אותה)- יש הרבה מחקרים שמעידים שהיא לא מועילה, אם לא מזיקה, לנשים. כמי שעבדה גם בחברת תרופות וגם ליד רופאים, קשה שלא לקבל בחילה מהקשר בין חברות התרופות לרופאים- אלה מממנות כנסים, ארוחות ומחלקות מתנות ואלה מצידם דוחפים תרופות. האם לזה הצטמצם תפקידו של הרופא??
מחקרים שונים מצביעים על הכולסטרול המחומצן כבעיה. הכולסטרול ה"רגיל" הוא מולקולה חיונית (הגיוני- הרי הגוף עצמו מייצר אותה), שבונה את ההורמונים ורקמות שונות (כמו המח). הכולסטרול המחומצן נצמד לדפנות העורקים לדלקות קיימות. אפילו הוא לא הגורם למחלות לב ועורקים סתומים, אבל קיומו ברמות מסוימות מעיד על בעיה. זו בדיוק הסיבה מדוע גם עם רמות כולסטרול נורמליות לגמרי אפשר ללקות במחלות לב- רמות הכולסטרול עשויות להיות נורמליות, אבל רמות הכולסטרול המחומצן אינן! להאשים את הכולסטרול בטרשת עורקים משום שהוא נמצא במשקעים שבעורקים, זה כמו להאשים את הכבאים בגרימת שריפות, הרי הם תמיד נמצאים שם... כמובן שהאינטרס של חברות התרופות הוא להציג מחקרים מתחרים. אז שכל אחד יחליט בשביל עצמו. הסרט Fat Head האיר את עיניי לגבי שומנים מול פחמימות- Saturated fat doesn’t cause heart disease — but sugars, starches and processed vegetable oils do. פעם אמרו שבשר בקר מזיק, והיום מבינים שלא כך; פעם חשבו שחמאה היא האויב הגדול והמליצו על מרגרינה, והיום מבינים שמרגרינה מזיקה הרבה יותר.
אוקיי, מספיק תובנות לפעם אחת. נחזור לענייני היומיום.
בסופשבוע חגגו כאן את ה-Haloween. בתים רבים קישטו בדלועים מפחידים ושאר קישקושים. בטלויזיה שידרו את כל סרטי מייקל מאיירס (שנקראו בעברית "ליל המסיכות"), וסרטי טראש אחרים. מצידנו, לא ממש הרגשנו את החג, אבל ליתר ביטחון קנינו חבילה מייצגת של M&M למקרה שילדי הקומפלקס יופיעו ל-trick or treat. איריס ואורי סיפרו שהילדים חזרו עם עשרות פאונד של ממתקים ועכשיו הם צריכים למיין אותם. זה בטח מספיק להם לכל השנה (או לפחות עד פורים, עוד חג תחפושות-ממתקים). בטח היום אפשר לקנות תחפושות, ממתקים, דלעת או קישוטי חג ברבע מחיר בוולמארט, אבל זה אומר שצריך לאכול במשך חודשיים פאי דלעת... עכשיו כבר מתכוננים פה לכריסטמס, המתקפה השיווקית הגדולה ביותר הידועה לאדם. אם אתה לא קונה- אתה לא קיים ונשדל אותך לקנות בכל דרך אפשרית- חייבים לתת מתנות, מבצעים, קישוטים נוצצים בחנויות, מה לא. אני מניחה שאפשר להנות מהחג כצופים מבחוץ, בלי המחויבות לקניות ובלי להכניס את הדת לכל זה, להסתכל על כל הבתים המקושטים ולא להיות מחויבים בארוחת חג עתירת-קלוריות (אולי רק בחנוכה...).
בשישי בערב הלכנו למסעדה וייטנמית (ממש מוצלח, שונה מאוכל סיני או תאילנדי. משלבים ירקות טריים במנות, פחות טעמים קיצוניים (מתוק או חריף, שיש באוכל תאילנדי)) ואחר-כך לסרט ב-2 דולר: "אשתו של הנוסע בזמן".
פינת האתנחתא באווירה פארודית (חלק 1 מתוך 2), מתוך הסרט "מילים ולחן" עם יו גרנט. מי שצפה בקצת קליפים בשנות השמונים יהנה.

Hugh Grant- Pop Goes My Heart

Smoky Mountains High

בזמן האחרון, אני קוראת (וגם כותבת לפעמים) בקומונה של אתר תפוז "ישראלים בארצות הברית". אתמול כתב שם מישהו דברים שכאילו יצאו לנו מהפה. למשל שהמעבר לארה"ב נראה לו "מאוד מעניין ומאתגר... למרות הקשיים הרגילים של הפרידה מהמשפחה והחברים". במיוחד היה מעניין שהוא כתב: "היו לי דעות קדומות על אמריקאים, תמיד חשבתי שהם צבועים ולא אמיתיים וכל הנימוסים שלהם זה רק על פני השטח כדי למנוע גישה אמיתית וישירה בין שני בני אדם. בביקורי הראשון בארה"ב... גיליתי שטעיתי והנימוסים שלהם הרבה יותר טובים מאיתנו בכל קנה מידה... האדם לפניך מחכה שניה, מחזיק לך את הדלת כשאתה נכנס, שלום להתראות סליחה ותודה על כל ציוץ ובכלל... הייתי מכנה את זה כישוריים חברתיים מפותחים...". ואני חייבת להסכים. נורא קל לנו כישראלים להתנשא על האמריקאים הטיפשים האלה, שמבזבזים זמנם בלהיות נחמדים, ולקרוא לזה "צביעות". הרי אין כל קשר בין צביעות לנחמדות. ישראלים יכולים להיות צבועים ולא נחמדים, ובהחלט ראיתי לא מעט כאלה. ואני מרגישה, אחרי חודשיים פה, שהאמריקאים לא טיפשים כל-כך כמו שניסינו לצייר אותם. יש כל מיני, יש כאלה מנומסים וחברותיים (כמו השכנים שלנו, צ'אד ואליסון, שכבר היו אצלנו לכוס קפה עם הילד המתוק שלהם, פרסטון. הוא במקור מאוקלהומה והיא יהודייה מניו-יורק, הם נפגשו באוניברסיטה. שניהם מאוד ליברליים, משכילים ומודעים למה שקורה סביבם, גם מחוץ לארה"ב), ויש כאלה מנומסים וקרירים, או צבועים. גם אחת התשובות שקיבל הכותב (ממנהל הקומונה) קלעה בול, לדעתי. "אמריקאים הם אנשים כמוני וכמוך. רוצים חיוך, הבנה וקשר אנושי. אבל מה? יש להם קודים של התנהגות שונים מישראלים. ישראלים רבים, הם מטבעם (יהודים, לא?), מרוכזים בעצמם. וחושבים שיש להם את המונופול על החוכמה והאמת בעולם (העם הנבחר, כבר אמרנו?). לכן, כשחלק מהישראלים מגיעים מארץ ה"דוגרי" לארץ הנימוסים, החזקת הדלת והעמידה בתור - הם נבהלים ממה שהם רואים במראה. התגובה המיידית (והטבעית לישראלים הצודקים תמיד) היא "זו ארץ מפלסטיק, מעושה, מלאכותית". שלילה מוחלטת. כי עבור ישראלי שחושב שמה שהוא רגיל אליו הוא האמת המוחלטת - אסור לקבל שינוי. עדיף לקטר ולשלול אחרים. אבל אם אתה הישראלי הנאור, שמוכן לקבל שיש דרכים שונות להביע רגש ולהתנהג... ואתה מוכן להבין שאתה הוא האורח, בארץ ענקית ומוצלחה, שאתה הוא המנסה להתערות בה ולא היא שאמורה להשתנות בהתאם אליך - תגלה שנעים לחיות פה... קבל את התרבות כאחרת ושונה, ולא כרעה, ויהיה לך טוב בה...". מה שקצת יותר כואב, שדורון, מנהל הפורום גם הוסיף: "ההרגשה שלי היא שכיום ישראל עברה את השיא, והיא נמשכת למטה במישורים ונושאים רבים. הדבר המיידי עבורי הוא מה שהגדרת "קושי בניהול החיים בישראל". אני קורא לאותו דבר "ישראל אינה מסוגלת להחזיק רבים מהאנשים הטובים שהיא מייצרת". חבל, אבל זה מה שיש. המקום קטן, הקיבולת מוגבלת, וכאשר רוב המשאבים מופנים להישרדות (אנחנו במצב מלחמה מתמיד בארץ - מלחמה מול גורמים חיצוניים על הישרדות פיסית), היכולת לדברים אחרים מוגבלת...".
בהקשר הזה בדיוק, הנה כתבה שהתפרסמה היום ב-ynet- מי שלומד באוניברסיטה יודע בדיוק על מה מדובר. דורון הוסיף: "כמובן שאין אפס - כמהגרים, אנחנו משלמים בתחושת זרות במקרים רבים (אני קוראת לזה: אין שום דבר מושלם, ע.ק)... אבל אתה לומד שזה לא רע הכרחי, אלא פשוט עוד נתון במשוואה. מה גם שאת הכל ממתיקה הטכנולוגיה... לפני 20-30 שנה מי שעזב פשוט נעלם למעבר להרי החושך. היום הוא פשוט בצד השני של קו הטלפון, הסקייפ או תיבת ה- inbox...".
אז יש פה מהכל, טוב ורע. כמו שיש בכל מקום. וחשוב לחוות גם חיים במקום אחר, כדי לשים בפרספקטיבה את החיים בישראל, שגם בהם יש מן הטוב ומן הרע. במקום להתעסק כל הזמן במה שחסר לי, שהיה לי בארץ ואין פה (מישהו אמר רימונים?), אני משתדלת לחוות את כל מה שיש לאמריקה להציע. אוקיי, אז הקוטג' פה בטעם קצת שונה, אין ממש גבינה לבנה ואין את הפלאפל עם החמוצים ב-10 שקלים, אי אפשר לקפוץ לראות את החברים או המשפחה ואין חופש בחגים, אבל יש פה דברים אחרים והחוויה הלימודית היא מרתקת.משהו שאין בארץ, בטח לא בעוצמה שיש כאן, זה חילופי העונות. בסוף השבוע האחרון נסענו לראות את השלכת בהרי האפאלצ'ים. רוב הישראלים חושבים בטעות שסביבת ניו-יורק היא המקום המוצלח ביותר לעשות את טיול צבעי הסתיו, אבל יש עוד כמה מקומות לא פחות טובים (יש הרבה רשימות של Top 10, אז הנה רק שתי דוגמאות). ה-Great Smoky Mountains National Park, הפארק הלאומי הראשון שאני מבקרת בו, נמצא בין טנסי לצפון קרוליינה. הוא בהחלט מצדיק את שמו כ-Great, גם כי הוא השטח המוגן הגדול ביותר במזרח היבשת וגם כי מבקרים בו הכי הרבה מטיילים מבכל הפארקים הלאומיים (כן, יותר מהיוסמיטי והגרנד קניון). הסתיו הוא עונה מושלמת להרגיש את העוצמה של הטבע שמתכונן לחורף. העצים המכוסים בספקטרום רחב של צבעים מלכותיים נותנים הרגשה של חיוניות, שהכל מסביב חי ונושם והאדם הוא רק המבקר לרגע. ואכן, בכל המסלולים שטיילנו בהם, היינו עוצרים לרגע ושומעים את הנחל מרשרש, את הסנאי אוסף בלוטים ורואים את העלים הנושרים, מתווספים למאות העלים שכבר נשרו. נסענו בכמה scenic roads מפורסמות בהרים, Foothills Parkway ו-Roaring Fork Motor Nature trail, התפעלנו מכמות המים (בכל מקום היה איזה נחל או מפל) ונשמנו אוויר הרים נקי. ישנו בעיירה התיירותית-להחריד גטלינבורג, שהייתה עמוסה במבקרי השלכת ובחנויות קיטש, במלון שהיתרון המשמעותי שלו היה נוף לנחל (בלילה נרדמנו לצלילי המפל הקטן). בפארק יש מסלולים מותאמים לכל גיל וכושר. הפעם הלכנו במסלול אחד לכל המשפחה (מפלי Laurell), מסלול מקסים אחר שדורש קצת יותר הליכה (מפלי Grotto) ומסלול תצפית, שתפסנו באחד הימים הבהירים ביותר- Clingsman Dome. זוהי הפסגה הגבוהה בפארק, 2025 מטרים, והתצפית היתה מרהיבה, שווה את הטיפוס התלול למעלה (בתמונה, ההרים אולי נראים כתומים-חומים, אבל הם מכוסים בעצים בשלכת בשלל צבעים). במגרש החנייה של ה- Clingsman Dome ראינו לוחיות רישוי של כל מדינות המזרח, ואפילו של ארקנסו וטקסס. אמריקה יצאה לטייל-
ראינו עשרות אופנוענים שנסעו בקבוצות, וגם קבוצות יותר הזויות, כמו בעלי מכוניות Cooper או מכוניות ספורט. הפארק מסודר היטב לתנועת מכוניות כיאה לאמריקה, אפילו שנתקלנו בכמה "פקקים", בעיקר סביב גטלינבורג. כל כמה מטרים יש נקודת תצפית מוסדרת עם חנייה והכבישים מתוחזקים למופת.

כאן אפשר לראות את כל התמונות מהסמוקי'ס

בפינת האתנחתא, שיר לסתיו מאת ה-Manic Street Preachers.

Manic Street Preachers- Autumn Song

חודשיים (וקצת)

נצ: בין שאר המזכרות והקישוטים שתלינו, נמצאה גם המזוזה, שהותקנה לבסוף במקומה וחתמה את הפרק הראשון שלנו כאן. רשימת הסידורים והקניות מסרבת לקטון, וכמובן יש עוד הרבה טיולים בשרוול ומסעדות לחגוג בהן, אבל אפשר עכשיו לשבת רגע, להרגיש בבית, ולסכם את החודשיים האחרונים. זוכרים איך הדירה נראתה בהתחלה? אפשר לדפדף בפוסטים הישנים, או לראות את ה"לפני" :

והנה ה"אחרי":

אולי היה נדמה מהבלוג שהחיים באמריקה הם רק בניחוח ורדים ושושנים, ושכמעט ולא נדקרנו מהקוצים. לי במיוחד מציק השירות כאן. מכוניות, דירות וכל דבר נמכרים כאן במחירים מגוחכים. אבל אח"כ, אם תרצה שירות, טיפול או תיקון - עדיף כבר להשתמש בזכות ההחזרה האוטומטית, לקנות חדש ולא להסתבך עם הישן. אם בארץ ב"ארומה" השירות היה כל כך איטי כמו בסטארבקס, הסניפים היו נסגרים באותה מהירות שנפתחו. ציפינו שתקלה בשידורי הטלויזיה תתוקן בחינם - חשבתם שבארה"ב המציאו את המשפט "הלקוח תמיד צודק"? אז טעיתם - לא עזרו תחנונינו וצעקותינו, יש להם מליוני לקוחות אחרים שקטים יותר, אז למה להתאמץ לרַצות דווקא אותנו?! אין ספק שבארץ הבעיה היתה נפתרת מזמן לשביעות רצוננו. ויש עוד דוגמאות רבות. בכלל ערך "התור" המקודש הוא נוראי בעיניי - נכון, כשאמריקאים עומדים בתור, אין דחיפות, אין אני-רק-שאלה וכל אחד מקבל את המרחב והזמן הפרטי שלו. אבל נדמה שהם ממש מצפים שיהיה תור, שאם לא יעמדו לפחות שעה לפני שיקבלו שירות אז בעצם זלזלו בהם. וכך גם נותני השירות משתדלים ליצור תור ככל האפשר - למרות שכבר פתחנו את המשרד, בא נחכה עד שיתאספו עשרות אנשים לפני שנתחיל לצלם אותם ולחלק רשיונות נהיגה. אם היינו מתחילים לצלם בשעת הפתיחה, הלקוחות לא היו זוכים לשבת על הספסלים שהתקנו במיוחד בשבילם (יש מקום לכולם, נקי ומרווח)...
הנה הבניין שבו אני עובד והקיוביקל שלי :

ומצאתי את התמונות של מודל 2002, הפעם הראשונה שלי באטלנטה:

חדי העין בטח שמו לב ש- גם מבני האוריגמי שלי הגיעו בשלום (ארזנו אותם מפורקים), להבדלי הטכנולוגיה ואולי גם להבדלי היקפים.
העבודה מרובה, ועכשיו כבר יש מחשב, כרטיסי כניסה ואפילו הביאו את ה"מומחה" מהארץ לשבת איתי קצת לKnowledge-Transfer. למה זה לא נעשה פשוט כשעוד הייתי בארץ? אמדוקס...

אגב knowledge-transfer, כשתגיעו לביקור(*), אם מתישהו תאלצו להסביר לאמריקאי (דרומי) איפה אנחנו גרים, כדאי שתענו : "לְלֶּנַה", או במקרה שתרגישו עדיין לויאלים למה שלמדתם: "אדלנה" עם ד' נחה.
(*) טוב, לחלקכם אולי הייתי צריך לכתוב: "אם תגיעו", הרי מי שחשב שכפר סבא זה רחוק, איך הוא יגיב לעיר מעבר לאוקינוס?!

צבעי הסתיו משתלטים והופכים אדומים-כתומים מיום ליום. לפני כמה ימים צילמתי מהדירה את זה:

ועכשיו זה כבר לגמרי שונה. אני מקווה שהרשומה הבאה תמולא בתמונות שלכת.

רוח מוסיקלית

הפעם זה פוסט מוסיקלי נטו, או פינת האתנחתא מורחבת. אז מי שזה לא בשבילו, לדלג. אני לא אעלב (וגם לא אדע).
היינו בהופעה של Travis. בכלל לא האמנתי שאני אראה אותם אי פעם בהופעה, ובטח לא כזו אינטימית (עם עוד כמה מאות איש בלבד) ב-Loft באטלנטה. אחרי המתנה קצת מיותרת בקור אמיתי (שלא ברור מאיפה נחת על אטלנטה באמצע אוקטובר- 7 מעלות כשנכנסו להופעה, ו-6 כשיצאנו), התיישבנו והתענגנו עם הסולן, Fran Healy והגיטריסט (קלידן), Andy Dunlop (השניים האחרים נשארו בבית ב-tour הזה), שנתנו שעתיים פלוס של שירים מלווים בהרבה סיפורים אישיים ואנקדוטות הומוריסטיות. להגדרתם, זה היה "Chronological Acoustical Journey Through the Travis Back Catalogue". ערב של "laugh out loud stories, scottish accents, and handsome scottish men".
ככה גיליתי, למשל, שהשיר Why does it always rain on me נכתב כשפראן היה בישראל ב-1995, מחכה לתפוס כמה ימי שמש, מנוחה מגלאזגו הגשומה (שיש בה, לדבריו, יומיים של שמש, במהלכם כולם יוצאים לפארק ומורחים חמאה או שמן כלשהו על עצמם ומסיימים עם כוויות דרגה שלוש), אבל דווקא תפסו אותו כמה ימי גשם. בישראל! מסתבר שהסיפור הזה מאוד מוכר בארץ, לא ברור איך הוא חמק ממני. חלק מהשיר נכתב בספרד, ואי לכך, בהופעה קישטו את המסך חצי דגל ישראל וחצי דגל ספרד (פראן העיר שתצא מזה קבוצת כדורגל לא רעה בכלל, אבל כמובן שהאמריקאים לא ממש מבינים ב-soccer, ולא יודעים שישראל ממש לא טובה, בטח לא יותר מהמדינה הגשומה באירופה ממנה הסולן הגיע). זה היה הסינגל השלישי מהאלבום השני, והוא היה השיר ש"עשה את זה", נוגן ללא הפסקה ברדיו 1 הבריטי. עזר גם שבפסטיבל אחד, הלהקה נגנה אותו ובדיוק התחיל לרדת גשם. בזמן השיר Last laugh היה דגל ישראל שלם על המסך (איזה גאווה!)- פראן קיבל השראה לשיר אחרי שיט עם כמה צרפתים על הים האדום, וחשב שזה ממש קול לשיר גם כמה מילים בצרפתית.

השיר my eyes הוא אחד היפים, מאוד מרגש. תיארתי לעצמי שהוא נכתב לילד, ואכן פראן כתב אותו כשגילה שזוגתו בהריון עם הבן שלהם. לאורך השיר הופיעו תמונות של הבן, והוא ביקש שלא יצלמו (בכל זאת, משהו פרטי). המשאלה התגשמה כי אכן יש דימיון בעיניים. הוא גם סיפר איך Writing to reach you נכתב בעקבות אהבה נכזבת, אחרי שהוא שמע את wonderwall של אואזיס, קרא קבצי מכתבים של קפקא והקשיב ללהקה The Connells (מעניין איך הבחורה נשארה אדישה לשיר הזה...). אולי זה TMI עבור רוב האנשים, אבל פרטי הטריוויה האלה חביבים מאוד למי שאוהב את השירים והלהקה, כמוני. מסתבר שהשיר Side היה אמור להיות ראפ, אבל הנסיון בראפ עבור ליצן סקוטי הסתכם במשהו כזה:eastside, westside, upside, downside, outside, inside...ונגמר ב- you decide! הוא ניסה לומר שאין ממש צדדים, בעצם כולנו עומדים באותו הצד (עמוק). Flowers in the window נכתב בתוך 10 דקות אחרי ליל הוללות, ו-Indefinitely השקט והמלודי דווקא תוך כדי נסיעה באוטובוס רועש, באמצע מסע הופעות (הנה פראן מסביר איך הוא הלחין את writing to reach you ו-indefinitely).
התברר לחברי הלהקה שהם חייבים להקליט uplifting single לאלבום The man who (האלבום שהביא להם הכרה בינלאומית), אחרי שהנציגים מהלייבל המוסיקלי טענו שהוא נוגה מדי. למרות שהוא העיד שקשה לו לכתוב שיר "בהזמנה", פראן קיבל השראה מהסדרה cheers, ניסה לרוץ להקליט משפט עם מנגינה שהסתובבה לו בראש והסתבך עם המכשור. בסוף כן יצא שיר עליז, Driftwood, פראן טוען שעד היום הוא אחד מאלה עם המילים האהובות עליו (it's all downhill from here...).
השירים קיבלו משמעות נוספת, הסבר מפי המשורר עצמו, שלא מחשיב את עצמו מדי. השניים מופיעים ככה, נקיים מכל פוזה, ב-venue קטן, ברחבי ארה"ב עם שני טכנאים שאחראים גם על מכירת ה-merchendise ועל תיפעול המצגת של התמונות ועוד ועוד... להקה שמכרה מיליוני תקליטים ברחבי העולם. מי היה מאמין. הופעה ממש נוגעת ללב, צחקנו הרבה, התחברנו לשירים. והיו הרבה שירים טובים....song to self, love will come through, luv, Before you were young, happy. הם גם שרו שני שירים לפי בקשת הקהל (Encores/Requests), ושמתי אותם כאן.
_
פראן ואנדי כאילו ישבו בבית, עם חברים והגיטרה, והעבירו דאחקות. כל שיר וסיפור המחישו כמה מוזיקליים הם, מנגנים בכל מה שאפשר למי שרק אפשר (כשהם עוד גרו עם ההורים, היו משמיעים שירים לאימהות, שלעיתים קרובות היו מגיבות ב"nice" פושר, כיאה לסקוטיות מאופקות, אפילו אם זה היה שיר אהבה קורע לב. השיר הראשון שפראן כתב בגיל 20 והשמיע לאמו בשלוש לפנות בוקר היה 20, מעין מחווה לשנות העשרה ובהלה מגיל 20 והחלפת הקידומת המשמעותית הראשונה). רואים שהם אוהבים את מה שהם עושים, מתלהבים כאילו אתמול שחררו סינגל ראשון לרדיו, רוצים את המגע הישיר עם הקהל והמעריצים, עדיין חוששים שאנשים לא יבואו בכלל להופעות.... בשבילי הרגע הכי מוצלח היה שהם נשארו שם, ישר אחרי הופעה רצופה של שעתיים פלוס, ובסבלנות חתמו לכל המעריצים על ה-merchendise והקדישו זמן לכל אחד, תמונה וקצת קשקשת. יחס אישי, מה שבשבילי היה עונג צרוף. הם באמת העריכו את העובדה שאמריקאים בכלל באים להופעות שלהם, בהתחשב בזה שהם לא שחררו אף סינגל בארה"ב. כשאנחנו הגענו אליהם, הם היו סופר-חביבים ונגישים, אמרתי להם שאנחנו מישראל, שחבל שהוא היה בישראל (אילת, ליתר דיוק) דווקא כשירד גשם, הרי מה הסיכוי לזה בכלל?... פראן התלהב מבנות ישראל המשרתות בצה"ל (כמה שזה סקסי בנות ורובים, בלה, בלה בלה), והצטלמנו למזכרת, כולל חתימה על החולצות. קשה לי להאמין שממש דיברתי איתם, להקה שאני אוהבת כבר מעל עשר שנים, מאז שבצבא שמעתי את Why does it always rain on me... כמה פעמים בחיים יוצא לפגוש פנים מול פנים להקה שאוהבים כ"כ הרבה זמן.
באתר הלהקה המעריצים כתבו ופרסמו תמונות. כנראה שלא רק אני יצאתי בהרגשה שזו אחת ההופעות היותר טובות.

סיור שלג

לפני שבועיים התחלנו לסדר את הדירה. בשלב זה, רוב הדברים כבר פורקו, נצ סידר לא רע את המטבח (למרות שדווקא הוא לא משופע במקומות איכסון) וגם התקין עוד מדפים בארונות הקיימים. בסופשבוע שעבר (לפני 10 ימים) נצ גילה שהוא יצטרך לעבוד, אבל כמה שעות ביום שבת בערב נאלצו להסתדר שם בלעדיו. אנחנו כבר הזמנו כרטיסים להופעה של Snow Patrol (השירים שלהם שמכירים, בארץ לפחות, הם chasing cars ו- chocolate. בארה"ב הלהקה יותר מוכרת) ב-Tubernacle. האולם בדאונטאון אטלנטה הוא קטן יחסית, וממש מוצלח להופעות. יכולנו לראות את הלהקה מקרוב, לראות כל הבעת פנים וממש לחוש את האנרגיות שלהם. הסולן היה פטפטן וכריזמטי, פשוט ידע לתת שואו ויצר חיבור טוב עם הקהל. נצ מאוד נהנה למרות שלא הכיר כמעט אף שיר. גם להקת החימום, ה- Plain Whity's, היו טובים (יש להם שיר מוכר, Hey there Delilah, אבל דווקא השירים האחרים ששמענו טובים יותר, למשל Hate, Let me take you there ו- 1,2,3,4 מההופעה בטברנקל. כמה מפתיע שבגלגל"צ שמים רק דברים שכבר גובלים במאוסים). התלבטתי איזה שיר מההופעה לשים פה, אז שמתי שניים.
_
Snow Patrol- Run                                 Snow Patrol- Open Your Eyes
גם השבוע האחרון חלף מהר בסידורים. לפחות נצ הספיק לאפות עוגה (מלכת שבא, כמובן).
ביום שישי הלכנו לסרט בקולנוע ב-2 דולר. הסרטים שם לא הכי חדשים, אבל די נחמד לשלם סכום זעום כזה לכרטיס (אפילו הגלידה במקדולנדס שליוותה אותנו בסרט עלתה יותר) ולראות סרטים שעוד לא יצאו ב-DVD. ראינו את הקומדיה הבאמת-מצחיקה The hangover ("בדרך לחתונה עוצרים בוגאס". הפעם אני מבינה לגמרי למה לא תרגמו את השם המקורי כהלכתו. "החמרמורת" זה ממש לא שם שיביא קהל לבתי הקולנוע). לשם שינוי, צחקנו כל הסרט, ולא רק ב-20 דקות הראשונות (רוב הקומדיות ממצות את הרעיון המצחיק בהתחלה ואח"כ הסרט נמתח ללא מטרה).
בשבת, נסענו לאגם Allatoona כדי לראות את תחרות הסירות של המועדון שבו חבר גם גיל.
נצ: אבא הצטרף למועדון הזה כבר מזמן. החברים במועדון הזה שותפים לבניית סירה לפי אותו הדגם (Puddle Duck Racer, להלן ה"ברווזון") וגם אבא בנה ושט בכזו. לחברים האמריקאים יש אגמים שלווים בכל פינה, ולעומתם אבא צריך לנווט את קליפת האגוז שלו בין משברי הים התיכון. צריך לראות איך הלייפ-סטייל, חיי החברה והיציאה לטבע מוטמעים כאן כחלק מהשגרה. אפשר למצוא קבוצה לכל עניין, מקום לכל פעילות ותמיכת הסובבים לכל דרישה. כך למשל מועדון הברווזון הכריז על "תחרות" שנתית באגם ליד אטלנטה - רשויות האגם התגיסו לספק משגיחים ועוזרים צעירים, המזח (הטבוע עוד מהשטפונות) נותר חופשי ממפריעים ובערב ארגנו להם בופה חופשי בבר קרוב. חברי הברווזון שפגשנו שם טענו שלא ממש ארגנו כלום, הדברים פשוט קורים מבלי שהיה צריך להכריח מישהו לעשותם. הם שהו שם 3 ימים, מבלים בסדנאות, אוכל ובטלה וגם כמובן שיט. אחרי שרואים את שולחן הפרסים מבינים למה המילה "תחרות" במרכאות, כל אחד תרם גביע מְבּוּרוָז כשהכוונה שיהיה חסר ערך ככל האפשר. רוב חברי הברווזון נראו כפנסיונרים, ולמעשה הזכירו את אבא בהרבה מובנים, בלבוש, מראה והתנהגות. מעניין אותי לדעת אם היה זה רק צירוף מקרים שהצטרף למועדון שאלה חבריו? מסתבר ששמו הולך לפניו במועדון הזה, וכולם מאוד שמחו לראות את הנציגים שלו והחליפו איתנו חוויות. הם גם צירפו אותנו לסירת מנוע שעשתה סיבובים ליד הסירות בזמן התחרות, אז קיבלנו מבט מקרוב על הסירות ועל האגם היפהפה שהם בחרו בשביל התחרות הזו.

אפשר לראות כאן את אלבום התמונות המלא מהביקור באגם
וכאן סרטון קצר מהתחרות :סוף נצ

בראשון נסענו לעיר הציורית, Alpine Helen, שנמצאת בהרי האפאלצ'ים (בצפון ג'ורג'יה, קרוב ל"גבול" עם צפון קרוליינה). העיירה מפורסמת בגלל סגנון הבנייה הגרמני (אלפיני), ובאוקטובר היא גם מארחת את ה-Oktoberfest, שזה שם מפוצץ להיכל בירה עם שירים בגרמנית, לצלילהם רוקדים כמה זוגות זקנים שנראים כמו בוגרי מלחמת העולם השנייה. שתינו בירה, אכלנו פרצל טבול בשוקולד (שילוב מאוד מוצלח), חקרנו את חנויות הקיטש הרבות, נכנסנו למוזיאון טרנטולות (כן, זה מה שזה נשמע בדיוק) וטיילנו באזור למפלי Anna Ruby ולאגם השלו שיצר אחד הסכרים על נהר ה-Chattahoochee (שזורם, בין השאר, גם דרך אטלנטה). ראינו שם זוג שבחרו את העלים המתחלפים של הסתיו והאגם כתפאורה המושלמת לחתונה (צודקים לגמרי), ובביתן מול האגם ערכו את החופה והמשתה שאחריה.
אפשר לראות כאן את האלבום המלא מהיום בהלן והמפלים

Catching up

נצ:
הנה כמה לינקים לנושאים שנראה לי שחשוב לזכור:
1. נתניהו מראה שאפשר גם אחרת:
מימין לשמאל, מלמעלה למטה


2.אהוד קינן - "שהנובל לא יבלבל אתכם", ynet, אוקטובר 09
כרגיל, גם בטוקבקים אפשר למצוא עניין...

3.וגם זה מאוד חשוב - איך לפרק עוף?!?
אי אפשר להפטר מהפרסומת בהתחלה ובאמצע

וגם השלמה קטנה מהטיול ל-Stone Mountain - מחכים למופע הלייזר שיתחיל:

חוּאָן הובלות

הציוד שלנו הגיע בשבת, לא אחרי כמה חששות (מוצדקים מאוד) שהסיפור הולך לקחת עוד זמן ולעלות עוד כסף. ככה זה כשגם המוביל כאן הוא ישראלי, והחליט שהנהג שלו, חוּאָן, יסתדר גם בלי שהוא יהיה זמין בשבת. והנהג הגיע עם 18 wheeler, עמד פה בשער וטען שהוא לא יכול להיכנס. בסוף הוא נכנס, וזה אחרי שדיברנו עם הארץ (אחרי 12 בלילה)- הם טענו שבחוזה יש סעיף שבמידה והכניסה לבית לא נוחה, אנחנו צריכים לשאת בהוצאות. אבל כמובן שכאן זה לא המקרה, כי הכניסה שלנו סטנדרטית, רק המשאית הענקית הזו לגמרי לא סטנדרטית! הנהג נכנס על דעת עצמו, אחרי שייבשנו אותו בחוץ בזמן שניהלנו דיונים מה לעשות, אולי כשהבין שאנחנו לא הולכים לוותר כ"כ בקלות (והוא היה מת לסיים את היום, היו לו 4 הובלות לפנינו). ועוד היה צריך לשכנע אותו לעבוד בגשם השוטף, כאילו הובלות זה משהו שעושים רק במזג אויר נאה! אבל אחרי שעתיים נגמר הסיוט, ואפילו נראה שהכל הגיע בסדר. אנחנו עוד בתהליכי פירוק וסידור.
ביום ראשון הלכנו למפגש אתיאיסטים, קבוצה שמצאתי באינטרנט. היו שם בערך 20 איש. ניהלנו שיחה ערה עם בריטי חביב, יהודי, חדור אידיאלים סוציאליסטיים (התנדב בקיבוץ משמרות בשנות השבעים ומאז מבכה את ירידתה של ישראל האתיאיסטית לטובת ישראל הדתית). נרשמנו גם לקבוצת טיולים, אבל עוד לא הספקנו ללכת לפעילויות שהם מציעים.
היינו במסעדה הלבנונית ליד העבודה של נצ. כל האוכל המזרחי המוכר, וגם הרבה שאפשר לקנות הביתה- פיתות, לבנה, גבינת פטה (עטופה בואקום הישר ממצרים- ממש כמו שנצ קנה כשהוא היה בסיני), תבלינים, קפה שחור... ועוד משהו מהארץ- ב-farmer's market מצאנו סברס! הרימונים פה קטנים ולא מפתה לקנות אותם, אבל אני אנסה אותם. מה שלא מצאתי פה זה גויאבות, ולמען האמת, קשה לי להרגיש את החגים בלי שמריחים ברחוב את ניחוח הזה (שנצ והרבה אחרים לא סובלים).
לפני יומיים כשנכנסתי הביתה, תולה יצאה (בטעות) ולא הצליחה לחזור מרוב היסטריה. מזל שנשארה קרוב לדירה. אבל לא הצלחתי להחזיר אותה, היא ירדה כמה מדרגות וכשהתקרבתי אליה, היא רצה למדרגות של הצד השני. היללות הוציאו את אחד השכנים, והוא עזר לי להבריח אותה הביתה. ממש נחמד מצידו לבזבז על העניין חצי שעה. בכלל, השכנים פה מאוד נחמדים, לדעתי זה לא מצביעות (כמו שבארץ נוהגים להגיד על האמריקאים). השכן הזה ממש לא היה חייב לעזור לי עם החתולה. בארץ, כשהיא היתה בורחת בירושלים, השכנים רק היו צועקים עלינו שנסגור את הדלת התחתונה של הבניין כי נכנסת רוח. אולי יש לי רק מקרים ספציפיים, אבל כמה שכנים פה הציעו לנו עזרה כשהם לא היו חייבים וגילו בנו התעניינות, מה שבארץ בדר"כ לא קורה (לדבר עם זרים או להיות נחמדים אליהם סתם ככה זה לא תחביב ישראלי, וחבל. גם לנו יש מה ללמוד עוד בתחום הזה כדי לא לבלוט פה לרעה...). והנה כתבה שגיא מרוז פרסם במעריב של יום שישי, שקשורה לעניין.
הפעם בפינת האתנחתא, שיר של כוכבת הנוער מיילי סיירוס. לטעמי, הקול שלה טעון שיפור (והוכחה לזה קיבלו כולם באחד מטקסי הפרסים האחרונים, כשהיא שרה עם שריל קרואו את "if it make you happy"), אבל השיר הזה לא רע (כדאי שמישהו יוציא לו גירסת כיסוי ומהר). הוא גם מתקשר לחודש וחצי האחרונים שלנו פה, שמרגישים כמו טיפוס, לפעמים קשה ולפעמים מהנה.
There's always gonna be another mountain
...
Always gonna be a uphill battle
...
Ain't about how fast I get there
Ain't about what's waiting on the other side
It's the climb

Miley Cyrus- The Climb