big sky, big everything

החלטנו שחופשת הקיץ הראשונה שלנו כאן תהיה גם הגיחה הראשונה אל מדינות הצפון וחגיגת יום ההולדת העגול. איידהו, וייאומינג ומונטנה- הרי הרוקיס, here we come. נחתנו בעיירה המנומנמת איידהו פולז והתקדמנו לאורך ה-Snake River המפורסם עד ל-Alpine, Wyoming, התחנה הראשונה שלנו לפני הפארקים.

קצת תמונות מאיידהו

בבוקר הראשון התחלנו לנסוע צפונה לכיוון ה-Grand Tetone, אחת מפסגות ההרים המפורסמות ביותר בעולם. אי אפשר להפסיק להסתכל על הפלא הזה, ואי אפשר להפסיק לצלם. עם האגם, בלי האגם, מהתצפית, מגובה הכביש, עם הנהר... ולחשוב שהיה דרוש מאבק רב שנים כדי להכריז על השטח הזה פארק לאומי (אחד מחלוצי המאבק היה רוקפלר ג'וניור שקנה את רוב השטח עד שהממשל האמריקאי יאות לקבלו).
לכל התמונות מהגראנד טיטון

בילוסטון פגשנו את יותם, שהגיע אחרי נהיגה של יותר מ-12 שעות מדנוור. ידעתי שילוסטון הוא פארק עצום ופופולארי, אבל רק כשבילינו שם יומיים הבנתי שיש בו הרבה יותר מה-Old faithful וכמה בריכות צבעוניות. כמות המים העצומה שזורמת הקיץ במפלי הפארק, מישורי הדשא עליהן רובצות חיות ממש לצד הכביש, לוע הר הגעש העצום שמשחרר קיטור באמצעות הבריכות החמות והגייזרים. ראוי לציון שהפארקים הלאומיים נוחים לגישה ועדיין משמרים טבע ייחודי מופלא. ביקור בהם הוא חובה לכל חובב טבע באשר הוא, בין אם הם (בדומה לגראנד טיטון) גורמים למתבונן לשחרר "ואוו" ובין אם הם מרחבים אינסופיים ומגוונים כמו הילוסטון.

פינת הטריוויה: היכן נמצא הסופר-וולקנו הכי גדול באמריקה? בפארק הלאומי ילוסטון התמוטט הר געש שלם לפני 600,000 שנים בהתפרצות עצומה שהותירה אחריה שקע (בלועזית: caldera). בסרט האסונות 2012, מילוסטון נפתחת הרעה. ואם נמשיך את ה"הכי" של ילוסטון, הוא גם הפארק האמריקאי הראשון שנוסד (1872), אתר מורשת עולמי וכנראה המפורסם מבין הפארקים הלאומיים כולם.
לכל התמונות מילוסטון

פארק מפורסם פחות הוא Glacier, שמיקומו בפינה הצפונית של מונטנה הופך אותו לקצת פחות נגיש, מה שרק מוסיף לחוויה של להגיע לאחת הפינות המרוחקות ב-lower 48 states. אומרים על מונטנה שהשמיים בה גדולים. יש בזה משהו- ההרים והנוף הקיצוני, המיקום הצפוני ומזג האוויר המשתנה-תדיר יוצרים שמיים מעניינים, צבעוניים ואינסופיים. אפילו הנסיעה מילוסטון לגליישר (כולה במונטנה) היתה מרתקת, בין הרים, חוות בקר, נהרות מנוקדים בדייגים, סופת ברקים מאיימת, אגמים ועוד אגמים.

קצת מנופי מונטנה

בגליישר עוברת ה-Going-to-the-sun, הדרך שחוצה את הפארק ומנציחה הישג הנדסי יוצא דופן. נסיעה בה היא חוויה בפני עצמה, פלאי גליישר ניבטים מכל הכיוונים ותוקפים את כל החושים. ב-Logan Pass, שם עובר ה-continental divide, עדיין היה חצי מטר שלג שלא הפשיר (וכנראה לא יפשיר למשך שבועות, כי ירד שלג שם גם במהלך הביקור שלנו). את המסלולים הרגליים שלנו עשינו באזורים אחרים של הפארק. ההליכות זימנו לנו מפגש קרוב עם האביב, הפריחה העצומה ובעלי-החיים שיצאו להנות ממנה.
תמונות מגליישר

פינת השאלה המכשילה: what kind of bear is best? האם זה עובד כמו בחתולים וכולם טובים? אני חייבת להודות שלראות את שני דובי הגריזלי (כנראה אחים) אוכלים שורשים באחו ואז עוברים לצל ונשכבים על הגב היה אחד הדברים החמודים ביותר (ואז די היה לי ברור למה החיה הזו הפכה לדובי פרוותי וחמוד). ומצד שני, הדוב השחור גדל הגוף, שבצעם התברר כאתלט שמסוגל ללכת במהירות מפתיעה (ולטפס על עצים) מספק תחרות די צמודה- that's debatable...

פינת השאלה המכשילה, the sequal: מה יותר מפתיע- לפגוש ישראלים באחד ממסלולי הפארק הלאומי הכי נידח (או לפחות, הכי מרוחק ממקום יישוב רציני) בארה"ב, Glacier, או לפגוש שכנים שלנו מדנוודי (לא מוכרים), שגרים ממש לידינו ואפילו אכלו כבר ב"קפה סבבה"? אני הולכת על השכנים. אמריקאים לא ידועים בתור תיירים דגולים, אם מחוסר עניין ואם מחוסר תקציב וזמן (שבועיים חופש בשנה לא יצליחו לכסות את כל מה ש"שווה" לראות). ראינו מכוניות של מטיילים מכל האזור המערבי של ארה"ב, אבל מהפינה הדרום-מזרחית שלנו בקושי זיהינו רכב או שניים.

קצת מספרים: ב-11 חודשים בארה"ב ביקרתי (יצאתי משדה התעופה) ב-11 מדינות (כולל ג'ורג'יה). נצ, כמובן, ביקר במעל 20 (בטיולים קודמים). בטיול הזה עשינו כ-1500 ק"מ, ביקרנו בשלושה פארקים לאומיים, אכלנו המבורגרים וטונה בכמות שמספיקה לחודשיים לפחות, צילמנו מעל 1000 תמונות, ראינו כמות חיות שמשתווה כמעט לזו שראינו בספארי, חווינו את כל סוגי מזג האויר הקיצי, מחום של כמעט 30 מעלות ושמש לוהטת ועד קור של 7 מעלות, גשם (ושלג בהרים) ורוח שחודרת לעצמות.

נצ: יצאנו לחופשה פנים-אמריקאית ומצאנו חוץ לארץ. הנופים שונים לגמרי ממה שהתרגלנו אליו - ההרים ענקיים ומכוסים בעיקר בסוגי אורנים או שלג וקרח בפסגות. חיות הבר מצויות בשפע, כמו בספארי כמעט. יצאנו לחופשה בשיאו של גל חום, והגענו למקום מושלג ורוחני. אפשר לראות בזה מין שילוב של פטגוניה - קצה העולם, והסרנגטי - מעגל החיים. עדיין לא השתחררתי מהפליאה איך לכל המרחב הזה יש מקום בתוך ארצות הברית, הארץ המאוכלסת והצרכנית הזו. בפטגוניה, זה היה מובן, ממילא כל נקודת ציויליזציה מרוחקת שעות נסיעה. הגודל והגיוון כנראה לא נתפסים. וייאומינג למשל, מדינת הילוסטון, היא אחת המדינות הגדולות בארה"ב, אבל מאוכלסת בכחצי מיליון תושבים בלבד.
אפשר לעבור כאן בין כמה סרטונים - ע"י החצים בדפנות, או לחיצה על ציור הקסטה בתחתית:

אצל האמריקאים אין חוכמות. טבע זה טבע. הילוסטון וגליישר הם פארקים ענקיים, אבל הגישה לתיירים מוגבלת לכמה דרכים בודדות. בילוסטון כמעט אין מקומות להסתובבות רגלית, ולמעשה יש מרחבים ענקיים לא נגישים שאי אפשר בכלל לצפות בהם. הכל גם מסודר כך שלא יהיו טעויות - כאן צריך לעצור, הולכים רק על המסלול הזה, ובסוף ישנה עמדת תצפית יחידה שמבטיחה זוית צילום אופטימלית על המפל. זה קצת הפריע, אני לא אוהב שאומרים לי מה לצלם ואיך.
אם יש דובים ליד הדרך, מזהים אותם לפי אורך הפקק שנוצר - כל אחד רוצה לעצור מהר לפני שיעלמו ולצלם. גם לשם מגיע פקח להמריץ את האנשים להמשיך לסוע. שאר החיות מקבלות פקקים קטנים יותר לפי קונצנזוס כלשהו על סדר העדיפויות.
בגליישר, ישנה כאמור דרך אחת שחוצה את הפארק. כל השאר הם מסלולי הליכה ארוכים, שבהם בילינו 5 ימים. נראה לי שמאז חוגי הסיור לא הלכתי כל כך הרבה, ואני מאמין שגם לא עידית. עד כדי 10 מייל של טיפוס וירידה חזרה (לא פחות מתישה) ביום אחד. כמעט ושכחתי להזכיר את מגוון הפרחים העצום. כל ההרים היו מכוסים בפרחים מכל הצבעים והסוגים. כל כמה דקות "נתקלנו" במין פרח נוסף. גם כאן היו לי בעיות עם הצילום - השמיים הגדולים של מונטנה הבהיקו לי בתמונות (תמונה אחת שמשלבת שתי חשיפות זה הדבר שאני הכי שונא לצלם), והנוף הפתוח והמרוחק לא נתן הרבה אופציות לחידוש ומקוריות. בכל זאת חזרנו עם יותר מ-1000 תמונות וסרטונים.
לפני יום העמצאות האמריקאי העיירות והכבישים מחוץ לפארק התכסו בדוכני מכירה של זיקוקים, בכולם עמדו קונים (אומה צרכנית כבר אמרנו?). במונטנה מותר להדליק אותם מחוץ לערים. הזיקוקים עולים מדולרים בודדים ועד לערכות של עשרות דולרים. בערב ירדנו לאגם הקרוב למקום מגורינו וצפינו במשך יותר משעה במופע שנעשה ע"י אנשים פרטיים, ובלי תיאום, מסביב לאגם. בסוף הסרטון של הזיקוקים אפשר לראות באופק את אלה הרשמיים שהפיקה עיירה מרוחקת.

לסיום שיר על הרי הרוקי של קולורדו, אבל בעצם מתאים לכל השרשרת העצומה הזו.

John Denver- Rocky Mountain High

עשור רביעי

את הסופשבוע הכי ארוך בשנה העברנו בלי אירועים מיוחדים, מעבר לציון יומהולדת 30.
הלכנו לסידורים, למסעדה יפנית ולישראלי בדנוודי (עכשיו יש שניים, אבל כשאנחנו אומרים "הישראלי" מתכוונים למקורי, ולא ל"קפה סבבה" החדש שנפתח. היתרון של השני- הוא לא כשר ושעות הפתיחה שלו לא משוגעות, ככה שאפשר לבוא לארוחת ערב או בסופשבוע. גם כאן הבעלים ישראלי, וניכרות בו השנים הרבות באמריקה- "השניצל בפיתה אל"ף-אל"ף").

 בשנה שעברה בזמן הזה סבלנו מהחום בנפרד, כשנצ היה באטלנטה ואני בכפר סבא. זה באמת נראה כל-כך מזמן.

אז הנה שיר לציון השנה שעברה.

Aerosmith- Dream On

קיץ- ההמשך

אתמול חגגנו שש שנים במסעדה שכבר מזמן שמנו עליה עין, McKendrick's, ברחוב הראשי של דנוודי. עברנו שם הרבה פעמים (זו מסעדה שכנה של Alon's) והיתה לי הרגשה שזה מקום up scale (המקבילה העברית החדשה היא "מפונפן", לטעמי מילה שיש להסיר לאלתר מהלקסיקון), אז התלבשנו בהתאם (שמלה, חולצה מכופתרת). בין ים החליפות והשיער הלבן, אנחנו מובלים לשולחן הכבוד במסעדה הענקית (כשהזמנתי שולחן ציינתי שזה ה-anniversary שלנו). הסטייקים מאוד איכותיים (הפילה שלי היה מדיום-רייר וכ"כ רך שבכלל לא היה צריך ללעוס אותו). גם מנות הים שטעמנו (soft-shell crab ותוספת של פירה לובסטרים) היו מעולות. לסיום קיבלנו קינוח על חשבון הבית.

עוד בזירת האוכל: החמצתי השבוע אבטיח. למי שלא בקיא, זהו מנהג רומני עתיק-יומין (למרות שעד עכשיו לא ברור לי איך ולמה היו אבטיחים ברומניה. בויקיפדיה טוענים שזה מאכל רוסי. משהו שקשור לגבולות משתנים כנראה) שמנפק את החמוצים המוצלחים ביותר. אז למהר למסעדת "יונק" הקרובה למקום מגוריך ולנסות. הלינק הזה (Local eclectic dishes include cow tongue, sheep brain (Easter), caviar, chicken and pork liver, pickled green tomatoes and pickled watermelon) עורר בי תאבון בלתי נשלט לקצת עוגיות ממולאות דובדבנים חמוצים.










היו פה סערות ברקים מרשימות השבוע, אבל שום דבר לא מרשים כמו זה. אליהו עולה באש השמימה ממש. אנחנו מחכים בקוצר רוח לתחיה ורושמים לפנינו לבקר בדחיפות במדינה במערב-התיכון שהמוטו שלה הוא "With God all things are possible".

פינת האתנחתא מתקשה לנקות את האוקיינוס.

Jenny Lewis- Rise Up with Fists

קיץ לא ישראלי

השבוע בישלתי שני מתכונים מ"ביסים", בלוג אוכל של בשלנית מוכשרת וצלמת לא פחות טובה, שכל מתכון שהכנתי ממנו עד עכשיו יצא טוב. הקציפלאפל האלה מעולים עם פיתה וקצת טחינה.

בשבת היינו במסיבת יומהולדת של עודד, הבן של אורי ונעמה. המסיבה נערכה בפארק קרוב ל- Kroger הכשר, שבזמנים רגילים לא יוצא לנו להגיע אליו. שמחנו למצוא שם גבינה לבנה של תנובה, אחרי מספר חודשים שלא הביאו אותה, וגם את בירת המשיח:

בראשון אירחנו את דרור וטלי ושחר ולילך והילדים בבריכה שלנו. בימים האחרונים כל-כך חם ולח, שבריכה היא סיבה לגיטימית לצאת מהבית החוצה למקום בלי מזגן. מסיבת יומהולדת לפעוט בן שנתיים בפארק בארבע אחרי-הצהריים- אממ, פחות...

קצת מספרים: אנחנו פה 10 חודשים. אוטוטו יומהולדת 30.

ביחד 6 שנים.
נראה לי שיר מתאים.

Elton John and Ronan Keating- Your Song

the Big Easy

השבוע הקיץ התחיל רשמית, עם Memorial Day Weekend, אחד מסופי השבוע הארוכים בלוח השנה האמריקאי. ניצלנו אותו לנסוע לניו אורלינס (יותר מ-400 מייל זה רחוק מדי עבור סופשבוע רגיל). העיר היתה חמה ומהבילה אפילו יותר מאטלנטה, אז השתדלנו להסתובב בבוקר ובערב, ואת הצהריים לבלות ב-hot tub של המלון או באיזה מקום ממוזג. על  המיסיסיפי עדיין שטות ספינות הקיטור העתיקות. על שפת הנהר אפשר למצוא הרבה מסעדות ותיקות שמגישות אוכל בסגנון Cajun (קצת חריף) ושוק פשפשים. ב-French Quarter הלכנו לאיבוד בחנויות העתיקות ולא יכולנו להפסיק לצלם מרפסות מעניינות. החלק הקיטשי של הביקור (אין מה לעשות, גם זה חלק מהעניין) היה ב- Mardi Gras World, היכן שמכינים ומאכסנים את רוב התצוגות של הפסטיבל.

ברחובות של ניו אורלינס תמיד יש איזה הפתעה- תזמורות רחוב, תהלוכות חתונה, מטיפים דתיים או סתם משוגעים. כולם באים להשתחרר ב- Big Easy, בלילה במיוחד. צעירים עם כוסות משקה, שרשראות חרוזים צבעוניים נזרקות לכל עבר ומוסיקת ג'אז חיה, הסמל של העיר, בוקעת מכל מיני ברים חשוכים.

הרחקנו עד ה-Garden District, רובע מטופח במיוחד, כדי לאכול במסעדה פופולארית בראנץ' טיפוסי של יום ראשון. האוכל היה כל מה שאוכל צריך להיות: steak and eggs עם hash brown ו- shrimp and grits. התענוג המשיך גם בקינוח המעלף brioche french toast.
ומה יותר מתאים לעשות בממוריאל דיי עצמו אם לא לבקר במוזיאון ה-D-Day? נדמה שכל שאר התיירים בעיר חשבו אותו הדבר. אפילו היו שם כמה veterans שנראה ששמחו מכל ההמולה סביבם. המוזיאון מרשים מאוד והתצוגות השונות עמוסות באמצעי המחשה. ראינו גם סרט 4D שהפיק טום הנקס, שקיבל על עצמו משימה בלתי אפשרית כמעט, לתמצת ב-45 דקות את אירועי (רקע, מהלכים עיקריים ותוצאות) מלחמת העולם השניה (החל מהסבר מיהם "הרעים", מיהם "הטובים", מפה תלת-מימדית עם הקרבות העיקריים ועד הדגמה של כלי הנשק. הסרט מיועד גם לאנשים שלא יודעים שום דבר על האירוע החשוב ביותר במאה ה-20). המוזיאון והסרט מאוד אמריקנוצנטריים, מה שלא מפתיע בהתחשב בקהל היעד. מזל שהאמריקאים התגייסו להציל את העולם. אנגליה? ברית המועצות? מערב אירופה? כל אלה ניגנו כינור שני.

לכל התמונות מניו אורלינס
לבחור שיר על ניו אורלינס זו משימה לא פשוטה (ביקור קצר פה להמחשה). אמנם זה לא הביצוע המקורי, אבל מוצלח לא פחות.
וזה פשוט עושה חשק לחזור ל- fifties (או ל-eighties).  סרט גדול ושיר ענק. בהזדמנות זו אנחנו מאחלים מזל טוב לבלוג לרגל שנה להיווסדו.

Siobhan Magnus- House of the Rising Sun

Simple Man

נהר ה-Chattahoochee כבר הוזכר פה. נצ ואני עוד לא מצאנו הזדמנות לבקר ב- Chattahoochee River National Recresation Area (פארק לאומי בניהול פדרלי שנמצא ממש בפרברי אטלנטה). אז הלכתי עם אמא אתמול בבוקר, ממש אחרי שירד גשם והכל עוד היה רטוב וקריר. ראינו איילה, המוני סנאים והלכנו במסלול מקביל לנהר, שעוד הוסווה בערפילי בוקר.

יש איידול חדש. השנה היתה פחות מוצלחת, לא היה אכפת לי מי-יודע-מה מי יזכה (למרות שהנטייה היתה יותר לכיוון האיידול עם הקול הצרוד וה-appeal המסחרי, שגם זכה). אז הנה הביצוע המוצלח ביותר שלו מה-top 3, שיר שמתאים ללי כמו כפפה ליד.

Lee Dewyze- Simple Man

שמש, חוף ים וביצות

ה- Golden Isles הם שרשרת איים באזור החוף הדרומי של ג'ורג'יה שלא הספקנו לבקר כשהיינו בצ'ארלסטון וסוואנה בספטמבר האחרון. התחלנו את הטיול ב- St. Simon Island, אי שהאטרקציה העיקרית שלו היא כנסייה עתיקה שנהרסה במלחמת האזרחים ונבנתה מחדש. החוף של האי מושך הרבה נופשים ועוד יותר דייגים חובבים.

באי השכן (Jekyll Island) ביקרנו במרכז טיפול ושיקום צבי ים פגועים. מרגש לראות כמה מסורים האנשים שם לעבודתם ואיך כל צב זוכה לטיפול ייחודי לו ואפילו ל-treat בצורת ארטיק אצות (היה חם מאוד בשבת).

בבוקר למחרת נסענו ל- Okefenokee Swamp Park ליד העיירה Waycross. הביצות משתרעות על שטח גדול ליד ה- state line עם פלורידה, ומאכלסות מגוון בעלי חיים וצמחים. אפילו דובים ופנתרים שחורים יש שם (so we've heard). אליגטורים כן ראינו, והרבה. הצמחיה הסבוכה והביצה יוצרים השתקפויות מעניינות. אחרי שיט של כשעה, עשינו סיבוב ברכבת תיירים בחלק היבש שמקיף את הביצות וקינחנו בתצוגת זוחלים של בן שבט אידיאני מקומי.

לכל התמונות מה- Golden Isles וה-Okefenokee Swamp (מי שרוצה לראות תנינים צריך להיכנס)