ביום ראשון הכל היה פתוח. על הבוקר, סידרנו את המזוודות בארונות ויצאנו ל-farmer's market. רוב הקונים היו מהגרים, רובם אסיאתים ומעט מקסיקנים, אבל המוצרים שם הם לא בהכרח לקהל אסייתי. יש שם ירקות ופירות באיכות מעולה ובמגוון שהיו גורם גם למחנה יהודה להוריק מקנאה. וחוצמזה, גם דגים ופירות ים טריים ומוצרי מזון מכל העולם. מה שמשך אותי במיוחד היה המעבר הרוסי, עם כל הדגים המעושנים, הנקניקים והגבינות. אחר-כך נסענו ל-Bed, bath and beyond כדי לקנות מוצרי אמבטיה (מיטה עוד לא צריך, כי היא עוד לא הגיעה). החנות באמת beyond, מעבר לציפיות. וכמה שהזהירו אותי שהיא יקרה, רוב הדברים שמצאו חן בעיני היו יותר זולים מאשר בארץ. קנינו כמה שטויות ונסענו ל-perimeter mall לאכול צהריים (Cheese cake factory, שתי מנות פסטה נאות, שנחשבו לחצי מנה, או מנת צהריים (לא ברור איך בנאדם נורמלי מסוגל לאכול מעבר למנה כזאת) וקינוח- cheese cake, כמובן). בקניון יש את כל החנויות הדרושות- macy's, aldo, gap, guess, bebe, nine west, zara. לא יותר מדי הסתכלתי על בגדים, יש דברים יותר חשובים לקנות עכשיו. נסענו (עוד פעם) לוולמארט להשלמת קניות ואז לאיריס ואורי, שגרים די קרוב אלינו, אבל בגשם השוטף הניווט הזה נראה ארוך למדי. בדקנו איתם איפה ומה כדאי לקנות. אנחנו צריכים באופן די דחוף מיקרוגל, טלוויזיה, שואב אבק, קומקום חשמלי (לא קל להשיג כזה פה!), מכונת כביסה, מייבש ואוטו, לא בהכרח בסדר הזה. וצריך לדעת לאן בדיוק ללכת ואיזה סוגים לקנות. ואיזה אינטרנט לעשות, ואיזה כבלים, ומה לעזאזל זה המידה של מיטת queen לעומת king- בקיצור, דברים ברומו של עולם. התבאסנו לגלות שהסופר הישראלי שהיה פה נסגר, ויש עכשיו רק את הפַּרסי, חנות קטנה שמוכרת בעיקר מוצרי מזון ישראלים (במבה וכאלה). דווקא ב- farmer's market קניתי היום Israeli couscous, דהיינו: פתיתים. במבה ושאר דברים לא נראים לי קריטיים כרגע. אבל החלום להשיג אבקת כביסה טייד בריח כמו בארץ ומרכך כביסה בדין סגול התפוגג... בשני בבוקר נצ הלך לעבודה ואני הצטרפתי אליו, גם כדי להכיר את הנפשות הפועלות וגם כי יש הרבה דברים לסדר ולקנות. המחשב שלו וכל מה שהוא צריך כדי להתחיל לעבוד לא היה מוכן עדיין, אז התחלנו לברר עם אייל, המאכר הגדול, איפה קונים אוטו ומה כדאי לקנות. הבנו שטויטה קורולה או פְּריוס בני שלוש הם בטווח המחירים שהקצבנו לעצמנו, ואם לא נמצא תמיד אפשר ללכת על הונדה. הלכנו לבנק כדי לאקטב את כרטיס ה-debit ולעשות credit card, וישבנו שם שעה וחצי, להסדיר כל מיני עניינים שקשורים לזה. חזרנו לעבודה כדי לחתום על עוד טפסים ל-HR וחזרנו לקומפלקס, שם חיכתה לנו עוד שעה וחצי של כיף בניסיון להתחבר למפעילי הגז והחשמל. בגלל שה-SSN שלנו עוד "צעיר" מדי, אנחנו צריכים ללכת לסניף שלהם ולפתוח את החשבון ולתת מקדמה. כל פעם זה סיפור הביצה והתרנגולת- בבנק, בגלל שאין לנו היסטוריה של credit, אי אפשר לעשות credit card (בסוף עשו לנו בבנק כנגד 500 דולר שהפקדנו אשראי מוגן של 500 דולר לחודש, רק אחרי שנה נוכל לקבל אשראי רגיל. באמדוקס כנראה נוכל לקבל עוד כרטיס, מה שיעזור לנו עם רכישות גדולות, שחייבים בכרטיס אשראי, למשל כרטיסי טיסה או מלונות אם נרצה לצאת לחופשה). הלכנו שוב לוולמארט כדי לקנות קצת מכשירי חשמל קטנים (מגהץ, טוסטר) ומזרון מתנפח. פתאום שמעתי רוסית במעבר, ואמרתי לנצ שבאמת מאז שעברנו הנה לא שמעתי רוסית (אולי קצת בעבודה של נצ, אבל בטח לא ברחוב). מסתבר שאלה היו לנה ובעלה, הישראלים חברים מדרגה שנייה של איריס ואורי, שנתנו לנו referral ל-post crossing (ועל כן מגיע להם 400 דולר, שהם יחלקו איתנו חצי-חצי). גם הם יעצו לנו לקנות מכשירי חשמל ב- Brands Mart, אז ניסע לשם כדי לקנות טלוויזיה, שואב אבק וקומקום. מייבש ומכונת כביסה, שעולים קצת יותר, נקנה כשתגיע המשכורת הראשונה של נצ (בדיעבד, ה-Brands mart הזה הוא חור פשפשים, ממש לא עשה לי הרגשה נוחה לקנות שם. המחירים די דומים לוולמארט רק המבחר גדול יותר. קניות של טלויזיה ומכונת כביסה אולי נעשה באינטרנט. טוב, לא כל מה שישראלים אחרים עושים גם אנחנו חייבים). ולסיום, עוד שתי תמונות מדירתנו החדשה, אחת עם תוּלה בארון של האמבטיה והשנייה של המרפסת הסגורה.
הטיסה עברה בשלום יחסי, לפחות מבחינת התוּלים. אם שמונת המוסלמים-אמריקאים שהתעכבו בביטחון בנתב"ג היו מתעכבים עוד כמה דקות, התוּלים היו זוכים למושב משלהם במטוס (ואנחנו היינו זוכים לטיסה שקטה יותר), אבל הגורל ייעד להם מקום מתחת למושב שלנו. הם היו שקטים עד 3 שעות אחרי ההמראה, 7 שעות אחרי נטילת רבע הגלולה- נצ היה צריך לקחת אותם אחד אחד לשירותים של המטוס כדי שיקבלו עוד רבע כדור. הוא עזר עד אחרי ששכרנו את האוטו בשדה התעופה הארטספילד באטלנטה. בנקודה זו בדיוק תוּל השתין, אז פינינו לו את הסדין. תוּלה חיכתה עד שנייה לפני שנכנסנו לדירה (כמובן ששניהם היו עליי בזמן זה, והג'ינס הזה עבר להשריה בנוזל כביסה מרוכז ללילה).
וחזרה לענייננו: אחרי הטיסה, במהלכה בקושי ישנו, הגענו לתלאות של נמל התעופה האטלנטאי. קודם- ביקורת של ה-immigration, שעברה חלק. אח"כ ביקורת ראשונה של המכס- עלינו בגורל ופתחו לנו את המזוודות, אבל גם זה עבר בצורה מהירה וחסרת תקלות. אבל מה שמוזר הוא שגם מי שיוצא לעיר ולא לטיסת המשך מחויב לעבור שיקוף למטען היד, לפני שהוא מקבל את המזוודות. ואז חייבו את נצ לעבור עם התולים בגלאי מתכות ואת התיק שלהם בשיקוף. היה ממש מפחיד לראות אותם, התולים מפוחדים מהרעש ועוד מטושטשים מהכדור, רק רצו לחזור כבר לתיק המוכר והקטן שלהם. גם זה עבר בסדר, ואז חיכיתי, על 4 המזוודות, שני תיקי הגב ושני החתולים, זמן שנראה כמו נצח לנצ שיחזור מ-Avis עם הרכב (שברולט קובלט אדומה חמודה). הלכנו לעשות לרכב ביטוח (יקר מאוד!) ונסענו לכיוון Dunwoody , כשחצינו את כל העיר לכיוון צפון-מזרח. לפני ההגעה לקומפלקס, עצרנו ב-Walmart ממול וקנינו חול ואוכל לחתולים וגם עשינו את ה-money order. בקומפלקס, גילינו שהדירה ששמרו לנו היא לא בדיוק מה שנצ התכוון, אז ראינו עוד 3 דירות ואז התבייתנו על אחת, שאפילו התבררה כיותר זולה מהמקורית ב-150(!) דולר לחודש. עשינו בדיקה שהכל עובד (יש כמה דברים שדורשים טיפול, ומסתבר שאנחנו צריכים לשים מנורות בדירה כולה, כי הקומפלקס מספק רק תאורה במסדרון ובמטבח), עשינו ביטוח לדירה ובשעה 2 בצהריים, אחרי יממה שלמה מחוץ לבית, נכנסנו לדירתו החדשה. אחרי מקלחת התרעננות, קפצנו מעבר לכביש ל-Chilis (באוטו, כמובן) וטרפנו ארוחה לא רעה של המבורגר (6$) וסטייק בסגנון מקסיקני עם ירקות (12$). בתמימותי שאלתי אם יש מיץ סחוט טבעי- כנראה שעל החיה הזו לא שמעו פה. לפחות עוד לא מספיקים לסיים את כל כוס השתייה וכבר המלצר מתעופף להביא refill. בארץ זה כמובן לא היה עובד- משפחה היתה מזמינה כוס שתייה אחת וכולם היו שותים ממנה. התכנון שלי הוא לאכול כל יום בשבוע הקרוב באחת מהמסעדות הבאות: סינית ויפנית (יש מולנו), מקסיקנית, Cheesecake Factory (ולא, אין שם רק עוגות גבינה) ובטח עוד כמה ששכחתי.
אח"כ עשינו קניות ב-Walmart וב- Target. הכל חסר לנו, צריך לקנות מסכום וכוסות ועד נוזל לכביסה, סירים וקומקום. נצטרך גם להתחיל להשוות מחירים למכשירי חשמל (טלוויזיה, מיקרוגל, שואב אבק- האחרון בדחיפות הכי גדולה בשל השטיחים מקיר לקיר בכל הדירה) ולאוטו- עם העלות של שכירת רכב, עדיף שנמצא מהר מאוד אוטו משלנו. הקניות היו חוויה מוזרה, אפילו שאני יודעת מה זה סופר בארה"ב (הכל ובגדול). לבחור אבקת כביסה ומרכך לקח לי כמעט חצי שעה, לכל מרכך היה ריח מתוק מדי. אבקת כביסה לקחתי Tide כמו בארץ, אבל בבית גיליתי שגם לה יש ריח אחר ממה שאני מכירה, מתוק. נראה לי שאני אצטרך להגיע לסופר הישראלי כדי להשיג את מה שאני רגילה (אני בספק שאפשר להתרגל לריח כזה מתקתק מהבגדים, אלא אם כן המרכך "ינטרל" את האבקה)- חשבתי שהסופר הישראלי יהיה רק למקרי "חירום" אבל אולי יש יותר בעיות כאן ממה שחשבתי... האוכל, ב-Walmart לפחות, היה בעיקר מוכן. קנינו שמנת חמוצה רזה כגבינה לבנה, יוגורט plain של יופלה וחלב 2% בגודל 4 ליטר. למצוא קורנפלקס מחיטה מלאה היה משימה לא פשוטה (מוזר דווקא). לא התחשק לי על שום דבר אחר בינתיים, ולא שיש לי איך לבשל כרגע. מחר ב-Farmer's market אני אולי אמצע דברים יותר חביבים. מה שכן, המאפייה הישראלית של Alon (Alon's Bakery), שהיא יותר כמו מעדנייה, נמצאת גם היא די קרוב אלינו. קנינו בה עוגת דניש אחת וחתיכת עוגת אפרסקים, כשנקנה קצת ירקות נקנה שם גם לחם טוב.
לשם המחשה, בואו נדבר במספרים:
1 טיסה ישירה עם Delta- היתה בסדר בסך-הכל, ראינו כמה סרטים במסך מגע האישי (או איך שאפרת מנסחת את זה: "אין לי משהו רע להגיד"); 2 חתולים שטושטשו פעמיים ורטנו מעט בהתפוגגות של הטשטוש הראשון ועברו סיוט לא קטן (בהתחשב בכל זה, התנהגו למופת. אחרי כמה שעות באמבטיה עם החול, האוכל והמשטח גירוד שקנינו להם, שחררנו אותם בדירה והם חקרו וחקרו עד שהתעייפו והלכו לישון לידינו על השטיח); 3 שעות של "בילוי" בשדה התעופה הארטספילד (בהגירה, במכס וב-Avis) ו-3 מרכזי קניות שהיינו בהם עד כה, כולם ממש ליד הבית וכולם נקראים "Perimeter משהו" (מחר נותר לנו לבקר בקניון הגדול, ה- Perimeter Mall); 4 דירות שראינו עד החלטנו על הדירה החדשה שלנו- 1427, שהיא בקומה העליונה ביותר, ולכן גם עם תקרה מוגבהת ותוספת של חלונות, מוארת, מחולקת לא רע בכלל ועם הרבה מקומות אכסון (כשהבית ריק... כמובן שאין מקום להשוואה עם דירתנו הקודמת)
הכל בה נקי ומצוחצח, השטיח בן פחות משנה ועבר ניקוי יסודי לפני שנכנסנו. הנוף הוא אכן של עצים וירוק, המקום שקט מאוד ומטופח- יש איזור עם חדר כושר, בריכה (עם wi-fi, אני משתמשת בו כרגע כדי לפרסם את הפוסט), חדר תקשורת עם כמה מחשבים וחדר כביסה בתשלום נוסף. בפוסט קודם, פרסמתי את הכתובת שלנו, אבל מסתבר שטעיתי. אז הנה הכתובת הנכונה:
Idit and Netzer Kolan
1427 Ashford Parkway
Atlanta, GA, 30338
USA
אחרי היום העמוס הזה, הלכנו לישון מותשים בשמונה בערב. לפני שנרדמתי שמעתי גשם. התעוררתי כל כמה שעות והתפלאתי למה עוד לא בוקר, ב-5 בבוקר הקצתי לחלוטין ועדיין חושך מוחלט. אני מניחה שהג'ט לג יסתדר עד מחר, כי בסך-הכל ישנו שנת לילה. עכשיו אני רואה בחוץ את ההתחלה של הזריחה (השעה 6 וחמש דקות). המזגן בדירה בינתיים דולק כל הזמן על 77 מעלות. לא היה ממש חם אתמול, בטח לא יותר מבארץ- אני מניחה שיש ימים יותר גרועים. הלחות פה מעל 60 אחוז, אבל הטמפרטורות לא נותרות כל הזמן על 30 מעלות (צלזיוס), כמו בקיץ התל-אביבי.
הכל מוזר לי, אפילו שיש תחושה מוכרת. בעיקר מה שהולך בכביש דורש תִרְגולת, אבל אני אתרגל אחרי שנקנה אוטו משלנו. אתמול נצ תמרן ברחבי אטלנטה כשועל מנוסה, וקיפץ מקניון לקניון במיומנות מעוררת התפעלות. אני כל הזמן מנסה להבין מתי אפשר לפנות שמאלה ומתי צריך לחכות, מתי מתקדמים בצומת שבה לכולם יש עצור (לפי מי שהגיע ראשון- שוב, בארץ זה בחיים לא היה עובד) ושימינה פונים בלי רמזור, כל עוד נותנים זכות קדימה. והתנועה זורמת להפליא. עוד דבר שמקשה, בעיני, על הנהיגה, הוא שכל, אבל כל, הכבישים הם דו-סטריים. היום אני אשתדל להפנים את הכללים שלמדתי ולהיות פחות ב"הלם".
הפעם בפינת האתנחתא- שיר הלל למטוס הסילון ודרך צלחה במסענו החדש!
הבית ארוז במכולה. המזוודות מוכנות בסלון הריק. אנחנו בלי כבלים ומהשעות הקרובות- גם בלי קו טלפון. בעצם רק מחכים כבר לנסוע. אוכלים בחוץ, ישנים על מזרון בחדר שינה, עושים סידורים אחרונים (החזרנו ממירים ל-yes, ניתקנו בזק ובזק בינלאומי, צריך לסגור חשבונות חשמל וגז, השארנו הודעה במשיבון הקולי בפלאפון- לא הצלחנו לנתק אותו כרגע, כי זה היה עולה 1000 שקל קנס לכל מכשיר, אז אם כבר הוא הולך להיות שלנו עד נובמבר, לפחות שמי שמחפש אותנו יופנה למייל). השבוע היו פרידות אחרונות בהחלט, כל הורה בא (בנפרד כמובן) וקיבל המון דברים שהחלטנו לא לקחת איתנו (מ"חדר המציאות" או סתם כל מיני חומרי ניקוי ומוצרי מזון), ובשני הערבים האחרונים נפגשנו גם עם יכין ואילנית ואביהו ואסתי.
ניסינו כבר כמעט את כל בתי הקפה והמסעדות ב-G, הקניון החדש והנוצץ שפתחו בכפר-סבא. כל הזמן טלפונים ושיחות פרידה. צריך להזכיר לכולם להתעדכן בבלוג ולפתוח חשבון ב-skype. מחר בערב נוסעים במונית לשדה התעופה. לפחות בשישי בלילה לא אמור להיות עמוס בשדה, אין הרבה טיסות. נראה לי שאני אעצור פה, ואמשיך בפעם הבאה מאטלנטה. באטלנטה מחכה לנו רכב שכור. כמובן שיצורפו תמונות של הקומפלקס שלנו והדירה. בשבוע הראשון יכול להיות שלא יהיה לנו סקייפ עדיין (עד שנתחבר לאינטרנט בבית ונסדר את המיקרופון של הלפטופ), אבל נשתדל לעדכן משהו פה בבלוג.
נשיקות וחיבוקים, ובינתיים אתנחתא בצורת כדור הרגעה...
בימים האחרונים היו כמה פרידות משפחתיות ועוד כמה פרידות מחברים. תחושת המחנק בגרון עדיין קיימת. אנחנו, ביחד עם כל השאר, מתחילים לעכל את השינוי. המשפחה והחברים כבר לא יהיו כל-כך זמינים, ואנחנו לא נהיה זמינים בשבילם. כל האחיינים בטח יגדלו המון עד הפעם הבאה שנראה אותם, ואחיין חדש ירצה לפגוש אותנו עוד כמה חודשים. נכון שיש אלבומי פיקסה וסקייפ, אבל עדיין... החיים שלנו הולכים בכיוון קצת אחר עכשיו.
עלינו לירושלים פעם אחרונה - לקנות תאנים וסברס בשוק מחנה-יהודה ולהסתפר אצל מיקי.
אנחנו מסדרים דברים בבית לקראת המובילים (יום רביעי), נתנו כל מיני דברים להורים וארזנו כלי עבודה ומזכרות שבירות. את כל השאר אנחנו משאירים (בכיף גדול) למובילים, שבטח יעשו את האריזה יותר טוב ויותר מהר מאיתנו. קיבלנו עוד שתי מזוודות, שכנראה יהיה להן שימוש- המטען שבא איתנו יהיה בעיקר בגדים, אבל יש לי הרגשה שהוא ימלא כמה מזוודות בלי בעייה. החל מיום רביעי נהיה ללא מיטות או סלון (נישן על השקש"ים). אביהו בא לקחת את השולחן של הסלון השבוע. המקרר נמכר (200 שקל) וילקח ביום חמישי, בהנחה שאפשר לחיות יום אחד בלי מקרר אפילו בקיץ הכפר-סבאי. אני מנסה "לנקות" את המקרר- השבוע הכנתי אורז בכמות שהיתה מספיקה להאכיל 20 תאילנדים, אבל לפחות לא נשארו כמעט דברי מזון במקרר. העברנו כסף לחשבון ב-Bank of America, שיהיה לנו להתחלה עד שנצ יקבל משכורת. במהלך השבוע גם למדנו מושג חדש (יהיו עוד הרבה כאלה בתקופה הקרובה): money order. חשבנו שאפשר לשלם לדירה בצ'קים וכבר התלבטנו איך נזמין אותם, אבל נאמר לנו שנעשה money order ב-walmart. בסוף הבנו שזה נועד להקל על התשלומים- ככה לא צריכים להתעסק עם הכסף המזומן או הצ'קים, שאולי אין להם כיסוי, של הדיירים. הרשימה של הסידורים שלנו הולכת ומאפירה (כל מה שנעשה נצבע באפור), יש רק עוד מספר מצומצם של דברים לעשות (וטוב שכך, הרי אין כבר זמן).
בפינת האתנחתא, עוד שיר britpop, והפעם: באווירה זורמת, בתקוה שהכל יזרום בצורה חלקה במעבר.
ארה"ב היא גדולה ומגוונת, מחולקת לאזורים, שלכל אחד מהם יש תרבות והיסטוריה ייחודיים. יש הרבה שיגידו שניו-אינגלנדי, קליפורני, טקסני ו-Mid-western אפילו לא חולקים את אותה שפה. ובין כל התופעות האזוריות האמריקאיות, הייחודיות, הדרום הוא ייחודי יותר מכולן. יש בו זהות ייחודית ועושר תרבותי שנובעים מחברה טעונה בקונפליקטים.
ג'ורג'יה שייכת ל-Old South, למדינות הדרום שהתנגדו לביטול העבדות ונלחמו תחת הקונפדרציה במלחמת האזרחים. הדרומיים לא חלמו לוותר על רווחי הענק ממטעי הכותנה שכיסו את האדמות הפוריות מאופק לאופק. הצפון ראה את העבדות כמבזה את האדמה ואת ערך ה-free labor (השחורים עשו את העבודה עבור הלבנים הדרומיים, בעוד הלבנים עשו את העבודה הזו בעצמם בשדות בצפון). הצפון, שאוכלוסייתו גדלה בעקבות גלי ההגירה והתיעוש העשיר את תושביו, התחרה בעושר ובהשפעה מול הדרום, במעין מערכת חברתית מקבילה. שני הצדדים הבינו שהפערים ביניהם עצומים- בעוד הדרום גיבש את כל צורת החיים שלו סביב העבדות, הרי שהצפון ראה בדרום a society that has gone to sleep (ציטוט של דה-טוקוויל) ורצה למנוע בכל מחיר התפשטות של העבדות בטריטוריות הספר במערב, התפשטות שתגדיל את השסע הקיים. הדרומיים, אנשי כבוד שעצמאותם והיכולת להגן עליה עולה בחשיבותה על כל שאר הדברים (מלבד הרכוש), לא יכלו להרשות התערבות של הממשלה הפדרלית בנושא העבדות, מה גם שהם התקשו להסתגל למעמדו החדש של הדרום כ-other, בתור מי שהקימו את האומה וניהלו אותה באופן כמעט מוחלט עד כה (רוב הנשיאים היו דרומיים ורוב ההון האמריקאי עד אז היה מהדרום). אמריקה של לפני מלחמת האזרחים היתה כמו מדינה של שני עמים- הנשיא לינקולן אסר על התפשטות העבדות והדרומיים פרשו מהברית. עבור מדינות הדרום זה היה להיות או לחדול, להיות מיעוט מוקצה בארה"ב או לשלוט על מדינה נפרדת. מלחמת האזרחים הוכרזה כי לינקולן טען שאי אפשר לפרוש מהברית (פרישה היא מעשה אנטי-דמוקרטי, שהורס את המדינה מבפנים). הדרום טען שהמדינות חזקות מהאיחוד, אך לינקולן גרס אחרת ותפיסתו היא שניצחה- היום ארצות הברית היא United States ולא States United.
גם לאחר המלחמה ההיא וביטולה של העבדות, Separate but equal (הסיסמא של המדינות הדרומיות לאחר ביטול העבדות) לא השווה את מעמדם של השחורים לזה של הלבנים. יחסי הגזע קבעו את הייחודיות של הדרום. נדרשו עוד מאה שנים עד ה- Human Rights Movement כדי להמשיך את התהליך שהתחילה מלחמת האזרחים, אבל גם היום ניתן לראות השפעות ארוכות-טווח של העבדות, אפילו שעברו כמעט 150 שנה מאז מלחמת האזרחים. השחורים עדיין בעמדת קיפוח, ולא רק בהרגשה. בערים הצפוניות הם חיים בעיקר בגטאות מוזנחים עם שיעורי פשיעה גבוהים- רק 13% מהאוכלוסיה, שחורים מהווים את הרוב בבתי הכלא האמריקניים. דווקא בדרום, בעיקר באטלנטה, יש הרבה יותר הזדמנויות לשחורים וחלק ניכר נחשבים כמעמד בינוני (שבאמריקה זה לא רע בכלל).
זה היה שיעור (לא) קצר בהיסטוריה אמריקאית, באדיבות ד"ר יעל שטרנהל (דווקא המומחית לדרום האמריקאי, כששמעה על אטלנטה, הגיבה בהתנשאות מסוימת: "טוב, אם אתם רוצים לגור בדרום"...). הדרום הוא שם עצם פשוט שמגלם בתוכו המון. זה מקום עם הרבה מסורת, מקום מיסטי, רומנטי ומסתורי. חלק מהמסורת קשורה למוסיקה. הפעם בחרתי לפינה את בוב דילן, היוצר הכה-אמריקאי, שבעצם עשה הרבה מוסיקת קאונטרי, הושפע ממנה והשפיע עליה. עוד קאונטרי (פולק, קאונטרי אלטרנטיבי, קאונטרי-רוק ועוד) בטוח יופיע בפוסטים הבאים. Enjoy!
